מעט מן האור…

שאל אותי חבר שאלה רטורית: “איזה נר הכי מעסיק אותנו?”. לא הבנתי כוונתו. המשיך והסביר “כאשר כל נרות החנוכה מאירים יפה, אנו עסוקים בנר המהבהב, החלש, זה שנוטה להיכבות. מיישרים ומטפלים, עד שיבער יפה”. הרגשתי שחברי רומז למשהו. המתנתי, ואכן המשיך “בחנוכיות שלנו, משפחותינו ומוסדותינו, רוב הנשמות מאירות יפה וברור. הללו אינן זקוקות ליחס מיוחד. לעתים יש נר ‘מסכן’, אִשּׁוֹ דועכת. עלינו להתמסר לנשמה זו ולהצילה!”.

רבינו הרמב”ם מציין כי מצוות נר חנוכה ‘חביבה היא עד מאוד’. החביבות באה כי ‘כמעט שאבדנו’. התגברנו על האופל והייאוש, ‘וחושך על פני תהום – זו מלכות יון’, ומעט מן האור דחה הרבה מן החושך. חביבות זו מחייבת אף היום להתנער ברוח הימים ההם. להתאמץ. להתמסר. להציל נרות שבסכנה, ‘להטיב’ נשמות שאורן כהה ומבולבל…

‘על הניסים ועל הפורקן…’, קל להפיק נחת מתלמיד רגוע, אך מעשה ניסים יש בהעמדת תלמיד רעוע! פשוט ללמד תלמיד מוכשר, אך מחנך מומחה מטיב עם תלמיד מתקשה ומביא לו פורקן. קל להשגיח בישיבה על ‘טאטא’לה’, ‘ילד טוב ירושלים’, ואילו איש חינוך שמכיל באהבה ‘נשמה סוערת’, מממש אישיותו ומפריחו – מוכיח גבורות וישועות!

נתבונן בלשון חז”ל בברייתא דנס חנוכה ‘בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן’. למה לא נאמר ‘בדקו ומצאו פך אחד…’? כי בתחילה ‘לא מצאו’ כלל! לא חשבו שיש סיכוי למצוא דבר טהור בתוך ההפיכה. אך בדקו! ניסו, גם אחרי ש’לא מצאו’! מיהו הכהן עלום-השם שלא ויתר, בדק בדביקות אף כשאחרים ‘לא מצאו’. יגע ומצא! כל היו”ט בזכותו!

פגשתי חבר, אב לבחור מאתגר. לצערנו, בנו כבר אינו במסלול הישיבתי הרגיל והמצוי. נאלצו להרחיקו בחו”ל, ‘וגם שם לא שקטתי’… . האב מתאר את החיידר בו למד בנו ‘הכל היה מצוין – למצויינים, היו כללים מרובעים – לילדים מרובעים. אך לא היה לצוות מושג איך להתמודד עם תלמיד ‘משושה’…’. האם מוסדותינו נותנים מענה ‘רחב’? האם יש מי שבודק ותר אחר פכי שמן טהורים החבויים בתוך הבלאגן? מאתרים פכי-שמן אלה, מטפלים בהם במיומנות?

הנה ציטוט שנחקק בתודעתי: “על ארגון גדול להקפיד – לא להיות ארגון גדול”. לקוחות חוששים מעסק גדול, בנק או מוסד, כי רוצים יחס אישי. כאשר המוסד גדל ומתרחב – עליו להמשיך להיות אדיב, עם שימת הלב לפרט, וחשיבה על הבודד. ומה קורה בעולם התורה כיום? ‘אבותינו סיפרו לנו’ על הג”ר מאיר שפירא שסעד בעצמו בחור חולה, על מרנא החזון איש שעזר לרחוץ נער שריד שואה, על הרבי ה’בית ישראל’ מגור שפיקח אישית על בָּחוּרָיו, גם אלה שלמדו בישיבות מרוחקות. מה נשאר מזה? סיפורים. נעשינו ארגון גדול. ‘פרט ועוללות’ נושרים מכרמנו, ואין מרגיש.

מדי שנה חל חנוכה בין פר’ וישב לפר’ מקץ. ‘התפר’ בין הפרשיות הוא בנקודה הכי נמוכה, שיא השפל. יוסף במאסר. שכוח ועזוב. מה היה קורה אתו היום? היה מקבל חותם של בחור בעייתי, הסתבך עם אחיו, חשוד במעשים חמורים. רחוק מן העין ומן הלב. מעשים אסורים הכניסוהו לבית האסורים. אבוד. חסר סיכוי. התחיל כמסלסל בשערו וסיים כמטלטל בצערו. אמנם בנש”ק, חינני וכשרוני, אך כנראה ‘לא יצא ממנו כלום’… אך התורה מלמדת אותנו דרך חיים!

רבינו הרמב”ם פוסק: הטבת הנרות ‘מצוות כהונה’, ואילו הדלקת הנרות כשרה אף בזר. להעלות אש בנר העומד הָכֵן – אין בכך ‘רבותא’, לא נדרשת לזה כהונה! לא צריך להיות ‘מחנך מומחה’ ללמד תלמיד חָלָק או לנהל ‘מצוינים’. המומחיות היא ‘להטיב את הנרות’, לנקות מהם האפר, למלא שמן, להעמיד פתילה ולכוונה. על משגיח מומחה לקחת נר ה’ נשמת אדם, לנקותו מילדותיות, לטהרו מפסולת שבו, לנסוך בו דעת, להעמיד פתילת הנפש לקבלת הָאוּר, ‘נר מצוה ותורה אור’. ממנים ‘אברך טוב’ להיות מלמד בחיידר או משגיח בישיבה. ומה לו עם חינוך? וכי התמחה בהטבת נשמות? משגיח בישיבה אינו משגיח כשרות. משגיח כשרות הוא פַּקָּח הנועל שערים. בחינוך פתוחים לבבות באהבה!

רבינו ה’מגן אברהם’ כותב: נהגו הנערים העניים לסובב על הפתחים בחנוכה. נערים רבים מדי, עניים בדעת, מסובבים על הפתחים, מבקשים איש תבונות שידלה אותם ויגביהם! בספה”ק מבואר כי ‘בית שמאי’ היו בדרגה גבוהה. לשיטתם “ביום הראשון מדליק שמונה”! לעומתם, ‘בית הלל’ ידעו שקשה להתחיל גבוה. ביום הא’ מדליק אחד! מכאן ואילך מוסיף והולך… לאט, בהדרגה! על מה סמכו בימינו לפסוק כבית שמאי, לדרוש הצטיינות מכולם, ללא מדרג סובלני?

השינוי מתחיל ממך! בְּדוֹק וּמְצָא פך טהור! תאמין שיש להם סיכוי! גרש חושך וייאוש, ‘מעט מן האור’ יוסיף וילך. תהיה ‘מחנך’ שמחולל נס חנוכה, תהיה ‘משגיח’ שמצמיח ישועה, נהיה ‘ארגון גדול’ רגיש – ולא ‘ארגון גדול’ מדי…!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות            יחיאל מיכל מונדרוביץ’

יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם!

הקב”ה העניק לנו כח עילאי, כח הדיבור. הדיבור דומה לאש, תועלתי וחיוני מחד, אך מסוכן ופוגעני מאידך. חשוב להשתמש בדיבור בְּהֶשְׂכֵּל, למען יצירת תקשורת בריאה בין אנשים. ומהי ‘תקשורת’? תקשור את השני ותקרבו אליך.

‘תקשורת בינאישית’ בריאה מבוססת על הקשבה. מאזינים זה לזה, ולא רק “כל אחד מדבר בתורו”. האזנת הזולת תלויה אף היא בַּמְּדַבֵּר. יש דיבור ש’מזמין’ הקשבה, ויש דיבור שמרחיק הקשבה, כי דומה הוא יותר ל’נביחה’ אנושית. כשאני צופה בשיעורי מורים, במסגרת תפקידי בס”ד, אני מבחין שוב ושוב כי היענות התלמידים לעשייה לימודית ו’התגייסותם’ תלויה בצורת הדיבור והפנייה של המורה. כאשר מלמד מסגל לעצמו ‘סגנון מזמין’ ומעורר השראה, כמו “מתוקים! הקשבתם טוב, הרווחתם זמן גם להעתיק את הסיכום מהלוח. הסיכום אינו ארוך, והרי אתם אוהבים לכתוב ולעצב בעטים צבעוניים וזרחניים…”. בכיתה זו כותבים בכיף! לעומת “תוציאו מחברות!”. ומה? לאן? למה?

נער הולך בדרך בין ההרים הגבוהים. הוא התחיל להתעייף ומאבד סבלנות. הנער מעד ונתקל באבן. “אוף!” צעק בקול. מאי-שם בהר מולו הוא שומע צעקה חוזרת “אוף!”. הילד נרתע ושואל בזעקה “מי אתה?” ושומע אף הוא “מי אתה?”. הילד צועק לעבר הקול “אתה מעצבן!” ונענה מיד “אתה מעצבן!”. הילד מתחיל לבכות. איש חכם עבר וראה זאת. זעק האיש בקול גדול “מעריך אותך!” והקול משיב “מעריך אותך!”. “אתה אלוף!” – “אתה אלוף!”. האיש הסביר “אנשים קוראים לקול החוזר ‘הד’. בעצם הוא ‘החיים’. כפי שאתה מדבר כך משיבים לך. כאשר אדם מצפה לטוב ואהבה מהסובבים אותו, שיפתח הוא את ליבו לעומתם ויעניק לאחרים. ‘החיים’ מחזירים לך את מה שאתה נותן”.

בפרשתנו לומדים על האירוע הקשה של מכירת יוסף. אין אנו ראויים להביט ולדון בשבטי י-ה הזוהרים כשמש בוהקת. נתבונן בפסוקי התורה למעננו. כאשר מתעוררת חילוקי דעות בין אנשים, או שיש כעס מאיש על רעהו, נפעל ליישר ולפתור קונפליקט באמצעות “דיבור ראוי”. אלה דברי רבינו הרמב”ם (פ”ו מה’ דעות ה”ו) “כשיחטא איש לאיש – לא ישטמנו וישתוק, כמו שנא’ ברשעים ‘וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן’, אלא מִצְוָה עליו להודיעו ולומר לו ‘למה עשית לי כך וכך, ולמה חטאת לי בדבר פלוני?’, שנא’ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ'”.

בדרך זו מבאר רבינו ר”י איבשיץ (תפארת יונתן) שנאת אחי יוסף, “וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם, דכ’ לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ וגו’, היינו, כשיש לאדם בליבו תלונה ותרעומת על חברו, תתרבה השנאה יום ביומו. אבל, כשמדבר ואומר לחברו ‘ראה מה זה עשית לי’, וחברו יתנצל לפניו או שמודה לו, ומבטיח לו לא לעשות עוד כזה, סרה השנאה! ואילו השבטים ‘יָכְלוּ לדבר עמו’, היה נעשה שלום ביניהם!”. השנאה הלכה והתעצמה כי לא דיברו עליה!

אמנם ‘זכות שתיקה’ חשובה, אך לא כאשר מתחזקת שנאה איבה. שתיקה ואיפוק נחוצים ברגעי כעס ראשוניים, אך אין לתת לשנאה לְהִתְקַבֵּעַ בשתיקה ממושכת. בגמרא מצאנו, כשיש פצע מוגלתי באדם, יש ‘לעשות לו פה’, להוצאת המוגלה הזיהומית. כך, כאשר בלב איש זיהום על רעהו, מצטברים מוגלה וכעס, יש לעשות לו פה! לדבר על זה! דרש הרה”ק ר”י מוורקא ‘וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק… וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ’. מתוך ריחוק ביקשו להורגו. הדיבור היה מקרב ביניהם!

דיבור עז מלבה אש המריבה, ודיבור מתון וחכם מרגיעה. כאמור, אנו נענים בהתאם לסגנון הדיבור שלנו. רמז נפלא מצוי על זה בפרשתנו. בשיחת יהודה עם תמר כלתו, בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה. התורה מצטטת ג’ פעמים פניית יהודה אליה, ויאמר, וג’ פעמים מענה של תמר אליו, ותאמר. בכל ג’ הפעמים טעמי המקרא של הפניה והמענה זהים! וַיֹּ֙אמֶר֙ הָֽבָה־נָּא֙ אָב֣וֹא אֵלַ֔יִךְ… וַתֹּ֙אמֶר֙ מַה־תִּתֶּן־לִּ֔י… , וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֛י אֲשַׁלַּ֥ח גְּדִֽי־עִזִּ֖ים מִן־הַצֹּ֑אן וַתֹּ֕אמֶר אִם־תִּתֵּ֥ן עֵרָב֖וֹן עַ֥ד שָׁלְחֶֽךָ, וַיֹּ֗אמֶר מָ֣ה הָֽעֵרָבוֹן֮ אֲשֶׁ֣ר אֶתֶּן־לָּךְ֒ וַתֹּ֗אמֶר חֹתָֽמְךָ֙ וּפְתִילֶ֔ךָ וּמַטְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֶ֑ךָ… היא משיבה בדיוק ‘בניגון’ שלו!

שני מלמדים ביקשו לזרז תלמידיהם לשוב מהפסקת צהרים בזמן. האחד רושם את המאחרים, והמאחר כמה פעמים מפסיד הפסקה. המלמד האחר עשה מבצע ‘הָבוּ יְקַר’: ה’עשרה ראשונים’ רושמים את שמם בטבלה מיוחדת על קיר הכיתה. (שֵׁם המבצע עפ”י דברי ה’בן איש חי’ – ‘בן יהוידע’ ברכות ה’). מעניין, בכיתה הראשונה מפסידים הפסקות וממשיכים לאחר…

לעתים שומעים מהורים וממורים “כבר דיברתי עשר פעמים ולא שמעו”. עלינו לבדוק עצמנו, האם אכן דיברנו, או שמא נָבַחְנוּ. נשנן את הָאִמְרָה הנושנה והאמיתית: כשאתה צועק שומעים אותך, כשאתה מדבר מבינים אותך. ונזכור כלל זהב נוסף: דיבור נעים יכול להיות קצר, אך הוא נצחי! דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת – נִשְׁמָעִים!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ’