בימי רבינו הבעל-שם-טוב היתה גזירה קשה על היהודים. יצא ליער, עמד ליד עץ מסוים, הדליק נר והתפלל לביטול הגזירה. ראו ישועה גדולה. בימי תלמידו, המגיד הגדול ממעזריטש שוב היתה גזירה רעה. יצא עם תלמידיו ליער ואמר “איני זוכר את מיקום העץ, אך אני יכול להדליק נר ולהתפלל”. נושעו מהגזירה. כאשר נזקקו לישועה בימי תלמידו רבי משה ליב מסאסוב, אמר לתלמידיו “אינני מכיר לא את היער ואף לא את הנר, אך ביכולתי להתפלל!” תפילתו פעלה וליהודים באה רווחה. כאשר פנו לרבי ישראל מרוז’ין אודות גזירה רעה, אמר “אינני מכיר לא את היער ואף לא את הנר. גם להתפלל כמותם אינני יודע, אך לספר את הסיפור אני יכול”… ובכך נתבטלה הגזירה!
‘סיפור חסידי’ זה ממחיש את מצבנו ‘באחרית הימים’. הדור הצעיר (ולא רק) עומד מול ניסיונות ופיתוים מתחדשים ומסוכנים. נושאים עיניים לעבר דורות עברו ותוהים ‘מאין יבוא עזרי’? אבל, אין בנו את העמידוּת וכוח הסבל של דורות קודמים. ככל שהדורות נחלשים כך יצר הרע מתחזק. והנה, גם בדור ירוד זה מתעוררים בכוח הסיפור החם.
סיפור הוא כלי מרכזי בעבודת החינוך. טעות לחשוב כי לקטנטנים מספרים סיפורים כי עדיין אינם מסוגלים להבין ‘דברים רציניים’. סיפור הוא ‘דבר רציני’, תורה בפני עצמו, ויש להשתמש בסיפורת גם מעבר לגיל הרך. ישנם מלמדים המתייחסים לסיפור כ’פקק’ בימים גשומים שאין יוצאים לחצר, או כשהתלמידים לא מרוכזים ללמוד. סיפור הוא לימוד של ממש! בכוח הסיפור לעצב את נפש האדם, ללטש את החומריות, ולהצית השראה ושאיפות.
סיפר לי אברך: בישיבה הכרתי בחור, צעיר ממני בשנתיים, מעיר אחרת, התיידדנו וקבענו חברותא. פעם סיפר לי כי אישיותו נבנתה מכוח הסיפורים שהמחנך שלו בת”ת היה מספר. סיפורים על ימי קדם ועל ימינו, סיפורים על צדיקים ‘מלידה’ ועל כאלה שהתאמצו להיות צדיקים. המחנך היה מספר על התגברות ועל התבגרות. סיפוריו היו עמוסים במסרים ובידיעות, ובעיקר: נשארנו עם כמיהה להפנים, לספוג אל קרבנו התכנים והלקחים. ממשיך הבחור ואומר לי: שמעתי אותו, ואמרתי לו שאני מתרגש מאוד לשמוע את זה, כי גם אני, בתלמוד תורה שלי, היה מחנך שהקדיש זמן לסיפורים מעוררי השראה, ואין ספק שלסיפוריו יש חלק גדול בהתפתחותי הרוחנית. כאשר המשכנו בשיחה התברר לנו כי שנינו הכרנו אותו המחנך! בתחילה עבד בת”ת שלו, ואח”כ עבר ללמד בת”ת שלו!
בפרשתנו אומר הקב”ה למשה רבינו: וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם… וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’! הסיפור מביא לידיעת השם! סיפור מתקבל תמיד באהבה. הוא מחנך מבלי להטיף, מלמד ואינו מוכיח, מעורר ואינו מייסר. השומע נישא על כנפי הסיפור ומעוררים בו רצונות טמונים. סיפור עוקף את מחסומי ומסֵכות יצה”ר.
כמו שמלמד מקדים ומכין שיעור גמרא, כל יש להכין גם את הסיפור. את הסיפור ‘שותלים’ בתוככי לב האדם, לפיכך נתייחס אליו ברצינות. בסדרת הספרים המיוחדת ‘כֹּה עָשׂוּ חֲכָמֵינוּ’, עליה גדלו דורות של יראים, הוסיפה המחברת מרת סגל ע”ה בסוף כל כרך ‘פרקי מתודיקה’ שנועדו להדריך את המספר. [וחבל שמהדורה החדשה הם נשמטו]. היא התייחסה לסיפור כאל ‘כלי חינוך’, ולא סתם אמצעי להעברת מידע. גם הרבנית ‘הגננת’ צ’ רוזנברג ע”ה, בספריה ‘עונג שבת’ ערכה פרקי הדרכה ‘כיצד’ לספר כל דבר, מה המטרות ואיך נשיגן. שמעתי מפי גדול בישראל שליט”א שהעיד על עצמו כי ‘התחנך’ מספרי הרב אליהו מוקוטובסקי ז”ל (‘כי-טוב’) ובפרט מספרו ‘כחודו של מחט’.
לא בכדי נוהרים אלפים בימינו אחר ‘חוברותיו’ של הרב ‘רֶבּ מיילך’ בידרמן, ונאמר בלחישה כי קוראים בעיקר את הסיפורים שמתחת לקו… סיפורי חיים מעודדים, נוסכי אמונה, בטחון ותקווה, “לא המדרש העיקר אלא המעשה“. אני מכיר מלמד שמעודד תלמידיו להביא מביתם סיפורים, והוא יקריא להם בכיתה. “הרב’ה! קראתי כאן סיפור יפה ב’מרוה לצמא’ על מידות טובות… הרב’ה! הנה ‘חוברת עלונים’ ובה סיפור חזק על כיבוד אב ואם…”. רעיון נפלא!
הג”ר משה הלל הירש שליט”א ר”י סלבודקה גדל בילדותו בשכונה ‘מרוחקת’ בניו-יורק. בישיבה לימדו הרב שמואל דוד ורשבצ’יק, פליט ליטאי. “הסיפורים שהרב ורשבצ’יק היה מספר על הווי עולם הישיבות, על דמויות מיר וקלצק, על אוירת הלימוד. סיפוריו השפיעו עלי להתקדם וללמוד בישיבת הג”ר אהרן קוטלר יותר מהשפעת הלימוד עצמו!”
אמר בצחות הרבי מהר”ש מליובאוויטש “בהאי מאן דאמרי אינשי כי סיפורי הבעש”ט במוצ”ש הם סגולה לפרנסה. יש שלש טעויות! לא סיפורי הבעש”ט בלבד, אלא כלל הצדיקים, לא רק במוצ”ש אלא בכל עת רצון, וסיפורים מסוגלים לכל דבר! גם על ‘אנשים רגילים’ שהתחזקו, התגברו, קיבלו על עצמם, מעוררים השראה ופועלים בחינוך.
בהצלחה בעבודת הקודש!
123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ’
