אחי יוסף תוהים במסעותיהם למצרים, למה האיש, אדוני-הארץ, מדבר איתם קשות? מדוע עוקב אחריהם? למה הוא מרבה להתעניין באביהם הזקן? מדוע מתעקש שיורידו את אחיהם הקטון בנימין? איך האיש יודע סדרי תולדותיהם, מי הבכור ומי הצעיר, ואף בקי מי מבין האחים הם בני לאה, ומי הם בני בלהה וזלפה. התנהלות זו מכריזה דַּרְשֵׁנִי!
ממש לא מובן, היאך לא עלתה בליבם כי משנה למלך מצרים, איש זה שממונה על מכירת בר ומזון, הוא יוסף אחיהם? הרי יודעים הם כי לעבד נמכר יוסף, והוא הורד מצרימה! איך לא קלטו שאיש זה ש’יודע את הכל’ – אינו אלא אחיהם? נכון, חז”ל דרשו שהאחים לא זיהו את יוסף כי הניחוהו ללא חתימת זקן, וכעת הוא מגודל זקן. זאת ועוד, מצאנו במפרשים שהנוהג היה כי העומד בפני מלך אינו מביט בפניו, ולכן לא זיהו אותו. עוד אמרו שכאשר מדברים בשפה זרה לא ניתן לזהות ‘טביעת עינא דקלא’, הקול אינו אותו קול. אך בלי לראות ובלי לשמוע – כל הסימנים מעוררים מחשבה סבירה שאולי זהו יוסף אחיהם שנמכר מצרימה, והוא יודע את כל סדרי משפחתם. איך זה לא עלה בדעתם?
בעלי המוסר הוכיחו מכאן: מה רבה היא עוצמת ה’נגיעה’. כאשר יוסף סיפר לאחיו את חלומותיו, דחו דבריו בקביעה מוחלטת “הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ?”. מבחינתם – ‘היו לא תהיה! יוסף לא ישלוט בנו, ובחיים לא נשתחווה לו! זה לא יקרה!’. החלטה זו הביאה אותם לשנות טבע העולם: אחים מכרו אח תוך אטימת אוזניים משמוע קול בכיו, ולא רואים בצרת נפשו. החלטה זו היתה כך כל איתנה בקרבם עד שנעשו סומים מול כל הסימנים הפרושים לפניהם ‘מחוורים כשמלה’. ה’נגיעה’ עשתה אותם עוורים! לא יכלו להשתחרר מהתפיסה, ה’קונספטציה’, הקובע בנפשם כי לעולם לא ימלוך עליהם יוסף. גם כאשר כל חלקי ה’פאזל’ ניצבים לנגד עיניהם, טחו עיני-שכלם מראות!
קרובים לדברים אלה כתב רבינו ה’אור החיים’ הק’ (עה”פ ויכר יוסף את אחיו וגו’). כי בדר”כ בנפשות ובלבבות בני האדם מתעוררת החשיבה לזהות אלה את אלה, כדברי שלמה המלך כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם. אך כאן כאשר ראו את ‘מלך מצרים’, נעדרה מליבם האהבה הטבעית המסייעת לזיהוי, והרחיקו המחשבה לתפוס מיהו האיש הזה.
שני זקנים ישבו על ספסל בגינה, ומרחוק מבחינים בבעל חיים. ‘הרי זה ציפור’ קורא הראשון. ‘מה פתאום’ דוחהו חברו, ‘אתה טועה! זה חתול!’. ממשיכים להתווכח: ‘ציפור’ ו’חתול’. והנה, ‘בעל החיים’ נסק והתעופף. ‘הנה! צדקתי! כעת אתה מודה שזה היה ציפור?’. והלה משיב “אילולי ראיתי זאת במו-עיני לא הייתי מאמין כי חתול יכול לעוף!”
כאנשי חינוך חשוב מאוד כי ניזהר לא להיות שבויים בידי דעות קדומות או מוסכמות שגויות לגבי תלמידים. חלילה לנו ‘להחליט’ כי תלמיד הוא חלש או בעייתי, ‘לא יצא ממנו כלום’, ‘חסר סיכוי’ וכדו’. זיכרון נושן, מימי בחרותי: חבר שלי היה בחור שלא השקיע בלימודים ולא היה ניגש למבחנים. בתחילת ‘זמן קיץ’ ביקש ממני חברי ללמוד אתו ‘חברותא’, ויחד למדנו באותו שבוע ‘גמרא בקיאות’. הוא נהנה מהלימוד, ובשבת הוספנו זמן לשינון החומר. במבחן ביום ראשון השיב על כל השאלות וקיבל ציון 100%! הר”מ קרא לי והטיח בי “נכון שהכתבת לו את התשובות? גלית לו מה לכתוב!”. הר”מ ‘הקטן’ היה שבוי ב’קונספטציה’ שהבחור אינו מסוגל להצליח, ואם הצליח – בוודאי שהעתיק…
בבית ספר מסוים נערכו למסיבת ‘חנוכת הבית’. משאבים רבים הושקעו בתפאורה ובארגון. שכרו ‘מאמן מקהלות’ מקצועי להעמיד מקהלה מקרב ילדי ביה”ס. שבוע לפני האירוע קיימו ‘דיון הערכת מצב’ בחדר המנהל. בין היתר שמע המנהל כי המאמן בחר ב’יהוידע’ להיות הסולן המוביל. “איזה יהוידע?” ברר המנהל. “יהוידע מכתה ו’, יהוידע לוי”. “לא יתכן! הוא בכלל לא מתאים!” קבע המנהל בדווקנות. אך המאמן בשלו “כב’ המנהל, עברתי בכיתות וערכתי ‘אודיציות’, ליהוידע לוי מכתה ו’ יש קול זמיר!”. המנהל אינו נסוג “זה לא יכול להיות! הוא ממשפחה בעייתית, כולם שם חלשים…”. המנהל שבוי בדעה קדומה שמשפ’ לוי היא סוג ג’, ממש לא יתכן שבמשפחה זו מצוי בעל כישרון…
בפרשתנו נלמד וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו… פירושים רבים נאמרו על בחירת יהודה דווקא להקים ‘בית אולפנא’, כדרשת חז”ל. אומרים בשם הג”ר חיים מבריסק כי ‘ראש ישיבה’ צריך לדעת להודות על האמת. אם בשעת שיעור הוא נשאל שאלה, והוא יודע כי טעה, עליו לרדת! יהודה ניחן במעלה זו, כדרשת חז”ל (עי רש”י) עה”פ יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ. יהודה היה אמיץ בשביל להודות, לצאת מה’קונספציה’, לפתוח דף חדש בתודעה הפנימית.
היזהרו בבני עניים… אל תתן ל’נגיעה’ שלך להסתיר את האמת. תהיה גמיש בדעתך, תן הזדמנות גם כאשר ‘לא יתכן’…
בהצלחה בעבודת הקודש!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ’
