פרשת יתרו

“שבת קבלת התורה”, פרשה מרגשת ביותר. בפרשה זו ‘נהיינו לעם’. מְצֻוִּים ‘הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ… וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ, יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב…’. מצוה לזכור מעמד הר-סיני ואף להנחיל לבנים. לא קלה היא ההנחלה לבנים, בהיותם עסוקים בענייניהם, שקועים בחייהם ‘העכשוויים’…

פגשתי תלמיד מהעבר, נער חמד, והתעניינתי על עיסוקו. היא אמר שהוא ‘מְצַלְחֵת’. לא הבנתי מה הוא אומר. הסביר שהוא בצוות מטבח באולם יוקרה, אחראי על ה’צִלְחוּת’. עדיין לא הבנתי. אולי זה תואר מכובד חדש לשוטף צלחות… בראותו תמיהתי, הרחיב: הוא קובע איך ייראו המנות המוגשות. על צלחת רחבה יניחו ‘כזיתיים’ דג סלמון, לידו פרח ברוקולי ושני פלחי אפרסק, מזלפים למעלה רוטב-לא-מזוהה, ובכך המנה מְצֻלְּחֶתֶת ומוכנה להגשה. המראה המעוצב והמוקפד, כך גם המנה העיקרית: פרוסת בשר, חצי שניצל, עם קלח אספרגוס וחסה לצד כדור אורז, וכמובן – זילוף…

המנות קָטְּנוּ בהרבה. בעבר שבעו, ‘שניצל או עוף או רולדה’ (או גם וגם) קערות אורז, תפו”א, ירק… אך המנות של היום מגרות, מושכות, ומעוררות תאבון. דבר יפה מביא תאבון. וַיַּצְמַח ה’… כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה – וְטוֹב לְמַאֲכָל… מבוגרים פוגשים מאכל חדש. טועמים ומחליטים ‘טעים או לא’. ילדים מחליטים לפי המראה. אימהות מתחננת ‘רק תטעם’…

כך גם בלימוד. כדי שילדים יִמָּשְׁכוּ ללימוד, ירצו לטעום, חייבים ‘לְצַלְּחֵת’ את הנלמד, להגישו בצורה מושכת, לגרות ולעורר סקרנות… ‘הכנת שיעור’ אינה הכנת החומר גרידא, לדעת פסוק ומפרשיו, המשנה וביאורה, הגמרא ומהלכיו, אלא להכין את ההגשה! במה לפתוח, איך לאתגר, איזה משל והמחשה. במסגרת עבודתי אני צופה בשיעורים מוסברים ומאורגים, מראה הלוח ערוך, ‘ביאורי המילים’, ו’פרפראות’ על החכמים ומשנתם, תרשימי זרימה המסייעים לריכוז…

אך לפעמים אני יושב בשיעורי גמרא כשמחצית התלמידים ויותר לא מרוכזים. שנים משחקים ב’איקס עיגול’ בעיפרון על השולחן, זה קורא ספר קומיקס מונח בהסתר על ברכיו, אחד מגרד ‘מנהרות’ בקיר, אחר בוהה מהחלון, ושניים נרדמו. ויש כאלה שמקשיבים למרות המלמד… בקרבי אני חושב “אילו למדתי אני אצל מלמד זה, הייתי מקשיב?”.

חז”ל משבחים את רבי מאיר (עירובין י”ג:) ‘לא רבי מאיר שמו אלא רבי נהוראי שמו, ולמה נקרא שמו רבי מאיר? שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה’. הבה נתבונן באופן הוראתו של רבי נהוראי שהיה ל’מאיר’ עיני חכמים בהלכה: רבי יוחנן מוסר (סנהדרין ל”ח:) ששיעורו של רבי מאיר היה מורכב שליש הלכה, שליש אגדה, ושליש מְשָׁלִים. לדוג’, ‘שיעור של שעה’ הכיל 20 דקות הלכה בלבד. וכי זהו ‘מאיר עיני חכמים בהלכה’, הרי לכאורה ‘בזבז’ 2/3 מהזמן? אך היא הנותנת! המעטפת הנעימה מושכת הקשבה, מעוררת ריכוז, והיא מאירה עיני השומעים בהלכה! רוצים להקשיב ולדעת עוד…

‘צִלְחוּת’ שיעור כוללת הכנה משמעותית מצד המלמד. ככל שהוא יודע יותר טוב את החומר, כך יֵדְעוּ תלמידיו. כאשר המלמד ברור ושולט היטב בחומר – שאלות התלמידים אינן מסיחות את דעתו, הוא מאפשר שיח לימודי בין המאזינים, הוא רגוע יותר – וממילא יש גם יותר ‘משמעת’. הכנה טובה מבססת מעמד המחנך שהוא ‘מוביל הכיתה’.

רבינו ה’פני מנחם’ היה משבח את רבו מנעוריו הג”ר חיים חייקל מילצקי ר”י ‘חיי עולם’. בין היתר תיאר כיצד בתום לימוד סוגיא היה מעודד תלמידיו “הבה נשוב כעת ללמוד את המשנה – לפי דיוני ומסקנת הגמרא”, או “כעת נקרא את הגמרא לפי דברי רש”י לחוד, ולפי התוס’ לחוד”. סיכומים אלה העצימו בנערים תחושת הבנה, וחיבור לתורה.

על מרנא ה’חתם סופר’ מסופר כי בילדותו לִמְּדוֹ המלמד “וייצר ה”א את האדם עפר מן האדמה“. שאל הילד “מה החידוש? עפר הוא מהאדמה!” המלמד גער בו! רבינו הג”ר נתן אדלר הורה לאביו ר’ שמואל, להעבירו ממלמד זה! שהרי רש”י הרגיש בקושי זה, ויישב [מבלי לשאול במפורש] בב’ דרכים. המלמד לימד, אך לא לימד ללמוד. הוא לא ‘מלמד’!

ילד לא צריך להספיק ‘מסכת גמרא’ או ‘פרקי משניות’. עליו ללמוד איך ללמוד! כשהגמרא מקשה עליו להבין מה קשה! לאחר התירוץ יבין ‘למה-כבר-לא-קשה’. עליו ללמוד להכיר ‘צורתא דשמעתא’, מבנה סוגיא, מילות מפתח, ו’כללי שימוש’ (‘כלי עבודה’) ללימוד גמרא. בדורנו זה נחוץ מאי-פעם, שהרי ‘תענוג של תורה’ לבדו מקדש ומחסן מפני תענוגות אחרות… רק ריגוש של ‘יגיעת התורה’ גובר על ריגושי חולין… והנה סוד מקצועי: מלמד שחש בעצמו תענוג עילאי זה יצליח להנחיל זאת, וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ, יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ…

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ’

‘פרשת קבלת התורה’ פותחת ב’סיפור’ ביאת יתרו למדבר, ויש בו ‘הקדמות ויסודות’ חשובות לקראת קבה”ת. וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה… וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ, אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם… וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר… מעיר הגאון המלבי”ם שאחרי שהבכור גֵּרְשֹׁם קרוי הָאֶחָד, היה להמשיך וְשֵׁם הַשֵּׁנִי אֱלִיעֶזֶר. מדוע נקרא אליעזר, הָאֶחָד? וכותב, כי משה רבינו התייחס לשני בניו בחשיבות. כל אחד מהם הוא ‘אחד מיוחד’. על רעיון המלבי”ם הוסיפו: בפרשת ה’תמידין’ נא’ אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. כבשים הם, אמנם, אֶחָד שֵׁנִי וגו’. אך אצל בנים לא מונים כך, אֶחָד שֵׁנִי שְׁלִישִׁי, אלא אחד, ושוב אחד, כל אחד מיוחד בפני עצמו. כל ילד וכל תלמיד.

לקראת ‘קבלת התורה’ מחדדת התורה תובנה זו. אל לנו להקל ראש ב’בודד’, קטן ככל שיהיה, אין אנו יודעים מי עתיד לגדול בתורה, מי עתיד להנחיל את התורה! לפניכם דברי חז”ל (מכילתא בפרשתן ועוד) המפליאים כל שומע, ומחייבים כל מחנך: “וְהָיוּ נְכֹנִים… כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה’ לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי – מלמד, שאם היו חסרים אפי’ אחד – אינם רשאים לקבל!” הבריאה כולה ממתינה למתן תורה, מעמד שיא בעולם – והכל תלוי בבודד, ביחיד. בלעדיו אין כלום! וכן מצאנו במדרש (רבה, כי תבא) “מעשה ב’רבי’ שהיה דורש בביהמ”ד הגדול, וכשהיה מבקש להיכנס לדרוש, היה אומר ‘רְאוּ אם נתכנסו כל הקהל!’. ומהיכן למד? ממתן תורה. שנא’ יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה”א בְּחֹרֵב, בֶּאֱמֹר ה’ אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי” ע”כ המדרש. ‘כל קול קובע!’, התורה תלויה ו’ובאו כולם‘!

מלמד עמל ללמד תלמידיו. העבודה מייגעת, נדרשת הכנת שיעורים יסודית, מנוחת הנפש והגוף, וערנות לנעשה בכיתה. המלמד מוטרד כי ‘בן ראש הכולל’ טרם הבין מהלך הסוגיא. הרי הוא חייב לדעת. יש אב, אברך, שמתקשר למלמד פעמיים שלש בשבוע, ומוסר נפשו (ואת נפש המלמד…) בעד הצלחת בניו. המלמד לחוץ, כי בן אברך זה חייב לדעת טוב. כך גם האחיין של הבוחן, הנכד של סגן המנהל, למענם המלמד מתאמץ וחוזר, שחלילה לא יסיימו שבוע כאשר החומר הלימודי רופפת בידם. ויש גם את הבן של הנהג, הילד של המוכר ב’טמבור’, תלמיד שבעבר הרחוק למד ב’גן שפתי’, בתוככי לב המלמד, במצפוני נפשו חש “ידעו – טוב, לא ידעו – לא נורא…”. נורא מאוד! חז”ל (סוכה כח) מלמדים “שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן… קטן שבכולם – רבן יוחנן בן זכאי“. מדהים! ‘קטן’ זה נעשה ‘מוסר התורה’ לדורות! השתלשלות התורה עברה דרך ‘הקטן’ שבתלמידיו! הרי שאין לוותר על אף תלמיד ‘קצה’!

היות ולכל יחיד ויחיד יש חשיבות, לכן על המחנך לחשוב על צרכיו הייחודיים של כל אחד שבהם. אתה אומר מָשָׁל על אב האוהב את בנו, זְכֹר כי בכיתה יש יתום מאב. אתה משוחח על ‘תפילה’ שאינה שבה ריקם, הַרְחֵב והתאם שיחתך אף לתלמיד שאחותו הקטנה נפטרה לאחר מחלה שֶׁלֻּוְּתָה בתפילות אין סוף. חֲשֹׁב על העולה החדש שעדיין מתקשה בהבנת השפה, זכור את התלמיד שביתו פֹּרַק וחייו מטולטלים וטרופים. קשה לך לזכור כל אחד? קשה ‘להחזיק ראש’ מי רגיש לגלוטן ומי אלרגי לבוטנים? אם קשה לך – כנראה שטרם נקבעה אהבת התלמידים בליבך! אב אוהב זוכר צרכי כל בניו. אם אוהבת זוכרת אף תאריכי לידה העבריים והלועזיים של כולם, ואף מספרי זהות…

מלמד טוב מכיר כל תלמיד ואיכויותיו. יש תלמיד שמעלתו אינה דווקא בלימוד אלא בארגון. המלמד מכוון שתלמיד זה יהיה ‘אחראי’ על דא ועל הא, ובכך יבנה אישיותו. המלמד זוכר מיהו ה’בעל מנגן’ כדי להעצימו ע”י שירה בכיתה בימי שישי ובאמירת ‘הלל’ בר”ח. המלמד זוכר מי אוהב להביא עוגה ביתית למסיבות, ומי אוהב לכתוב חרוזי-שירה.

ביצי”מ נא’ שיצאו ‘על צבאותם’, ופירש”י שיצאנו לפי שבטים, מסודרים. גם בים סוף עברנו בי”ב שבילים נפרדים. סביב למשכן חנינו שבטים ודגלים. על סדר זה שמרנו אף במסעות, מחולקים לשבטינו כ’תיבה’ או כ’קורה’. ואילו במעמד הר סיני עמדנו כולם יחד, ללא חלוקה לשבטים. ‘מתן התורה’ נועד לכולם יחד, לכל יהודי ‘הזדמנות שווה’!

שח ראש ישיבה חשוב שליט”א כי בשנות בחרותו ב’ישיבה קטנה’ פוניבז’ שאלו רבו הג”ר מיכל יהודה ליפקוביץ “בין חברי כיתתך, מי יצמח, לדעתך, להיות ‘גדול’?”. התחיל הבחור להרהר. עֲצָרוֹ רבו ואמר “אין לך מה לחשוב. אין כל דרך לדעת זאת היום! ראיתי ויש הפתעות. לכן משקיעים בכל אחד!”. רבים מאתנו כבר ראו ‘הפתעות’ אלה!

כאמור, שושלת התורה עוברת מריב”ז, ‘קטן’ תלמידי הלל הזקן, דרך תלמידו רבי אליעזר ‘הגדול’, שבכלל היה מעין בעל תשובה שהתחיל ללמוד בבגרותו. ממנו ממשיכה התורה לעבור דרך תלמידו רבי עקיבא, רועה צאן, בן גרים. בתחילה איבד כל תלמידיו… התחיל מחדש… יש הפתעות! במי כדאי להשקיע? מי כרטיס הזוכה? מי יודע?…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                               יחיאל מיכל מונדרוביץ’

וברש”י: “ויספר משה לחתנו למשוך את לבו לקרבו לתורה (מכילתא)”.

לכאורה נראה מדברי המכילתא שהמטרה הייתה להכניס אהבת תורה בלבו של יתרו, לא רק להביאו להאמין או לקבל את התורה. ויש להבין כיצד ע”י סיפורי נסי יציאת מצרים גורם למשוך לבו לאהבת תורה. וביותר, למ”ד שיתרו בא עוד קודם מתן תורה, כיצד מושך לבו לתורה שעדיין לא ניתנה.

השפתי חכמים כתב ע”ז: “דאם לא כן למה סיפר לו הא כבר שמע הכל כדכתיב וישמע יתרו”. ובאמת זו תמיהה רבתי, מה חידש משה לחותנו שעדיין לא שמע, הרי כל סיבת ביאתו של יתרו למשה הייתה מחמת ששמע, כדאיתא בתחלת הפרשה: “וישמע יתרו … את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה’ את ישראל ממצרים”, ושם ברש”י מבואר ששמע את כל הנסים שנעשו לישראל במצרים ובמדבר.

הנצי”ב מבאר שמרע”ה בא לספר ליתרו שהפורענות שבאה על המצרים לא הייתה מעשה אלוקים – מידת הדין, אלא מעשה ה’ – מידת הרחמים, שמידת הרחמים עצמה היא שהביאה פורענות על מצרים.

מהתבוננות בפסוקים נראה שיש עוד חילוק בין מה ששמע יתרו לבין מה שסיפר לו משה, וכמובן שהחילוק הוא בנקודת המבט על מה שקרה ולא בסיפור הדברים עצמו, שיתרו שמע מה שעשה הקב”ה למשה ולעם ישראל שהוציאם ממצרים, ואילו משה מספר לו מה שעשה הקב”ה לפרעה ולמצרים בגלל עם ישראל ועל הצלת בנ”י מהתלאות שבדרך. כלומר, יתרו נתן לבו לטובות שנעשו לישראל, ומרע”ה רצה שייתן לבו לפורענות שבאה למצרים. ויש להבין מה החילוק ומה המטרה שבהבדלים אלו שבא מרע”ה לחדד ליתרו.

עוד יש להתבונן בתגובת יתרו על סיפורי מרע”ה: “ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה’ לישראל אשר הצילו מיד מצרים”. אמנם קיבל את המסר שהנסים נעשו ע”י ה’ – ע”י מידת הרחמים, אולם הוא שב על טענתו שהנסים נעשו לישראל כהצלה מהמצרים, ולא למצרים כנקמה וכהצלה לישראל. גם הברכה שברך יתרו את ה’ הייתה על כך, כדכתיב: “ויאמר יתרו ברוך ה’ אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הצל את העם מתחת יד מצרים”. נראה א”כ שלא הבין את המסר העיקרי שבא מרע”ה להעביר לו.

והנה בפסוק שלאחר מכן (י”א) מבואר מהו החידוש שהתחדש ליתרו מדברי מרע”ה: “עתה ידעתי כי גדול ה’ מכל האלוקים כי בדבר אשר זדו עליהם”, ותרגומו: “ארי בפתגמא דחשיבו מצראי למדן ית ישראל ביה דננון”, כלומר שראה שהקב”ה דן את המצרים מידה כנגד מידה, שהעניש את המצרים באותו הדבר שבו הצרו לישראל – במים.

ר’ ירוחם זצוק”ל המשגיח דמיר מאריך לבאר בפסוק זה את השוני הגדול בין כל הנסים שנעשו במשך הדורות לנסי יציאת מצרים, שנסי יציאת מצרים היו למטרת “וידעו מצרים כי אני ה'”, בנסי יציאת מצרים ראו באופן מיוחד את גדולת ה’, במה שכחו יותר גדול מכל האלוהים. וכן מבואר בספורנו: “ובזה הורה גדולתו על כל האלוהים כי לא חשבה שום אומה שיוכל שום אל מאלהיהם שרי מעלה לשלם מידה כנגד מידה בכל דבר”.

מדברי יתרו ע”פ התרגום והספורנו נראה שגדולת ה’ ניכרה במיוחד במה שפעל במידה כנגד מידה. אולם הרמב”ן מדגיש נקודה נוספת, שיתרו נתן לבו לכך שהמצרים לא היו אמורים להיענש על השעבוד שהרי זו הייתה גזירת השי”ת “ועבדום ועינו אותם”, ומה שנענשו היה רק משום שהשי”ת יודע מחשבות לבם “אשר זדו עליהם”, הנקמה הייתה על זדון לבם, וזה דבר שלא מצא בשום אלהות שידע וינקום על מחשבות הלב.

ואם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה, שלכל מעשה טוב שאדם עושה תהיה השפעה בעולם, ולא רק לפי איכות המעשה אלא גם לפי נקיות המחשבה, ולא רק על מעשה אלא גם על מחשבה טובה לבד כדאיתא בגמ’ (ברכות ו.): “חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה”. על כל מעשה ומחשבה משגיח הקב”ה ומשלם גמול מידה כנגד מידה. מלבד זאת, כנגד תרי”ג אברים וגידים יש בגופינו תרי”ג מצות עשה ולא תעשה, כך שכל מצווה משפיעה ומעלה אבר או גיד שכנגדה.

בפסוק שלאחר מכן (י”ב) “ויקח יתרו חתן משה עלה וזבחים לאלוקים”, מבארים הרמב”ן והספורנו שהיה זה לאות על קבלת עול מלכות שמים וגירות גמורה של יתרו. א”כ נראה שאכן הצליח מרע”ה לקרבו לתורה, ומה שקירבו לתורה היה ע”י שראה עניין ההשגחה הפרטית על ישראל, שניכרה בזה שמדד למצרים מידה כנגד מידה, ובכך שידע ונקם על מחשבות הלב, וראה בזה את ההשפעה הישירה של מעשי ומחשבות האדם.

שמעתי מהר”ר עזריאל טאובר שליט”א מגדולי וראשוני המשפיעים בעולם התשובה, אשר עוסק רבות גם בהשבת בנים ובנות למשפחות שומרי תורה ומצוות שסרו ל”ע מן הדרך, שראה שהסיבה העיקרית לעזיבת הדת, היא מחמת שהתחנכו לתרי”ג חוקים וחובות, וחסרה להם ההרגשה שכל מעשה ומחשבה שעושים יש בה קשר ישיר לריבונו של עולם, והשפעה ממשית עליהם ועל כל העולם.

יתרו שמע על כל הנסים, אך עדיין לא שמע משהו מיוחד, רק שמע על נסים גדולים שנעשו לישראל שעדיין לא נשמעו על שום אלוהים. בא משה ולימדו שלא היו כאן סתם נסים גדולים לישראל, אלא נקמה במצרים מידה כנגד מידה על אודות מה שעשו לישראל. “ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה’ לישראל”, השמחה של יתרו הייתה על הטובה שנעשתה לישראל, ולא על הנקמה במצרים שעליה נעשה בשרו חידודין חידודין (כמבואר ברש”י, ואין שני הפירושים ברש”י סותרים, אלא באין כאחד, כפי שמבאר ר’ ירוחם זצוק”ל), אבל קבלת עול מלכות שמים שקיבל על עצמו לא הייתה נובעת משמחה זו, אלא מההבנה “עתה ידעתי כי גדול ה’ וגו'”, שראה את ההשגחה הפרטית והיחס לכל מעשה ומחשבה.

אחד הדברים המטרידים ביותר כל הורה ומחנך הוא כיצד להקנות אהבת תורה. ללמד תורה ומצוות לא קשה כ”כ, אולם בזה לא די, בלי אהבת תורה עדיין יש פתחון פה ושלטון ליצה”ר. אבל איך ניטע בלב בנינו אהבת תורה ויראת שמים?

מפרשתנו אנו למדים שהבסיס לאהבת תורה ויר”ש הוא ע”י האמונה החושית בהשגחה פרטית הניכרת במידה כנגד מידה, ובתגמול גם על מחשבות הלב. לכן, כמה חשוב לעורר את לבם בסיפורים הממחישים עניינים אלו, כמו בסיפורי יציאת מצרים שעליהם יש מצווה מפורשת “והגדת לבנך”.

ויותר מזה, עלינו להעיר ולהאיר את מציאות ה’ בחיינו. ליתן לב לראות בכל מעשינו ומקרינו את השגחת ה’ המיוחדת, ולא ח”ו מקרה או מזל. להתעורר מכך ולדבר על כך בכל הזדמנות באזני ילדינו, ומתוך הרגשת הקרבה להשי”ת שבכל מעשה, נגיע ודאי לאהבת וחשקת התורה שנשקלה כנגד כולם, ועליה עומד העולם.