היכן החצי האחר שלך?

היכן החצי האחר שלך?

זכינו והגענו לפרשיות הנפלאות של 'מלאכת המשכן'. התורה מקדישה פרקים ארוכים ומפורטים על כל חלק ורכיב במשכן. הקדמונים דרשו והשוו את המשכן וכליו לעיצוב נפש האדם, על משקל 'בִּלְבָבִי מִשְׁכָּן אֶבְנֶה לַהֲדַר כְּבוֹדוֹ…'.

בעלי הדרוש התבוננו במידות ארון הברית. באופן חריג, כל מידות הארון חצויות! וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים: אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ. הרי זה אומר דרשני! [ראה דרשותיהם של רבותינו בעל הטורים, הכלי יקר, ועוד]

הארון הוא 'כלי' המכיל 'לוחות העדות כתובות באצבע אלוקים'. ארון הברית דומה לאדם שבקרבו נשמת חיים, החצובה מתחת כסא הכבוד. אך האדם – מידותיו חצויות. הוא זקוק לאדם נוסף שֶׁיַּשְׁלִימוֹ, יעמוד כנגדו, יסייע בבניינו, ייטול חלק בפיתוחו, ויחדיו להביאו לשלימות. נבחין בפרשתנו כי בכל כלי המשכן נאמר 'ועשית', בלשון יחיד. אך בארון שינה הקב"ה נוסח ציוויו, באומרו 'ועשו' – ברבים, כי בבניית הארון, הכלי שמכיל את הנשמה, הכלי של התורה הק', נדרשת 'עבודת צוות', עשייה של רבים, חיבור של שני החצאים, רב ותלמיד, הורים ובן, חברותא…

תלמיד המתקשה דומה לאסיר שלפניו דלת אטומה. בעצמו אינו יכול להשתחרר. אין חבוש מתיר עצמו… הדלת לא נפתחת מבפנים. הוא זקוק שיפתחו לו את הדלת מבחוץ. אמנם יצטרך אף הוא לדחוף מבפנים, אַחֵר לא יכול לסיים את המשימה שלו במקומו, אך הוא צריך סיוע, שיפתחו לו פתח כפתחו של מחט, ואז יורחב לִכְדֵי פתחו של אולם.

צדיקים, גאונים ורבנים לרוב 'נתגלו' ע"י אנשים טובי-עין ברי-לבב אשר 'פחתו להם את הדלת'. לדוגמא, הקדוש ר' אייזיק'ל מקאליב, הצדיק ר' נחום'קה מהורודנא רבו המובהק של החפץ חיים, הגאון ר' שלמה קלוגר, ועד רבים שהאירו עולמות בזוהר קדושתם, התחילו כ'ילדי רחוב', עד שאיש 'זר' עשה 'מאמץ קטן נוסף' למענם. גם בדורות אחרונים זכתה עולם התורה בכלל, ויהדות אמריקה בפרט, לשני מאורות גדולים שחוללו מושג 'בן תורה' בקרב היבשת החומרית… ה"ה: הג"ר אהרן קוטלר ר"י 'לייקווד' והג"ר יעקב קמינצקי ר"י 'תורה ודעת'. שני גאונים אלה בני-עניים היו שלמדו ב'חיידר' בעיר קובנא. כאשר חבריהם התקדמו ונסעו לישיבות הק' נותרו שניהם מאחור. קַצָּב העיר, 'יהודי פשוט', החליט להעניק להם 'דמי נסיעה' שיצטרפו אף הם ללמוד בישיבת סלבודקא. כל השאר היסטוריה….

כי קרוב אליך הדבר מאוד! נצא קצת מד' אמותינו, נבחין בתלמיד שזקוק מאתנו ל'עוד'. מנהל לוקח תחת כנפיו תלמיד חריף-ומרדן שהמלמד לא מסתדר אתו [וכנראה גם חושש מפניו]. מלמד מתמסר לתלמיד חלש, וטורח למענו השקעה 'נוספת'. 'פעיל' נוסע לערוך ביקור בית, משכנע הורים לרשום בנם לישיבה טובה. רַשָּׁם טורח לתור אחר משפחות קירוב, לעודדם לשלוח ילדיהם לגנים תורניים. אברך מפריש 'מעשר זמן' ללמוד פעמיים בשבוע עם 'מתחזק'. נקנה לעצמנו קנייני נצח, נזכה למעלות עצומות שנאמרו על זיכוי הרבים, אַשְׁרֵנוּ בעוה"ז ובעוה"ב. אין סיפוק גדול מזה!

הנה דוגמא מרגשת שפגשתי לאחרונה 'מקרוב': תלמיד כתה ח', נער בן 13, לא ידע לקרוא כלל! הוא אינו נופל ביכולת אינטלקטואלית, אלא 'נופל בין הכיסאות'. כבר חמש שנים שהוא משקיע אנרגיה בהסתרת הקושי, וכמצוי במצבים אלה – דחה וחמק מכל עזרה. מחנך לקח אותו כפרויקט אישי. קיים אתו שיחות מוטיבציה, והביאו להכרה שהוא עשוי להצליח! המחנך איתר מקצוען שיתחיל ללמד אותו מא' ב'… המחנך גייס תורם, 'איש יקר', שיממן את השיעורים, ואף פרסי עידוד. ב"ה הבחור קורא! ובעיקר, התגבר על הפחד להתמודד. המחנך ממש 'מתיר אסורים'!

קח לך פרויקט אישי! קְנֵה חלקת עולם-הבא נוספת! חֲשֹׁב על תלמיד שמסוגר מאחורי דלת נעולה, ובידך המפתח! ומי עוזר למי? מי 'החצי' שעוזר – ומי 'החצי' שנעזר? ידוע שרבינו הבית ישראל זי"ע היה מעודד את הקרובים אליו לקרב בחורים חלשים, אנשים מרוחקים ממקור מים חיים וכדו', באומרו שבכך יזכו לכפרה על חטאות נעוריהם! איננו משקיעים באחר כי אם בתיקון עצמנו! על משקל דברי חז"ל (מדרש רות) 'יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני – העני עושה עם בעה"ב'. כך דרשו על שני מחציות שקל הקודש – שמתחברים יחדיו ליצור 'מטבע של אש' שלם!

'פתיחת ההיכל', עזרה בחילוץ מתקשה מאחורי 'דלת סגורה', אינה דווקא בדברים גדולים ומורכבים, כי גם במעשי שיגרה עם תוספת תשומת לב! כמחנך נודע לך על 'תקלת תקשורת' בין הורים לבין מחנך עמית. ההורים נותנים בך אמון ואתה מציע לגשר ביניהם! תלמידך בעבר מתקשה קצת בישיבה ואתה 'קופץ' לבקרו, הצלת נפשות! תמכת במלמד צעיר, נסכת בו אומץ בראשית דרכו, הדרכת אותו בדרכי הוראה, זכויות אינסופיות נזקפות על כך לטובתך!

תטביע חותם בעולם. העושה למען הזולת, המזכה את הרבים, עליו נאמר 'וצדקתו עומדת לעד'. לא כולם יכולים בפועל לעשות, אך הם נודבים ותורמים, וכך הם שותפים. יֶרֶךְ הַמְּנוֹרָה רמז לתמכין דאורייתא, והוא חלק מהפצת אור עולם. וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בתוך כל אחד ואחד. תן עיניך וליבך, הושט יד, וְהָכֵן מקום להשראת השכינה!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

'אמפתיה' – מה זה?

'אמפתיה' – מה זה?

פרשתנו מהווה 'נקודת שינוי' בסדר פרשיות התורה. מתחילת החומש קראנו על בריאת העולם, דורות הראשונים, 'מעשי אבות', גלות וגאולת מצרים. זהו. נגמרו ה'סיפורים', כביכול. מעתה מתחילה ה'עבודה'. משפטי ה' ותורותיו.

בפרשתנו מלמדת התורה על יחסנו לגֵּרים: 'וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ'. לא-תעשה. במקומות נוספים חוזרת התורה על כך גם כמצות-עשה 'וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר', בפר' עקב. הסיום בשני הפסוקים זהה: כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. מה מלמדת אותנו התורה הק' בסיום זה? וכי משום שאבותינו היו גרים לפני אלפי שנים – לכך לא נפגע, נָצֵר ונציק לגרים? ואילולא כך – כן היינו פוגעים באוכלוסייה רגישה זו? אנשים שזה מקרוב באו וסובלים מקשיי התאקלמות?

דבר גדול ועמוק מלמדת בזה התורה. התורה מבקשת כי נהיה אמפתיים. מהי אמפתיה, ומה בינה לבין סימפתיה? סימפתיה ואמפתיה שתיהן מידות טובות, מיסודות 'בין אדם לחברו'. הסימפתי לזולתו מגלה רגישות לכאבו, מרחם על סבלו וחומל על צערו. האמפתי מרגיש שותפות והזדהות עם הזולת. לא 'רגיש אל הזולת, אלא 'עם הזולת', הוא מכניס עצמו לתוך מנעליו של האחר, מתחבר לרגשותיו, משתתף ומזדהה ממש עם הקושי של המתקשה. לדוגמא: "בעבר הייתי מרגיש סימפתיה להורים של ילד חולה. כאשר בתי חלתה [היל"ת], התחלתי להרגיש אמפתיה כלפיהם".

שלא יובן כי ה'סימפתי' אינו ראוי, וכי ה'אמפתי' מעולה ממנו ומושלם. אדרבא, לעתים חייב מטפל מקצועי לשמור עצמו מאמפתיה ולדבוק דווקא בסימפתיה, שהרי אם יכניס עצמו ל'נעלי' האחר, ישקע אף הוא, ו'אין חבוש מתיר עצמו…'. כדי לעזור לשני, להוציאו מאפלה לאורה, צריך להתייחס אל מצבו, 'באהבה מנותקת' ולא להיגרר פנימה. עם זאת, כשאדם במצוקה זקוק לאמפתיה – לצד סימפתיה. האמפתיה מאפשרת לו 'אויר לנשמה' עד שתבוא עזרה.

ראובן החליק לתוך בור עמוק. הוא נתקף בחרדה: מתקשה לנשום, עיניו מתערפלות, חש יובש בפה, וגפיו רועדות. הוא בסכנה. שמעון רואה את המצב, ומחליק עצמו פנימה להיות יחד עם ראובן בבור. שמעון אינו יכול עכשיו להוציא את ראובן מן הבור, אך הוא מרגיעו, "אני איתך, אינך לבד, שנינו באותו משבר". ראובן נרגע מחרדתו המסוכנת. יחד מצפים לעזרה. לוי עומד מבחוץ, על שפת הבור, ורואה מצוקתם. קורא לעברם, משליך אליהם מים ואוכל. לוי אינו סובל עמהם, אך בגלל שהוא 'מבחוץ' הוא מצליח לשלשל אליהם חבל, למשוך ולהעלותם מן הבור.

התורה מצווה כי נחזור אחורה בזמן, לתקופה בה גרים היינו במצרים. נרגיש נפש הגר בהזדהות ובאמפתיות. נחבור לנקודת הקושי שלהם. ולא לגרי הצדק בלבד! הקדמונים כללו במצוה זו אף 'עולים החדשים', 'עוברי דירה', ו'בעלי תשובה'. אמת, קשה לנו להרגיש שאנחנו היינו עבדים במצרים, אך כן יכולים להתחבר לנקודה ולזמן בהם חשנו איזו זָרוּת, ריחוק וניכור. כאשר נציף בנפשנו את התחושות הקשות שחווינו אז, נוכל לאהוב גרים ודומיהם כראוי, להזדהות עם מצוקתם, ולהימנע מפגיעה בהם. כאשר המתקשה מרגיש 'הם מבינים אותי' – הקושי שלו נעשה קל…

כמחנכים שעובדים עם אנשים, נלמד זאת. יש אנשים חלקים, ויש מסובכים. נהיה אמפתיים עם כולם, לא נביט אליהם 'מלמעלה', לא לחשוב 'עליהם' בתחושת 'עליונות'. נלמד להרגיש, לשאת 'איתם' במשא. לא נדון אנשים בשיפוטיות, 'למה אתה כך, איך הגעת למצב זה, מדוע עשית כך'. נעמוד לימינם בלי 'להכשיר' פצעיהם במלח גס…

רבינו חזקיה ב"ר מנוח, ה'חזקוני', מחדד נקודה חשובה: כוונת התורה כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, היינו שקועים אף אנחנו בע"ז, בשערי הטומאה, והקב"ה הוציאנו משם. לכן 'נבין ונרגיש' את אלה שמתמודדים עם יצה"ר פעיל ורוגש! חז"ל הורו שאסור לומר לגר 'זכור מעשיך הראשונים'. לגר אין לומר, אך לעצמך כן, זכור מעשיך הראשונים! מדוע הנך שופט את האחר, הזר והמוזר? וכי תמיד אתה היית מצטיין? לא היו לך קשיים גשמיים ואף רוחניים?

בחור ישיבה כאוב נכנס לרבינו ה'פני מנחם'. לאחרונה נודע לו כי אימו היתה בעבר גרושה, ומשום-מה לקח זאת מאוד קשה. הציע לו משגיח הישיבה שיעלה לרבי, הרָגיש והאוהב, באמונה כי שם יִגוֹל את האבן מעל ליבו. שָׁמְעוֹ רבינו והרגיעו ב'פשטות': "גם אמי הרבנית ע"ה היתה גרושה לפני שנישאה לאבי. אומרים עלי שיצאתי די טוב…"!

עה"פ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם מצטט רש"י הק' דברי רבי נתן (ב"מ דף נ"ט) 'מום שבך – אל תאמר לחברך'. אנשים נוטים לחפות על חסרונם ע"י הטחת אותו פגם בזולת. ברוח הדברים אפשר לפרש דברי רבי נתן, אל תאמר לחברך שהוא בעל המום, תוך שאתה מסתיר שזה גם מום שבך. אדרבא! חשוף בפניו כי גם לך היה קושי דומה, המום הוא גם בך, לכן אתה מבין אותו 'לגמרי', 'זה מום של שנינו', עמך אנכי בצרה! זו האמפתיה שהתורה מבקשת מאתנו.

חֲשֹׁב על האחר, לא ממקום גבוה אלא כשווה. אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה… אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ. אמנם אתה מַלְּוֵהוּ, אך הוא עִמָּךְ.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

במי כדאי להשקיע?

'פרשת קבלת התורה' פותחת ב'סיפור' ביאת יתרו למדבר, ויש בו 'הקדמות ויסודות' חשובות לקראת קבה"ת. וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה… וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ, אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם… וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר… מעיר הגאון המלבי"ם שאחרי שהבכור גֵּרְשֹׁם קרוי הָאֶחָד, היה להמשיך וְשֵׁם הַשֵּׁנִי אֱלִיעֶזֶר. מדוע נקרא אליעזר, הָאֶחָד? וכותב, כי משה רבינו התייחס לשני בניו בחשיבות. כל אחד מהם הוא 'אחד מיוחד'. על רעיון המלבי"ם הוסיפו: בפרשת ה'תמידין' נא' אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. כבשים הם, אמנם, אֶחָד שֵׁנִי וגו'. אך אצל בנים לא מונים כך, אֶחָד שֵׁנִי שְׁלִישִׁי, אלא אחד, ושוב אחד, כל אחד מיוחד בפני עצמו. כל ילד וכל תלמיד.

לקראת 'קבלת התורה' מחדדת התורה תובנה זו. אל לנו להקל ראש ב'בודד', קטן ככל שיהיה, אין אנו יודעים מי עתיד לגדול בתורה, מי עתיד להנחיל את התורה! לפניכם דברי חז"ל (מכילתא בפרשתן ועוד) המפליאים כל שומע, ומחייבים כל מחנך: "וְהָיוּ נְכֹנִים… כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי – מלמד, שאם היו חסרים אפי' אחד – אינם רשאים לקבל!" הבריאה כולה ממתינה למתן תורה, מעמד שיא בעולם – והכל תלוי בבודד, ביחיד. בלעדיו אין כלום! וכן מצאנו במדרש (רבה, כי תבא) "מעשה ב'רבי' שהיה דורש בביהמ"ד הגדול, וכשהיה מבקש להיכנס לדרוש, היה אומר 'רְאוּ אם נתכנסו כל הקהל!'. ומהיכן למד? ממתן תורה. שנא' יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה"א בְּחֹרֵב, בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי" ע"כ המדרש. 'כל קול קובע!', התורה תלויה ו'ובאו כולם'!

מלמד עמל ללמד תלמידיו. העבודה מייגעת, נדרשת הכנת שיעורים יסודית, מנוחת הנפש והגוף, וערנות לנעשה בכיתה. המלמד מוטרד כי 'בן ראש הכולל' טרם הבין מהלך הסוגיא. הרי הוא חייב לדעת. יש אב, אברך, שמתקשר למלמד פעמיים שלש בשבוע, ומוסר נפשו (ואת נפש המלמד…) בעד הצלחת בניו. המלמד לחוץ, כי בן אברך זה חייב לדעת טוב. כך גם האחיין של הבוחן, הנכד של סגן המנהל, למענם המלמד מתאמץ וחוזר, שחלילה לא יסיימו שבוע כאשר החומר הלימודי רופפת בידם. ויש גם את הבן של הנהג, הילד של המוכר ב'טמבור', תלמיד שבעבר הרחוק למד ב'גן שפתי', בתוככי לב המלמד, במצפוני נפשו חש "ידעו – טוב, לא ידעו – לא נורא…". נורא מאוד! חז"ל (סוכה כח) מלמדים "שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן… קטן שבכולםרבן יוחנן בן זכאי". מדהים! 'קטן' זה נעשה 'מוסר התורה' לדורות! השתלשלות התורה עברה דרך 'הקטן' שבתלמידיו! הרי שאין לוותר על אף תלמיד 'קצה'!

היות ולכל יחיד ויחיד יש חשיבות, לכן על המחנך לחשוב על צרכיו הייחודיים של כל אחד שבהם. אתה אומר מָשָׁל על אב האוהב את בנו, זְכֹר כי בכיתה יש יתום מאב. אתה משוחח על 'תפילה' שאינה שבה ריקם, הַרְחֵב והתאם שיחתך אף לתלמיד שאחותו הקטנה נפטרה לאחר מחלה שֶׁלֻּוְּתָה בתפילות אין סוף. חֲשֹׁב על העולה החדש שעדיין מתקשה בהבנת השפה, זכור את התלמיד שביתו פֹּרַק וחייו מטולטלים וטרופים. קשה לך לזכור כל אחד? קשה 'להחזיק ראש' מי רגיש לגלוטן ומי אלרגי לבוטנים? אם קשה לך – כנראה שטרם נקבעה אהבת התלמידים בליבך! אב אוהב זוכר צרכי כל בניו. אם אוהבת זוכרת אף תאריכי לידה העבריים והלועזיים של כולם, ואף מספרי זהות…

מלמד טוב מכיר כל תלמיד ואיכויותיו. יש תלמיד שמעלתו אינה דווקא בלימוד אלא בארגון. המלמד מכוון שתלמיד זה יהיה 'אחראי' על דא ועל הא, ובכך יבנה אישיותו. המלמד זוכר מיהו ה'בעל מנגן' כדי להעצימו ע"י שירה בכיתה בימי שישי ובאמירת 'הלל' בר"ח. המלמד זוכר מי אוהב להביא עוגה ביתית למסיבות, ומי אוהב לכתוב חרוזי-שירה.

ביצי"מ נא' שיצאו 'על צבאותם', ופירש"י שיצאנו לפי שבטים, מסודרים. גם בים סוף עברנו בי"ב שבילים נפרדים. סביב למשכן חנינו שבטים ודגלים. על סדר זה שמרנו אף במסעות, מחולקים לשבטינו כ'תיבה' או כ'קורה'. ואילו במעמד הר סיני עמדנו כולם יחד, ללא חלוקה לשבטים. 'מתן התורה' נועד לכולם יחד, לכל יהודי 'הזדמנות שווה'!

שח ראש ישיבה חשוב שליט"א כי בשנות בחרותו ב'ישיבה קטנה' פוניבז' שאלו רבו הג"ר מיכל יהודה ליפקוביץ "בין חברי כיתתך, מי יצמח, לדעתך, להיות 'גדול'?". התחיל הבחור להרהר. עֲצָרוֹ רבו ואמר "אין לך מה לחשוב. אין כל דרך לדעת זאת היום! ראיתי ויש הפתעות. לכן משקיעים בכל אחד!". רבים מאתנו כבר ראו 'הפתעות' אלה!

כאמור, שושלת התורה עוברת מריב"ז, 'קטן' תלמידי הלל הזקן, דרך תלמידו רבי אליעזר 'הגדול', שבכלל היה מעין בעל תשובה שהתחיל ללמוד בבגרותו. ממנו ממשיכה התורה לעבור דרך תלמידו רבי עקיבא, רועה צאן, בן גרים. בתחילה איבד כל תלמידיו… התחיל מחדש… יש הפתעות! במי כדאי להשקיע? מי כרטיס הזוכה? מי יודע?…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

יציאת מצרים שלך!

בני ישראל עומדים מפוחדים על שפת הים. נושאים עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם. מה עושים? ויצעקו אל ה', שאומר למשה רבינו 'דבר אל בנ"י ויסעו!". הראשון מול קו המים ניצב גרשון בן עמינדב. הוא יודע שעליו לקפוץ, אך בליבו חששות רבות! מי הים שוצפים וגועשים. שמא יתקע בסלעים בלתי נראים? המים בוודאי קרים באשמורת הבוקר. הוא מתלבט. הוא יודע שעליו להאמין ולקפוץ לים, אך אינו מצליח לחבר בין ידיעה לעשייה! ובעוד גרשון שוקל וחושב, עוקף אותו משמאל אחיו 'נחשון', מזנק פנימה לתוך מי הים. ויבקעו המים! נחשון עשה את מה שידע והאמין שיש לעשות. לא חשש ולא נרתע. הוא זכה לתהילת נצח. עד היום קרויים 'נחשונים' על שמו!

אין מקור לאגדה זו, אך כמו שיש 'נחשונים' יש 'גרשונים' רבים מאז ועד היום. יודעים אך לא מסוגלים לפעול, מאמינים אך לא מתקדמים 'למעשה'. האמת ניצבת מולם, קוראה להם והם אינם באים. כבולים, מעוגנים, תקועים.

על יהודי להאמין ביכולתו לעשות שינוי! הקריאה הראשונה של הקב"ה לאברהם אבי האומה היא "לֶךְ-לְךָ"! קמים והולכים! אמנם, עַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד, ומשימת החיים היא להתפלל לה' 'וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי' ולפעול, לְמַמֵּשׁ! נפתח דפים חדשים בחיינו. יציאת מצרים היא יסוד לכל הגאולות, ובמיוחד לגאולת היחיד ממֵיצריו האישיים. גם השקועים הרחק משערי הקדושה, גם המשועבדים ליצה"ר המכונה פרעה, יוצאים ביד רמה! דרש רבינו נפתלי צבי מרופשיץ, 'תחילה למקראי קודש – זכר ליציאת מצרים', כאשר אדם מסופק האם אף הוא מסוגל 'להתחיל מחדש ולהיות קדוש', הריהו כבר שקוע… מבוגר… רגיל… עליו לזכור את יציאת מצרים! יצאנו! התחלנו! משעבוד לגאולה!

את הפ' מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ (איוב ל"ה י"א) דורשים חז"ל כי הקב"ה מלמד אותנו חכמה ע"י שנתבונן בטבע בעלי החיים. אחד משרצי הים הוא ה'לובסטר'. טבעם של שרצים אלה, גופם רכרוכי ורגיש, וצדף שריון מכסה ומגן עליהם. הלובסטר גדל ומתרחב, אך השריון, 'הבית', לא גָּדֵל אתו. הוא חש חנק, מתקשה לחיות בשריון הישן שנעשה צר מלהכילו. אך הוא חושש מאוד! אכן הוא מסוגל להשיל מעליו את השריון הצפוף, גופו יְפַתֵּחַ שריון חדש, אך לבינתיים הוא חשוף ופגיע! כל אבן תשרוט ותהרגו! כל דג קטן ינגוס בו ויאכל בשרו הרך! יש 'לובסטרים' שחוששים להשיל את השריון הישן, נותרים חנוקים וצפופים. אינם מאריכים ימים… לעומתם יש אמיצים וחכמים. מוצאים מסתור זמני תחת סלעים, ומשילים מעליהם את השריון הצפוף. יוצאים מצרה לרווחה. כעבור שבוע מתקשה השריון החדש ומתפתח עליהם. כעת טוב להם! החיים הטובים לפניהם! שבוע קשה – וזהו!

חז"ל מסרו כי רבים מבנ"י לא זכו לצאת ממצרים בגין רשעותם, ומתו בשלשת ימי האפילה. הקשה רבינו הרא"ש בפירושו עה"ת (פר' בא), איך יצאו דתן ואבירם ממצרים, ולא מתו? וכותב 'יש לומר אעפ"י שהיו רשעים – לא נתייאשו מן הגאולה'. חידוש משמעותי! לא 'רשעים' גרידא מתו במצרים, כי אם אלה שהתייאשו מן הגאולה! לא האמינו שניתן להשתחרר מכבלי מצרים, לעבור ולהתחדש, השלימו עם 'אנחנו כבר כאן'. לא האמינו ביכולת שינוי!

אחרי שראו את הניסים יצי"מ העצומים עדיין היו שהרהרו בספקנות 'הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם… מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם'. לא מובן! הֵמָּה רָאוּ! כֵּן תָּמָהוּ? נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ? מבאר רבינו ה'כתב סופר', לא האמינו שאף הם ראוים לגאולה. אומרים למשה שהגאולה נועדה לצדיקים, לכשרים, אך לא להם! עצמות יוסף והשבטים הוצאו להיקבר בארץ ישאל, אך מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לאנשים רגילים? וכי לנו לא טוב הקברים שבמצרים! משה משיב אַל תִּירָאוּ, הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם! גם לכם, לכל יהודי! ה' יִלָּחֵם לָכֶם, כולם ראוים להיגאל!

חובתו לחזק תלמידינו, ילדים ונערים, שיאמינו ב'יציאת ממצרים' ויזכו ל'קבלת התורה'! אין להתייאש מן הגאולה! שינוי אינו קל, יש ימי הסתגלות, אך אין התקדמות בחיים בלי מאמץ. אין להישאר תקוע ונטוע במקום – ורק לקנא באמיצים שכן העזו 'לצאת'. צא גם אתה! הֱיֵה אף אתה נחשון, אל תוותר מאחור. חובה עלינו, ההורים והמחנכים, להכיל ו'לחבק' את 'יוצאי מֵיצרים', ללוותם בימי הקושי הראשוניים, להבין את העליות והירידות שצפויים בדרכם.

קשה לנו? נלמד מאלפי 'בעלי תשובה' אשר זכו לנטוש אורח חייהם ועשו מהפך בנפשם! שבת, כשרות, צניעות, מא' ועד ת'! גיבורי על! הלוואי ונתקרב אנחנו לדרגתם, למקום הגבוה בו הם בעלי תשובה עומדים! עשו והצליחו!

העולם לא היה מתפתח – ברוחניות, ואפילו בגשמיות, ללא פורצי דרך שנענו לקריאת 'לֶךְ-לְךָ'! החי ללא שינוי, מרוב חשש אינו מעז לצאת מאזור הנוחות שלו, לא מסוגל להזדקף ולהכריז 'מצאתי אור, אלך בעקבותיו', רגליו דבוקות והוא מיואש מגאולתו האישית, אינו מתחדש, אינו מתנער, אינו משתנה, חי בגסיסה ארוכה ומתמשכת, הוא קובר עצמו בימי האפילה. חבל לחיות בחשכה כאשר הקב"ה מבטיח לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

ולמען תספר…

בימי רבינו הבעל-שם-טוב היתה גזירה קשה על היהודים. יצא ליער, עמד ליד עץ מסוים, הדליק נר והתפלל לביטול הגזירה. ראו ישועה גדולה. בימי תלמידו, המגיד הגדול ממעזריטש שוב היתה גזירה רעה. יצא עם תלמידיו ליער ואמר "איני זוכר את מיקום העץ, אך אני יכול להדליק נר ולהתפלל". נושעו מהגזירה. כאשר נזקקו לישועה בימי תלמידו רבי משה ליב מסאסוב, אמר לתלמידיו "אינני מכיר לא את היער ואף לא את הנר, אך ביכולתי להתפלל!" תפילתו פעלה וליהודים באה רווחה. כאשר פנו לרבי ישראל מרוז'ין אודות גזירה רעה, אמר "אינני מכיר לא את היער ואף לא את הנר. גם להתפלל כמותם אינני יודע, אך לספר את הסיפור אני יכול"… ובכך נתבטלה הגזירה!

'סיפור חסידי' זה ממחיש את מצבנו 'באחרית הימים'. הדור הצעיר (ולא רק) עומד מול ניסיונות ופיתוים מתחדשים ומסוכנים. נושאים עיניים לעבר דורות עברו ותוהים 'מאין יבוא עזרי'? אבל, אין בנו את העמידוּת וכוח הסבל של דורות קודמים. ככל שהדורות נחלשים כך יצר הרע מתחזק. והנה, גם בדור ירוד זה מתעוררים בכוח הסיפור החם.

סיפור הוא כלי מרכזי בעבודת החינוך. טעות לחשוב כי לקטנטנים מספרים סיפורים כי עדיין אינם מסוגלים להבין 'דברים רציניים'. סיפור הוא 'דבר רציני', תורה בפני עצמו, ויש להשתמש בסיפורת גם מעבר לגיל הרך. ישנם מלמדים המתייחסים לסיפור כ'פקק' בימים גשומים שאין יוצאים לחצר, או כשהתלמידים לא מרוכזים ללמוד. סיפור הוא לימוד של ממש! בכוח הסיפור לעצב את נפש האדם, ללטש את החומריות, ולהצית השראה ושאיפות.

סיפר לי אברך: בישיבה הכרתי בחור, צעיר ממני בשנתיים, מעיר אחרת, התיידדנו וקבענו חברותא. פעם סיפר לי כי אישיותו נבנתה מכוח הסיפורים שהמחנך שלו בת"ת היה מספר. סיפורים על ימי קדם ועל ימינו, סיפורים על צדיקים 'מלידה' ועל כאלה שהתאמצו להיות צדיקים. המחנך היה מספר על התגברות ועל התבגרות. סיפוריו היו עמוסים במסרים ובידיעות, ובעיקר: נשארנו עם כמיהה להפנים, לספוג אל קרבנו התכנים והלקחים. ממשיך הבחור ואומר לי: שמעתי אותו, ואמרתי לו שאני מתרגש מאוד לשמוע את זה, כי גם אני, בתלמוד תורה שלי, היה מחנך שהקדיש זמן לסיפורים מעוררי השראה, ואין ספק שלסיפוריו יש חלק גדול בהתפתחותי הרוחנית. כאשר המשכנו בשיחה התברר לנו כי שנינו הכרנו אותו המחנך! בתחילה עבד בת"ת שלו, ואח"כ עבר ללמד בת"ת שלו!

בפרשתנו אומר הקב"ה למשה רבינו: וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם… וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'! הסיפור מביא לידיעת השם! סיפור מתקבל תמיד באהבה. הוא מחנך מבלי להטיף, מלמד ואינו מוכיח, מעורר ואינו מייסר. השומע נישא על כנפי הסיפור ומעוררים בו רצונות טמונים. סיפור עוקף את מחסומי ומסֵכות יצה"ר.

כמו שמלמד מקדים ומכין שיעור גמרא, כל יש להכין גם את הסיפור. את הסיפור 'שותלים' בתוככי לב האדם, לפיכך נתייחס אליו ברצינות. בסדרת הספרים המיוחדת 'כֹּה עָשׂוּ חֲכָמֵינוּ', עליה גדלו דורות של יראים, הוסיפה המחברת מרת סגל ע"ה בסוף כל כרך 'פרקי מתודיקה' שנועדו להדריך את המספר. [וחבל שמהדורה החדשה הם נשמטו]. היא התייחסה לסיפור כאל 'כלי חינוך', ולא סתם אמצעי להעברת מידע. גם הרבנית 'הגננת' צ' רוזנברג ע"ה, בספריה 'עונג שבת' ערכה פרקי הדרכה 'כיצד' לספר כל דבר, מה המטרות ואיך נשיגן. שמעתי מפי גדול בישראל שליט"א שהעיד על עצמו כי 'התחנך' מספרי הרב אליהו מוקוטובסקי ז"ל ('כי-טוב') ובפרט מספרו 'כחודו של מחט'.

לא בכדי נוהרים אלפים בימינו אחר 'חוברותיו' של הרב 'רֶבּ מיילך' בידרמן, ונאמר בלחישה כי קוראים בעיקר את הסיפורים שמתחת לקו… סיפורי חיים מעודדים, נוסכי אמונה, בטחון ותקווה, "לא המדרש העיקר אלא המעשה". אני מכיר מלמד שמעודד תלמידיו להביא מביתם סיפורים, והוא יקריא להם בכיתה. "הרב'ה! קראתי כאן סיפור יפה ב'מרוה לצמא' על מידות טובות… הרב'ה! הנה 'חוברת עלונים' ובה סיפור חזק על כיבוד אב ואם…". רעיון נפלא!

הג"ר משה הלל הירש שליט"א ר"י סלבודקה גדל בילדותו בשכונה 'מרוחקת' בניו-יורק. בישיבה לימדו הרב שמואל דוד ורשבצ'יק, פליט ליטאי. "הסיפורים שהרב ורשבצ'יק היה מספר על הווי עולם הישיבות, על דמויות מיר וקלצק, על אוירת הלימוד. סיפוריו השפיעו עלי להתקדם וללמוד בישיבת הג"ר אהרן קוטלר יותר מהשפעת הלימוד עצמו!"

אמר בצחות הרבי מהר"ש מליובאוויטש "בהאי מאן דאמרי אינשי כי סיפורי הבעש"ט במוצ"ש הם סגולה לפרנסה. יש שלש טעויות! לא סיפורי הבעש"ט בלבד, אלא כלל הצדיקים, לא רק במוצ"ש אלא בכל עת רצון, וסיפורים מסוגלים לכל דבר! גם על 'אנשים רגילים' שהתחזקו, התגברו, קיבלו על עצמם, מעוררים השראה ופועלים בחינוך.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

היחס לייחוס

לפני שלשה עשורים הייתי בשנותי הראשונות בעבודת הק' כמלמד. קיימנו בת"ת מבצע לימוד שנתי שכלל תכנית שינון אינטנסיבית ומבחנים רבים. בחודש המסיים של המבצע, לקראת הכתרת 'החתן', ערכנו מיונים אחרונים, ובחני פתע. המבצע היה עמוס, מלווה במגוון חוויות ונסיעות למבחנים אצל רבנים. השגנו הצלחות שלא דמיינו.

כשבוע לקראת המעמד המרכזי, התקשר אלי אבא של אחד התלמידים. בקול ענות חלושה שאל האם זה נכון כי בנו הוא בין המועמדים לזכות 'בכתר'. "אנחנו משפחה פשוטה. בחיים לא היו אצלנו מנצחים וחתנים. אתה בטוח כי לא 'יכתיבו' לך מי יזכה? לא 'יחייבו' אותך להכתיר 'ההוא המיוחס'? הסברתי לו, כי האמת נר לרגלנו ואיש לא מכתיב ומחייב, זולת המציאות. בנו הוכרז כחתן! האב בכה בהתרגשות – "לא האמנתי ש'אנחנו' נהיה מכובדים!".

ל'ייחוס' יש מעלות גדולות, וכבר מצאנו בתורה את ערכו הרם. אך עלינו להאמין כי כל יהודי ראוי להיות 'יחסן'. חובה לתת הזדמנות נאותה ושווה לכולם. בשב"ק האחרונה למדנו ב'דף היומי' קריאת חז"ל "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" (נדרים פ"א). לא לעניים בממון בלבד, כוונתם. ישנם תלמידים מדהימים ממשפחות עוני שונות, עניים בדעת, עניים בתרבות, עניים ברוחניות, ואף עניים בייחוס משפחה. ההצלחה תלויה באדם, בחזונו ובמעשיו.

אם נשאל דרדק 'מי היו הורי משה רבינו?' ישיב מיד 'עמרם ויוכבד!' אכן כך. אך בהתבוננות במקרא, בפסוקי התורה, נגלה כי בפר' שמות נאמר וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. איש, עלום שם משבט לוי, נשא בת שבטו. מיהו החתן? מה שם הכלה? לא נאמר! הָאֵם 'ללא שם' יולדת בן, ולאחר שמצפינתו ג' ירחים, הונח בתיבה על שפת היאור, וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. אחותו. שוב, עלומת שם! האחות ממהרת וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד, זו האלמונית. לאחר שנגמל, וַיִגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ (שוב, האֵם 'סתם') לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה. בהיות משה בגיל שמונים, ממנהו הקב"ה למנהיג. בשובו ממדין פוגש הוא באחיו אהרן. לראשונה יש במשפחה 'בעל שם'!

אכן כך! בכל פר' שמות לא מפורש ייחוסו של משה! מי הוריו? מאין בא? רק בפרשתנו, פר' וארא, נלמד פרשת היוחסין, אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם, בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל… וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה, וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה… הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… רק כאן נחשפים הוריהם ורקע משפחתם.

עמרם אביו 'גדול הדור' היה (סוטה יב). אף אימו, יוכבד בת לוי, נכבדה היתה, היא המשלימה ל'שבעים נפש' כשנולדה 'בין החומות'. הַעְלָמַת ייחוסו מלמדנו כי משה לא נבחר בגלל ייחוס! רק לאחר הכרת אישיותו וטוהר מידותיו, הוא נותן עיניו וליבו להיות מצר בסבל אחיו, קם להצלת אחיו העברי מיד מכהו המצרי, מקנא קנאת ה' באומרו לרשע 'למה תכה רעך', מושיע בנות יתרו מבלי שמכירן, הוא ראוי, בעל ייחוס עצמי, קורא אליו ה' בסנה ומייעדו להנהגה. ואז, בעמדו לפני פרעה, משלימה התורה ומעטרת את משה במעלה נוספת: ייחוס אבות. 'התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך!' משה לא נבחר בהיותו בנש"ק, אלא בהיותו רחום וחנון – הן עם בני אדם והן עם עדרו וגדייו.

ישבו גדולי ישראל, וכל אחד אמר דבר תורה בשם אבותיו, מצוקי ארץ. ביניהם ישב הגאון הקדוש רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה, שאביו היה אופה פשוט! נענה ואמר "אבי לימדני כי סחורה טרייה – שווה יותר מסחורה נושנה". הבינו היטב! עדיף שאדם ישקיע בסחורתו 'הטריה' שלו, מאשר לסמוך על אבותיו ולהתהדר בסחורתם הנושנה…

חלילה לנו לתייג תלמידים לשבט ולחסד רק בגין רקע משפחתם. ייחוס הוא אמנם 'מעלה' חשובה, אך ייחוס עצמי אינו 'מעלה', הוא המסד, הבסיס, בלעדיו אין מקום לַעֲרֹם מעלות. נטפח ונעודד השקעה עצמית בלי קשר ל'משפחה'! בדברי ימי עמנו נחקק בסילודין שמו וזכרו של 'הראשון לציון' הג"ר עובדיה יוסף כמקים אהלה של תורה בקרב בני עדות המזרח. 'המעלה' הגדולה שלו היא דווקא שאביו היה חנווני פשוט! הרב עובדיה לא 'נולד על ההר', אלא יגע וטיפס בכוחות עצמו מלמטה ועד לראש הפסגה. אף הג"ר שמעון בעדני זי"ע שהגדיל תורה והאדירה נולד לאביו ר' דוד, עולה חדש מתימן, בעיר חדרה. למד בבי"ס 'דתי'… יש להאמין שיצאו 'גדולים' מכל סוג משפחה.

שמעתי על גדול בישראל שבא לקחת חתן לבתו. בחנו ומצאו כלי מחזיק ברכה, ברר מעט על רקע המשפחה. שמע כי הסבתא היתה 'אם בית' רחמנייה ומסורה במוסד לילדי עולים ויתומים. "זה ייחוס עצום!" והשידוך קם והיה!

אל לנו להפלות בין אלה לאלה. מחד, לחנך בנש"קים כראוי, ואף אותם להעמיד בקרן אורה כשנדרש, ללא חשש. ומאידך נטפח 'בני העניים'! אדרבא, כאשר נזכה ונמצא 'מרגלית בין החולות' שיאיר את העולם, והיה שכרנו!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מנתח או טייס?

בשנת תרנ"ה כילתה שריפה את מרבית בתי היהודים בעיר בריסק. מאות משפחות הפכו בין לילה לחסרי כל. ביתו של הג"ר חיים מבריסק לא ניזוק בהיותו בקצה העיר, ובעיקר כי התקיימו בו דברי רבי אלעזר (סנהדרין צב.) שאין האש שולטת בבית שבו ד"ת נשמעים בלילות. רבים מצאו מחסה ארעי והצטופפו בעליית הגג של בית הכנסת. והנה, 'רֶבּ חיים' מגיע ומסדר אף הוא לעצמו מקום לינה. הופתעו, שהרי בביתו ממתינה לו מיטה מוצעת. הרב הסביר ב'פשטות' מדהימה 'עלי מוטל לעזור ליהודי העיר לשקם את חייהם. כיצד אוכל לשאת עמם בעול אם לא ארגיש בעצמי בצער שלהם? כיצד אוכל להתמסר לרווחתם כשאין אני 'טועם' בטעם צרתם?… זהו יסוד המנהיגות!

בכדי לעזור לזולת בצורה כנה ועמוקה – יש לחוש את כאבו. מסופר על צדיק שהיה מסיים 'קבלת קהל' כשהוא שטוף זיעה. נשאל, הרי מזג האויר נעים. השיב 'אני ממהר כל הזמן להחליף בגדים. בא לפני 'בעל שמחה' – מתעטפת נפשי בשמחה ולבוש אורה. אחריו נכנס בעל מועקה ל"ע. משיל אני בגדי השמחה ועוטה גלימת צער ויגון בכדי 'להיות אִתּוֹ'. אני עובר בין בגדי זהב לבין בגדי לבן, עולה ומסתפג ברגשי הזולת, זה שבא אלי, לחוש מצבו…'.

שבט לוי לא שועבדו במצרים. נשאלת השאלה, היאך ויתר פרעה על כח עבודה של אלפים רבים? ביאר הרבי ר' יהונתן אייבשיץ כי פרעה ידע באצטגניניו כי גואלם של ישראל יעמוד משבט לוי. קיים פרעה 'הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ'! הוא ידע שמי שאינו סובל בעצמו אינו יכול להושיע ולהנהיג. הוא פטר את לוי משעבוד, שלא יצמח מקרבם גואל! אבל, כאשר יצא משה אל אחיו 'נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם'. חיבר נפשו לנאקתם. אי' במדרש "היה רואה בסבלותם ובוכה ואומר 'חבל לי עליכם! מי יתן מותי עליכם!' והיה מניח דרגון שלו (לבוש מלכות) ונותן כתפיו ומסייע לכל אחד בעבודת הטיט!". מבלי שהיה משועבד עפ"י חוקי מצרים, שיעבד את עצמו, ובכך נבחר להנהגה ולגאולה!

כמחנכים, נדרשים אנו בכל עת לייחד עזרה לילדים המתקשים. הללו הם עיקר ה'עבודה' [שהרי הטובים מצליחים ב"ה בלעדנו…]. הנה, ילד חרד ומסויט, משפחתו עוברת טלטלה וביתו בסכנת פירוק רח"ל. הוא נעשה עצבני ומכונס, קולני ועייף, מפוזר ותוקפני. האם נוכל להכילו ולהסתדר אתו מבלי להתבונן במה שעובר? בסמוך אליו יושב תלמיד דיסלקטי. בשעה שחבריו לומדים וקוראים בהנאה, הוא בוהה במילים מבלי להבינן. הוא בחרדה מתמשכת שמא המלמד 'יכבד אותו' להקריא… איך מרגיש ילד 'עולה חדש' שלא מבין מילה-וחצי מילה, שיושב שעות רבות… ומה עם הילד שחש בביתו משבר כלכלי מחריד, והוא חושש לקראת מסיבת 'סיום' כי יידרש להביא כמה שקלים…

במוסד לילדים מוגבלים נערך 'יום עיון' לצוות. התכנסו באולם – ועל השולחנות ירקות חיים, קערות וסכינים… קָשְׁרוּ למורים יד אחת מאחורי גבם, והתכבדו לקלף ולקצוץ, להכין סלט ביד אחת! ירגישו מעט את מצוקת הַנָּכֶה!

משה רואה כי הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. הקב"ה קורא 'שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ'. שמעתי מבר אוריין ובר אבהן שהנועל נעלים לא מרגיש את האדמה שתחתיו. הסוליה חוצצת והנעל עוטף ומגן. אומר לו הקב"ה – אני מייעדך להנהגה! של נעלך! חלוץ ותרגיש את האדמה שעליה עומדים בָּנַי העבדים היחפים! תחוש את הבוץ והחצץ, הקור ושברי הזכוכית! רק בכך תהיה ראוי להנהגה! הקב"ה נגלה דווקא בסנה כי עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה, נהוג אף אתה כך!

כאשר אדם נזקק ל"ע לניתוח לב הוא משקיע בבירורים ותר אחר הרופא הטוב ביותר. הוא צודק! חייו תלויים לו מנגד! אך מדוע כאשר הוא מבקש לטוס לחו"ל הוא פשוט קונה כרטיס ועולה למטוס ואינו מברר אודות הצלחותיו וניסיונו של הטייס? מפני כי המנותח שוכב על מיטת הניתוחים, חייו מסורים לידי הרופא. בתום הניתוח יוצא הרופא לקפיטריה, נוסע הביתה, ומצב החולה פחות בוער לרופא. על כן משתדלים להגיע לרופא הטוב ביותר. ואילו בטיסה אין מה לברר אודות הטייס, כי הרי הוא נמצא איתך במטוס, גורלו קושרה בגורלך, ובוודאי שהוא משקיע…

יוסף הצדיק זכה למלוכה רק אחרי שֶׁנִּכְפּוּ עליו עבדות ומאסר. משה נבחר להנהגה אחרי שנס מחרב פרעה וְטָעַם טעם גלות לארץ נכריה. כל יהודי, באשר הוא, 'מתחבר' לנעימות דוד המלך, מפני שדוד אמרן בשעה שבעצמו עבר את כל המצבים, צרה ויגון אמצא… כוס ישועות אמצא… סיפרה לי מוֹרָה כי התנסתה פעם ושתתה 'גלולה' שתלמידים מסוימים נאלצים ליטול. היא ביקשה לדעת התחושה, התכווצויות הבטן, הטשטוש והצלצול באזנים. היא רצתה להרגיש מה התלמידים עוברים… חובה להיות רגישים ללב התלמידים ולב הוריהם, להיכנס לנעליהם, או לחלוץ נעליים… נשתדל לתת עינינו ולבנו לקשיי הזולת, לא לעצור את כאב הזולת ב'כפתור' החולצה שכנגד הלב… אין עזרה אמיתית ללא הזדהות מליאה! הבה נידמה למידותיו של הקב"ה שאומר כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

לטיפה או סטירה?

זהירות גדולה נדרשת כאשר עוסקים ב'מעשי אבות', שהרי הראשונים כמלאכים ומעניקים חמה בקומתם. אך התורה נמסרה לנו כ'תורת חיים' וממנה ניקח דרכי מוסר והליכות עולם. אין אנו מדברים חלילה 'עליהם', אלא עלינו בלבד.

בפרשתנו קורא יעקב אבינו לעבר ראובן בכורו, ומודיע לו כי למרות היותו 'כוחו וראשית אונו' וראוי הוא לבכורה: כהונה ומלכות, לא יעלו שתי אלה בגורלו. פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר. בהיותך בהול ונמהר לא תקבל לא כהונה ולא מלכות. הגם שחז"ל מדגישים את מעלת ראובן ש'פתח בתשובה תחילה', ואף אמרו 'כל האומר ראובן חטא – אינו אלא טועה!', אך מכס ההנהגה נדחה. העדר יישוב הדעת ופזיזות פוגעים ביכולת ההנהגה, שהרי על המנהיג להיות מחושב ורגוע.

העוסקים בחינוך, בהעמדת נפשות ישראל, נדרשים לזהירות ושיקול הדעת. לכל תגובה וכל מעשה יש משקל עצום. הבה נדמיין מנתח לב, סופר סת"ם הכותב 'פרשיות' זעירות, מכונאי המתקן חלק זעיר, צורף המתקן תכשיט יקר ערך, נדמיין את שליטתו העצמית, הריכוז והדיוק. המתינות שבכל תזוזת אצבע. אין גורעים עין ולא מסיחים דעת, שהרי משיכה חפוזה אחת עלולה להזיק ולקלקל. חינוך נשמה של צעיר, ליטוש דור העתיד, יותר רגיש מכל הנ"ל, נזהרים!

כאשר יעקב אבינו שולל מראובן את ההנהגה, משמש הוא עצמו דוגמא אישית של מתינות ואיפוק. במעשה ראובן נאמר וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן… וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל. יעקב ידע את אשר נעשה, אך אינו מגיב. רק כעבור עשרות רבות בשנים מוכיח את ראובן על המעשה ההוא. כך גם עם שמעון ולוי. בעת הריגת אנשי שכם מגיב יעקב אבינו באומרו עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ… וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. הוא מגנה אמנם את התוצאה, ההשלכה המסוכנת, אך אינו מוכיח את בניו 'אישית' כאשר המעשה 'חם וטרי'. את 'דברי המוסר' מניח יעקב וגונז לאחר-זמן. רק לפני מותו קורא לעברם: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם… אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה…

"מה ההבדל בין סטירת לחי לבין לטיפה?" שאל מַרְצֶה את פרחי ההוראה. לא הבינו כוונתו. מה ההבדל?! שמים וארץ! סטירה באה מ'שמאל דוחה' ואילו 'לטיפה' היא מימין המקרבת! מה ההבדל?! כעס וזעם לעומת אהבה! המרצה המשיך "ההבדל בין סטירה ללטיפה היא מהירות התגובה! הסטירה מהירה וחפוזה, ואילו לטיפה היא 'בדיוק' אותה פעולה – אך מוגשת לאט וּבְרוֹךְ… בשניהם יש ממשק בין כף היד ללחי, הבהולה והזריזה מכאיבה, והאיטית נעימה…

בקרב מחנכים שומעים אמירה הטוענת "מעשה שלילי דורש תגובה מיידית! לא הֵגַבְתָּ מיד– אתה נתפס כחלש." לא נכון! באילוף בעלי חיים, כלבים וכדו', עושים שימוש במתן שכר ועונש מיידיים, מתוך שחסרי בינה הם. בחינוך בני אדם, דווקא הצורך להגיב מיד מוכיח חולשה! המחנך החושש והרופס מחזק את עצמו, 'מציל' את מעמדו הַשָּׁחוּק, ע"י תגובה מיידית. 'איש חינוך' יודע כי שיחה שבאה מספר ימים אחרי מעשה, יש בכוחה לתקן, כי אז הנפש שומעת. מחנך עוסק ב'נפשות', טוב שימתין לפני שמגיב ומעניש. ביום בו דנו בסנהדרין דיני נפשות היו הדיינים מתענים! כאשר נטו לחייב, דחו למחרת, המתינו וחשבו לילה! בין מעלות החכם המנויות בפרקי אבות נא' 'אינו נבהל להשיב'!

בשבוע זה, בו מתענים על תחילת המצור וראשית חורבן ירושלים, נתבונן ונלמד מדברי המדרש (תנחומא תזריע) "טובה גדולה עשה הקב"ה עם ישראל. שבעשרה בטבת היו ראויין ישראל לגלות מירושלים. שכן הוא אומר: בֶּן אָדָם כְּתֹב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם, אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלַ‍ם (יחזקאל כד ב). מה עשה הקדוש ברוך הוא? אמר: אם יוצאין עכשיו בצינה, הם מתים. מה עשה? המתין להם, והגלה אותם בקיץ.". עונש כן! השפלה מיותרת? לא ולא!

והנה, שני הגיגים רלוונטיים הקשורים לימות הגשמים: שח הרה"ק רבי שלום שכנא מפראהביטש (בנו של רבי אברהם 'המלאך', אבי הר"י מרוז'ין) כאשר ניתז עליך בוץ מעגלה חולפת ביום גשום, אל תמהר לנגבו! בעודו לח הוא לא יתנקה אלא יימרח עוד בבגד. המתן קמעה עד שהטיפות תתייבשנה, ואז תרדנה בקלות, בפריכת הציפורן… הנמשל ברור. החכם אינו ממהר 'לטפל' כי התערבות חפוזה עלולה להעמיק את הבעיה, לעורר ויכוח וניצוח. המתן ועשה בחכמה ובנועם…

שמעתי מאומן החינוך הרב משה רייס זצ"ל כי ידוע בכללי הטבע שהברק והרעם נוצרים בו זמנית. הרעם הוא 'הרעש' של הברק הפולח את האויר. ובכל זאת אנו רואים את הבזק אור הברק לפני שמיעת הרעם. חז"ל אומרים כי הרעם בא ליישר עקמומיות שבלב, להוכיח ולגעור בנו. אך לפני שגוערים יש להאיר, לחייך, וכך תיקלט הגערה ותפעל כראוי.

יהודה נבחר להנהגה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ – פי' בעל ה'עקידה' שהתעלה מטירוף הדעת. זהו מנהיג! שומר על שלוות הנפש!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

חתול או ציפור?

 

אחי יוסף תוהים במסעותיהם למצרים, למה האיש, אדוני-הארץ, מדבר איתם קשות? מדוע עוקב אחריהם? למה הוא מרבה להתעניין באביהם הזקן? מדוע מתעקש שיורידו את אחיהם הקטון בנימין? איך האיש יודע סדרי תולדותיהם, מי הבכור ומי הצעיר, ואף בקי מי מבין האחים הם בני לאה, ומי הם בני בלהה וזלפה. התנהלות זו מכריזה דַּרְשֵׁנִי!

ממש לא מובן, היאך לא עלתה בליבם כי משנה למלך מצרים, איש זה שממונה על מכירת בר ומזון, הוא יוסף אחיהם? הרי יודעים הם כי לעבד נמכר יוסף, והוא הורד מצרימה! איך לא קלטו שאיש זה ש'יודע את הכל' – אינו אלא אחיהם? נכון, חז"ל דרשו שהאחים לא זיהו את יוסף כי הניחוהו ללא חתימת זקן, וכעת הוא מגודל זקן. זאת ועוד, מצאנו במפרשים שהנוהג היה כי העומד בפני מלך אינו מביט בפניו, ולכן לא זיהו אותו. עוד אמרו שכאשר מדברים בשפה זרה לא ניתן לזהות 'טביעת עינא דקלא', הקול אינו אותו קול. אך בלי לראות ובלי לשמוע – כל הסימנים מעוררים מחשבה סבירה שאולי זהו יוסף אחיהם שנמכר מצרימה, והוא יודע את כל סדרי משפחתם. איך זה לא עלה בדעתם?

בעלי המוסר הוכיחו מכאן: מה רבה היא עוצמת ה'נגיעה'. כאשר יוסף סיפר לאחיו את חלומותיו, דחו דבריו בקביעה מוחלטת "הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ?". מבחינתם – 'היו לא תהיה! יוסף לא ישלוט בנו, ובחיים לא נשתחווה לו! זה לא יקרה!'. החלטה זו הביאה אותם לשנות טבע העולם: אחים מכרו אח תוך אטימת אוזניים משמוע קול בכיו, ולא רואים בצרת נפשו. החלטה זו היתה כך כל איתנה בקרבם עד שנעשו סומים מול כל הסימנים הפרושים לפניהם 'מחוורים כשמלה'. ה'נגיעה' עשתה אותם עוורים! לא יכלו להשתחרר מהתפיסה, ה'קונספטציה', הקובע בנפשם כי לעולם לא ימלוך עליהם יוסף. גם כאשר כל חלקי ה'פאזל' ניצבים לנגד עיניהם, טחו עיני-שכלם מראות!

קרובים לדברים אלה כתב רבינו ה'אור החיים' הק' (עה"פ ויכר יוסף את אחיו וגו'). כי בדר"כ בנפשות ובלבבות בני האדם מתעוררת החשיבה לזהות אלה את אלה, כדברי שלמה המלך כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם. אך כאן כאשר ראו את 'מלך מצרים', נעדרה מליבם האהבה הטבעית המסייעת לזיהוי, והרחיקו המחשבה לתפוס מיהו האיש הזה.

שני זקנים ישבו על ספסל בגינה, ומרחוק מבחינים בבעל חיים. 'הרי זה ציפור' קורא הראשון. 'מה פתאום' דוחהו חברו, 'אתה טועה! זה חתול!'. ממשיכים להתווכח: 'ציפור' ו'חתול'. והנה, 'בעל החיים' נסק והתעופף. 'הנה! צדקתי! כעת אתה מודה שזה היה ציפור?'. והלה משיב "אילולי ראיתי זאת במו-עיני לא הייתי מאמין כי חתול יכול לעוף!"

כאנשי חינוך חשוב מאוד כי ניזהר לא להיות שבויים בידי דעות קדומות או מוסכמות שגויות לגבי תלמידים. חלילה לנו 'להחליט' כי תלמיד הוא חלש או בעייתי, 'לא יצא ממנו כלום', 'חסר סיכוי' וכדו'. זיכרון נושן, מימי בחרותי: חבר שלי היה בחור שלא השקיע בלימודים ולא היה ניגש למבחנים. בתחילת 'זמן קיץ' ביקש ממני חברי ללמוד אתו 'חברותא', ויחד למדנו באותו שבוע 'גמרא בקיאות'. הוא נהנה מהלימוד, ובשבת הוספנו זמן לשינון החומר. במבחן ביום ראשון השיב על כל השאלות וקיבל ציון 100%! הר"מ קרא לי והטיח בי "נכון שהכתבת לו את התשובות? גלית לו מה לכתוב!". הר"מ 'הקטן' היה שבוי ב'קונספטציה' שהבחור אינו מסוגל להצליח, ואם הצליח – בוודאי שהעתיק…

בבית ספר מסוים נערכו למסיבת 'חנוכת הבית'. משאבים רבים הושקעו בתפאורה ובארגון. שכרו 'מאמן מקהלות' מקצועי להעמיד מקהלה מקרב ילדי ביה"ס. שבוע לפני האירוע קיימו 'דיון הערכת מצב' בחדר המנהל. בין היתר שמע המנהל כי המאמן בחר ב'יהוידע' להיות הסולן המוביל. "איזה יהוידע?" ברר המנהל. "יהוידע מכתה ו', יהוידע לוי". "לא יתכן! הוא בכלל לא מתאים!" קבע המנהל בדווקנות. אך המאמן בשלו "כב' המנהל, עברתי בכיתות וערכתי 'אודיציות', ליהוידע לוי מכתה ו' יש קול זמיר!". המנהל אינו נסוג "זה לא יכול להיות! הוא ממשפחה בעייתית, כולם שם חלשים…". המנהל שבוי בדעה קדומה שמשפ' לוי היא סוג ג', ממש לא יתכן שבמשפחה זו מצוי בעל כישרון…

בפרשתנו נלמד וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו… פירושים רבים נאמרו על בחירת יהודה דווקא להקים 'בית אולפנא', כדרשת חז"ל. אומרים בשם הג"ר חיים מבריסק כי 'ראש ישיבה' צריך לדעת להודות על האמת. אם בשעת שיעור הוא נשאל שאלה, והוא יודע כי טעה, עליו לרדת! יהודה ניחן במעלה זו, כדרשת חז"ל (עי רש"י) עה"פ יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ. יהודה היה אמיץ בשביל להודות, לצאת מה'קונספציה', לפתוח דף חדש בתודעה הפנימית.

היזהרו בבני עניים… אל תתן ל'נגיעה' שלך להסתיר את האמת. תהיה גמיש בדעתך, תן הזדמנות גם כאשר 'לא יתכן'…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מעט מן האור…

שאל אותי חבר שאלה רטורית: "איזה נר הכי מעסיק אותנו?". לא הבנתי כוונתו. המשיך והסביר "כאשר כל נרות החנוכה מאירים יפה, אנו עסוקים בנר המהבהב, החלש, זה שנוטה להיכבות. מיישרים ומטפלים, עד שיבער יפה". הרגשתי שחברי רומז למשהו. המתנתי, ואכן המשיך "בחנוכיות שלנו, משפחותינו ומוסדותינו, רוב הנשמות מאירות יפה וברור. הללו אינן זקוקות ליחס מיוחד. לעתים יש נר 'מסכן', אִשּׁוֹ דועכת. עלינו להתמסר לנשמה זו ולהצילה!".

רבינו הרמב"ם מציין כי מצוות נר חנוכה 'חביבה היא עד מאוד'. החביבות באה כי 'כמעט שאבדנו'. התגברנו על האופל והייאוש, 'וחושך על פני תהום – זו מלכות יון', ומעט מן האור דחה הרבה מן החושך. חביבות זו מחייבת אף היום להתנער ברוח הימים ההם. להתאמץ. להתמסר. להציל נרות שבסכנה, 'להטיב' נשמות שאורן כהה ומבולבל…

'על הניסים ועל הפורקן…', קל להפיק נחת מתלמיד רגוע, אך מעשה ניסים יש בהעמדת תלמיד רעוע! פשוט ללמד תלמיד מוכשר, אך מחנך מומחה מטיב עם תלמיד מתקשה ומביא לו פורקן. קל להשגיח בישיבה על 'טאטא'לה', 'ילד טוב ירושלים', ואילו איש חינוך שמכיל באהבה 'נשמה סוערת', מממש אישיותו ומפריחו – מוכיח גבורות וישועות!

נתבונן בלשון חז"ל בברייתא דנס חנוכה 'בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן'. למה לא נאמר 'בדקו ומצאו פך אחד…'? כי בתחילה 'לא מצאו' כלל! לא חשבו שיש סיכוי למצוא דבר טהור בתוך ההפיכה. אך בדקו! ניסו, גם אחרי ש'לא מצאו'! מיהו הכהן עלום-השם שלא ויתר, בדק בדביקות אף כשאחרים 'לא מצאו'. יגע ומצא! כל היו"ט בזכותו!

פגשתי חבר, אב לבחור מאתגר. לצערנו, בנו כבר אינו במסלול הישיבתי הרגיל והמצוי. נאלצו להרחיקו בחו"ל, 'וגם שם לא שקטתי'… . האב מתאר את החיידר בו למד בנו 'הכל היה מצוין – למצויינים, היו כללים מרובעים – לילדים מרובעים. אך לא היה לצוות מושג איך להתמודד עם תלמיד 'משושה'…'. האם מוסדותינו נותנים מענה 'רחב'? האם יש מי שבודק ותר אחר פכי שמן טהורים החבויים בתוך הבלאגן? מאתרים פכי-שמן אלה, מטפלים בהם במיומנות?

הנה ציטוט שנחקק בתודעתי: "על ארגון גדול להקפיד – לא להיות ארגון גדול". לקוחות חוששים מעסק גדול, בנק או מוסד, כי רוצים יחס אישי. כאשר המוסד גדל ומתרחב – עליו להמשיך להיות אדיב, עם שימת הלב לפרט, וחשיבה על הבודד. ומה קורה בעולם התורה כיום? 'אבותינו סיפרו לנו' על הג"ר מאיר שפירא שסעד בעצמו בחור חולה, על מרנא החזון איש שעזר לרחוץ נער שריד שואה, על הרבי ה'בית ישראל' מגור שפיקח אישית על בָּחוּרָיו, גם אלה שלמדו בישיבות מרוחקות. מה נשאר מזה? סיפורים. נעשינו ארגון גדול. 'פרט ועוללות' נושרים מכרמנו, ואין מרגיש.

מדי שנה חל חנוכה בין פר' וישב לפר' מקץ. 'התפר' בין הפרשיות הוא בנקודה הכי נמוכה, שיא השפל. יוסף במאסר. שכוח ועזוב. מה היה קורה אתו היום? היה מקבל חותם של בחור בעייתי, הסתבך עם אחיו, חשוד במעשים חמורים. רחוק מן העין ומן הלב. מעשים אסורים הכניסוהו לבית האסורים. אבוד. חסר סיכוי. התחיל כמסלסל בשערו וסיים כמטלטל בצערו. אמנם בנש"ק, חינני וכשרוני, אך כנראה 'לא יצא ממנו כלום'… אך התורה מלמדת אותנו דרך חיים!

רבינו הרמב"ם פוסק: הטבת הנרות 'מצוות כהונה', ואילו הדלקת הנרות כשרה אף בזר. להעלות אש בנר העומד הָכֵן – אין בכך 'רבותא', לא נדרשת לזה כהונה! לא צריך להיות 'מחנך מומחה' ללמד תלמיד חָלָק או לנהל 'מצוינים'. המומחיות היא 'להטיב את הנרות', לנקות מהם האפר, למלא שמן, להעמיד פתילה ולכוונה. על משגיח מומחה לקחת נר ה' נשמת אדם, לנקותו מילדותיות, לטהרו מפסולת שבו, לנסוך בו דעת, להעמיד פתילת הנפש לקבלת הָאוּר, 'נר מצוה ותורה אור'. ממנים 'אברך טוב' להיות מלמד בחיידר או משגיח בישיבה. ומה לו עם חינוך? וכי התמחה בהטבת נשמות? משגיח בישיבה אינו משגיח כשרות. משגיח כשרות הוא פַּקָּח הנועל שערים. בחינוך פתוחים לבבות באהבה!

רבינו ה'מגן אברהם' כותב: נהגו הנערים העניים לסובב על הפתחים בחנוכה. נערים רבים מדי, עניים בדעת, מסובבים על הפתחים, מבקשים איש תבונות שידלה אותם ויגביהם! בספה"ק מבואר כי 'בית שמאי' היו בדרגה גבוהה. לשיטתם "ביום הראשון מדליק שמונה"! לעומתם, 'בית הלל' ידעו שקשה להתחיל גבוה. ביום הא' מדליק אחד! מכאן ואילך מוסיף והולך… לאט, בהדרגה! על מה סמכו בימינו לפסוק כבית שמאי, לדרוש הצטיינות מכולם, ללא מדרג סובלני?

השינוי מתחיל ממך! בְּדוֹק וּמְצָא פך טהור! תאמין שיש להם סיכוי! גרש חושך וייאוש, 'מעט מן האור' יוסיף וילך. תהיה 'מחנך' שמחולל נס חנוכה, תהיה 'משגיח' שמצמיח ישועה, נהיה 'ארגון גדול' רגיש – ולא 'ארגון גדול' מדי…!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות            יחיאל מיכל מונדרוביץ'

יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם!

הקב"ה העניק לנו כח עילאי, כח הדיבור. הדיבור דומה לאש, תועלתי וחיוני מחד, אך מסוכן ופוגעני מאידך. חשוב להשתמש בדיבור בְּהֶשְׂכֵּל, למען יצירת תקשורת בריאה בין אנשים. ומהי 'תקשורת'? תקשור את השני ותקרבו אליך.

'תקשורת בינאישית' בריאה מבוססת על הקשבה. מאזינים זה לזה, ולא רק "כל אחד מדבר בתורו". האזנת הזולת תלויה אף היא בַּמְּדַבֵּר. יש דיבור ש'מזמין' הקשבה, ויש דיבור שמרחיק הקשבה, כי דומה הוא יותר ל'נביחה' אנושית. כשאני צופה בשיעורי מורים, במסגרת תפקידי בס"ד, אני מבחין שוב ושוב כי היענות התלמידים לעשייה לימודית ו'התגייסותם' תלויה בצורת הדיבור והפנייה של המורה. כאשר מלמד מסגל לעצמו 'סגנון מזמין' ומעורר השראה, כמו "מתוקים! הקשבתם טוב, הרווחתם זמן גם להעתיק את הסיכום מהלוח. הסיכום אינו ארוך, והרי אתם אוהבים לכתוב ולעצב בעטים צבעוניים וזרחניים…". בכיתה זו כותבים בכיף! לעומת "תוציאו מחברות!". ומה? לאן? למה?

נער הולך בדרך בין ההרים הגבוהים. הוא התחיל להתעייף ומאבד סבלנות. הנער מעד ונתקל באבן. "אוף!" צעק בקול. מאי-שם בהר מולו הוא שומע צעקה חוזרת "אוף!". הילד נרתע ושואל בזעקה "מי אתה?" ושומע אף הוא "מי אתה?". הילד צועק לעבר הקול "אתה מעצבן!" ונענה מיד "אתה מעצבן!". הילד מתחיל לבכות. איש חכם עבר וראה זאת. זעק האיש בקול גדול "מעריך אותך!" והקול משיב "מעריך אותך!". "אתה אלוף!" – "אתה אלוף!". האיש הסביר "אנשים קוראים לקול החוזר 'הד'. בעצם הוא 'החיים'. כפי שאתה מדבר כך משיבים לך. כאשר אדם מצפה לטוב ואהבה מהסובבים אותו, שיפתח הוא את ליבו לעומתם ויעניק לאחרים. 'החיים' מחזירים לך את מה שאתה נותן".

בפרשתנו לומדים על האירוע הקשה של מכירת יוסף. אין אנו ראויים להביט ולדון בשבטי י-ה הזוהרים כשמש בוהקת. נתבונן בפסוקי התורה למעננו. כאשר מתעוררת חילוקי דעות בין אנשים, או שיש כעס מאיש על רעהו, נפעל ליישר ולפתור קונפליקט באמצעות "דיבור ראוי". אלה דברי רבינו הרמב"ם (פ"ו מה' דעות ה"ו) "כשיחטא איש לאיש – לא ישטמנו וישתוק, כמו שנא' ברשעים 'וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן', אלא מִצְוָה עליו להודיעו ולומר לו 'למה עשית לי כך וכך, ולמה חטאת לי בדבר פלוני?', שנא' הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ'".

בדרך זו מבאר רבינו ר"י איבשיץ (תפארת יונתן) שנאת אחי יוסף, "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם, דכ' לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ וגו', היינו, כשיש לאדם בליבו תלונה ותרעומת על חברו, תתרבה השנאה יום ביומו. אבל, כשמדבר ואומר לחברו 'ראה מה זה עשית לי', וחברו יתנצל לפניו או שמודה לו, ומבטיח לו לא לעשות עוד כזה, סרה השנאה! ואילו השבטים 'יָכְלוּ לדבר עמו', היה נעשה שלום ביניהם!". השנאה הלכה והתעצמה כי לא דיברו עליה!

אמנם 'זכות שתיקה' חשובה, אך לא כאשר מתחזקת שנאה איבה. שתיקה ואיפוק נחוצים ברגעי כעס ראשוניים, אך אין לתת לשנאה לְהִתְקַבֵּעַ בשתיקה ממושכת. בגמרא מצאנו, כשיש פצע מוגלתי באדם, יש 'לעשות לו פה', להוצאת המוגלה הזיהומית. כך, כאשר בלב איש זיהום על רעהו, מצטברים מוגלה וכעס, יש לעשות לו פה! לדבר על זה! דרש הרה"ק ר"י מוורקא 'וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק… וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ'. מתוך ריחוק ביקשו להורגו. הדיבור היה מקרב ביניהם!

דיבור עז מלבה אש המריבה, ודיבור מתון וחכם מרגיעה. כאמור, אנו נענים בהתאם לסגנון הדיבור שלנו. רמז נפלא מצוי על זה בפרשתנו. בשיחת יהודה עם תמר כלתו, בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה. התורה מצטטת ג' פעמים פניית יהודה אליה, ויאמר, וג' פעמים מענה של תמר אליו, ותאמר. בכל ג' הפעמים טעמי המקרא של הפניה והמענה זהים! וַיֹּ֙אמֶר֙ הָֽבָה־נָּא֙ אָב֣וֹא אֵלַ֔יִךְ… וַתֹּ֙אמֶר֙ מַה־תִּתֶּן־לִּ֔י… , וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֛י אֲשַׁלַּ֥ח גְּדִֽי־עִזִּ֖ים מִן־הַצֹּ֑אן וַתֹּ֕אמֶר אִם־תִּתֵּ֥ן עֵרָב֖וֹן עַ֥ד שָׁלְחֶֽךָ, וַיֹּ֗אמֶר מָ֣ה הָֽעֵרָבוֹן֮ אֲשֶׁ֣ר אֶתֶּן־לָּךְ֒ וַתֹּ֗אמֶר חֹתָֽמְךָ֙ וּפְתִילֶ֔ךָ וּמַטְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֶ֑ךָ… היא משיבה בדיוק 'בניגון' שלו!

שני מלמדים ביקשו לזרז תלמידיהם לשוב מהפסקת צהרים בזמן. האחד רושם את המאחרים, והמאחר כמה פעמים מפסיד הפסקה. המלמד האחר עשה מבצע 'הָבוּ יְקַר': ה'עשרה ראשונים' רושמים את שמם בטבלה מיוחדת על קיר הכיתה. (שֵׁם המבצע עפ"י דברי ה'בן איש חי' – 'בן יהוידע' ברכות ה'). מעניין, בכיתה הראשונה מפסידים הפסקות וממשיכים לאחר…

לעתים שומעים מהורים וממורים "כבר דיברתי עשר פעמים ולא שמעו". עלינו לבדוק עצמנו, האם אכן דיברנו, או שמא נָבַחְנוּ. נשנן את הָאִמְרָה הנושנה והאמיתית: כשאתה צועק שומעים אותך, כשאתה מדבר מבינים אותך. ונזכור כלל זהב נוסף: דיבור נעים יכול להיות קצר, אך הוא נצחי! דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת – נִשְׁמָעִים!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

קנין הגבהה!

לפני למעלה מיובל שנים, נערך אברך לטוס מישראל לשמחה משפחתית באמריקה. בא ליטול ברכת פרידה מרבינו ה'בית ישראל' מגור. הרבי שמע על נסיעתו ושאל האם מוכן לעשות לרבי 'טובה'. "בוודאי!" השיב האברך בהתרגשות. הרבי הוציא ממגרת שולחנו 'מצית', ואמר "לפני מספר שנים הביאו לי מצית זה מאמריקה. נהניתי ממנו מאוד, אך הוא התקלקל. אנא ממך, קְנֵה והבא לי מניו יורק מצית חדש, כזו, שהתקלקל", ומסר בידי האברך את המצית הישן.

יצא האברך מרוגש מאוד! הינו שליחו של הרבי והוא כעת 'בתפקיד'. תיכף בהגיעו בירר אחר חנויות מציתים, חיפש בדיוק אותו מצית. הלך ונסע, יום אחרי יום התאמץ בחיפושיו, כדי לשמח את הרבי ולמלא שליחותו כראוי. בתום שבועיים שב לירושלים, והציג בפני רבינו חמשה מציתים 'דומים', תוך שמתנצל ומסביר כי השתדל מאוד, תר וביקר בעשרות חנויות, אך לא מצא הדגם המדויק. ברם, הביא חמשה מציתים דומים, קרובים, ומקווה שהרבי שבע-רצון…

"האם אני שבע רצון?" השיב הרבי, בקולו החודר והמלטף כאחד, "וכי חסרים לי מציתים? וכי משנה לי להב ממצית זה או זה? רציתי שתזכור אותי שם, על אדמת נכר! במקום להיסחף אחר 'טומאת ארץ העמים' תהיה עסוק, למעני…".

התורה מספרת שיצחק אהב את עשיו בנו כי אהב את המטעמים שהכין לו. וכי יצחק אבינו, שנתקדש לעולה תמימה מרגיש 'אהבה' לבשר? וכי יצחק, שעלה ונתעלה בקדושה עליונה, לא ידע ולא הכיר במעשי עשיו? כתב רבינו מרדכי הכהן מתלמידי האריז"ל בספרו 'שפתי כהן': "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו – שהיה יצחק צד לעשיו בפיו, שהיה מדבר עמו בלשון רכה כדי לְצוּדוֹ, להביאו למוטב"! נורא נוראות! יצחק 'אוהב בשר', כביכול, לקרב בכך את עשיו בנו!

מלמד קבע עם תלמיד פלוני שהוא 'אחראי' לרכוש עבורו, מדי שבוע בשבוע, שתי קופסאות 'ארביס' וקופסה 'בובעס' לכבוד שבת. בכל יום חמישי מקבל מהרב'ה שטר של 50 שקלים, בערב קונה ליד ביתו, בבוקר ער"ש מביא למלמד את ה'מטעמים' ואת העודף. בכל שבוע מקבל הילד מהמלמד 'שקל' מתוך העודף, 'שכר טרחה'. מעניין: עד השנה היה ילד זה תלמיד חצוף, מפריע ובלתי נסבל… השנה הוא משתף פעולה ומתקרב ללימוד לאט לאט. בזכות ה'מטעמים'…

תלמיד פלוני יושב שנים בכיתה ומקשקש בעפרונו. הוא משרבט על ספריו ומחברותיו, על הקיר לידו ועל השלחן. הענישוהו להביא מהבית חומר ניקוי, להביא את אמו ועמה חומר ניקוי, מאומה לא הועיל. הוא 'מכור' לשרבוטים. מלמד כתה ו' גילה כישרונו והציע לו לחבר 'ספר קומיקס' על פרק הכונס. צאן ודיר, שומרים וליסטים, ערוגות ופירות, אש, קמה וגדיש. התלמיד נעשה מצוין בהקשבתו ובציוריו, ועד היום נעזרים מלמדים בקריקטורות אלו בשיעוריהם.

עלינו לקנות את תלמידינו ב'קנין הגבהה', קנין המועיל בכל מקום ובכל דבר. יש לגלות את 'ידית האחיזה' הייחודית, באמצעותה 'נגביה' ונקנה כל תלמיד. מחנך איכותי מזהה 'ידיות' אלה, ועושה בהם שימוש יעיל… יש תלמיד שקונים ע"י כושר הנגינה והזימרה שבו, אחר אוהב להיות 'מארגן'. יש שאוהב להיות חזן ובעל קורא, לְשַׁמֵּשׁ שליח למזכירות…

רבינו 'סניגורן של ישראל' הרה"ק ר' לוי יצחק מברדיטשוב כתב על המשנה בחגיגה (קדושת לוי פר' נח): "חומר בקודש מבתרומה, המשנה מקשה 'חומר בקודש?', מהיכן בא דבר זה, 'חומריות – לקודש', לצדיק שהוא עובד הבורא, מהיכן בא לצדיק דבר חומריות. ותירץ, 'מבתרומה', מכח זה שמגביה הרשע להיות עובד הבורא… ש'תרומה' לשון הגבהה…".

יצחק אבינו, העולה קודש הקדשים, עסק ב'חומריות', במטעמי בשר, בנסותו להגביה את עשיו. מסופר על הרה"ק מצאנז שבתום המלחמה הֶחֱיָה ו'הגביה' נער שריד שואה מסכן במשחקי 'שח מט' ששיחק אתו. וכי אין זה 'ביטול תורה'? אלא בכך הציל נפש, 'דמו ודם זרעיותיו' של אותו נער. שמעתי עדות אישית כי הגאון מטשעבין היה יושב 'בין מנחה למעריב' בחצר ביהכנ"ס, משוחח עם קשיי היום ומעשן איתם סיגריה, אף שבפנים התקיים שיעור משניות!

אבא יושב על הריצפה ומשחק עם ילדיו, מחנך עוקב בחצר אחרי משחקי תלמידיו בהפסקה, לראות הצלחתם ולשבח את הישגיהם! מילה טובה מגביהה, קונה נפש התלמיד! מה כוחה של 'מילה טובה' במחברת וליד ציון בשולי מבחן…

לפי ביאור תלמיד האריז"ל הנ"ל, יצחק אבינו 'עבד' על עשיו, הוא הראה לו פנים מאירות למרות שידע בדיוק את מצבו. אל לנו 'להתקמצן' במאור פנים. "חיוך הוא קו עקום שמיישר את הכל", בכוחו ליישר אף עקמומיות שבלב!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מזקנים אתבונן

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים. ידועים דברי חז"ל (סנהדרין ק"ז ועוד) "עד אברהם לא הוי 'זקנה'…". המפרשים שאלו, הרי לפניו היו זקנים מופלגים כמו אדם, מתושלח, נח, ועוד, שהאריכו ימים ביותר? וביארו שהכוונת חז"ל למראה זקנה ושיבה.

הג"ר אהרן לוין הי"ד מרֵישא דורש בספרו 'הדרש והעיון', שעד ימיו של אברהם אכן האריכו ימים, אך כל 'התבגרותם' היתה גופנית. הגוף עבד מאות שנים, חרשו וזרעו שדות מאות פעמים, קצרו ואספו, בצרו ומסקו מאות יבולים. אברהם אבינו היה הראשון שהזקין והתבגר ברוחניות, בתבונה ודעת. 'אברהם תבע זקנה' – הוא חידש שהאנושות תעריך זקנה, יבינו ש'הדר זקנים' אינו למאריכי ימים בלבד, אלא כדברי חז"ל (קידושין לב) ש'זקן' נוטריקון זה קנה חכמה.

בדורנו, דור התפתחות טכנולוגית, תקשורת ו'קידמה', חשוב מאוד לשמר ולהנחיל ערכי יסוד אלה, שלא תישכח 'חידושו' של אברהם אבינו. חז"ל מנו בין סימני דור 'עקבתא דמשיחא': "נערים פני זקנים ילבינו זקנים יעמדו מפני קטנים". הצעירים מתמצאים יותר במיקרוגל, במשלוחי פקס ומייל, במכשירי הטלפון וההקלטה, והזקנים יעמדו בפניהם – נבערים ומתוסכלים. עלולים בני הנוער לחשוב כי זקנים הללו אבד עליהם הכלח, אינם ראויים וכדאיים, ואין מה לשמוע וללמוד מהם. גישה זו פושה ל"ע בקרב גויי הארצות, לאחר גיל חמישים נעשה אדם 'מיותר', מטרד.

נחנך את ילדינו כי בין יסודות היהדות, מימות אברהם 'הזקן', הוא ההערכה לזקנה. זקנים אשר מילאו חייהם בתורה ויר"ש, אגרו וספגו בקרבם אמונה וביטחון, פעלו במסירות נפש למען העמדת דורותיהם, ראויים הם להערכתנו ללא-גבול, מלאים הם בדעה והשכל – למרות שאינם מתמצאים ברינגטונים, בג'ימייל, ב'אינדוקציה', ובהרכבת 'קואליציה'.

נכדו רבינו הבעש"ט, הרה"ק ר' משה חיים אפרים מסַדיקלוב שואל (דגל מחנה אפרים פר' קדושים) על דברי חז"ל 'אין זק"ן אלא 'זה קנה חכמה". אמנם 'זקן' נוטריקון 'זה קנה', אך היכן רמוזה 'חכמה'? אולי זה קנה נכסים וצבר נדל"ן? ביאר הרה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין כי מלבד חכמה – יתר הקניינים אינם חשובים ונצחיים! אך 'דעת קנית מה חסרת!'.

חשוב לנו לייקר 'זקנים' בעיני 'הדור הצעיר'. מאז שהביאו לציבור החרדי סגנון 'ספרות עכשווית', איבדו ילדינו 'טעם של פעם'. אינם מכירים ואינם מתעניינים ב'עולמות' שהיו. תורי זהב נמחקו מתודעתם, אישים ואירועי היסטוריה יהודיות נותרו עלומים. הנוער חי ומכיר את ה'הווה' בלבד. חבל על דאבדין!  ללא הבטה אל העבר אין כיוון לעתיד!

מַכָּר שלי העלה את בתו, עם בואה לגיל מצוות, ל'סבא רבה' שלה, להתברך. (במס' סופרים פי"ח מובא מנהג ירושלים לקחת בני ובנות מצוה להתברך אצל זקנים!). נערה זו קרויה על שם אמו הי"ד שנספתה בשואה. הסבא התרגש והחל לספר אודות אמו, הנהגותיה וחייה, רקע משפחתם ועוד על ארצה ומולדתה. גם אבי הנערה התרגש, כי מעולם לא שמע פרקי היסטוריה הללו מפי זקנו הישיש. פער הגילאים בין הסבא-רבה לבין נינתו, שמונים השנה שביניהם, לא הורגשו. הנערה, כיום אמא לילדים, מציינת, כי פגישה זו, שיחה אישית יחידה שהתקיימה ביניהם, הטביע בה חריש ערכי ותודעתי עמוק!

ברוח זו מומלץ לכל משפחה לקיים 'שיחות מורשת', למען יכירו ויעריכו הצעירים את שורשי אבותיהם, מוצאיהם, תרבותם ומעשיהם. לכולנו עבר עשיר. עיון ועיסוק בגנזכי העבר עשויים להעשיר בקרב ילדינו אף את ערכי ההווה. 'יין ישן – דעת זקנים נוחה ממנו'. כי חלב ישן מחמיץ. פרי ישן מרקיב. יין ישן משתבח! אך בתנאי שהיה טוב מראשיתו!

בזוה"ק נאמר כי אַבְרָהָם בָּא בַּיָּמִים, הוא ניצל את ימיו ושעותיו לטובה, 'בא עם כל ימיו', כולם שוים לטובה. 'זקנה' מוערכת היא זקנה כזו – מצבור של ימים מנוצלים. הרה"ק רבי מאיר מפרימשלאן שמע מאביו הקדוש, כי פעם 'צפה' בנעשה ב'בית-דין של מעלה'. שמע כרוז "הנה מגיע איש צעיר" – והוא מביט ורואה אדם קשיש! "כעת מגיע זקן" – ורואה איש צעיר. הסבירו לו ש'למעלה' לא קובעים לפי גיל ביולוגי, אנשים 'מתבגרים' על ידי ניצול הימים והשעות…

"מטבע של אברהם אבינו, זקן וזקנה מצד אחד, ובחור ובתולה מצד אחר" (ב"ק צז) בעלי הדרוש מסבירים כי אברהם סיגל ואיחד בקרבו 'שני צידי המטבע'. מחד היה מיושב בדעתו, יציב ומרוסן, אך אם זאת שימר רעננות וחדשנות שיש בשנות הבחרות. המשיך לחיות עם שאיפות ונותר עם רצון לחולל ולייצר. כך אמרו חסידי קוצק "אין זקן אלא תרכובת של שלשה ארבעה אברכים…". אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו… אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו…

בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה (איוב יב יב). אמנם, לצעיר עיניים בריאות, אך לזקן רְאִיָּה טובה יותר!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

והאמת שהוא מלאך…

וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו. הקב"ה שולח לאברהם מלאכים בדמות אנשים. בשלהי פרשתנו קורא מלאך לאברהם לבל ישלח ידו אל יצחק. חז"ל דרשו נבואת מלאכי 'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָקוֹת הוּא' "אם דומה הרב למלאך ה' צב' יבקשו תורה מפיהו". ומיהו רב שדומה למלאך? איה מלמד כזה? בין הפירושים השונים ישנו ביאור מעשי: הקב"ה שלח שלשה מלאכים – מפני שאין מלאך עושה שתי שליחויות. כל מלאך ומשימתו הוא. כך הוא מלמד ראוי, זה שעושה שליחות אחת, חינוך והוראה! אינו עסוק 'בצד' במסחר, בעסקנות, בפוליטיקה ובנדל"ן. הוא 'מלמד', נטו. פנוי ומשקיע בכל נפשו רוחו ונשמתו. ממנו יבקשו תורה, הוא הדומה למלאך, שליח נאמן.

מלמד עמד לפני רבו הרה"ק רבי ישכר דב מבעלזא זי"ע ומשאלה בפיו "רבי! זה כמה שנים שהנני מלמד תשב"ר, ומבקש אני עצה והכוונה איך להצליח בעמלי – אלו הבנים". השיבו הרבי "האזן לסיפור: לנפוליאון שאיפה לכבוש ארצות תבל. צבאו כבש בירות אירופאיות רבות, ונפשו אינה יודעת שובע. הוא פונה מזרחה לעבר ממלכת רוסיה הגדולה. חיילי החזית נלחמים בעוז, ובעורף עוסקים אנשיו באספקת מזון, צידה ותחמושת. עמלים גם בהכשרת חיילים ואימונם. 'קורסים' לחיילים רגליים ולפרשים. מאמנים קשתים וקלעים, מתורגמנים ומהנדסים, כל הנדרש למערך מלחמתי ענק. יש גם 'קורס' לחובשים קרביים, בו מכשירים להביא מזור ומרפא, לחבוש ולטפל בפצועי קרב.

לאחר חודשי למידה נערכים משתתפי הקורס לבוחן סיום. משתוקקים כבר ליציאה לקרב, להשתתף בהצלחה הזוהרת של מלכם. החובשים מתכוננים לבחינה, משננים סיכומים ובוחנים אלה את אלה. והנה, מגיע 'קצין רפואה ראשי', לבחון ולהסמיך צוערי הקורס ל'חובשים קרביים'. הקצין שואל שאלות מעשיות על דא ועל הא, בודק ידיעותיהם על קיבוע איברים ועל קטיעה, על עצירת דימום וטיפולי עיניים ואוזניים. הוא פנה לאחד הצוערים בשאלה מעשית: "אתה יושב במרכבה עם קבוצת חיילים, שועטים לעבר החזית. והנה, מצד האויב באה לפתע פצצת מרגמה ופוגעת בכם ישירות. הדף עצום, חיילים עפים לכל עבר, ענן עשן סמיך וכדור אש לוהט. אתה, חובש הקרבי, מתעורר כעבור מספר רגעים ומוצא עצמך מוטל בינות לפגרים מתים. החיילים והסוסים נהרגו בפגיעה. אתה מתנער ונעמד, והנה, לידך חייל פצוע קשה, גונח ומתפתל בכאב. הזורע שלו חרוכה כולה מכוויית אש איומה. מה אתה עושה להצלתו?".

החייל הצעיר והחרוץ ממהר להשיב, "בתיק 'עזרה ראשונה' שעמנו יש משחה-צהובה לחיטוי והרגעה. אסוך זרועו במשחה זו, אֶחְבּוֹשׁ היטב, ואתן הוראה לפנותו לעורף". "מצוין" מגיב הבוחן. החייל מאושר. הוא רואה את צאתו קרבה ובאה. "רגע אחד!" עוצר הקצין את הרהוריו "ואם אינך מוצא את תיק עזרה הראשונה. זה נותר במרכבה והתעופף אף הוא בפיצוץ. אין משחה צהובה. מה תעשה?". החייל מהרהר ומיד עונה "המרצה בקורס לימד, כהערת אגב, כי אפר שריפה מרגיע כוויות! אפזר על פצעיו אפר! אמנם זה אינו מחטא ומונע זיהום, אך הוא מרגיע לבינתיים". "נפלא!" הגיב הקצין. המרצה, שנוכח בבוחן, שמח שהחייל זוכר הערתו זו, והחייל חש סיפוק על שהקפיד לרשום הכל ושינן את החומר כראוי. "אשאלך שאלה נוספת" מתעקש הקצין הבוחן, "בכיבוש רוסיה יהיו לך עצי יער לשרוף לאפר. אך כאשר נכבוש מדבריות אפריקה, שם רק חול וסלעים. מה תשרוף? מהיכן יהיה לך אפר?". החייל נלחץ. שפתיו רועדות, עיניו מרצדות, פיו יבש. אינו יודע להשיב. מה ישרוף במדבר? מאין ישיג אפר? "נפסלת!" חורץ הקצין.

דממה באולם. חבריו החיילים לא האמינו שצוער חרוץ זה נפסל. המרצה קם להגנתו "אדוני! הוא השיב על השאלה הראשונה, ואף ידע כי אפר טוב לכווייה. למה פסלתו על דבר זניח ופעוט? וכי נחלמים כעת במדבר…?". הקצין משיב "לא פסלתי אותו על דבר קטן, אלא, ראיתי שחסרה לו המהות הפנימית הנדרשת מחובש. לא פריט מידע, אלא חסר בליבת השליחות!" והוא מסביר "הוא אמנם ידע פרטים טכניים, המשחות למיניהם, ואף 'פטנט' שאפר מרגיע כווייה. אך בסוף הסכים שבמדבר אין לו מה לשרוף. למה לא ענה 'אשרוף את כותונתי למען חברי!' כאשר אין חסם-עורקים ישתמש חובש-קרבי ברגב שעל רגלו! אם אין אפר ישרוף החובש בגדיו מעל גופו! זוהי 'נשמת' החובש, ובזה נכשל!".

הבין המלמד את המסר בדברי הרבי הק'. גם בימינו יש למלמד 'ארגז כלים' שימושי וזמין. הוא נעזר במנהל, בהורים, רישום נקודות, טופי ומדבקות. ימין מקרבת ושמאל דוחה. אך יש מצבים בהם אין ארגז ואין כלים. לעתים מצופה ממלמד שימסור ליבו, זמנו הפנוי ואף ממונו שלו, למען הצלת תלמיד. לא הכל 'כתוב' בתקנון ובכללי העבודה. אלו הם דברים שבלב. מלמד שמרגיש כך ועושה זאת, הוא 'חובש' שיביא מזור ומרפא לנפשות תשב"ר, להצילם ולהחיותם.

מלמד שהוא כמלאך, גם כשאין מסגרת של מקום וזמן, והוא ממוקד בשליחותו האחת – יבקשו תורה מפיהו.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                                                         יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מאין באת ולאן אתה נוסע?…

אמצע הקיץ, שעת ערב מוקדמת, נפוליאון מלך צרפת מטייל בסמטאות פריז. הוא שומע קול בכי מאחד המבנים. נכנס וראה יהודים יושבים על הארץ, מקוננים ובוכים לאור נרות קלוש. התעניין מה קרה ועל מה הבכי. כששמע שהם בוכים על שריפת 'בית המקדש' וחורבן ירושלים, התפלא הקיסר ושאל את שלישו 'מדוע לא נמסר לי על אסון בירושלים? חשוב לי להיות מעודכן בחדשות העולמיות! מי ולמה שרפו מקדשם?'. כשהבין שבוכים על אירוע עתיק יומין, לפני ח"י מאות שנים, התבטא נפוליאון החכם ואמר "רק עם שזוכר וּמְשַׁמֵּר את העבר, יזכה לראות עתיד…".

ביקש המלך לקבל לידיו 'מגילת איכה', בה קוראים בבכי. בשובו לארמון קרא 'איכה' בתרגום צרפתי. הוא התעניין מאוד בדמות 'המחבר', ירמיהו הנביא. נפוליאון הוסיף וקרא גם בספר ירמיהו. הוא התפעל מדמותו רב העוצמה! הוא רואה מול עיניו את ירמיהו מתהלך בחוצות ירושלים כשעול 'מוטה' על כתפיו – סמל נבואי לגלות הקרבה, ועול מלך בבל שיוטל על אנשי ירושלים. הוא מדמיין את ירמיהו מושלך בכוח אל תוך 'המהפכת' (מין כלא) ע"י שרי המלך. בעיני רוחו רואה את ירמיהו טובע בטיט עד ש'עבד מלך כושי' עם עוד שלשה אנשים מושכים אותו בחבלים להציל נפשו…

קיסר צרפת התפעם מאישיותו של ירמיהו הנביא. הוא ראה בו דמות של איש אמת שלא נרתע מכוחנות המלך ושריו, הוא התחבר מאוד לתוכחותיו ומוסריו הנאמרים ללא חת ומורא, עד שהחליט לקשט את חדר מלכותו בציור דיוקנו!

יצא נפוליאון לשוטט ולתור אחר 'דמות יהודית' אותו יצייר 'הצייר המלכותי'. עוקב המלך אחר יהודים, והנה מבחין בקבצן יחף יושב על ארגז בפינת רחוב, ידו מושטת וקורא לעבר העוברים ושבים שיחוסו ויתרמו לו. בגדיו מרוטים, ראשו פרוע, זקנו מגודל – אך עיניו רושפות אש, מצחו הגבוהה חרוש מלמד על חיי התמודדות וסבל. נפוליאון רואה באיש זה דמות מתאימה לציור דיוקן ירמיהו הנביא העומד וזועק בחוצות העיר, כשברקע – ירושלים שעולה באש…

פונה הקיסר ליהודי ומציג את עצמו, תוך שמציע לו סכום כסף גדול בתמורה להגעתו לארמון והסכמתו להעלות על הקנבס את דיוקנו… הוא מסר לו אישור כניסה המפנהו למזכירו האישי, וקבע שיתייצב מחר בבוקר… הקבצן רץ  וסיפר בהתרגשות לבני ביתו כי פגש את המלך שהבטיח לו 'נתינה הגונה' על הגעתו מחר לארמון. לאחר שהראה את האישור החתום בטבעת המלך האמינו לדבריו. אמר לו בנו בכורו "אבא! איך תעז להתייצב בחדר המלכות בבגדים קרועים?" אחיו המשיך אחריו "אתה חייב להסתפר!" אשתו מיהרה להעמיד מים להרתחת אמבטיה… כבוד המלכות!

למחרת, בשעה היעודה, מתייצב האיש בשער המלך. הוא מובל לטרקלינו של נפוליאון. בכניסתו קד ומכריז "כבוד המלך, הנני, לרשותך!". מביט בו הקיסר בפליאה, ושואל "ומי אתה, אדוני?". 'מזכיר' האיש כי אתמול נפגשו ברחוב היהודים… מיישר נפוליאון מבטו ורואה אדם מסופר באופנתיות, מגולח למשעי, לבוש חליפה מחויטת ועניבת פרפר, ולרגליו נעלי אלגנט. מרעים המלך בקולו "מה עשית?! ביקשתי לצייר דמות יהודית אותנטית! יהודים 'כאלה', מודרניים ומתייפייפים, יש לי בשפע…". גירש אותו המלך מלפני פניו, כשהוא משליך אחריו בבוז מטבע זעיר כנדבה…

התורה מונה מ"ב המסעות, ממצרים ועד בואנו לארץ המובטחת. בפסוק נאמר וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם. מוצא קודם למסע – ומסע קודם למוצא. בספרים הק' דרשו זאת על מסע החיים של כל אדם. נשמור על ערכי המוצא לאורך המסע, ונתקדם במסעות לפי 'נקודת המוצא'. יצאנו מגלות מצרים בזכות השמירה על זהותנו היהודית. בהגדה של פסח דורשים 'וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל': מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצוּיָנִים שָׁם. ידעו להצביע ולציין 'זהו יהודי'! כך ננהג בגלות האחרונה. לשמור. 'להצטיין'. שמירת ה'רצף' היא ערובה לשמירת גחלתנו.

צאו וראו בתולדות עמנו! השיירה היהודית השמרנית שורדת אלפיים שנות גלות. 'רכבת הרים' עם עליות ומורדות. תקופות זוהר ועתות תופת. מי נשאר ברכבת? מי נותר בשיירה? רק אלה ששמרו אמונים מבלי להתפתות ל'התאמות'.

בי' בטבת הטילו מצור על ירושלים. כמו אז, גם היום מוקפים אנו תרבויות ו'התקדמויות' השואפות לכבוש אותנו ולטשטש ייחודיותנו. כל עוד וה'חומה' בצורה, אינם יכולים לחדור ולפגוע במהותנו. אך בי"ז בתמוז הובקעו החומות… החומות הרוחניות והערכיות החוצצים ביננו לבין גויי הארץ התפרקו. תוך זמן קצר באה החורבן. הָיְתָה כְּאַלְמָנָה…

אניה שטה בים ומתחילה לטבוע. האניה אינה טובעת בגלל מי הים הרבים, אלא בגלל מי הים שחודרים לתוכה…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

צאתכם לשלום…

בעונה זו עוסקים רבים ב'פרידה' והתמודדות עם 'מעברים'. ילדים מתקשים במעבר מגן ילדים לבי"ס ות"ת, תלמידים יעברו לכיתה חדשה, מוסדות וארגונים משקיעים מחשבה ומשאבים להכין נערים למעבר הקרוב מת"ת לישיבה. ומה עם מעברי המורים? כיצד מתמודדים הם במעברם ממוסד למוסד? ומה עם 'מעבר מוסד' בחילופי גברא בהנהלות?

הרב דוד מחנך בעל שיעור קומה. שנים רבות מנווט תלמידי כתה ח' לקראת שנות ההתבגרות ופרידה מהת"ת. מדי שנה בשנה הוא מקפיד 'לסיים' את שנת הלימודים, ולא לתת לשנה 'להסתיים' מאליה. יש לו אוגדן של פעילויות ושיחות אותם מקיים בכיתתו לקראת סוף השנה. הוא פותח בפני תלמידיו את הרגשות הלגיטימיים של פורקן מול חשש, סיפוק מול תסכול, רגשות שגואים בתקופה זו. והנה, השנה הרב דוד עצמו 'מסיים'. שינויים מערכתיים הביאו את ההנהלה להוציאו ל'פנסיה מוקדמת'. הרב דוד מציף במחשבתו כל מה שלימד על 'פרידה' לאורך השנים. הוא מקבל על עצמו להיות 'נאה דורש ונאה מקיים'. הוא מחליט לסיים בנכבדות, את התלונות מול ההנהלה, הביקורת וה'הערות' שיש לו – גונז עמוק בליבו. הרב דוד קובע שיעור יומי בספרי אמונה וביטחון, מחזק בנפשו שהכל מושגח בפרטית מלמעלה. הוא אף רוכש מתנה סמלית למנהל, ומגישה ביום האחרון בצרוף מכתב חם ואישי. שלום, חבר.

הרב שמואל ניהל מו"מ ממושך עם הנהלת הישיבה אודות תנאי שכרו. לאחר שלא מילאו את מבוקשו, 'סגר' לקראת שנה הבאה עם ישיבה אחרת – המתחרה העיקרית לישיבתו הראשונה, דבר שיוסיף לה שגשוג. אך הרב שמואל, יר"ש מרבים, אינו זורק אבן אחר הנופל, ולא משליך טיט בבור ממנה שתה. כאשר פוגש הורים שמבקשים להעביר את בניהם בעקבותיו, הוא מסביר שמעבר בחור ללא סיבה מיוחדת עשוי לטלטלו שלא לצורך, ומצהיר כי אין כל דופי בישיבה בה לימד עד כה. הרב שמואל זוכה לשמור על איזון נפשי ויישוב הדעת, ופורש בכבוד. הוא כיבד את עצמו!

הרב יהושע מסיים עשרות שנות ניהול הת"ת ביד רמה. הגיל והמצב הבריאותי אינם מאפשרים לו להמשיך. הרב כהן משקיע ימים ארוכים בהעברת הניהול על פרטיו וכלליו, הגלויים והנסתרים, למנהל שנכנס תחתיו. הוא מתמסר בעין טובה למען שמירת רצף ניהולי. הוא גם מרגיע הורים לחוצים ששואלים "מה יהיה אחריך, כב' המנהל?", הוא מעצים את המנהל הנכנס בעיני הקהל, זוקף קומתו ומבטיח ליווי והדרכה ככל שיתבקש. וברגע שלא יתבקש – הוא בחוץ!

בפרשתנו קוראים על משה רבינו שמשתוקק 'להמשיך' בהנהגה ולהכניס את בנ"י לארץ. הוא גם מבקש מהקב"ה "בדין הוא שירשו בני את כבודי". אך הקב"ה משיבו קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ, וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו. הגיע העת שמשה 'רעיא מהימנא' יפרוש מהנהגת העם, ובניו לא יזכו לגדולה אחריו. משה רבינו מעמיד את יהושע לפני זקני ישראל ומול כל העדה, וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו. רש"י מביא מחז"ל: 'יותר ויותר ממה שנצטווה, שהקב"ה אמר לו וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ, והוא עשה בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש, ומלאו חכמתו בעין יפה'. משה נתן ליהושע מהוד פניו, ופניו החלו אף הן להאיר ב'קרני הוד' עילאיים. משה רבינו ימשיך לעודדו ולאמץ את רוחו לעיני העם וזקניו.

משה רבינו הוא המעביר קרני ההוד לפני יהושע. ומדוע אין הקב"ה משפיע עליו ישירות? כי חשוב שמשה הוא שיחזק את הנהגת יהושע בעיני העם. משה מעמיד לו 'מתורגמן' בחייו, ואף בא בעצמו לשמוע שיעור מפי יהושע 'מחליפו'.

זו מנהיגות! רועה מסור דואג לצאן מרעיתו גם בהמשך, אחרי ה'קדנציה' שלו. לא כמלמד גֵּאֶה שרומז להורים "אצלי בנכם הצליח. אני חרד מה בהמשך…", או מנהל פורש שמצפה שמחליפו יתקשה, ומחכה לרגע שיקראו לו להציל את המצב. אמר לי מחנך יר"ש לקראת פרישתו: "הקב"ה קבע 'כל התחלות קשות'. אך איך יהיה 'הסוף'? זה תלוי בי!".

פועל עבד אצל קבלן בנייה שנים ארוכות, כאחראי על בניית יחידות נופש באזור קיט. כאשר הפועל הודיע על כוונתו לפרוש, ביקש ממנו בעה"ב שיסיים ויבנה 'צימר' אחד אחרון. בלית ברירה דחה העובד את פרישתו, ונשאר כדי למלא את בקשת בעה"ב. כאשר סיים את ה'צימר' האחרון, מסר לו בעל הבית, בחגיגיות, את המפתחות של בית זה, ואמר "הנה, אני מעניק לך בית זה כמתנת פרידה על שנותיך הארוכות והנאמנות!". לקח הפועל את המפתח, ובליבו צער. הוא יודע שבנה 'צימר' זה בחופזה ובחוסר חשק. מעתה עליו להתמודד עם הנזילות בכלים הסניטרים שהורכבו 'לצאת ידי חובה', קירות וריצפה עקומים, וארונות המטבח שנבנו בחוסר דיוק… את 'הסוף' קובע לאדם בעצמולעצמו!

הכל הולך אחר הַחִתּוּם. גם כאשר 'קשה עלי פרידתכם' נשמור על אופטימיות, כי 'סוף' הוא בעצם התחלה חדשה.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

עין טובה

מחנך כתה ד' מקיש על דלת המנהל ונכנס, וידו לופתת זרועו של תלמיד. "הרב! כבר שבועיים שיוסי מידרדר. הוא הפסיק להקשיב, נרדם, לא הגיש מבחן, דרשתי ממנו להביא אישור מאביו והוא מתחמק, אסרתי עליו לצאת להפסקות עד שישלים את המבחן, אני מתקשר לביתו ואין מענה, זלזול מחפיר! ממש פרח נובל! חייבים לעצור זאת בחוזקה!". המלמד מסיים את דבריו הכואבים, מניח את יוסי המתדרדר אצל המנהל ושב אל כיתתו, אל כלל הפרחים הפורחים.

המנהל מביט בפני יוסי, ובמקום לגעור ולהוכיח, פותח בשאלה רכה "יוסי, מה נשמע? יש משהו שאני לא יודע?" יוסי מתכווץ וניכר שמתאפק מבכי. "יוסי, אני לא כועס, אלא מאוד רוצה לשמוע מה יש לך לומר". יוסי בן ה-10 פורץ בבכי. "כבר כמה שבועות שעל אמי לשכב במיטה, והיא נמצאת בבית של סבא וסבתא. [ב"ה הילד אינו בקי להגדיר מצבים לקראת שמחות]. אחי הקטנטן בבית-חולים כי יש לו איזשהו דלקת. רוב הזמן אבא אתו. אחרי החיידר אני הולך לבית של דודה ואוסף את אחותי הקטנה, מאכיל אותה ומעסיק אותה עד השינה. למדתי להפעיל מכונת כביסה. בלילה דוד שלי מהישיבה מחליף את אבא בביה"ח, ואבא בא הביתה. אבל אני אחראי על ארוחת ערב וסנדוויצ'ים בבוקר. אני קם מוקדם לתלות את הכביסה ש'הפעלתי' בלילה, לוקח את אחותי לגן וממהר לחיידר. המנהל! כבר אין לי כח!".

יוסי והמנהל בכו יחדיו. בכו מתוך קירוב לבבות. בכו בתפילה שהקב"ה ישיב ליוסי ומשפחתו שגרה ברוכה. יוסי בכה על קשייו בבית, והמנהל בכה על קשייו בת"ת. למה המלמד רואה 'הדרדרות' של יוסי – ולא רואה את 'יוסי' עצמו?

בלעם רוכב על אתונו, הוותיקה וקרובה לבלעם. בלעם רואה שהיא נוטה מן הדרך, סטה מהמשעול, רובצת, ומכה אותה שלש פעמים. הוא ראה את הבעיה הגלויה ולא התבונן לחשוב 'למה?', מה נמצא מאחורי הבעיה. בתפילת הלל אנו מתלוצצים על פסלי העכו"ם: פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ, אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ… בספרים הק' מבואר כי כמו שחושי פסל דוממים בגלל היעדר נשמה, גם אנשים חיים לא תמיד מדברים, רואים ושומעים, מתוך שהם מדחיקים את חלק הנשמה בקרבם. על זאת מבקשים על הגוים כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם, יהיו דוממים! אך על יהודי ירא לנצל את חושיו על פי מצפון נשמתו! לדבר בשפה 'נִשְׁמָתִית', לראות בראיה רוחנית, לשמוע ולהאזין 'עם נשמה'…

הצדיק רבי אריה לוין הסתובב בחצר ת"ת 'עץ חיים' הירושלמי ב'הפסקות' כ'משגיח'. התלווה אליו פעם מלמד צעיר. בסוף ההפסקה שאלו רבי אריה "מה ראית בחצר?". סיפר המלמד שראה כי משה'לה מציק ומפריע לילדים, ובערל'ה מטפס בצורה מסוכנת על החומה ועל עץ. נענה לעומתו רבי אריה "ראיתי גם אני את משה'לה. אני מבין שנסיעת אביו לחו"ל מפרה את שלוותו. אשוחח איתו. וראיתי את בערל'ה. עלי לברר האם גבאי הצדקה נענו לבקשתי להעביר מוצרי יסוד ומזון לביתם. וראיתי עוד משהו. ראיתי שיוחנן כבר נעדר שלשה ימים. אתאם עם הוריו 'ביקור חולים'…

אוי לנו אם נהיה כבלעם שתום העין שרואה את סטיית האתון ואינו מתבונן בסיבת הדבר. אוי לנו להידמות לבלק מלך מואב שפונה ממקום למקום כדי לתפוס זוית-ראיה לראות ממנה הצד השלילי בעם ישראל ולקללם. לא אשכח עת שישבתי בוועדה בין-מקצועית שדנה בזכאות תלמיד לעזרה מקצועית. המלמד תיאר בפני אנשי המקצוע את קשייו והפרעותיו הרבים. הוא המליץ על שעות תגבור מסיביות. הפסיכולוגית שאלה אותו "ובמה הוא טוב? במה הוא מוכשר?" המלמד שתק. אין לו מה להשיב. מאוד התביישתי. היה מביך לראות מלמד שאינו מכיר את מעלות תלמידו ואישיותו. המלמד ראה רק את עצמו. התלמיד מפריע לי, הוא מתחצף אלי, אני לא יכול להמשיך עוד ככה…

בפרשה מכריזים שבחו של מקום "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל"! פסוק זה נאמר בתפילת מוסף דר"ה, יום הדין והזכרון, עם המשכו: "ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ". פירש"י לשון רֵעוּת! ה' אוהב אותנו ורואה טובותינו.

עומדים כבר בשלהי שנת הלימודים. האם הספקנו לזהות 'מעלה' שיש לכל אחד מתלמידינו? האם אנו מודעים לכישרון ייחודי שקיים בכל אחד מהם? האם קיימנו שיחה אישית פרטנית, אפי' בדרך אגב, עם כל אחד מן התלמידים? בעצם, האם לימדנו השנה 'כיתה' או 'בני אדם'? ברור כי אנחנו יודעים מה לימדנו אותם, האם יודעים מה הם למדו?

בשיח שמסר האדמו"ר מסלונים שליט"א למחנכים (אלול תשס"ג) מסר, כי אביו הרה"ק בעל ה'נתיבות שלום' הדריכו לקראת התמנותו כר"מ בישיבה, שבכניסה לכיתה בכל בוקר, לפני שפותחים בלימוד, יש לרב ליצור קשר עין ולהביט בפני כל א' מתלמידיו ב'עין טובה'. מבט זה מעורר אהבה – בלב הרב ובלב התלמידים, כמים הפנים לפנים…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

להקדישני- פרשת חקת

להלן 'מעשה שהיה' כפי שהתפרסם בעת האחרונה. זאת חוקת התורה! כפי שנא' בפרשתנו הֶאֱמַנְתֶּם בִּי – לְהַקְדִּישֵׁנִי!

תלמידי כתה ח' בביה"ס יהודי בשיקאגו טסו ל'טיול שנתי' לוושינגטון. נהג אוטובוס נכרי המתין להם בנמל התעופה והיה צמוד אליהם במשך שלשת הימים הבאים. טיילו באתרים, באטרקציות ובמסלולים. לכל אורך הנסיעה התרשם הנהג מהתנהגותם המכבדת. הנערים דיברו בנחת זה עם זה, תלמידים ממושמעים לצוות, הודו לנהג בנימוס בעלייה ובירידה מן האוטובוס. זימרו בנסיעה שירים יהודים, עד שהנהג קלט מנגינות ומילים עבריות ואף הצטרף לשירתם.

כך עברו להם שלשה ימי הטיול בנעימים. הנהג התרשם מאורח חייהם של הנערים היהודים. הוא ראה שהם משתדלים להשאיר אחריהם רכב נקי, את השקיות והעטיפות משליכים לפח. הנהג רגיל לראות בני גיל זה דוחפים בעליות ובירידות, והפעם רואה נערים המכבדים זה את זה. אכן, הנהלת המוסד שׂמה דגש חינוכי על פיתוח הליכות נועם לצד רמה לימודית גבוהה, ומקדישה חשיבות רבה וכנה ל'בין אדם לחבירו' כתנאי משלים להצלחת 'בין אדם למקום'.

הנהג, כושי בשם מר רידיק, שמע כי הנערים מתרגשים לקראת טקס סיום כתה ח', והטיול הנוכחי מהווה גם פעילות 'גיבוש' לקראת התפזרות התלמידים בישיבות המשך בארצם ובעולם. בסוף ימי הטיול נפרדו בכבוד ממר רידיק הנהג.

כעבור שבועות מספר ערך ביה"ס 'מסיבת סיום' גדולה והדורה. התלמידים והוריהם התאספו בביה"ס לסעודת מצוה, בשילוב סיומי מסכתות, לצד צוות ביה"ס. אירוע מרגש ומושקע. קרוב לתחילת הערב, עולה אחד המורים להנחות את האירוע, ולפתע נאלם דום. מר רידיק, נהג האוטובוס הכושי, עומד בפתח לאולם, לבוש בחליפה מכובדת, ובידו זר פרחים. התלמידים זיהו אותו, והתחילו ללחוש להוריהם שזהו הנהג הוושינגטוני! המנחה הזמינו לברך את הקהל:

"מעולם לא הסעתי קבוצה כה מכבדת ומחונכת. כאשר רב לימד במהלך נסיעה – האזינו בכובד ראש, שמרו על הניקיון ועל כבוד הזולת. שמעתי שהם מתרגשים לקראת 'מסיבת סיום' הקרובה. החלטתי: להפתיע! בררתי פרטים, טסתי מוושינגטון לשיקאגו כדי לכבד את שמחתם! גם שיריהם היו מרגשים!" מסיים הנהג דבריו ופוצח בשירה "כל העולם כולו…", מנגינה ומילים שנקלטו בקרבו במהלך שלשת ימי הטיול… הקהל קם להריע לו בהתרגשות, והצטרפו לשירתו.

אשרי העם שככה לו! אשרי העם שה' אלוקיו! ברור לי כי חלק מהקוראים אינם מבינים את עוצמת המעשה, בהיותם חיים בתוך 'בועה' חברתית ואינם עֵרים לסובב אותנו. כל יהודי בעולם הינו 'נציג' של הקב"ה ושגריר העם היהודי. בוחנים אותנו בכל עת, מעשינו, דיבורינו והליכותינו. יהודי חרדי משמש 'חלון ראוה' לעולם של חיי תורה ומצוות.

תלמידים בטיול, בחורים בקניות, משפחות בנופש קיץ, בודדים בתחבורה ציבורית, במעבר חציה ובמרפאה. המתנהג בצורה בזויה אינו נדון 'לעצמו', אלא 'חרדים אינם מכבדים'. המשליך עטיפה למדרכה גורר הצהרה 'חרדים מלכלכים'. אין תכלית בטיעון 'הרי 'הם' לא טובים יותר'. אין בכך לפטור מאחריות. אדרבא, זה מחייב אותנו לקדש שם שמים!

אין לנו הבנה בחטא מי-מריבה. חז"ל מלמדים כי משה ואהרן נענשו מרוב מעלתם, שהקב"ה מדקדק עם קרוביו. ככל שאנו 'דתיים' יותר בעיני הבריות, 'חרדיים' ו'רבניים' יותר, כך מעשינו נבדקים ונבחנים בעיני אלוקים ואדם. בילדותי, בחו"ל, חשבתי כי יש להיזהר מ'חילול השם' רק בעיני גויי הארצות. טעות! חז"ל מתארים כי קידוש ה' וחילולו רח"ל הם בכל מקום, בבית, ברחוב, בשכונה – אף לעיני יהודים! גם מול ילדינו והורינו! אשרי זה שגדל בתורה… אוי לזה…

שנים רבות ניהלתי בס"ד תלמוד תורה, שקלט והציל, מתוך אמונה ואומץ, אף משפחות קירוב. באה משפחה מסורתית לרשום שני בנים. מה הביאם להחלטה זו? ההורים רואים ברחוב, מדי יום, שלשה אחים בדרכם לת"ת, נעימים ונכבדים, חולצות מכופתרות ופאות מסודרות. החליטו בלב שלם כי גם הם רוצים 'בנים כאלה'. שלשת האחים כלל לא מודעים שמביטים אחריהם ברחוב! ב"ה, כיום גם להורים אלה משפחה תורנית! מי ימנה הזכויות לאלפי רבבה!

נעורר שיח בכיתה על נושא מקודש זה ונקדיש זמן ומחשבה. חשוב לפתח בכיתה סימולציות ממחישות ומעשיות. נחשוב עם תלמידינו: מה אומרים השכנים על המוסד שלנו? מה מספרים עלינו המסיעים, איך מתרשמים מאתנו האורחים בבר-מצוה של חברנו לכיתה וכדו'. נעצים את השאיפה שנזכה ויכריזו עלינו "אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, פלוני שלמדו – תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו!" (יומא פו).

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'