רבה של וורשא, הג”ר דוד בעריש מייזליש, זכה ל’שני שולחנות’. היה מגדולי סוחרי העץ בארצו, אך את מלאכתו עשה ארעי. פקידיו הפעילו עסקיו כשהוא מקדיש חייו לתורה. בעושרו הרב החזיק ישיבה בביתו ובחורים מופלגים התאספו מרחבי המדינה ללמוד תורה מפיו, וכל מחסורם עליו. ‘הצאר הרוסי’ נזקק לקורות עץ משובחים רבים לבניית ארמון. הוא חתם חוזה ענק עם הרב שהתפרסם בהגינותו ובאיכות סחורתו. כדי לעמוד בחוזה הגדול נטל הרב הלוואה גדולה מבנק בצרפת, שהכירו אף הם בשמו הטוב ויושרו, ורכש שלש אניות משא להובלת גזעי העץ מיערות פולין לרוסיה.
ויהי היום, הרב מוסר שיעור, ומזכירו האישי מקבל בשורה נוראה. גושי קרח חסמו את נתיבי השייט – ושלש האניות נתקעו בקרח. האוניות וכל סחורותיהן טבעו במעמקי הנהר. אין קורות עץ. יש חוזה. אין ספינות. יש חוב גדול לבנק.
איך יודיעו על כך לרב? איך מבשרים לאדם שכל הונו ירד למצולות? המזכיר ביקש עזרת תלמיד שנודע כפיקח בעל תושיה. בתום השיעור פנה לרבו: ‘ילמדנו רבינו. המשנה אומרת ‘חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה’. אני מבין שצריך לברך את הקב”ה, אך כיצד ניתן לברך על הרעה?’. השיבו הרב מיניה וביה “כשמאמינים בהקב”ה – יכולים לעשות זאת!”. המשיך התלמיד לשאול ‘היאך יכולים לברך באותן הרגשות הלב? ‘כשם שמברך על הטובה’?’ הסביר הרב ‘מתבוננים כי מאת ה’ לא יצאו רעות, והכל לטובה, וכך מברכים בלב שלם ושמח. הוסיף התלמיד ‘לפני מספר חודשים ראיתי את הרב רוקד בנישואי נכדו. הרב רקד בכל כוחו בהודיה לה’ על הטוב כי לא כלו רחמיו. וכעת ילמדנו רבינו, בבוא בשורה רעה האם גם חייבים לרקוד ולשמוח כמו בחתונה?’ חזר הרב והסביר, ‘בהישמע בשורה רעה יש לעצור ולחשוב, להגביר את האמונה ותחושת קרבת אלוקים, ואזי- יברך על הרעה תוך שמחה וריקוד!‘. פנה התלמיד לרבו ‘רבי! תתחיל נא לרקוד. הספינות שלך עם הסחורה היקרה שעליהן, טבעו ואבדו…’. הרב שמע, נפל והתעלף! כשנעור, אמר בכנות ובישרות לב ‘קל לומר את מה שאמרתי, אך כשזה מגיע ‘למעשה’ זה קשה מאוד…’.
בפרשתנו נלמד על מיתת בני אהרן. ומהי תגובת אביהם? ‘וַיִּדֹּום אַהֲרֹן’. שותק. מקבל גזירת ה’ בדומיה. בעלי הדרוש ביארו הבדל בין ‘שתיקה’ ל’דומיה’. שתיקה היא חיצונית מהשמעת דיבור, קול ותנועה, דומיה היא פנימית. אהרן לא עצר את בכיו החיצוני בלבד. אמונה ודביקות בה’ השרו בקרבו דומיה מוחלטת, בשקט הלב, ומרגוע נפשית פנימית.
לא באנו ביריעה מוגבלת זו ‘לדבר’ על דרגת ‘שתיקת’ אהרן. לא באהרן הכהן עוסקים, אלא בנו, למדרש ולא למעשה. כמחנכים אנו חולקים עם תלמידינו זמני שמחה, ואף ניצבים לימינם ברגעי אבדן ומשבר רח”ל. ברגעים הקשים הם זקוקים לנוכחותנו, ולאו דווקא למילים. נחלוק עמהם את השתיקה המביעה, הדממה הגועשת. חבריו של איוב ‘שתקו’ יחד אתו שבעה ימים עד שבאה עת הדיבור. יש רגעים שהנפש מייחלת לשקט חיצוני כדי שתוכל להאזין לעצמה.
יש תגובה טבעית להתרחק ולהשפיל עיניים מול אדם האפוף ביגון ואבל. מצוי ואדם חוזר לכולל ולמקום עבודה בתום ימי ה’שבעה’, והוא חש שמתרחקים ממנו. אין זה מתוך שלא איכפת לנו, חלילה, אלא משום שלא יודעים מה לומר. חושבים במבוכה ‘מה אומרים?’. הבה נלמד להכניע נטייה הטבעית שלנו – הצורך לְדַבֵּר. נלמד להזדהות ע”י שתיקה. הִנֵּנִי. אני אתך. ישנם ‘יודעי נוחם’ מלומדים בדיבור עם אבלים, מה ואיך לומר. לאחרים זה ‘עת לחשות’. ‘אין שתיקה אלא תנחומין’ (אבות דר”נ פי”ד). חשוב להגיע, להניע ולניד ראש, ואף לומר ‘אינני יודע מה להגיד…’. פשוט וַיִּדֹּם.
שח לי גברא רבא שרח”ל התנסה בניסיון המר של שכול הבנים. בנים, בלשון רבים. “רבים וטובים באו לנחמני. שוב ושוב שמעתי ‘גם רבי יוחנן איבד עשרה בנים… החידושי הרי”ם… הרבי מקלויזנבורג שיכל בשואה את אשתו וכל אחד עשר ילדיו…’. מילים אלה נאמרו לי מתוך כוונה טובה וחמה, ניסו לחזק ולעודד, אך עבורי היו המילים כמדקרות חרב… וכי אני בדרגתם? וכי יש לי רוח-הקודש וכוח התורה כמו להם? הם היו מסוגלים להתמודד! אך מה אני…?”.
אמנם, רבי יוחנן היה מנחם ומראה ‘דין גרמא דעשיראה ביר’ (ברכות ה:), משום שהוא עצמו חווה אבדן ושכול. אחרים יקיימו הדרכת חז”ל ‘אגרא דבי טמיא – שתיקותא’ (ברכות ו:). על הפסוק דּוֹם לה’ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ (תהלים לז) פירש”י ‘המתן לישועתו’. נצפה ונייחל לישועת ה’, להשתתף רק בשמחות, ואז נקיים ‘אגרא דבי הילולא – מילי’!
בהצלחה בעבודת הקודש!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ’
