באופן נדיר חלה ‘שבת חנוכה’ בשבת פר’ וישב בלבד, ולא בשבת ‘מקץ’, נעלה ‘אקטואליה חינוכית’ לפר’ וישב וחנוכה.
ההבדל הבולט בין חנוכה לפורים הוא, שבשונה מניסי פורים שהוטמנו בהליכים טבעיים, ‘רצף אירועים מקריים’, בחנוכה זכינו לניסים גלויים נס ‘פך השמן’, וניצחון המלחמה ‘רבים ביד מעטים וגיבורים ביד חזקים’. והנה, למרות הניסים הגלויים, לא קבעו חז”ל ‘יו”ט חנוכה’ מיד בשנת הנס, אלא כלשון הברייתא (שבת כ”א:) “לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה”, בעצם, בדומה לפורים ‘וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה… לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית’ – מאי השנית? בשנה שנייה (מגילה יא:). הרי שאפי’ ניסים גלויים נקלטים בתודעה רק כעבור זמן, ק”ו לנסתרים.
לא קל לזהות ‘אצבע אלוקים’ באירועים הנוראים שעם ישראל חווה מאז ‘שמחת תורה’. קל לתמוה ‘נכרים מקרקרין בהיכלו – איה נוראותיו, נכרים משתעבדים בבניו – איה גבורותיו” (יומא ס”ט:). האתגר הוא להתאזר באמונה, לבטוח כי לאחר פיזור ענני המלחמה וערפילי הקרב, נראה התגלות ה’. ימי החנוכה חלים בשבוע בין פרשות וישב ומקץ. שתי פרשות המלמדות סבלנות וחיזוק, שהרי הן מסיימות ב’רגע חשוך’ וב’נקודה ירודה’. בסוף ‘וישב’ נותר יוסף שָׁכוּחַ במאסר. בסוף ‘מקץ’ מואשם בנימין ונלקח לעבד. זהו יסוד החנוכה. מתוך חשכת ה’ייאוש’, בוקעת ישועה ואור גדול!
כדי להתחזק צריך להתרגל להתבונן מי עומד ‘מאחורי הקלעים’. נחנך את ילדינו לחשוב: מלבד למי צריך להודות, אף על אילו פרטים יש להודות. ל’קושיית הבית יוסף’ יש כמה תירוצים בסגנון זה: נס השמן היה אמנם רק שבעה לילות, ומוסיפים לילה נוסף על מציאת פך השמן, על נס ‘מי שאמר לשמן וידלוק’, על יוזמת הכהנים לחפש שמן טהור וכדו’.
בפרשתנו, שרי המשקים והאופים חטאו לאדוניהם למלך מצרים. בכוס שר במשקים נמצא זבוב, ובפת שר האופים נמצא צרור. שניהם חטאו. שניהם נכלאו. שר המשקים זכה לחנינה ולעומת שר האופים נתלה. מדוע? מה ביניהם? בילדותי לימדוני כי חטא הזבוב קל וחטא הצרור חמור. בבגרותי הרהרתי: אדרבא! כשצרור נופל לְעִסָּה, אחרי שכבר ניפו וכו’, קשה לראותו, זה ‘קרוב לשוגג’. אך זבוב צף ונראה על פני היין! על שר המשקים לוודא ולראות שהיין נקי!
האמת, ששניהם חטאו בשוה! לשניהם מגיע עונש. שר המשקים זכה מאת ה’ לחנינה כי היה אדם חיובי. שר האופים נידון לחומרא בהיותו אישיות שלילית. במה? שר המשקים יש עין טובה והכרת הטוב. הוא מתאר עץ גפן בחלומו, והיא כפורחת, עלתה נִצָּהּ, הבשילו אשכלותיה ענבים, ואקח… וָאֶשְׂחַט… אינו רואה בקבוק יין ‘מן-המוכן’. הוא מתבונן בתהליך, מהיכן ענבי היין, הוא מעריך את הטרחה שבהכנה…. אך שר האופים רואה שלשה סלים על ראשו, וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה מַעֲשֵׂה אֹפֶה… שר האופים לא חושב על הזריעה והחרישה, הלישה והאפיה. בעיניו ‘הוא בא אל המוכן’. זו מידה רעה! חוסר התבוננות והכרת הטוב למי שפעל כל זאת… אדם טוב – לחיים, אדם רע – למיתה.
יש כאן הזדמנות לפקוח עיני ילדינו. סיפור הפרשה מרתק – אך לא ‘סיפור סתם’, יש לחשוף הלקח והמשמעות. נשליך חשיבה לחיי היומיום וגם לאירועי הזמן, כדברי הרמב”ן הנודעים, הניסים הגלויים – מעידים על הניסים המוסתרים.
רבינו בחיי אִבְּן פקודה כותב (חובה”ל שער חשבוה”נ) שֶׁחֲסַר ההתבוננות עיור והמתבונן לפיקח. נפקח עיני ילדינו להתבונן ולראות. נרות החנוכה מאירים את עיני השכל – לחשוב מתוך הכרת הטוב על רחמי ה’ וחסדיו, הניסים הגלויים ישליכו על הנסתרים. ישנם מלמדים שמפעילים את תלמידיהם להביא רשימות ‘תירוצים לקושיית מרן הבית יוסף’. יש מלמדים שמדרבנים ומכוונים תלמידיהם להביא רשימות של ‘ניסי השם’ עליהם יש להודות ולהלל לשמו הגדול.
לך נאה לשבח! בתום מלחת המכבים הודו בוודאי ליהודה המכבי ולגבורתו האמיצה. אך חכמינו כיוונו אותנו להודות ‘וְעַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת… וְעַל הַמִלְחָמוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ…’, אתה ה’ עשית הכל! לא ‘תודה’ לחמאס על שחרור שבוים, אלא להקב”ה. לא ‘תודה’ למפעילי טילי יירוט, אלא להקב”ה – וגם הוקרה לשלוחיו הלוחמים הי”ו. לא כשר האופים שהכל ‘בא מאליו’, כן כשר המשקים שהתבונן, אך בעיקר כיוסף הצדיק ‘לֵאלֹקִים פִּתְרֹנִים…’.
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ’
