‘פרשת קבלת התורה’ פותחת ב’סיפור’ ביאת יתרו למדבר, ויש בו ‘הקדמות ויסודות’ חשובות לקראת קבה”ת. וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה… וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ, אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם… וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר… מעיר הגאון המלבי”ם שאחרי שהבכור גֵּרְשֹׁם קרוי הָאֶחָד, היה להמשיך וְשֵׁם הַשֵּׁנִי אֱלִיעֶזֶר. מדוע נקרא אליעזר, הָאֶחָד? וכותב, כי משה רבינו התייחס לשני בניו בחשיבות. כל אחד מהם הוא ‘אחד מיוחד’. על רעיון המלבי”ם הוסיפו: בפרשת ה’תמידין’ נא’ אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. כבשים הם, אמנם, אֶחָד שֵׁנִי וגו’. אך אצל בנים לא מונים כך, אֶחָד שֵׁנִי שְׁלִישִׁי, אלא אחד, ושוב אחד, כל אחד מיוחד בפני עצמו. כל ילד וכל תלמיד.
לקראת ‘קבלת התורה’ מחדדת התורה תובנה זו. אל לנו להקל ראש ב’בודד’, קטן ככל שיהיה, אין אנו יודעים מי עתיד לגדול בתורה, מי עתיד להנחיל את התורה! לפניכם דברי חז”ל (מכילתא בפרשתן ועוד) המפליאים כל שומע, ומחייבים כל מחנך: “וְהָיוּ נְכֹנִים… כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה’ לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי – מלמד, שאם היו חסרים אפי’ אחד – אינם רשאים לקבל!” הבריאה כולה ממתינה למתן תורה, מעמד שיא בעולם – והכל תלוי בבודד, ביחיד. בלעדיו אין כלום! וכן מצאנו במדרש (רבה, כי תבא) “מעשה ב’רבי’ שהיה דורש בביהמ”ד הגדול, וכשהיה מבקש להיכנס לדרוש, היה אומר ‘רְאוּ אם נתכנסו כל הקהל!’. ומהיכן למד? ממתן תורה. שנא’ יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה”א בְּחֹרֵב, בֶּאֱמֹר ה’ אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי” ע”כ המדרש. ‘כל קול קובע!’, התורה תלויה ו’ובאו כולם‘!
מלמד עמל ללמד תלמידיו. העבודה מייגעת, נדרשת הכנת שיעורים יסודית, מנוחת הנפש והגוף, וערנות לנעשה בכיתה. המלמד מוטרד כי ‘בן ראש הכולל’ טרם הבין מהלך הסוגיא. הרי הוא חייב לדעת. יש אב, אברך, שמתקשר למלמד פעמיים שלש בשבוע, ומוסר נפשו (ואת נפש המלמד…) בעד הצלחת בניו. המלמד לחוץ, כי בן אברך זה חייב לדעת טוב. כך גם האחיין של הבוחן, הנכד של סגן המנהל, למענם המלמד מתאמץ וחוזר, שחלילה לא יסיימו שבוע כאשר החומר הלימודי רופפת בידם. ויש גם את הבן של הנהג, הילד של המוכר ב’טמבור’, תלמיד שבעבר הרחוק למד ב’גן שפתי’, בתוככי לב המלמד, במצפוני נפשו חש “ידעו – טוב, לא ידעו – לא נורא…”. נורא מאוד! חז”ל (סוכה כח) מלמדים “שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן… קטן שבכולם – רבן יוחנן בן זכאי“. מדהים! ‘קטן’ זה נעשה ‘מוסר התורה’ לדורות! השתלשלות התורה עברה דרך ‘הקטן’ שבתלמידיו! הרי שאין לוותר על אף תלמיד ‘קצה’!
היות ולכל יחיד ויחיד יש חשיבות, לכן על המחנך לחשוב על צרכיו הייחודיים של כל אחד שבהם. אתה אומר מָשָׁל על אב האוהב את בנו, זְכֹר כי בכיתה יש יתום מאב. אתה משוחח על ‘תפילה’ שאינה שבה ריקם, הַרְחֵב והתאם שיחתך אף לתלמיד שאחותו הקטנה נפטרה לאחר מחלה שֶׁלֻּוְּתָה בתפילות אין סוף. חֲשֹׁב על העולה החדש שעדיין מתקשה בהבנת השפה, זכור את התלמיד שביתו פֹּרַק וחייו מטולטלים וטרופים. קשה לך לזכור כל אחד? קשה ‘להחזיק ראש’ מי רגיש לגלוטן ומי אלרגי לבוטנים? אם קשה לך – כנראה שטרם נקבעה אהבת התלמידים בליבך! אב אוהב זוכר צרכי כל בניו. אם אוהבת זוכרת אף תאריכי לידה העבריים והלועזיים של כולם, ואף מספרי זהות…
מלמד טוב מכיר כל תלמיד ואיכויותיו. יש תלמיד שמעלתו אינה דווקא בלימוד אלא בארגון. המלמד מכוון שתלמיד זה יהיה ‘אחראי’ על דא ועל הא, ובכך יבנה אישיותו. המלמד זוכר מיהו ה’בעל מנגן’ כדי להעצימו ע”י שירה בכיתה בימי שישי ובאמירת ‘הלל’ בר”ח. המלמד זוכר מי אוהב להביא עוגה ביתית למסיבות, ומי אוהב לכתוב חרוזי-שירה.
ביצי”מ נא’ שיצאו ‘על צבאותם’, ופירש”י שיצאנו לפי שבטים, מסודרים. גם בים סוף עברנו בי”ב שבילים נפרדים. סביב למשכן חנינו שבטים ודגלים. על סדר זה שמרנו אף במסעות, מחולקים לשבטינו כ’תיבה’ או כ’קורה’. ואילו במעמד הר סיני עמדנו כולם יחד, ללא חלוקה לשבטים. ‘מתן התורה’ נועד לכולם יחד, לכל יהודי ‘הזדמנות שווה’!
שח ראש ישיבה חשוב שליט”א כי בשנות בחרותו ב’ישיבה קטנה’ פוניבז’ שאלו רבו הג”ר מיכל יהודה ליפקוביץ “בין חברי כיתתך, מי יצמח, לדעתך, להיות ‘גדול’?”. התחיל הבחור להרהר. עֲצָרוֹ רבו ואמר “אין לך מה לחשוב. אין כל דרך לדעת זאת היום! ראיתי ויש הפתעות. לכן משקיעים בכל אחד!”. רבים מאתנו כבר ראו ‘הפתעות’ אלה!
כאמור, שושלת התורה עוברת מריב”ז, ‘קטן’ תלמידי הלל הזקן, דרך תלמידו רבי אליעזר ‘הגדול’, שבכלל היה מעין בעל תשובה שהתחיל ללמוד בבגרותו. ממנו ממשיכה התורה לעבור דרך תלמידו רבי עקיבא, רועה צאן, בן גרים. בתחילה איבד כל תלמידיו… התחיל מחדש… יש הפתעות! במי כדאי להשקיע? מי כרטיס הזוכה? מי יודע?…
בהצלחה בעבודת הקודש!
123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ’
