זהירות גדולה נדרשת כאשר עוסקים ב’מעשי אבות’, שהרי הראשונים כמלאכים ומעניקים חמה בקומתם. אך התורה נמסרה לנו כ’תורת חיים’ וממנה ניקח דרכי מוסר והליכות עולם. אין אנו מדברים חלילה ‘עליהם’, אלא עלינו בלבד.
בפרשתנו קורא יעקב אבינו לעבר ראובן בכורו, ומודיע לו כי למרות היותו ‘כוחו וראשית אונו’ וראוי הוא לבכורה: כהונה ומלכות, לא יעלו שתי אלה בגורלו. פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר. בהיותך בהול ונמהר לא תקבל לא כהונה ולא מלכות. הגם שחז”ל מדגישים את מעלת ראובן ש’פתח בתשובה תחילה’, ואף אמרו ‘כל האומר ראובן חטא – אינו אלא טועה!’, אך מכס ההנהגה נדחה. העדר יישוב הדעת ופזיזות פוגעים ביכולת ההנהגה, שהרי על המנהיג להיות מחושב ורגוע.
העוסקים בחינוך, בהעמדת נפשות ישראל, נדרשים לזהירות ושיקול הדעת. לכל תגובה וכל מעשה יש משקל עצום. הבה נדמיין מנתח לב, סופר סת”ם הכותב ‘פרשיות’ זעירות, מכונאי המתקן חלק זעיר, צורף המתקן תכשיט יקר ערך, נדמיין את שליטתו העצמית, הריכוז והדיוק. המתינות שבכל תזוזת אצבע. אין גורעים עין ולא מסיחים דעת, שהרי משיכה חפוזה אחת עלולה להזיק ולקלקל. חינוך נשמה של צעיר, ליטוש דור העתיד, יותר רגיש מכל הנ”ל, נזהרים!
כאשר יעקב אבינו שולל מראובן את ההנהגה, משמש הוא עצמו דוגמא אישית של מתינות ואיפוק. במעשה ראובן נאמר וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן… וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל. יעקב ידע את אשר נעשה, אך אינו מגיב. רק כעבור עשרות רבות בשנים מוכיח את ראובן על המעשה ההוא. כך גם עם שמעון ולוי. בעת הריגת אנשי שכם מגיב יעקב אבינו באומרו עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ… וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. הוא מגנה אמנם את התוצאה, ההשלכה המסוכנת, אך אינו מוכיח את בניו ‘אישית’ כאשר המעשה ‘חם וטרי’. את ‘דברי המוסר’ מניח יעקב וגונז לאחר-זמן. רק לפני מותו קורא לעברם: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם… אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה…
“מה ההבדל בין סטירת לחי לבין לטיפה?” שאל מַרְצֶה את פרחי ההוראה. לא הבינו כוונתו. מה ההבדל?! שמים וארץ! סטירה באה מ’שמאל דוחה’ ואילו ‘לטיפה’ היא מימין המקרבת! מה ההבדל?! כעס וזעם לעומת אהבה! המרצה המשיך “ההבדל בין סטירה ללטיפה היא מהירות התגובה! הסטירה מהירה וחפוזה, ואילו לטיפה היא ‘בדיוק’ אותה פעולה – אך מוגשת לאט וּבְרוֹךְ… בשניהם יש ממשק בין כף היד ללחי, הבהולה והזריזה מכאיבה, והאיטית נעימה…
בקרב מחנכים שומעים אמירה הטוענת “מעשה שלילי דורש תגובה מיידית! לא הֵגַבְתָּ מיד– אתה נתפס כחלש.” לא נכון! באילוף בעלי חיים, כלבים וכדו’, עושים שימוש במתן שכר ועונש מיידיים, מתוך שחסרי בינה הם. בחינוך בני אדם, דווקא הצורך להגיב מיד מוכיח חולשה! המחנך החושש והרופס מחזק את עצמו, ‘מציל’ את מעמדו הַשָּׁחוּק, ע”י תגובה מיידית. ‘איש חינוך’ יודע כי שיחה שבאה מספר ימים אחרי מעשה, יש בכוחה לתקן, כי אז הנפש שומעת. מחנך עוסק ב’נפשות’, טוב שימתין לפני שמגיב ומעניש. ביום בו דנו בסנהדרין דיני נפשות היו הדיינים מתענים! כאשר נטו לחייב, דחו למחרת, המתינו וחשבו לילה! בין מעלות החכם המנויות בפרקי אבות נא’ ‘אינו נבהל להשיב’!
בשבוע זה, בו מתענים על תחילת המצור וראשית חורבן ירושלים, נתבונן ונלמד מדברי המדרש (תנחומא תזריע) “טובה גדולה עשה הקב”ה עם ישראל. שבעשרה בטבת היו ראויין ישראל לגלות מירושלים. שכן הוא אומר: בֶּן אָדָם כְּתֹב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם, אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלַם (יחזקאל כד ב). מה עשה הקדוש ברוך הוא? אמר: אם יוצאין עכשיו בצינה, הם מתים. מה עשה? המתין להם, והגלה אותם בקיץ.”. עונש כן! השפלה מיותרת? לא ולא!
והנה, שני הגיגים רלוונטיים הקשורים לימות הגשמים: שח הרה”ק רבי שלום שכנא מפראהביטש (בנו של רבי אברהם ‘המלאך’, אבי הר”י מרוז’ין) כאשר ניתז עליך בוץ מעגלה חולפת ביום גשום, אל תמהר לנגבו! בעודו לח הוא לא יתנקה אלא יימרח עוד בבגד. המתן קמעה עד שהטיפות תתייבשנה, ואז תרדנה בקלות, בפריכת הציפורן… הנמשל ברור. החכם אינו ממהר ‘לטפל’ כי התערבות חפוזה עלולה להעמיק את הבעיה, לעורר ויכוח וניצוח. המתן ועשה בחכמה ובנועם…
שמעתי מאומן החינוך הרב משה רייס זצ”ל כי ידוע בכללי הטבע שהברק והרעם נוצרים בו זמנית. הרעם הוא ‘הרעש’ של הברק הפולח את האויר. ובכל זאת אנו רואים את הבזק אור הברק לפני שמיעת הרעם. חז”ל אומרים כי הרעם בא ליישר עקמומיות שבלב, להוכיח ולגעור בנו. אך לפני שגוערים יש להאיר, לחייך, וכך תיקלט הגערה ותפעל כראוי.
יהודה נבחר להנהגה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ – פי’ בעל ה’עקידה’ שהתעלה מטירוף הדעת. זהו מנהיג! שומר על שלוות הנפש!
בהצלחה בעבודת הקודש!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ’
