‘אמפתיה’ – מה זה?
פרשתנו מהווה ‘נקודת שינוי’ בסדר פרשיות התורה. מתחילת החומש קראנו על בריאת העולם, דורות הראשונים, ‘מעשי אבות’, גלות וגאולת מצרים. זהו. נגמרו ה’סיפורים’, כביכול. מעתה מתחילה ה’עבודה’. משפטי ה’ ותורותיו.
בפרשתנו מלמדת התורה על יחסנו לגֵּרים: ‘וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ’. לא-תעשה. במקומות נוספים חוזרת התורה על כך גם כמצות-עשה ‘וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר’, בפר’ עקב. הסיום בשני הפסוקים זהה: כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. מה מלמדת אותנו התורה הק’ בסיום זה? וכי משום שאבותינו היו גרים לפני אלפי שנים – לכך לא נפגע, נָצֵר ונציק לגרים? ואילולא כך – כן היינו פוגעים באוכלוסייה רגישה זו? אנשים שזה מקרוב באו וסובלים מקשיי התאקלמות?
דבר גדול ועמוק מלמדת בזה התורה. התורה מבקשת כי נהיה אמפתיים. מהי אמפתיה, ומה בינה לבין סימפתיה? סימפתיה ואמפתיה שתיהן מידות טובות, מיסודות ‘בין אדם לחברו’. הסימפתי לזולתו מגלה רגישות לכאבו, מרחם על סבלו וחומל על צערו. האמפתי מרגיש שותפות והזדהות עם הזולת. לא ‘רגיש אל הזולת, אלא ‘עם הזולת’, הוא מכניס עצמו לתוך מנעליו של האחר, מתחבר לרגשותיו, משתתף ומזדהה ממש עם הקושי של המתקשה. לדוגמא: “בעבר הייתי מרגיש סימפתיה להורים של ילד חולה. כאשר בתי חלתה [היל”ת], התחלתי להרגיש אמפתיה כלפיהם”.
שלא יובן כי ה’סימפתי’ אינו ראוי, וכי ה’אמפתי’ מעולה ממנו ומושלם. אדרבא, לעתים חייב מטפל מקצועי לשמור עצמו מאמפתיה ולדבוק דווקא בסימפתיה, שהרי אם יכניס עצמו ל’נעלי’ האחר, ישקע אף הוא, ו’אין חבוש מתיר עצמו…’. כדי לעזור לשני, להוציאו מאפלה לאורה, צריך להתייחס אל מצבו, ‘באהבה מנותקת’ ולא להיגרר פנימה. עם זאת, כשאדם במצוקה זקוק לאמפתיה – לצד סימפתיה. האמפתיה מאפשרת לו ‘אויר לנשמה’ עד שתבוא עזרה.
ראובן החליק לתוך בור עמוק. הוא נתקף בחרדה: מתקשה לנשום, עיניו מתערפלות, חש יובש בפה, וגפיו רועדות. הוא בסכנה. שמעון רואה את המצב, ומחליק עצמו פנימה להיות יחד עם ראובן בבור. שמעון אינו יכול עכשיו להוציא את ראובן מן הבור, אך הוא מרגיעו, “אני איתך, אינך לבד, שנינו באותו משבר”. ראובן נרגע מחרדתו המסוכנת. יחד מצפים לעזרה. לוי עומד מבחוץ, על שפת הבור, ורואה מצוקתם. קורא לעברם, משליך אליהם מים ואוכל. לוי אינו סובל עמהם, אך בגלל שהוא ‘מבחוץ’ הוא מצליח לשלשל אליהם חבל, למשוך ולהעלותם מן הבור.
התורה מצווה כי נחזור אחורה בזמן, לתקופה בה גרים היינו במצרים. נרגיש נפש הגר בהזדהות ובאמפתיות. נחבור לנקודת הקושי שלהם. ולא לגרי הצדק בלבד! הקדמונים כללו במצוה זו אף ‘עולים החדשים’, ‘עוברי דירה’, ו’בעלי תשובה’. אמת, קשה לנו להרגיש שאנחנו היינו עבדים במצרים, אך כן יכולים להתחבר לנקודה ולזמן בהם חשנו איזו זָרוּת, ריחוק וניכור. כאשר נציף בנפשנו את התחושות הקשות שחווינו אז, נוכל לאהוב גרים ודומיהם כראוי, להזדהות עם מצוקתם, ולהימנע מפגיעה בהם. כאשר המתקשה מרגיש ‘הם מבינים אותי’ – הקושי שלו נעשה קל…
כמחנכים שעובדים עם אנשים, נלמד זאת. יש אנשים חלקים, ויש מסובכים. נהיה אמפתיים עם כולם, לא נביט אליהם ‘מלמעלה’, לא לחשוב ‘עליהם’ בתחושת ‘עליונות’. נלמד להרגיש, לשאת ‘איתם’ במשא. לא נדון אנשים בשיפוטיות, ‘למה אתה כך, איך הגעת למצב זה, מדוע עשית כך’. נעמוד לימינם בלי ‘להכשיר’ פצעיהם במלח גס…
רבינו חזקיה ב”ר מנוח, ה’חזקוני’, מחדד נקודה חשובה: כוונת התורה כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, היינו שקועים אף אנחנו בע”ז, בשערי הטומאה, והקב”ה הוציאנו משם. לכן ‘נבין ונרגיש’ את אלה שמתמודדים עם יצה”ר פעיל ורוגש! חז”ל הורו שאסור לומר לגר ‘זכור מעשיך הראשונים’. לגר אין לומר, אך לעצמך כן, זכור מעשיך הראשונים! מדוע הנך שופט את האחר, הזר והמוזר? וכי תמיד אתה היית מצטיין? לא היו לך קשיים גשמיים ואף רוחניים?
בחור ישיבה כאוב נכנס לרבינו ה’פני מנחם’. לאחרונה נודע לו כי אימו היתה בעבר גרושה, ומשום-מה לקח זאת מאוד קשה. הציע לו משגיח הישיבה שיעלה לרבי, הרָגיש והאוהב, באמונה כי שם יִגוֹל את האבן מעל ליבו. שָׁמְעוֹ רבינו והרגיעו ב’פשטות’: “גם אמי הרבנית ע”ה היתה גרושה לפני שנישאה לאבי. אומרים עלי שיצאתי די טוב…”!
עה”פ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם מצטט רש”י הק’ דברי רבי נתן (ב”מ דף נ”ט) ‘מום שבך – אל תאמר לחברך’. אנשים נוטים לחפות על חסרונם ע”י הטחת אותו פגם בזולת. ברוח הדברים אפשר לפרש דברי רבי נתן, אל תאמר לחברך שהוא בעל המום, תוך שאתה מסתיר שזה גם מום שבך. אדרבא! חשוף בפניו כי גם לך היה קושי דומה, המום הוא גם בך, לכן אתה מבין אותו ‘לגמרי’, ‘זה מום של שנינו’, עמך אנכי בצרה! זו האמפתיה שהתורה מבקשת מאתנו.
חֲשֹׁב על האחר, לא ממקום גבוה אלא כשווה. אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה… אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ. אמנם אתה מַלְּוֵהוּ, אך הוא עִמָּךְ.
בהצלחה בעבודת הקודש!
123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ’
