חיי שרה

לפני למעלה מיובל שנים, נערך אברך לטוס מישראל לשמחה משפחתית באמריקה. בא ליטול ברכת פרידה מרבינו ה’בית ישראל’ מגור. הרבי שמע על נסיעתו ושאל האם מוכן לעשות לרבי ‘טובה’. “בוודאי!” השיב האברך בהתרגשות. הרבי הוציא ממגרת שולחנו ‘מצית’, ואמר “לפני מספר שנים הביאו לי מצית זה מאמריקה. נהניתי ממנו מאוד, אך הוא התקלקל. אנא ממך, קְנֵה והבא לי מניו יורק מצית חדש, כזו, שהתקלקל”, ומסר בידי האברך את המצית הישן.

יצא האברך מרוגש מאוד! הינו שליחו של הרבי והוא כעת ‘בתפקיד’. תיכף בהגיעו בירר אחר חנויות מציתים, חיפש בדיוק אותו מצית. הלך ונסע, יום אחרי יום התאמץ בחיפושיו, כדי לשמח את הרבי ולמלא שליחותו כראוי. בתום שבועיים שב לירושלים, והציג בפני רבינו חמשה מציתים ‘דומים’, תוך שמתנצל ומסביר כי השתדל מאוד, תר וביקר בעשרות חנויות, אך לא מצא הדגם המדויק. ברם, הביא חמשה מציתים דומים, קרובים, ומקווה שהרבי שבע-רצון…

“האם אני שבע רצון?” השיב הרבי, בקולו החודר והמלטף כאחד, “וכי חסרים לי מציתים? וכי משנה לי להב ממצית זה או זה? רציתי שתזכור אותי שם, על אדמת נכר! במקום להיסחף אחר ‘טומאת ארץ העמים’ תהיה עסוק, למעני…”.

התורה מספרת שיצחק אהב את עשיו בנו כי אהב את המטעמים שהכין לו. וכי יצחק אבינו, שנתקדש לעולה תמימה מרגיש ‘אהבה’ לבשר? וכי יצחק, שעלה ונתעלה בקדושה עליונה, לא ידע ולא הכיר במעשי עשיו? כתב רבינו מרדכי הכהן מתלמידי האריז”ל בספרו ‘שפתי כהן’: “וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו – שהיה יצחק צד לעשיו בפיו, שהיה מדבר עמו בלשון רכה כדי לְצוּדוֹ, להביאו למוטב”! נורא נוראות! יצחק ‘אוהב בשר’, כביכול, לקרב בכך את עשיו בנו!

מלמד קבע עם תלמיד פלוני שהוא ‘אחראי’ לרכוש עבורו, מדי שבוע בשבוע, שתי קופסאות ‘ארביס’ וקופסה ‘בובעס’ לכבוד שבת. בכל יום חמישי מקבל מהרב’ה שטר של 50 שקלים, בערב קונה ליד ביתו, בבוקר ער”ש מביא למלמד את ה’מטעמים’ ואת העודף. בכל שבוע מקבל הילד מהמלמד ‘שקל’ מתוך העודף, ‘שכר טרחה’. מעניין: עד השנה היה ילד זה תלמיד חצוף, מפריע ובלתי נסבל… השנה הוא משתף פעולה ומתקרב ללימוד לאט לאט. בזכות ה’מטעמים’…

תלמיד פלוני יושב שנים בכיתה ומקשקש בעפרונו. הוא משרבט על ספריו ומחברותיו, על הקיר לידו ועל השלחן. הענישוהו להביא מהבית חומר ניקוי, להביא את אמו ועמה חומר ניקוי, מאומה לא הועיל. הוא ‘מכור’ לשרבוטים. מלמד כתה ו’ גילה כישרונו והציע לו לחבר ‘ספר קומיקס’ על פרק הכונס. צאן ודיר, שומרים וליסטים, ערוגות ופירות, אש, קמה וגדיש. התלמיד נעשה מצוין בהקשבתו ובציוריו, ועד היום נעזרים מלמדים בקריקטורות אלו בשיעוריהם.

עלינו לקנות את תלמידינו ב’קנין הגבהה’, קנין המועיל בכל מקום ובכל דבר. יש לגלות את ‘ידית האחיזה’ הייחודית, באמצעותה ‘נגביה’ ונקנה כל תלמיד. מחנך איכותי מזהה ‘ידיות’ אלה, ועושה בהם שימוש יעיל… יש תלמיד שקונים ע”י כושר הנגינה והזימרה שבו, אחר אוהב להיות ‘מארגן’. יש שאוהב להיות חזן ובעל קורא, לְשַׁמֵּשׁ שליח למזכירות…

רבינו ‘סניגורן של ישראל’ הרה”ק ר’ לוי יצחק מברדיטשוב כתב על המשנה בחגיגה (קדושת לוי פר’ נח): “חומר בקודש מבתרומה, המשנה מקשה ‘חומר בקודש?’, מהיכן בא דבר זה, ‘חומריות – לקודש’, לצדיק שהוא עובד הבורא, מהיכן בא לצדיק דבר חומריות. ותירץ, ‘מבתרומה’, מכח זה שמגביה הרשע להיות עובד הבורא… ש’תרומה’ לשון הגבהה…”.

יצחק אבינו, העולה קודש הקדשים, עסק ב’חומריות’, במטעמי בשר, בנסותו להגביה את עשיו. מסופר על הרה”ק מצאנז שבתום המלחמה הֶחֱיָה ו’הגביה’ נער שריד שואה מסכן במשחקי ‘שח מט’ ששיחק אתו. וכי אין זה ‘ביטול תורה’? אלא בכך הציל נפש, ‘דמו ודם זרעיותיו’ של אותו נער. שמעתי עדות אישית כי הגאון מטשעבין היה יושב ‘בין מנחה למעריב’ בחצר ביהכנ”ס, משוחח עם קשיי היום ומעשן איתם סיגריה, אף שבפנים התקיים שיעור משניות!

אבא יושב על הריצפה ומשחק עם ילדיו, מחנך עוקב בחצר אחרי משחקי תלמידיו בהפסקה, לראות הצלחתם ולשבח את הישגיהם! מילה טובה מגביהה, קונה נפש התלמיד! מה כוחה של ‘מילה טובה’ במחברת וליד ציון בשולי מבחן…

לפי ביאור תלמיד האריז”ל הנ”ל, יצחק אבינו ‘עבד’ על עשיו, הוא הראה לו פנים מאירות למרות שידע בדיוק את מצבו. אל לנו ‘להתקמצן’ במאור פנים. “חיוך הוא קו עקום שמיישר את הכל”, בכוחו ליישר אף עקמומיות שבלב!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ’

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים. ידועים דברי חז”ל (סנהדרין ק”ז ועוד) “עד אברהם לא הוי ‘זקנה’…”. המפרשים שאלו, הרי לפניו היו זקנים מופלגים כמו אדם, מתושלח, נח, ועוד, שהאריכו ימים ביותר? וביארו שהכוונת חז”ל למראה זקנה ושיבה.

הג”ר אהרן לוין הי”ד מרֵישא דורש בספרו ‘הדרש והעיון’, שעד ימיו של אברהם אכן האריכו ימים, אך כל ‘התבגרותם’ היתה גופנית. הגוף עבד מאות שנים, חרשו וזרעו שדות מאות פעמים, קצרו ואספו, בצרו ומסקו מאות יבולים. אברהם אבינו היה הראשון שהזקין והתבגר ברוחניות, בתבונה ודעת. ‘אברהם תבע זקנה’ – הוא חידש שהאנושות תעריך זקנה, יבינו ש’הדר זקנים’ אינו למאריכי ימים בלבד, אלא כדברי חז”ל (קידושין לב) ש’זקן’ נוטריקון זה קנה חכמה.

בדורנו, דור התפתחות טכנולוגית, תקשורת ו’קידמה’, חשוב מאוד לשמר ולהנחיל ערכי יסוד אלה, שלא תישכח ‘חידושו’ של אברהם אבינו. חז”ל מנו בין סימני דור ‘עקבתא דמשיחא’: “נערים פני זקנים ילבינו זקנים יעמדו מפני קטנים”. הצעירים מתמצאים יותר במיקרוגל, במשלוחי פקס ומייל, במכשירי הטלפון וההקלטה, והזקנים יעמדו בפניהם – נבערים ומתוסכלים. עלולים בני הנוער לחשוב כי זקנים הללו אבד עליהם הכלח, אינם ראויים וכדאיים, ואין מה לשמוע וללמוד מהם. גישה זו פושה ל”ע בקרב גויי הארצות, לאחר גיל חמישים נעשה אדם ‘מיותר’, מטרד.

נחנך את ילדינו כי בין יסודות היהדות, מימות אברהם ‘הזקן’, הוא ההערכה לזקנה. זקנים אשר מילאו חייהם בתורה ויר”ש, אגרו וספגו בקרבם אמונה וביטחון, פעלו במסירות נפש למען העמדת דורותיהם, ראויים הם להערכתנו ללא-גבול, מלאים הם בדעה והשכל – למרות שאינם מתמצאים ברינגטונים, בג’ימייל, ב’אינדוקציה’, ובהרכבת ‘קואליציה’.

נכדו רבינו הבעש”ט, הרה”ק ר’ משה חיים אפרים מסַדיקלוב שואל (דגל מחנה אפרים פר’ קדושים) על דברי חז”ל ‘אין זק”ן אלא ‘זה קנה חכמה”. אמנם ‘זקן’ נוטריקון ‘זה קנה’, אך היכן רמוזה ‘חכמה’? אולי זה קנה נכסים וצבר נדל”ן? ביאר הרה”ק רבי צדוק הכהן מלובלין כי מלבד חכמה – יתר הקניינים אינם חשובים ונצחיים! אך ‘דעת קנית מה חסרת!’.

חשוב לנו לייקר ‘זקנים’ בעיני ‘הדור הצעיר’. מאז שהביאו לציבור החרדי סגנון ‘ספרות עכשווית’, איבדו ילדינו ‘טעם של פעם’. אינם מכירים ואינם מתעניינים ב’עולמות’ שהיו. תורי זהב נמחקו מתודעתם, אישים ואירועי היסטוריה יהודיות נותרו עלומים. הנוער חי ומכיר את ה’הווה’ בלבד. חבל על דאבדין!  ללא הבטה אל העבר אין כיוון לעתיד!

מַכָּר שלי העלה את בתו, עם בואה לגיל מצוות, ל’סבא רבה’ שלה, להתברך. (במס’ סופרים פי”ח מובא מנהג ירושלים לקחת בני ובנות מצוה להתברך אצל זקנים!). נערה זו קרויה על שם אמו הי”ד שנספתה בשואה. הסבא התרגש והחל לספר אודות אמו, הנהגותיה וחייה, רקע משפחתם ועוד על ארצה ומולדתה. גם אבי הנערה התרגש, כי מעולם לא שמע פרקי היסטוריה הללו מפי זקנו הישיש. פער הגילאים בין הסבא-רבה לבין נינתו, שמונים השנה שביניהם, לא הורגשו. הנערה, כיום אמא לילדים, מציינת, כי פגישה זו, שיחה אישית יחידה שהתקיימה ביניהם, הטביע בה חריש ערכי ותודעתי עמוק!

ברוח זו מומלץ לכל משפחה לקיים ‘שיחות מורשת’, למען יכירו ויעריכו הצעירים את שורשי אבותיהם, מוצאיהם, תרבותם ומעשיהם. לכולנו עבר עשיר. עיון ועיסוק בגנזכי העבר עשויים להעשיר בקרב ילדינו אף את ערכי ההווה. ‘יין ישן – דעת זקנים נוחה ממנו’. כי חלב ישן מחמיץ. פרי ישן מרקיב. יין ישן משתבח! אך בתנאי שהיה טוב מראשיתו!

בזוה”ק נאמר כי אַבְרָהָם בָּא בַּיָּמִים, הוא ניצל את ימיו ושעותיו לטובה, ‘בא עם כל ימיו’, כולם שוים לטובה. ‘זקנה’ מוערכת היא זקנה כזו – מצבור של ימים מנוצלים. הרה”ק רבי מאיר מפרימשלאן שמע מאביו הקדוש, כי פעם ‘צפה’ בנעשה ב’בית-דין של מעלה’. שמע כרוז “הנה מגיע איש צעיר” – והוא מביט ורואה אדם קשיש! “כעת מגיע זקן” – ורואה איש צעיר. הסבירו לו ש’למעלה’ לא קובעים לפי גיל ביולוגי, אנשים ‘מתבגרים’ על ידי ניצול הימים והשעות…

“מטבע של אברהם אבינו, זקן וזקנה מצד אחד, ובחור ובתולה מצד אחר” (ב”ק צז) בעלי הדרוש מסבירים כי אברהם סיגל ואיחד בקרבו ‘שני צידי המטבע’. מחד היה מיושב בדעתו, יציב ומרוסן, אך אם זאת שימר רעננות וחדשנות שיש בשנות הבחרות. המשיך לחיות עם שאיפות ונותר עם רצון לחולל ולייצר. כך אמרו חסידי קוצק “אין זקן אלא תרכובת של שלשה ארבעה אברכים…”. אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו… אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו…

בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה (איוב יב יב). אמנם, לצעיר עיניים בריאות, אך לזקן רְאִיָּה טובה יותר!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ’

 

“ואמר אל אדני אלי לא תלך האשה אחרי” (כ”ד ל”ט)
ברש”י: “אולי לא תלך האשה. ‘אלי’ כתיב. בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו. אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור ואין ארור מדבק בברוך”.

כמה תמיהות יש לתמוה בענין זה:

מדוע הוזכר ענין זה דוקא בסיפורו של אליעזר למשפחת רבקה, ולא הוזכר כבר בתחילת הפרק, בדין ודברים שהיה בין אברהם אבינו לאליעזר, והשבועה שהשביעו.
מה החסרון באליעזר שהיה מזרעו של כנען שהיה ארור, הלא אליעזר עצמו היה קרוב לדרגתו של אברהם, כפי שמצאנו במדרש (ב”ר נ”ט ח’): “‘זקן ביתו’ – שהיה זיו איקונין שלו דומה לו. ‘המושל בכל אשר לו’ – שהוא שליט ביצרו כמותו”. וכן (רש” לעיל ט”ו ב’): “‘דמשק אליעזר – שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים”. והיה מהתשעה שנכנסו חיים לגן עדן (ילקוט חדש, גן עדן וגהינם אות מ”ח).
מדוע אמר לו ש”אין ארור מדבק בברוך”, לכאורה היה צריך לומר ההיפך, שאין בנו (של אברהם) יכול לישא בתו (של אליעזר) משום שאין ברוך מדבק בארור, שלכאורה אין בעיה לארור להדבק לברוך, רק הבעיה לברוך להדבק לארור.

בפסוקים שלפני כן (כ”ט-ל”א): “ולרבקה אח ושמו לבן וירץ לבן אל האיש החוצה אל העין. וכו’. ויאמר בוא ברוך ה’ וגו'”. איתא במדרש (ב”ר ס’ ז’): “שהיה סבור בו שהוא אברהם, שהיה קלסתר פניו דומה לו, א”ר יוסי ב”ר דוסא כנען הוא אליעזר ועל ידי ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך”. נראה שאלו שני פירושים סותרים: הפירוש הראשון סבור שלבן קראו לאליעזר ברוך כיון שהיה סבור שהוא אברהם בגלל הדמיון החיצוני ביניהם. ואילו הפירוש השני סבור שלבן אכן ידע שזהו אליעזר, וגם ידוע ידע שאליעזר הוא מזרעו של כנען שארור הוא, אבל קראו ברוך מכיון ששירת את הצדיק באמונה.

גם בזה יש כמה תמיהות:

• וכי לבן הוא מאן דאמר לשנות את דינו של אליעזר להוציאו מכלל ארור לכלל ברוך?
• הרי מה שהיה אליעזר ארור אי”ז לכא’ מצד מעשיו, אלא מצד מעשי אבותיו (חם וכנען) שהוא מזרעם, ומה הועיל לו מעשה עצמו ששירת באמונה את אברהם אבינו, וכי עד עתה לא היו לו מספיק מעשים טובים לעשותו ברוך? וכי עד עתה לא שרת את אברהם אבינו באמונה?
• כעת שהתבשר אליעזר מפי לבן שזכה לצאת מכלל ארור לכלל ברוך, אם כן כבר ראויה בתו להינשא ליצחק, ומה לו להתעכב אצל לבן, ישוב לאברהם וליצחק ויציע להם את בתו.

נראה לענ”ד לישב את כל התמיהות בהבנה אחת: מה שאמר נח “ארור כנען”, לא היה זה קללה גרידא על בנו וצאצאיו, אלא הגדיר את דרגתם ותפקידם בבריאה של צאצאי כנען “עבד עבדים יהיה לאחיו”, שיהיו נטפלים לאחיהם ומשמשים אותם. אין זה אומר שאינם יכולים להגיע לדרגות גבוהות של צדקות ועבודת ה’, אלא שתפקידם ומהותם בעבודת ה’ להיות משמשים ונטפלים לאחיהם.

אליעזר היה באמת צדיק ובדרגה גבוהה וקרובה לזו של אברהם אבינו, אולם כל זאת תחת ההגדרה והמעמד “עבד אברהם”. קודם “עבדו” כבסיס, ורק אח”כ “זקן ביתו” (שזיו איקונין שלו דומה לו), “המושל בכל אשר לו” (שהוא ששליט ביצרו כמותו).

כל המעלות הגדולות שהיו באליעזר, היו שוות רק כל עוד הוא שומר על מעמדו כעבד, כנטפל לאברהם ומשמשו. אם הוא רוצה לראות את עצמו כבעל מעמד וערך עצמי, אזי כל מעלותיו אין להם ערך, כיון שלפני הכל אדם צריך להכיר את מקומו, לדעת את תפקידו בעולמו של הבורא. (כפי שאשה, תהיה גדולה וצדיקה ככל שתהיה, כברוריה אשת ר’ מאיר וכדו’, אין מעלותיה שוות אם מחמתן תראה עצמה שווה למעמדו של האיש ולתפקידו של האיש).

כשאליעזר מעלה בלבו ורומז על האפשרות שבתו תינשא ליצחק, הוא מוכיח בזה שאינו מבין את מעמדו. הוא סבור שמכיון שעלה ונתעלה כתלמידו של אברהם אבינו שדולה ומשקה מתורת רבו, והתעלה בצדקותו עד שנעשה דומה לו, יכול הוא כבר להשתוות לו גם בתפקידו ובשליחותו, עד שיוכלו בתו ובנו של אברהם אבינו להיות שותפים לתפקיד המשך בניית שושלת האומה הישראלית.

כאן טמונה הטעות. “אין ארור מדבק בברוך”. הארור הוא בעל מעמד אחר ומהות אחרת, הוא לא יכול להידבק – להשתוות – לברוך. עבד יכול לגדול ולצמוח, לעלות ולהתעלות בדרגתו כ”עבד אברהם”, שהיא דרגת העבדות הנעלית והמשובחת ביותר, עד שיזכה להיכנס חי לגן עדן. אבל לשנות את מהותו ותפקידו ומעמדו ולהיות מחותנו של אברהם, זה אינו יכול.

בזה יובנו דברי המדרש (ב”ר נ”ט ט’): “ויאמר אליו העבד, הה”ד (הושע י”ב) ‘כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב’, ‘כנען’ זה אליעזר, ‘בידו מאזני מרמה’, שהיה יושב ומשקיל את בתו ראויה היא או אינה ראויה, ‘לעשוק אהב’, לעשוק אהובו של עולם זה יצחק, אמר אולי לא תאבה ואתן לו את בתי, א”ל אתה ארור ובני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך”. והדברים מתמיהין, כיצד מכנה המדרש את אליעזר שעליו נאמר שהיה דומה לאברהם אבינו (כנ”ל), שהיה מרמה ועושק. אבל לדברינו מובן היטב, שבאמת היה צדיק, אך כל זה תחת ההגדרה והמעמד “עבד”. ברגע שניסה לשנות את הגדרתו מ”עבד אברהם” למחותנו, כאילו שווה הוא לו בתפקידו, הרי זה סילוף של כל תפקידו בעולם, ומרמה היא בידו, ועושק הוא בזה את יצחק שנועד הוא בלבד להיות ממשיכו של אביו כעיקר ולא כטפל.

אחרי שלמד והפנים אליעזר מסר זה בהתמסרותו לחיפוש אשה ליצחק אבינו בלי נגיעות אישיות, התמסר לתפקידו עד שהגדיר עצמו “עבד אברהם אנוכי”, תחת הגדרה זו ומעמד זה יכול גם הוא להיקרא “ברוך”. “ארור” הוא רק כל עוד הוא מנסה להשיל עבדותו מעליו ולהשוות עצמו לאדונו, אבל כעבד יכול הוא גם להיות ברוך. ההגדרה “ברוך” אמנם מפיו של לבן יצאה, אך באמת היא התאימה למצבו הפנימי של אליעזר באותה העת שקבל על עצמו את עבדותו והפנים את מעמדו.

לכן, דווקא כעת שנעשה ברוך, זהו הזמן לרמוז על כך שאין בתו ראויה ליצחק מפני שארור אינו מתדבק בברוך. כיון שרק כעבד וטפל לאברהם ויצחק הרי הוא ובתו ברוכים וצדיקים, אבל כעומד להידבק ולהשתוות ליצחק, הרי הוא ארור. מרמה ועושק בידו. “אין ארור מדבק בברוך”. השידוך לא מתחיל.

בדורות האחרונים, מאז פשטה רוח הדמוקרטיה והשוויון, נעשה כביכול עוול הוא לשמור על הבדלי מעמדות. משתדלים לעשות הכל להשוות בין הכל ולטשטש את הבדלי המעמדות. ההורות והחינוך הנפגעים הגדולים ביותר של גישה ואוירה זו. הבדלי המעמדות בין הורים לילדיהם ובין רבנים לתלמידיהם, נטשטשו עד שכמעט נשתוו כולם זה לזה. הורים נעשו חברים לילדיהם. ילדים מקבלים החלטות ביחד עם ההורים. כבר נתנבא ישעיה הנביא על ימים אלו: “ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד”. מצב זה מהווה פגיעה אנושה בכוחנו כהורים וכמחנכים להשפיע ולגדל את בנינו ותלמידינו. כדי שתהיה האפשרות להשפיע על הבן או החניך, צריך שיהיה קבוע בלבו מעמדו הנחות יותר ביחס להוריו ומחנכיו, עד שגם אם יחכם מהם הרבה יהיה מחויב בכבודם יותר מבכבודו. הרבה מהלכות כבוד ומורא הורים ומורים, נועדו להשריש בלב הבנים והתלמידים את מעמדם הנחות וכפיפותם לדבריהם והנחיותיהם של הוריהם ומוריהם.

מאידך, גם לבנות את יסודות החינוך על השפלת או הכנעת הבן או התלמיד להוריו או לרבו, אין זה הדרך. הלא נצטווינו להקפיד על כבודו של כל אדם גם אם קטן ונחות הוא ממנו.

אלא הדרך הנכונה והישרה היא, לשמור על כבודו של כל בן ותלמיד, אך כבן וכתלמיד ולא כשווה במעמדו. ברוך הוא כבן, וברוך שמו כתלמיד, אבל אל לו לראות עצמו מתדבק בהוריו וברבו לקבלת החלטות, או להיות ראוי לדון עם הוריו על הדרך הנכונה לחינוכו. הן לשם החינוך, הן לצורך הבריאות הנפשית, הבן והתלמיד צריכים להיות מורגלים לקבל מרות ההורים והמחנכים גם בלי להבין את הוראותיהם, וגם כשנראים לו טועים בדבריהם. לכן כבר הורה זקן מרן הגרמי”ל ליפקוביץ זצוק”ל שיש להימנע ברוב המקרים מלהסביר לילדים ולנערים את השיקולים והטעמים להוראות שאנו נותנים, כדי שלא יתרגלו שהם כביכול שווים לנו, ומה שהם שומעים לנו רק משום שהשתכנעו שההוראה יש בה טעם והגיון… ואז כשתגיע הוראה שלא נראית בעיניהם לפי סברתם, לא ישמעו ולא יקבלו. רק מדי פעם ניתן להסביר, כדי לא ליצור מצב הפוך שהילד או הנער ירגיש תחת שלטון עריצות שאין בו שום הגיון והתחשבות, רק כוחניות השפלה והכנעה.

כאשר נייצג בפני בנינו ותלמידינו את מעמדינו האיתן כהורים ומחנכים, כבעלי תפקיד המנווטים והמכוונים אותם למענם ולטובתם. כשאנו מכבדים אותם ומתחשבים בדעתם, אך לא רואים בהם בעלי מעמד שווה ושותפים להחלטות. גם כשאנו משחקים אתם ויורדים לרמתם, עדיין שומרים אנו על הבדלי המעמדות. יקבלו בנינו ותלמידינו את החוסן הנפשי הנדרש להם. את המשענת החזקה שראוי ואפשר להישען עליה, להסתמך עליה, ולסמוך עליה. וכך יזכו לנפש בריאה ושמחה, ונזכה לראותם הולכים אחרינו כמעט בעיניים עצומות, בהסתמכם עלינו שיודעים אנו את אשר לפנינו, ובוטחים אנו בדרכינו, במעמדינו ובמעמדם.

 

יפה שיחתן – תפילתם

אברהם אבינו עושה השתדלות גדולה להבאת אשה ליצחק. הוא שולח את עבדו ומכוונו לאן לפנות, תוך שמציידו בכל טוב, שטר מתנה המעיד כי יצחק הוא יורשו הבלעדי. הוא מצרף מתנות לכלה המיועדת ומגדנות ומתנות לבני משפחתה. אליעזר יוצא לדרך, בשיירה עם עשרה מעבדי אדונו רכובים על גמלים. לכאורה ההצלחה בדרך! אך אברהם מלמדנו כי לא די בהתארגנות ‘מושלמת’, זקוקים לתפילה. ה’ אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם… הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי… אף אליעזר מתפלל להצלחת שליחותו, כפי שרמזו בלשון חז”ל יָפָה ‘שִׂיחָתָן’ שֶׁל עַבְדֵי אָבוֹת…

מבריאת העולם לימד הקב”ה את כח התפילה. אדם הראשון הכיר כי הקרקע הצמיח רק אחרי שהתפלל על הגשם, שנא’ וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ… כִּי לֹא הִמְטִיר ה’… – וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה, וכתב רש”י ‘וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים’. כך גם שגורים דברי חז”ל (יבמות סד(: ‘מפני מה היו אבותינו – אברהם ושרה, יצחק ורבקה ויעקב ורחל – עקורים? מפני שהקב”ה מתאוה לתפִלתן של צדיקים’.

ידועה היא תשובת רבי יוסי בן חלפתא לשאלת ה’מטרוניתא’ ‘מה עושה ה’ מאז בריאת העולם ועד עתה?’ באומרו ‘הקב”ה יושב ומזווג זיווגים’. כמאמר חז”ל כי מ’ יום קודם יצירת הולד מכריזים ‘בת פלוני לפלוני’. עם זאת קבעו חז”ל שעל אדם להזדרז בגמר שידוכין ‘שמא יקדמנו אחר’. הקשו בגמ’ (מו”ק י”ח) איך בכלל שייך שאחר יקדים, הרי ‘השידוך’ כבר הוכרז בשמים? אלא, מתרצת הגמרא, ‘שמא יקדמנו אחר – ברחמים’, בתפילה! כמו כל ‘גזירה’ שניתן לשנותה ע”י תפילה, כך גם ‘גזירה’ זו משתנה בכוח התפילה. אף לאה אמנו נועדה בתחילה להינשא לעשיו הרשע, ותפילותיה ודמעותיה שינו זאת! היא כבר לא אותה ‘לאה’! ‘לאה החדשה’ אכן זכתה להינשא ליעקב אבינו!

בדרכו לפדן ארם זכה אליעזר ל’קפיצת הדרך’, מן השמים סייעוהו למהר למצוא זיווג הגון ליצחק. ומדוע לא מצינו שגם בנסיעה חזור זכו לכך? אלא, אי’ בספה”ק שבצאתו התפלל אברהם אבינו, כנ”ל, אך בחזור טרם התפללו! אדרבא, כאשר יצחק אבינו יצא להתפלל, שנא’ וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב, והנה, אך יָצֹא יָצָא להתפלל על שידוכו (עי’ כלי יקר ועוד) תיכף ומיד וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים! רבינו החת”ם סופר מפרש בדרך זו את דברי רש”י עה”פ וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים… ‘גילה לו נסים שנעשו לו, שקפצה לו הארץ ושנזדמנה לו רבקה בתפלתו‘. העבד מספר שהנסיעה חזור ארכה זמן רב, עד תפילתו של יצחק – ואז במהירות הגיעה אליו רבקה!

ילדים לומדים מהות וערך התפילה מגיל צעיר. ומאידך, הם גם תוהים בנושא ‘הסתר הפנים’ שלא רואים תמיד שהתפילה מתקבלת. ילד התפלל על חולה והלה שבק חיים, נפש הילד עגומה עליו. אל לנו להתעלם מדיון בנושא! כמו כן, חלילה לנו להטיח בו ‘כנראה לא התפללנו מספיק’ או ‘…מספיק בכוונה’. גישה זו הרסנית! הילד יאשים את עצמו באסון שארע, או יתכרבל בספיקות המערערות את יסודות האמונה. חשוב לנו לפתוח ולהסביר כי תפילה אינה ‘כספומט’ המבטיחה שכל בקשה תתקיים. הקב”ה יודע מה טוב, ולעתים דחיית התפילה היא הטובה! צדיקים אף אמרו ששום תפילה אינה הולכת לריק, אף אם אין אנו רואים את תועלתה תיכף ומיד. מי גדול מאברהם אבינו שהאריך בתפילה להצלת ערי סדום. אחרי שהקב”ה דחה את מבוקשו נאמר וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ. ביטוי נדיר. ללמד שחזר לעבודת בוראו, הכנסת האורחים והפצת האמונה. אינו מהרהר אחר מידותיו של הקב”ה!

למה הדבר דומה? לבן המבקש מאביו ממתק נחשק. לנגד עיני האב עומדת טובתו האמיתית של בנו, בִּרְאִיָּה בוגרת, לטווח ארוך ורחב, לכן – יתכן והאב יבחר למלא את מבוקשו מיד ויתן לו ממתק. אך יתכן שישמור לו את הממתק לשבת, או שיעכב את נתינתו עד להכנת שיעורי בית. ואולי בכלל, הילד חולה בסוכרת וכן לא יתן לו ממתק בשום פנים ואופן, וזאת טובתו והנאתו האמתיות. אב אוהב, סומכים על החלטותיו… הקב”ה אוהב, נסמוך עליו, תמיד…

כמו בגשם ובגשמיות שהקב”ה מצפה לתפילותינו, כך ברוחניות, נתפלל – אבות על בנים, ואף בנים על אבותם.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com

יחיאל מיכל מונדרוביץ’