פרשת משפטים

דברי רש”י בפתח פרשתנו יסודיים בהנחלת תורה ומצוות לתלמידים. רש”י מביא את דברי רבי עקיבא המדייק ‘וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם’, ולא נאמר ‘אשר תלמדם’: “אמר לו הקב”ה למשה, ‘לא תעלה על דעתך לומר – אשנה להם הפרק וההלכה ב’ או ג’ פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו’, לכך נא’ אשר תשים לפניהם ‘כשלחן הערוך’ ומוכן לאכול לפני האדם”. הבה נעמיק בהבנת דברי רבי עקיבא…

‘אפתחה במשל פי’: מברכים חודש אדר, אמנם שנה מעוברת אך קול הנפץ כבר נשמע בארצנו. המרדף השנתי הקבוע החל בין מחנכים/ילדים/משטרה/סוחרים… מוכרים, אוסרים, מחרימים, חוגגים… והנה, לפני כעשור חל שינוי לחיוב. במקום ‘לאסור’, הציג מתנדב ותיק מארגון ‘הצלה’ סרט צפייה בת”תים, המסביר את סכנות הַנַּפָּצִים למיניהם. הסרט אינו ‘בפנים-נעימות’ אלא בפנים חרוכות ופצועות רח”ל. ילדים רואים את הסכנה. מבינים את האיסור. המסר נקלט!

אי אפשר להנחיל תורה ומצוות ללא טעמי הדבר. מלמד אינו טכנאי המעביר ‘פקודות’ ללא העמקה. במרבית הת”תים מתחילים משניות ב’כיצד מברכין על הפירות’, ברכות פרק שישי. ‘טכנאי’ מדקלם ברכותיהם של פירות הארץ ופירות האילן, ואף דברי רבי יהודה על ‘בורא מיני דשאים’. ‘מלמד’ פותח הלבבות ומסביר לַה’ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ, מקדים ‘למה מברכים’ ל’כיצד מברכין’. ‘טכנאי’ מסכם עם תלמידיו בתחילת לימוד הגמרא, ‘אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז’. תלמידיו יֵדְעוּ להסביר מעות מפוזרות ועיגולי דבלה, יבחינו בין כְּרִיכוֹת ל-כִּכָּרוֹת, הילדים ידעו לומר כי ‘יאוש’ הוא ‘הפקר’. ‘מלמד’ יסביר גם מהות ‘תיקון העולם’ וכללי הנהגה, מה ‘שלי’ ומה ‘לא שלי’, למה בכלל מחזירים אבידה…

בשבת שירה קראנו ‘פרשת המן’, שקריאתה מסוגלת לפרנסה. הבה נחשוף פנינה שמסוגלת ל’חינוך הבנים’… משה רבינו מְצַוֶּה בדבר המן ‘שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ’. אך בכל זאת ‘וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט’! הקב”ה גוער במשה רבינו ‘עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתַי וְתוֹרֹתָי…’. מֵאַנְתֶּם? וכי גם משה רבינו בין הממאנים? כתב רבינו עובדיה ספורנו: עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמר. הִנֵּה הַחֵטְא בַּשְּׁמִירָה נַעֲשָׂה בֵּין כֻּלְּכֶם, כִּי אַתָּה (משה) אַף עַל פִּי שֶׁלּא יָצָאתָ עִמָּהֶם לִלְקט, גָּרַמְתָּ שֶׁיֵּצְאוּ, שֶׁלּא לִמַּדְתָּ אותָם הִלְכות שַׁבָּת וְעִנְיָנָן… ‘מצותי וְתורתָי’: עִנְיַן הַשַּׁבָּת וְטַעְמו וּמַתַּן שְׂכָרו וְעָנְשׁו, אֲשֶׁר כָּל יודְעֵיהֶם יִזָּהֲרוּ לִשְׁבּת בְּשַׁבָּת בְּלִי סָפֵק…, ‘רְאוּ’ – הִתְבּונְנוּ, ‘כִּי ה’ נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת’. וְאֵין זו מִצְוָה בִּלְבַד, אֲבָל הִיא מַתָּנָה שֶׁלּא נִתְּנָה לְזוּלַתְכֶם, כְּאָמְרָם ז”ל “מַתָּנָה טובָה יֶשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי וְשַׁבָּת שְׁמָהּ, וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִתְּנָהּ לְיִשְׂרָאֵל” (שבת י:). וְכֵן סִדְּרוּ בַּתְּפִלָּה: וְלא נְתַתּו לְגויֵי הָאֲרָצות.. וְגַם בִּמְנוּחָתו לא יִשְׁכְּנוּ עֲרֵלִים, כְּאָמְרו “וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂות אֶת הַשַּׁבָּת לְדרתָם” (להלן לא טז), וְהוּא שֶׁיַּשִּׂיגוּ “יום שֶׁכֻּלּו שַׁבָּת”… כך מלמדים!

מלמדים שהשבת אינה לא ‘גזירה’ אלא מתנה, ‘מתן שכרו ועונשו’, ולדעת היטב מה מותר ומה אסור… כך בכל תחומי הדת. יש שאוסר דברים ויש שמסביר ‘למה’. לדוגמא: לימוד המשנה ‘אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל, אֶלָּא מִתּוֹךְ כֹּבֶד רֹאשׁ’ עם תשב”ר אורך שעה שלימה. לא ‘שיטות’ ולא ‘ביאורי מילים’ בלבד יש כאן, אלא שיעור חינוך! מהי תפילה, למה מתפללים, דע לפני מי אתה עומד ומתפלל! אח”כ ישמעו פרטיה הטכניים של התפילה. להכניס ‘נשמה’ לחיי התורה!

‘הוראות’ אינן נשמרות לאורך ימים, ‘לימוד’ כן! שמעתי מאחד מגדולי ישראל שליט”א “חוזרים בתשובה’ זוכים ל’סמינרים’ המסבירים למה כשרות, למה צניעות, למה ‘לבוש חרדי’. אילו יזכו ילדינו ל’סמינרים’ כאלה – יהדרו אף הם בכשרות, יחמירו בצניעות, ויתפארו בלבושם! ‘הוראות’ נשמרות רק בבית ובחיידר, ‘הַרֶבֶּ’ה יראה’, ‘אבא ישמע’…

הנביא יהוידע כהן הגדול חינך את ‘המלך יהואש’ מינקות. בעוד כחודש נפטיר אודותם ב’שבת שקלים’: ‘וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה’ כָּל יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן’. כתב המלבי”ם דבר נורא! “כָּל יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ – כל זמן שהורה יהוידע, כי אחרי מותו – חטא. ויש הבדל בין הוראה ובין לימוד, ורצה לומר  שלא לָמַד היטב רק שֶׁהוֹרָה והראה לו, ובמות המורה נטה מן הדרך, מה שלא היה כן אם היה לומד להשכיל להטיב בדרך לימוד”. זה מה שבין מורה למלמד!

פתחנו בדברי ר”ע, והנה המשך דבריו (עירובין נ”ד.): כפי שהרב מבאר ומגיש לימודו כ’שולחן הערוך’ המוכן לאכול, ולא בריבוי שינון בלבד, כך על הרב לעשות זאת בפנים מאירות! “ומנין שחייב להראות לו פנים? שנא’ ‘וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם’“. תלמיד שחש מאור פנים מצד רבו, פותח ליבו להפנמת הלימוד. לסיכום: על האוכל להיות טעים, מְצֻלְּחָת יפה ומגרה, והחיוך של המלצר המגיש את האוכל – מגביר תֵּאָבוֹן!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ’

‘אמפתיה’ – מה זה?

פרשתנו מהווה ‘נקודת שינוי’ בסדר פרשיות התורה. מתחילת החומש קראנו על בריאת העולם, דורות הראשונים, ‘מעשי אבות’, גלות וגאולת מצרים. זהו. נגמרו ה’סיפורים’, כביכול. מעתה מתחילה ה’עבודה’. משפטי ה’ ותורותיו.

בפרשתנו מלמדת התורה על יחסנו לגֵּרים: ‘וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ’. לא-תעשה. במקומות נוספים חוזרת התורה על כך גם כמצות-עשה ‘וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר’, בפר’ עקב. הסיום בשני הפסוקים זהה: כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. מה מלמדת אותנו התורה הק’ בסיום זה? וכי משום שאבותינו היו גרים לפני אלפי שנים – לכך לא נפגע, נָצֵר ונציק לגרים? ואילולא כך – כן היינו פוגעים באוכלוסייה רגישה זו? אנשים שזה מקרוב באו וסובלים מקשיי התאקלמות?

דבר גדול ועמוק מלמדת בזה התורה. התורה מבקשת כי נהיה אמפתיים. מהי אמפתיה, ומה בינה לבין סימפתיה? סימפתיה ואמפתיה שתיהן מידות טובות, מיסודות ‘בין אדם לחברו’. הסימפתי לזולתו מגלה רגישות לכאבו, מרחם על סבלו וחומל על צערו. האמפתי מרגיש שותפות והזדהות עם הזולת. לא ‘רגיש אל הזולת, אלא ‘עם הזולת’, הוא מכניס עצמו לתוך מנעליו של האחר, מתחבר לרגשותיו, משתתף ומזדהה ממש עם הקושי של המתקשה. לדוגמא: “בעבר הייתי מרגיש סימפתיה להורים של ילד חולה. כאשר בתי חלתה [היל”ת], התחלתי להרגיש אמפתיה כלפיהם”.

שלא יובן כי ה’סימפתי’ אינו ראוי, וכי ה’אמפתי’ מעולה ממנו ומושלם. אדרבא, לעתים חייב מטפל מקצועי לשמור עצמו מאמפתיה ולדבוק דווקא בסימפתיה, שהרי אם יכניס עצמו ל’נעלי’ האחר, ישקע אף הוא, ו’אין חבוש מתיר עצמו…’. כדי לעזור לשני, להוציאו מאפלה לאורה, צריך להתייחס אל מצבו, ‘באהבה מנותקת’ ולא להיגרר פנימה. עם זאת, כשאדם במצוקה זקוק לאמפתיה – לצד סימפתיה. האמפתיה מאפשרת לו ‘אויר לנשמה’ עד שתבוא עזרה.

ראובן החליק לתוך בור עמוק. הוא נתקף בחרדה: מתקשה לנשום, עיניו מתערפלות, חש יובש בפה, וגפיו רועדות. הוא בסכנה. שמעון רואה את המצב, ומחליק עצמו פנימה להיות יחד עם ראובן בבור. שמעון אינו יכול עכשיו להוציא את ראובן מן הבור, אך הוא מרגיעו, “אני איתך, אינך לבד, שנינו באותו משבר”. ראובן נרגע מחרדתו המסוכנת. יחד מצפים לעזרה. לוי עומד מבחוץ, על שפת הבור, ורואה מצוקתם. קורא לעברם, משליך אליהם מים ואוכל. לוי אינו סובל עמהם, אך בגלל שהוא ‘מבחוץ’ הוא מצליח לשלשל אליהם חבל, למשוך ולהעלותם מן הבור.

התורה מצווה כי נחזור אחורה בזמן, לתקופה בה גרים היינו במצרים. נרגיש נפש הגר בהזדהות ובאמפתיות. נחבור לנקודת הקושי שלהם. ולא לגרי הצדק בלבד! הקדמונים כללו במצוה זו אף ‘עולים החדשים’, ‘עוברי דירה’, ו’בעלי תשובה’. אמת, קשה לנו להרגיש שאנחנו היינו עבדים במצרים, אך כן יכולים להתחבר לנקודה ולזמן בהם חשנו איזו זָרוּת, ריחוק וניכור. כאשר נציף בנפשנו את התחושות הקשות שחווינו אז, נוכל לאהוב גרים ודומיהם כראוי, להזדהות עם מצוקתם, ולהימנע מפגיעה בהם. כאשר המתקשה מרגיש ‘הם מבינים אותי’ – הקושי שלו נעשה קל…

כמחנכים שעובדים עם אנשים, נלמד זאת. יש אנשים חלקים, ויש מסובכים. נהיה אמפתיים עם כולם, לא נביט אליהם ‘מלמעלה’, לא לחשוב ‘עליהם’ בתחושת ‘עליונות’. נלמד להרגיש, לשאת ‘איתם’ במשא. לא נדון אנשים בשיפוטיות, ‘למה אתה כך, איך הגעת למצב זה, מדוע עשית כך’. נעמוד לימינם בלי ‘להכשיר’ פצעיהם במלח גס…

רבינו חזקיה ב”ר מנוח, ה’חזקוני’, מחדד נקודה חשובה: כוונת התורה כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, היינו שקועים אף אנחנו בע”ז, בשערי הטומאה, והקב”ה הוציאנו משם. לכן ‘נבין ונרגיש’ את אלה שמתמודדים עם יצה”ר פעיל ורוגש! חז”ל הורו שאסור לומר לגר ‘זכור מעשיך הראשונים’. לגר אין לומר, אך לעצמך כן, זכור מעשיך הראשונים! מדוע הנך שופט את האחר, הזר והמוזר? וכי תמיד אתה היית מצטיין? לא היו לך קשיים גשמיים ואף רוחניים?

בחור ישיבה כאוב נכנס לרבינו ה’פני מנחם’. לאחרונה נודע לו כי אימו היתה בעבר גרושה, ומשום-מה לקח זאת מאוד קשה. הציע לו משגיח הישיבה שיעלה לרבי, הרָגיש והאוהב, באמונה כי שם יִגוֹל את האבן מעל ליבו. שָׁמְעוֹ רבינו והרגיעו ב’פשטות’: “גם אמי הרבנית ע”ה היתה גרושה לפני שנישאה לאבי. אומרים עלי שיצאתי די טוב…”!

עה”פ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם מצטט רש”י הק’ דברי רבי נתן (ב”מ דף נ”ט) ‘מום שבך – אל תאמר לחברך’. אנשים נוטים לחפות על חסרונם ע”י הטחת אותו פגם בזולת. ברוח הדברים אפשר לפרש דברי רבי נתן, אל תאמר לחברך שהוא בעל המום, תוך שאתה מסתיר שזה גם מום שבך. אדרבא! חשוף בפניו כי גם לך היה קושי דומה, המום הוא גם בך, לכן אתה מבין אותו ‘לגמרי’, ‘זה מום של שנינו’, עמך אנכי בצרה! זו האמפתיה שהתורה מבקשת מאתנו.

חֲשֹׁב על האחר, לא ממקום גבוה אלא כשווה. אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה… אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ. אמנם אתה מַלְּוֵהוּ, אך הוא עִמָּךְ.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                               יחיאל מיכל מונדרוביץ’

המשפט הראשון ששמה התורה לפני בנ”י הוא משפטי העבד עברי, שהוצרך להמכר לעבד בגלל גניבתו ועניותו. ולכאורה יש לתמוה על זה, וכי זהו הדין הראשון שנחוץ ללמד לבנ”י. ממרום דרגתם מיד לאחר מעמד הר סיני, שהגיעו לדרגת אדם הראשון קודם החטא (כמבואר בדרך ה’ להרמח”ל), מיד מדברים אתם על אדם שהגיע לכדי גניבה מחבירו, עד כדי שהגיע לשפלות כזו שהוצרך להימכר לעבד?

וביותר קשה, הרי לא עבר זמן רב מאז היו עבדים במצרים, והקב”ה הוציאם מעבדות לחירות, ועשה הכל להוציא מהם את תחושת השפלות שבעבדות (ראה מש”כ בפרשת בשלח), וכאן בדין הראשון שמלמדם בא ומזכיר להם את האפשרות להיותם עבדים?

ברמב”ן כתב: “התחיל המשפט הראשון בעבד עברי, מפני שיש בשילוח העבד בשנה השביעית זכר ליציאת מצרים הנזכר בדבור הראשון, וכו’, ויש בה עוד זכר למעשה בראשית כשבת כי השנה השביעית לעבד שבתון ממלאכת אדוניו כיום השביעי. ויש בה עוד שביעי בשנים שהוא היובל, כי השביעי נבחר בימים ובשנים ובשמיטות, והכל לעניין אחד, והוא סוד ימות העולם מבראשית עד ויכולו. ולכן המצווה הזאת ראויה להקדים אותה שהיא נכבדת מאוד, רומזת דברים גדולים במעשה בראשית”. היינו שהדמיון ליציאת מצרים ולמעשה בראשית גורם חשיבות המצווה שיהיה ראוי להקדימה לאחרות. ועדיין יש להבין, מה המיוחד במצווה זו חוץ מהדמיון החיצוני שיש בה ליסודות האמונה, וכי משום שיש בה המספרים שש ושבע שמזכירים יצי”מ ומעשה בראשית יש בה מעלה על יתר המצוות?
בהמשך העניין (פסוק ה’-ו’): “ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני את אשתי ואת בני לא אצא חופשי. והגישו אדניו אל האלוקים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם”. הביא ע”ז רש”י דברי הגמ’ (קידושין כב:): “מה ראה אזן להרצע מכל שאר איברים שבגוף? א”ר יוחנן בן זכאי אזן ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב תרצע. ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני כי לי בנ”י עבדים והלך וקנה אדון לעצמו תרצע”.

גם בזה יש להבין, מדוע רק כשרוצה להישאר עבד יותר משש שנים מענישים אותו על ששמע על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב, או על ששמע “כי לי בנ”י עבדים עבדי הם – ולא עבדים לעבדים” והלך וקנה אדון לעצמו, מדוע לא נענש ע”ז מיד כשגנב, או מיד כשנמכר לעבד.

רש”י מביא את המשך דברי הגמ’ שם: “ר”ש היה דורש מקרא זה כמין חומר מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקב”ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בנ”י עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם”. גם זה טעון ביאור, מה הקשר בין פסיחת הקב”ה על בתי בנ”י במצרים, לבין האמירה “כי לי בנ”י עבדים”, ואי הציות לה.

עוד יש להבין, מה החיסרון בעבדות שנאסרה מחמת “כי לי בנ”י עבדים עבדי הם – ולא עבדים לעבדים”, הרי על עבד עברי נאמר בגמ’ (קידושין כ.): “כי טוב לו עמך עמך במאכל ועמך במשתה שלא תהא אתה אוכל פת נקייה והוא אוכל פת קבר אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו”. אם כן העבדות אינה עבדות אלא כמעט מלכות, וכיצד עובר בזה על הדין “עבדי הם ולא עבדים לעבדים”. העבד אינו עבד לאדונו, אלא אדון לאדונו.

הנראה בביאור כל העניין, שהעבדות של התורה אינה שפלות, היא אפי’ סוג של אדונות, אבל היא כפיפות לאדון וקבלת עולו ומרותו. העבדות נועדה לשקם ולחנך את האדם שנכשל בגניבה, להרגילו לקבלת מרות וסמכות מאחרים, כיון שמחויב לציית בקול אדונו ולבצע את הוראותיו, יחד עם זה שיגדל בבית תקין ובריא, שישמור על כבודו, ויקנה לו הרגלי חיים נאותים.

(במקום הפתרונות הכל כך לא מוצלחים שבאו מדעת העולם ולא מדעת תורה, להכניס אנשים כאלה לכלא, שם הם מתמקצעים יותר בפשע, אחרי שלמדו בזמן שהותם בכלא עוד שיטות ורעיונות מחבריהם לחדר ולחצר).

אולם כאן מגלה לנו התורה יסוד חשוב ביותר, כדי שאדם יתעלה ממצבו ויתקדם, עליו לראות לנגד עיניו את האופק אליו הוא שואף להגיע. אדם ההולך בחושך מוחלט, אינו יכול להתקדם אפי’ צעד אחד, כיון שאינו יודע לאן הוא צועד, הוא עלול אפי’ ללכת בכיוון ההפוך. כדי שהעבד אכן יתעלה ויצא ממצבו הגרוע, עליו לראות לאן הוא שואף להגיע, עליו לראות במצבו הנוכחי מצב זמני חולף, מתוך ידיעה שעתיד טוב יותר ממתין לו בסיומה של העבדות, והאור שבקצה המנהרה יכוון אותו במהלך שנות העבדות לאן וכיצד להתקדם.

לכן ציותה התורה בסיומה של תקופת העבדות “העניק תעניק לו” (דברים ט”ו י”ד). כשמסתיימת תקופת העבדות העבד מקבל מה”אדון” מענק כספי שיעזור לו להשתקם ולבנות את חייו מחדש באופן הטוב ביותר, שלא יגיע שוב לידי ניסיון שעלול לגרום לו ח”ו להיכשל שוב בגנבה וכדו’. כך כבר מתחילת תקופת העבדות העבד יודע שזוהי אך ורק תקופה מסוימת ומוגדרת, שנועדה להכינו כדי שבסופה יחזור לחיים משוקם בנוי ומוכן להתמודדויות שהחיים יזמנו בפניו, עם כל הכלים הנדרשים לשם כך.

וכן באמה העיבריה, האדון מצווה בסוף תקופת העבדות לקחתה לו או לבנו לאשה, ואם לא לפצותה על כך, וכך בסיומה של תקופת העבדות היא יוצאת מחיי עניות ודלות, לחיי נוחות ורווחה, כאשת אדונה לשעבר (או כאשת בנו), שהוא מן הסתם בעל אמצעים. כך האמה גדלה ומתחנכת בבית טוב ותקין, בידיעה שבסופה של התקופה היא הופכת לאשה מכובדת.

כשהעבד בא ואומר “אהבתי את את אדני את אשתי ואת בני לא אצא חופשי”, הוא בעצם אומר שאין לו שום אופק, הוא אינו רואה לעצמו שום עתיד שונה, נוח לו במצבו הירוד שהוא אינו עצמאי בחייו אלא כפוף לאדונו ונשוי לשפחה כנענית, אין לו שאיפה לפרוץ קדימה ולחולל שינוי בחייו. אדם כזה אי אפשר לעזור לו להתקדם ולהשתקם, הוא הגיע להרגשת השפלות שבעבדות, ולא להרגשת השיקום וההתקדמות שבעבדות, אין לו עתיד, וממילא גם ההווה שלו גרוע. על זה מגיע לו עונש, עוד לפני שהתחילה תקופת העבדות עבר על מה ששמע “לא תגנוב”, אבל עד עכשיו היה במצב של שיקום והתרחקות ממצבו הירוד, לכן לא היה ראוי לעונש על גנבתו, אבל עכשיו שמראה שנח לו במצבו הירוד, שאין לו שאיפות לחיים אחרים, וממילא אינו במצב הווה של התרחקות ממצבו, נח לו בשפלותו, א”כ יש לו להיענש על גנבתו. וכן על שהלך והפך עצמו עבד לעבדים. עד עכשיו היה אמנם עבד, אך היה במצב של יציאה תמידית ממצבו, מתוך שאיפה ברורה לצאת לגמרי בסופה של התקופה ממצבו הירוד, אבל עכשיו שבחר להיות במצב תמידי של עבד, עם השפלות שבעבד שאינו רואה לעצמו אופק ועתיד, על בחירה זו עליו להיענש.
מכיון שהעונש אינו על עצם העבדות שבחר בה, אלא על השפלות שבחר בה, ודבר זה הוא בלבו של האדם, רק יכול להיות ניכר ממעשיו, לכן מזכירים לו את מה שפסח הקב”ה על בתי בנ”י במצרים, השי”ת ידע מה קורה בבית כ”א פנימה גם בלי שהיה ניכר מבחוץ, ועל כך יעידו המזוזה והמשקוף, שלא יועיל לו להסתתר תחת התירוצים שרוצה להישאר עבד מחמת אהבתו לאדונו לאשתו ולבניו, אלא ה’ יראה ללבב שרצונו להישאר בבית אדונו הוא מחמת שנח לו במצבו הנוכחי, ואין לו כל שאיפה להתעלות ולפרוץ קדימה, ולכן נענש באזנו ובדלת.

זהו הקשר האמתי של העבדות ליצי”מ ומעשה בראשית. העבדות במצרים הייתה זמנית לצורך בניית וחישול עם ישראל להופכם לעם, “ואחרי כן יצאו ברכוש גדול”. הקב”ה ברא את העולם בששה ימים עד היום השביעי שהוא “תכלית מעשה שמים וארץ” (נוסח תפלת ערבית של שבת), כל ששת ימי העבודה והעמל הם כדי להגיע למנוחת השבת, לשיא הדביקות והקרבה לבורא יתברך. כך גם העבד עברי נכנס לתקופה שבה מצבו ירוד מעט, הוא כפוף לדעתו של אדונו, אך מלכתחילה זהו רק מצב זמני שכל כולו לא נועד אלא להגיע לתכלית של בניית עצמיותו והכנתו לחיים טובים ומרוממים יותר.
לכן התייחדה מצוות עבד עברי לפתוח בה את פרשת הדינים, כיון שהבסיס לכל התעלות האדם, ויציאתו ממצבים ירודים שנכשל בהם, היא השאיפה קדימה, הרצון להתקדם ולהשתנות לעבר יעד ברור ומוגדר שהאדם מצייר לעצמו במחשבתו אליו הוא שואף להגיע, וממילא כל פעולותיו בהווה נשקלות רק לפי כמה שהם מקדמות אותו לאותו יעד, ולא לפי רצונות ושיקולים זמניים המשתנים מפרק לפרק.
קורה שילד או נער אינו מוצא את מקומו במסגרת בה הוא נמצא, ואינו מצליח למצות את כוחותיו באותו מקום, ומשום כך מחליטים ההורים או ההנהלה להעבירו למסגרת אחרת, לפעמים ברמה נמוכה יותר, בה יוכל יותר למצות את עצמו ולהגיע להישגים. אולם בדוק ומנוסה שההצלחה תלויה בדבר הבסיסי הזה הנתון ללב: אם במחשבתו מונח שהוא במקום החדש כי במקום הקודם לא הצליח, וכאן בס”ד יצליח, עדיין אין לו הרבה סיכוי להצליח. הוא עסוק רק בהישרדות. רק אם יגיע מתוך מחשבה שאני כאן כדי להתקדם הלאה, כדי להגיע מכאן לשלב הבא בחיי במצב טוב יותר, ולמקום ברמה גבוהה יותר, כשהיעד מוגדר וברור (עד כמה ששייך) לאן אני שואף להגיע, ובאיזה מצב אני שואף להגיע לאותו יעד המצויר במחשבתי.

בידינו כהורים וכמחנכים להשפיע על ילדינו, לכוון את מחשבותיהם ולכונן את שאיפותיהם. כשאנו נחשוב בצורה זו, וממילא גם נדבר בצורה כזו, שכל שלב בחיים, גם שלב של ירידה מסוימת, הוא תמיד כהכנה ומתוך שאיפה ליעד גבוה ומסוים, ממילא יחדור לליבות ילדינו הלך חשיבה זה, ונראה אותם פורחים ומתקדמים ללא הפסקה, בעליה מתמדת לעבר היעד.