במדרש רבה בפרשתנו מובא ‘מעשה’ בקצרה, ויש בה לפקוח ולהאיר עינינו בשדה החינוך, ביחס לילדינו ותלמידינו:
עולי רגלים רבים משתרכים ומתקדמים בשיירה ארוכה ב”כביש מספר אחד” העולה ירושלימה, בזמן שבית המקדש היה קיים. הכביש המפותל עמוס בנוסעים, קרונות ועגלות נושאים משפחות, ישנם רוכבי סוסים, פרדות ואתונות, לצד הולכי רגל רבים. אוירה מקודשת ועליזה בין העולים, שהרי ‘שמחתי באומרים לי בית ה’ נלך”. בידיהם “כלי קודש” רבים: בעלי חיים להקרבה, יינות סלתות ושמנים, פירות מעשר שני, מתנות כהונה, ועוד מטענים מקודשים.
והנה, באחד מפיתולי הכביש, נעצר שור גדול ואינו מוכן להתקדם. מימדי גופו הגדולים חוסמים את מרכז הכביש, ובהיות הכביש צר ומעוקל מתהווה ‘פקק’ של ממש. בעל השור הקדישו לקרבן, פיטמו בביתו כראוי, וכעת ‘מטפל בהבאתו’, אך השור נעצר. רגליו נטועות ואינו זז קדימה. אנשים קוראים ו’צופרים’, מבקשים לפנות את הכביש. בעל השור נלחץ ומנסה למשוך, לדחוף, לגעור, ועוד. הוא אף מצליף בעדינות כי נזהר לא להטיל מום בקדשים, חלילה.
והנה, עובר במקום עני אחד. הוא רואה את הלחץ בו נתון בעל-הבית. הוא רואהו מאיץ בשור, דחיפותיו נעשות חזקות יותר, משיכותיו והצלפותיו באות עם ‘יותר מקורטוב’ כעס. אך כבר דרשו חכמים את דברי חז”ל “כל הכועס כאילו עובד ע”ז” – ההשוואה ביניהם “ששניהם אינם מועילים”! אך בעל השור אינו מרגיש זאת, כי הרי כעסו נוטל ממנו חוכמתו לרגעים אלה. הוא מושך וגוער בשור, דוחף ומאיים, מצליף ואף קושר חבלים לגוררו, אך השור תקוע!
מוציא העני מחיקו צרור עשב ריחני הקרוי “טרוקסימא”. הוא טוען “למה לא לנסות בטוב?”. מְקַּרֵב עשבי טרוקסימא לנחירי השור הרחבות, השור מריח להנאתו, ואט אט מתחיל לפסוע בעקבות הריח הנעים. הריחות גורמות לשור להתעטש. הוא מעלה כיח וניע, ומרוב ההתעטשויות יוצאת מגרונו מחט! מתברר כי לקראת הנסיעה אכל שחת, ובלי-משים בלע אף מחט. המה ראו כן תמהו! “נס שזו יצאה כאן ועכשיו!” קרא אחת הניצבים “אילו היה נשחט בביהמ”ק בעוד המחט בקרבו, היתה מתעוררת ‘שאלה’ על כשרותו, שמא נעשה טריפה, והיה השור מוּצָא ל’בית השריפה’… זה לא ‘מקרה’ שהשור ‘נתקע’ בדרך, משהו הפריע לו! בזכות הטרוקסימא געש השור והתעטש, ושב לחזקת כשרותו!
סיפור אקטואלי ביותר! תלמיד בת”ת או נער בישיבה קטנה ‘נתקע’ בדרכו העולה בית השם. הוריו/מחנכיו נלחצים. דומים הם לבעל השור, חוששים מה’צפירות’ בסביבה ו’דעת קהל’ – ‘מה יאמרו הבריות’…, חשים חובה בהולה להזיזו בכל מחיר! גוררים אותו בכוח ומאיימים, דוחפים ואף מצליפים בנפש… אותו ‘נער תקוע’ דומה לשור בכך ששניהם לא מסוגלים להסביר מה בדיוק עוצר אותם. כוחנות לא תועיל! עובדה, הנזקק לְהַעֲנָשָׁה [בוודאי, עם הצטדקויות מהודרות] מוצא כי הוא זקוק לה שוב ושב, הרי שהעונש אינו מועיל… אולי הוא מרגיע חרון הכעס [שדומה לע”ז] של הבוגר, ומחזיר לו, ‘כאילו’, את הכבוד. אך ההצלפות הפיזיות והמילוליות גורמות נזק והופכים את הצעיר לבעל מום!
מחנך אמיתי משתמש בטרוקסימא! מוליך אחריו את הצעיר בדרכי נועם, אט אט מושכו בדברים רכים, מאזין ומקשיב, ואז בס”ד תצא המחט מאליה, תשתחרר המועקה הטמונה בקרבו, ה’קוץ’ שדוקר מבפנים וחסם התקדמותו. אכן, יכולים בכוח להעלות את השור לירושלים, במנוף או ב’מלגזה’. ומה יקרה שם? הרי לא הוציאו את המחט, שם יימצא טריפה… כך עם נער צעיר! אפשר לכפות ולהכריח – הרי תמיד “המערכת חזקה יותר”, יענישו ויפעילו סנקציות, יעבירו לישיבה אחרת, אמנם ‘המערכת’ יכולה “לנצח בקרב” ברם “תפסיד את המערכה” כי בהמשך יִפָּסֵל וְיִטָּרֵף ל”ע.
נדרשת המון סבלנות. השורות נכתבות בשבוע היארצייט של מרן הג”ר שלמה זלמן אויערבאך שזכיתי ליהנות מאורו הבהיר והשפיע עלינו מטובו הגדול. הוא היה אומר “מי שאין לו יד – פטור מתפילין, ומי שאין לו סבלנות – פטור מלחנך!”. לא פותרים בעיות בכוח, כמו שלא מכבים בערה בנפט. הדרך היחידה לשחרר קוצים מנפש הנער היא בקירוב וחום, לא להיכנס אתו לשיחות בירור המלחיצות, לא לדיונים שיפוטיים ‘על מה ולמה’, אלא רק במעטפת חום, עם המון ‘עשה טוב’. בחוקי הפיזיקה חום מרחיב. נרחיב את נקבוביות הנפש, וכך ישתחררו המחטים והקוצים!
נלמד מאלה שהצליחו: נקרא דרכי החינוך של הג”ר מאיר שפירא, מרנא החזו”א, הג”ר יעקב ניימן, הג”ר גד’ל אייזנר, הרב ר’ שלמה מבאבוב, הג”ר אהרן ליב שטינמן, ועוד, שבסבלנות ואהבה חינכו באמת, והעמידו דורות איתנים. גם היום מעוררים ומכוונים אותנו לרעות גדיי צאן קדשים ‘בנאות דשא’, ‘להוציא יקר מזולל’ על מי מנוחות.
בהצלחה בעבודת הקודש!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ’
