פרשת וישב

באופן נדיר חלה ‘שבת חנוכה’ בשבת פר’ וישב בלבד, ולא בשבת ‘מקץ’, נעלה ‘אקטואליה חינוכית’ לפר’ וישב וחנוכה.

ההבדל הבולט בין חנוכה לפורים הוא, שבשונה מניסי פורים שהוטמנו בהליכים טבעיים, ‘רצף אירועים מקריים’, בחנוכה זכינו לניסים גלויים נס ‘פך השמן’, וניצחון המלחמה ‘רבים ביד מעטים וגיבורים ביד חזקים’. והנה, למרות הניסים הגלויים, לא קבעו חז”ל ‘יו”ט חנוכה’ מיד בשנת הנס, אלא כלשון הברייתא (שבת כ”א:) “לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה”, בעצם, בדומה לפורים ‘וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה… לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית’ – מאי השנית? בשנה שנייה (מגילה יא:). הרי שאפי’ ניסים גלויים נקלטים בתודעה רק כעבור זמן, ק”ו לנסתרים.

לא קל לזהות ‘אצבע אלוקים’ באירועים הנוראים שעם ישראל חווה מאז ‘שמחת תורה’. קל לתמוה ‘נכרים מקרקרין בהיכלו – איה נוראותיו, נכרים משתעבדים בבניו – איה גבורותיו” (יומא ס”ט:). האתגר הוא להתאזר באמונה, לבטוח כי לאחר פיזור ענני המלחמה וערפילי הקרב, נראה התגלות ה’. ימי החנוכה חלים בשבוע בין פרשות וישב ומקץ. שתי פרשות המלמדות סבלנות וחיזוק, שהרי הן מסיימות ב’רגע חשוך’ וב’נקודה ירודה’. בסוף ‘וישב’ נותר יוסף שָׁכוּחַ במאסר. בסוף ‘מקץ’ מואשם בנימין ונלקח לעבד. זהו יסוד החנוכה. מתוך חשכת ה’ייאוש’, בוקעת ישועה ואור גדול!

כדי להתחזק צריך להתרגל להתבונן מי עומד ‘מאחורי הקלעים’. נחנך את ילדינו לחשוב: מלבד למי צריך להודות, אף על אילו פרטים יש להודות. ל’קושיית הבית יוסף’ יש כמה תירוצים בסגנון זה: נס השמן היה אמנם רק שבעה לילות, ומוסיפים לילה נוסף על מציאת פך השמן, על נס ‘מי שאמר לשמן וידלוק’, על יוזמת הכהנים לחפש שמן טהור וכדו’.

בפרשתנו, שרי המשקים והאופים חטאו לאדוניהם למלך מצרים. בכוס שר במשקים נמצא זבוב, ובפת שר האופים נמצא צרור. שניהם חטאו. שניהם נכלאו. שר המשקים זכה לחנינה ולעומת שר האופים נתלה. מדוע? מה ביניהם? בילדותי לימדוני כי חטא הזבוב קל וחטא הצרור חמור. בבגרותי הרהרתי: אדרבא! כשצרור נופל לְעִסָּה, אחרי שכבר ניפו וכו’, קשה לראותו, זה ‘קרוב לשוגג’. אך זבוב צף ונראה על פני היין! על שר המשקים לוודא ולראות שהיין נקי!

האמת, ששניהם חטאו בשוה! לשניהם מגיע עונש. שר המשקים זכה מאת ה’ לחנינה כי היה אדם חיובי. שר האופים נידון לחומרא בהיותו אישיות שלילית. במה? שר המשקים יש עין טובה והכרת הטוב. הוא מתאר עץ גפן בחלומו, והיא כפורחת, עלתה נִצָּהּ, הבשילו אשכלותיה ענבים, ואקח… וָאֶשְׂחַט… אינו רואה בקבוק יין ‘מן-המוכן’. הוא מתבונן בתהליך, מהיכן ענבי היין, הוא מעריך את הטרחה שבהכנה…. אך שר האופים רואה שלשה סלים על ראשו, וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה מַעֲשֵׂה אֹפֶה… שר האופים לא חושב על הזריעה והחרישה, הלישה והאפיה. בעיניו ‘הוא בא אל המוכן’. זו מידה רעה! חוסר התבוננות והכרת הטוב למי שפעל כל זאת… אדם טוב – לחיים, אדם רע – למיתה.

יש כאן הזדמנות לפקוח עיני ילדינו. סיפור הפרשה מרתק – אך לא ‘סיפור סתם’, יש לחשוף הלקח והמשמעות. נשליך חשיבה לחיי היומיום וגם לאירועי הזמן, כדברי הרמב”ן הנודעים, הניסים הגלויים – מעידים על הניסים המוסתרים.

רבינו בחיי אִבְּן פקודה כותב (חובה”ל שער חשבוה”נ) שֶׁחֲסַר ההתבוננות עיור והמתבונן לפיקח. נפקח עיני ילדינו להתבונן ולראות. נרות החנוכה מאירים את עיני השכל – לחשוב מתוך הכרת הטוב על רחמי ה’ וחסדיו, הניסים הגלויים ישליכו על הנסתרים. ישנם מלמדים שמפעילים את תלמידיהם להביא רשימות ‘תירוצים לקושיית מרן הבית יוסף’. יש מלמדים שמדרבנים ומכוונים תלמידיהם להביא רשימות של ‘ניסי השם’ עליהם יש להודות ולהלל לשמו הגדול.

לך נאה לשבח! בתום מלחת המכבים הודו בוודאי ליהודה המכבי ולגבורתו האמיצה. אך חכמינו כיוונו אותנו להודות ‘וְעַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת… וְעַל הַמִלְחָמוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ…’, אתה ה’ עשית הכל! לא ‘תודה’ לחמאס על שחרור שבוים, אלא להקב”ה. לא ‘תודה’ למפעילי טילי יירוט, אלא להקב”ה – וגם הוקרה לשלוחיו הלוחמים הי”ו. לא כשר האופים שהכל ‘בא מאליו’, כן כשר המשקים שהתבונן, אך בעיקר כיוסף הצדיק ‘לֵאלֹקִים פִּתְרֹנִים…’.

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ’

נראה מדברי הגמ’ שהייתה טענה על יעקב אבינו שטעה בהפלותו את יוסף מכל בניו באהבתו אותו אהבה יתירה עליהם.

ואכן יש להבין, מה ראה יעקב אבינו לאהוב את יוסף יותר מכל בניו. ובאמת שהתורה מבארת הטעם “כי בן זקונים הוא לו”, ונאמרו בזה ברש”י ובשאר מפרשים ביאורים רבים. אולם עדיין יש מקום להבין מה הייתה סברתו של יעקב אבינו שלא חש לאותה אפליה שגרם בין האחים. מצד הצדק והיושר כיצד יתכן להעדיף בן אחד על שאר אחיו.

ובייחוד שמלשון הפסוק לא נראה שהייתה זו אהבה טבעית שהרגיש בלבו כלפי יוסף יותר מכלפי שאר האחים, אלא שהיתה זו אהבה שיצר בלבו מחמת טעם מסוים “כי בן זקונים הוא לו”. (“אהב” משורש “פעל” ולא “נפעל” ממילא).

עוד יש להבין מה הטעם שעשה לו כתונת פסים. כיצד מבטא בזה את אהבתו המיוחדת ליוסף, ומה תועלת הביא לו בזה מלבד הנזק של שנאת האחים.

על הפסוק הקודם “והוא נער” כתב רש”י: “שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו וממשמש בעיניו כדי שיהיה נראה יפה”. וכן על הפסוק (ל”ט ו’) “ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה” כתב רש”י: “כיון שראה עצמו מושל התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו”.

נראה מדברי רש”י שהייתה בזה טענה על יוסף שנהג כמנהג נער מנוער בכך שהשקיע השקעה יתירה בחיצוניותו (לפי דרגתו כמובן). וגם בזה יש להתבונן, לשם מה ראה יוסף הצדיק להשתדל כ”כ ביופיו החיצוני.

בחומש “רב פנינים” בפירוש המלוקט מגדולי המפרשים כתב לבאר: “שמעולם לא עלה על דעת יעקב להרחיק מעליו את יתר בניו, וכו’, ומה שקירב כ”כ את יוסף הוא מצד הרחמנות, שנשאר בילדותו בלא אם, ונולד לזיקנותו, ואין אדם יודע עתו, ומי יגדלהו ויחנכהו, ולבו חזה עליו ברוח קדשו כי צרות רבות יסובבוהו במשך ימי חייו, וגדולות ונפלאות חזה עליו, ע”כ קרבו אליו ביתר שאת. וגם את בנימין אחיו הקטן ממנו אהב ביותר, רק לא חזה עליו שום השתנות במשך ימי חייו”.

מדבריו אתה למד, שאהבת יעקב ליוסף אכן לא היתה אהבה טבעית, שזה היה לו בשווה לכל בניו, אלא אהבה מתוך מטרה לחזקו ולהכינו לחיים ולניסיונות הקשים העתידים לבוא עליו, ומתוך הכרה שאכן כוחות גדולים לו (כדמתרגם: “ארי בר חכים הוא ליה”), וראוי לשומרו מכל נזק רוחני. לכן השקיע בו אהבה וחמימות מיוחדת, שהיא זו שתשמר אותו מכל ניסיון עבירה במשך חייו.

ואכן אהבה זו היא שעמדה לו בעת הניסיון הגדול עם אשת פוטיפר שנזדמנה לו דמות דיוקנו של אביו, שהיה זה מכח אותה אהבה מיוחדת שהרעיף עליו אביו שגם לאחר שנים רבות עוד שמרה עליו שלא יהיה מסוגל לעבור על רצונו ושאיפותיו של אביו גם שלא בפניו בהיותו מרוחק ממנו מאוד.

וכיצד נטע בו יעקב אבינו את אותה אהבה מיוחדת? ע”י התורה שהעביר במיוחד לו את מה שקיבל בישיבת שם ועבר, (כדאיתא במדרש רבה פרשה פ”ד אות ח’). שקשר וחיבור בין שני בנ”א שבא ע”י דברי תורה הוא החיבור החזק ביותר. כדאיתא בגמ’ עירובין דף סד. “דאמר מרי בר רב הונא לא יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו”. וזה מה שרמז יוסף לאביו בסוף ימי גלותו כששלח לו את העגלות, להזכיר לו את סוגיית עגלה ערופה בה עסקו בעת פרידתם 22 שנה קודם לכן (כדאיתא במדרש ב”ר צ”ד ג’).

בדרך נוספת הכינו אביו לניסיונות חייו, ע”י שעשה לו כתונת פסים. מטרתו הייתה להחדיר בו גדלות ורוממות כדרך המלכים והשרים החשובים, שכשיבוא היצר לפתותו לעבור עבירה ידחהו מעליו מתוך שידע שבמעמדו הרם זה לא מתאים לו לנהוג כך בשפלות.

וזהו הטעם שאף יוסף עצמו סלסל בשערו והקפיד על יפיו, כדי לשמר בלבו את גדלותו ורוממותו גם כשהוא מתרועע עם בני השפחות, שבכל יישמר מלהיגרר ולרדת ממדרגתו.

ובאמת הספורנו מדייק לשון הגמ’ שהטענה על יעקב אבינו לא הייתה על עצם ההפליה של יוסף, אלא על שהבליט אותה בכתונת הפסים לעיני האחים. גם הטענה שהייתה על יוסף הייתה בדקות על שלפי דרגתו השקיע בזה יותר מהנצרך (כמבואר בשיעורי מורינו המשגיח הר”ש וולבה זללה”ה), וכן על שעידן עצמו בזמן שאביו שרוי בצער, כמבואר במדרש (מובא ברש”י ל”ט ו’).

אכן ידועים – במיוחד לדורנו מרובה הניסיונות – שני דרכים אלו לחינוך הילדים, לשמירתם והגנתם וחיזוק עמידתם בניסיונות:
א. להרבות אהבה וחמימות של תורה בלבם, שמתוך כך לא ירצו ולא יתפתו לעבור על רצון הוריהם ורצון ה’ גם שלא בפניהם.
ב. להכיר במעלתם כמה הם “בר חכים”, ולהקפיד על חזותם החיצונית שתהיה מכובדת ונאה, כיאה לבני תורה שהם בני מלכים ולגיונו של מלך, שבזה ירגישו שאין זה יאה להם להתלכלך ברבב של רחוב.

ומרומז בתפלה “אהבת אותנו … ורוממתנו“, ואז “וקדשתנו במצוותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך“.

בברכת הצלחה בעמלנו
רפאל משה אלאלוף
ראש מוסדות “תורת חיים”
מכינה לישיבה קטנה| ישיבה קטנה “מנחת יהודה” לקידום והעצמת תלמידים יראי שמים
toratchaimbb@gmail.com | 052-7665977

 

 

כל כך בריא להיות מוכן לכל מצב, החכם עיניו בראשו, והוא נערך מראש לתרחישים שעלולים להגיע בפתאומיות. היו יהודים במשך ההיסטוריה שזכו לגלוי אליהו, אני לא יודע אם כולם קיבלו על כך הודעה מראש. כדי לא להיתפס מופתע, אני חושב מידי פעם מה לעשות אם בלילה יתגלה אלי אליהו הנביא, הוא יספר לי שהוחלט בבית דין של מעלה לתת לי בן שיאיר את עיני ישראל, ובידי שתי אפשרויות לבחירה.

או שאקבל ילד פלא הראשון בכיתה, המוצלח בישיבה, הבחור הכי מבוקש בגיל השידוכים, אברך למדן ירא שמים בעל מידות תרומיות שיעלה מעלה במעלות התורה שמו יצא לתהילה ותלמידים רבים ישתו בצמא ממעינו.

האפשרות השניה שהילד יהיה צדיק נסתר, אבל נסתר אמיתי שגם אני אביו לא אדע כמה הוא צדיק. מהתלמוד תורה הוא יביא ציונים בערך, בישיבה הוא יקרא בחור בינוני וגם שדכנים לא ירוצו אחריו, כל ימיו הוא יהיה ספון בפינתו, אבל דוקא הוא יעשה נחת לה’ לבד במקומות ומצבים שאף אחד לא יכיר ולא ידע.

אני ישאל את אליהו מה לדעת בית דין של מעלה חשוב יותר ? הוא יצביע לי בלי היסוס על האפשרות השניה, פה תהיה נחת רוח אמיתית לה’ לבד, בלי תערובת של כבוד ופרסום, הכל נטו לשם שמים, כעת עלי לבחור. מה אני יענה לו ? שאלה מציקה.

אני חושש מאד שאם לא שאתעלה על עצמי אציע לו שאת הצדיק הנסתר יתן לשכן. אם כל כך רוצים בשמים כזה צדיק שימצאו לו גם כתובת מתאימה לגור בה. אני רוצה נחת, אני רוצה להיות אבא של ראש ישיבה. צדיק נסתר, מה יצא לי מזה ?

כי חינוך ילדים נשמע ערך חיובי מאד, אבל כמה תפילות ומחשבה צריך להשקיע כדי שנזכה לעסוק בחינוך ולא רק בהפעלת בית חרושת ליצור נחת.

אי אפשר שלא לראות -תוך כדי קריאת הפרשה- את הבחור הצעיר בן השבע עשרה שיורד לארץ זרה בלי קרוב, גואל, גב ותמיכה. הוא לא משאיר אחריו כלום, אחים ששונאים אותו, אבא זקן שמי יודע אם הוא חי עדיין, אין מדינה שתעשה משא ומתן לשחרר אותו, בודד בעולם רק הוא והקדוש ברוך הוא. מתמודד עם קשיים ונסיונות ועומד בכולם, בלי שהוא יודע אם אי פעם הוא יפגוש שוב פנים יהודיות. כי הקב”ה נמצא בכל מקום, ועובדים רק אותו בכל מצב.

הוא הגיע מבית טוב, את החינוך הוא קיבל אצל יעקב אבינו, ויעקב כל מה שקיבל משם ועבר מסר לו. מה הוא קיבל משם ועבר ? אמר הרב שיינברג זצ”ל: שם ועבר היו עובדי ה’ היחידים בעולם בדורם, מהם קיבל יעקב אבינו את השיטות והדרכים איך לא להתבייש מאף אחד, איך עובדים בלי לצפות להכרה והוקרה, להמשיך בלי חברה תומכת, לעשות הכל רק לה’ לבד. ‘במקום שאין אנשים השתדל להיות איש’ אומרת המשנה באבות, פירשו אנשי מעשה: דוקא במקום שאין אף אחד, שם תשמור על עצמך להתנהג כראוי. את המסרים האלו מסר יעקב ליוסף לפני ירידתו למצרים.

יעקב מחנך לכך ויודע שאת תוצאות החינוך הוא לא אמור לראות לעולם, הוא לא ירווה מכך נחת. רק הקב”ה לבד, חוקר כליות ולב שעיניו משוטטות בכל הארץ, ידע שיש לו בחור צדיק נסתר במצרים.

 

---

צריך לברר לאיפה הולכים כל תקציבי המחקר ופיתוח של המדען הראשי, כל כך הרבה כסף זורקים על המצאות שלא באות לי לידי לשימוש. הייתי אסיר תודה כל ימי למדען שיפתח זן של ילדים שיראו רק את מה שאנו רוצים שהם יראו, ולא את מה שאנו מתכוונים ורוצים באמת.

כל המחנכים מזהירים שלילדים יש חוש ריח מפותח במיוחד, הם קולטים מהאויר את התחושות והרצונות הכי כמוסים שלנו. אם הם מזהים אצלנו שאנחנו מחפשים מהם נחת כי זה טוב ונח לנו, הם יתחנכו לחפש מה נח להם שלא יעלה בודאות בקנה אחד עם מה שאנו התכוונו בהתחלה. כשיש לנו בראש את העול והרצון לגדל עובדי ה’ קטנים, הם יתפסו את העיקרון החשוב ביותר כאן בעולם, אז נשבע מהם נחת יהודית אמיתית אמן.