נזכרים בערגה כאשר רבינו ה’פני מנחם’ זי”ע דרש טעם מחודש לקריאת השם ‘שבת הגדול’. הרי בשבת זו, שבת שלפני חג הפסח, רגילים אנשים לא לאכול את סעודות השבת ב’סלון’ הביתי המכובד והקבוע, כי אם במטבח, בפרוזדור או במרפסת. לא משתמשים כל כך בכלי השבת הנאים והמשובחים. וכל כך למה? היות וכבר מתכוננים ונערכים לימי חג הפסח הקרב ובא, מנקים וממרקים, מצחצחים ומצניעים, והשבת, כביכול, מפנה את הדרך לחג הממשמש ובא. שבת זו כולה אומרת ‘ויתור’! מוותרים לאחר! רבינו זי”ע נשא קולו בהדר “כל המוותר הוא הגדול”!
ימי מועד בכלל, וימי חג הפסח בפרט, הם הזדמנות לעורר בקרב ילדינו את ענין הרגישות לזולת, הרגשת האחר, ויתור ו’עין טובה’. משתפים את הילדים הקיום ההלכה של ‘מתן קמחא דפסחא’, ודאגה לחלש. בטור מובא מדרש כי ג’ הרגלים הם כנגד ג’ האבות. חג הפסח שהוא כנגד אברהם אבינו, שהיה מיוחד בגמילות חסדים והכנסת אורחים.
עיקר ה’חסד’ היא ויתור, לתת מעצמי, להעניק משלי, בגוף, בממון ואף בנפש – לחלוק עם אחרים את מה שהקב”ה חָנַּנִי. להרגיש את האחר, לחשוב עליו, להשתתף בתחושותיו, להיכנס לנעליו. נִגָּאֵל באמת – כאשר נִגְאַל אחר עמנו.
בשלהי מלחמת העולם השנייה נתקבצו פליטים רבים בבוקרשט בירת רומניה. ערב פסח תש”ה, הגרמנים טרם נכנעו בפועל, אך המערכה כבר הוכרעה לטובת ‘בעלות הברית’, ובבוקרשט, תחת שליטה סובייטית, החלו אחב”י להתאושש ולשקם הריסות חייהם. האדמו”ר רבי אליעזר זוסיא מסקולען החל לקבץ סביבו יתומים ופליטים, להפיח בקרבם אידישקייט. הגיעו משלוחים של מצרכי יסוד, ובכללם מצות, אך האדמו”ר התאמץ להשיג קמח נקי ולאפות בעצמו כמות מצומצמת של ‘מצות שמורה’ כדת וכדין. הוא הודיע לרבנים בסביבה שניתן לקבל אצלו ‘שלש מצות למהדרין’.
כשבוע לפני החג בא בנו של האדמו”ר רבי ברוך מסערט-ויז’ניץ אל הרבי מסקולען, ומבקש עבור אביו שש מצות. הצדיק ר’ אליעזר זוסיא ענה שהכמות מוגבלת, והרי הציע שלש מצות בלבד לכל רב. “אבא יודע את זה, ובכל זאת מבקש לקבל שש מצות” אומר רבי משה, בן האדמו”ר. למרות הדחק, משגר הרבי מסקולען שש מצות לרעהו האדמו”ר.
בערב החג בא רבי משה אצל הרבי מסקולען ומחזיר לו שלש מצות. “איני מבין, הרי אביך צריך שש מצות!”. ורבי משה ממשיך “אבא שואל האם לעצמך נותרו מצות-שמורה?”. עונה הרבי “איך נשארו לי? הביקוש כה רב! את הכל חילקתי לאחרים!”. מחייך רבי משה “אבי צָדַק באומרו שהנך ‘גדול’ וכך יקרה. הנה, שלש מצות ביקש ושמר עבורך!”.
רבותינו צדיקי הדורות זי”ע ומאורי דורנו שליט”א מלמדים ותובעים ‘תן מעצמך’! חשוב על הזולת, הבט בו בעין טובה! יש מיליון סיבות לצבור, לאגור, לחסוך, לחסום, למנוע, לשלול ולהרחיק, ויש סיבה אחת מנצחת לתת, להעניק, לוותר, להטיב, לאהוב, להכיל ולחלוק: מפני שזוהי דרך היהדות! רחמנים ביישנים וגומלי חסדים! בני אברהם אבינו שהתפלל על אנשי סדום, מוחל למלך פלשתים, מציל את לוט, ואף מכניס ערביים הביתה בחג הפסח! בנביא יהושע חז”ל דרשו את הפסוק (יהושע י”ג ט”ו) ‘הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים – זה אברהם אבינו’ (ב”ר פי”ד ועוד). הוא גדול! המוותר גדול!
בבריאת העולם מצאנו ‘שני גדולים’: וַיַּעַשׂ א’ אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים. רש”י מביא מחז”ל ” שָׁוִים נבראו, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ‘אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד'”. לכן ממשיך הפסוק אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה. ויש להבין, הרי הלבנה צָדְקָה בטענתה, ומדוע נענשה? אמרו חכמים כי טעתה! מלכים אינם משמשים יחד, אך שמש וירח אינם מלכים, הם משרתים! עושים רצון קונם! ממלאים שליחות!
כאשר זוכרים את תפקידנו בעולם, הן בבית והן בעבודת החינוך, איננו מלכים, איננו נִשָּׂאִים, אנחנו חיילי ה’ בתפקיד! בדרך זו נחנך ילדינו: נתינה, ויתור, אהבת הזולת ללא התחשבנויות. זה רכיב מרכזי ב’זכר ליציאת מצרים’, שהרי אילו היה הקב”ה דן אותנו לפני מצבנו, הרי היינו נותרים, אנו ובנינו ובני בנינו שם במ”ט שערי טומאה. הקב”ה הוציאנו כפי שהיינו, שקועים בע”ז! ‘קדש ורחץ’ קודם קידש אתנו ‘וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם’, ורק אח”כ רחצנו וטיהרנו מטומאתנו.
נצא לחרות אמיתית “בשלימות”! וזאת כלשון הרמב”ם ‘נפרוק מעל צווארנו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם’, נשתחרר מ’מוסכמות’ עקרות ו’שעבודים’ ריקניים. עין-טובה לזולת ‘מגדילה’ אותנו, מילה טובה ‘מעצימה’, נזכור בימי ‘שבת הגדול’ לוותר ולאהוב, כפי שקוראים בשבת זו “עבדים היינו… עד לכפר על נפשותינו”…. כשנזכור את ראשיתנו ייטב לנו באחריתנו, לשמור על נפש ‘גדולה’, נקייה מ’חמץ’ – התנשאות וגאוה ‘המקטינות’…
בהצלחה בעבודת הקודש!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ’
