לחתום על תעודת הפטירה?

ירושלים שנת תפ"ד, לפני 399 שנה, מודיעים לרבנית כי כַּלָּתָהּ יושבת על המשבר, יש סיבוך… צריך תפילות דחופות! הרבנית ממהרת ומוצאת את המיילדת עמלה להצלת חיי היולדת. "מה שלום הַיִּלּוֹד? הַזֶּה בן או בת?". במקום להשיב, החוותה המיילדת לעבר חבילה מושלת בפינה… "הרבנית, תתפללי! הלוואי ואזכה להציל, לפחות, את האם…". הרבנית הצטמררה. אבוי! שרה הצעירה, יתומה מהוריה, לידה ראשונה… ולרגליה 'חבילה' המיועדת להר הזיתים… היא פותחת לבה לפני בעל הרחמים… המיילדת פועלת להצלת היולדת, הֶחָמוֹת מתפללת. תוך כדי תפילה מרימה את 'החבילה' וחובקהּ אל ליבה, זועקת ממעמקים, דמעתה על לחיה. לפתע, ננערת וזועקת "אני חשה פעימות לב! התינוק חי!"… ב"ה האם ובנה שרדו לחיים טובים. אביו הג"ר רפאל יצחק זרחיה אזולאי קרא שמו בישראל 'חיים יוסף דוד'.

מיוחד בין המאורות הגדולים היה רבינו החיד"א. מושלך היה 'לאחר יאוש'! מֵענקי הדורות, העשירנו ביותר ממאה ספרים נפלאים בכל חלקי התורה, עטוף היה במגבת בְּלוּיָה ומיועד לקבורה. חיבוק חם מסבתא אוהבת ומתפללת חשף כי יש בו רוח חיים! יש מה להציל! לא המשפחה לבדה זכתה לנס זה, אלא עם ישראל כולו נהנה מ'חיבוק' זה.

ומה קורה בימינו? נערים ונערות רבים, עטופים אמנם בסחי ומאוס, אך מכריזים עליהם ' כבר אין מה לעשות', 'זה מקרה אבוד'. כאשר נחבקם ונקרבם, נרגיש המיית לבם, נעתיר בתפילה, נְגַלֶּה כי נר אלוקים טרם נכבה! אין מקרה אבוד, 'הנס' ממתין להתגלות אם רק נשיל מעלינו ערלת-לב קשיחה של אֶגוֹ, חשש מ'מה יאמרו', להכיל כולם באהבה.

חטא המרגלים רשום ככתם מכוער בתולדות עמנו. התורה לא ניתנה לנו כי נשפוט את אבותינו אחרי אלפי שנה, אלא מלמדת אותנו, תורת חיים, ספר הנחייה נצחי. יש לנו ללמוד ולהשכיל ממעשה המרגלים. רבינו יצחק עראמה מגדיר את חטאם בספרו עקידת יצחק "בזה הדבר הגדילו רֶשַׁע ואשמה רבה, שהוציאו עצמם מכלל מרגלים – ונכנסו בכלל יועצים". המרגלים נשלחו לתור את הארץ, לראות ולמסור דיווח. הם עשו עצמם 'יועצים', מומחים, ונתנו פרשנות מוטעית. לא התייחסו כראוי לדבר ה' "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". אין בכלל שאלה האם יכולים או לא, האם כדאי לנו או לא, הנצליח או ניכשל, הרי הקב"ה הודיע: אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל!

הקב"ה מסר בידינו תלמידים, נשמות טהורות העתידים להאיר את העולם בתורה ומעש"ט. מהם תימשך שושלת הקודש עד משיח צדקנו. אף אחד לא מינה אותנו לקבוע ולחרוץ גורלות, 'אין לו סיכוי', 'אין לו מקום בקרבנו', איננו יועצים של הקב"ה! מקסימום מותר למלמד המתקשה להחליט בעד עצמו 'אני איני מצליח איתו. אני מתקשה". 'העפת' תלמיד היא 'דיני נפשות', יש להושיב 'סנהדרין גדולה', לשמוע, לשקול, לדון לכף זכות, עד שגוזרים דין. מעשה שבא מחנך לפני הג"ר יהודה צדקה לקבל 'אור ירוק' לסילוק תלמיד "הרב! עשיתי הכל למענו!". שאלו הרב "הכל? ישבת עליו תענית? רבני הסנהדרין היו צמים לקראת הכרעה בדיני נפשות!". רק לצוות רחב, מיומן ושקול יש זכות להרחיק תלמיד לצמיתות – וכמובן: הסכמת 'גדול' מובהק. שומעים את כל הצדדים, מעריכים השלכות ומחליטים.

מבהיל לשמוע שׁרבֶּ'ה כיתה ב' קובע 'זה ילד חי"מ'. הוא מומחה, שהרי השתתף בקורס… מחנך בכיתה ד' מוסר להורים 'סל תרופות' עבור בנם, מנהל מכריע 'תלמיד אוטיסט', 'ODD…ADHD … הפתרון רקRPG …'! הורים בוכים מול 'מומחים' החוטאים ש"הוציאו עצמם מכלל מרגלים – ונכנסו בכלל יועצים". בסמכותך לתאר מצב, למלא שאלון, להעביר דיווח, אבל להחליט? לקבוע? לגזור דיני נפשות?! ומי אמר שהאמת היא כי "לתלמיד אין מקום אצלנו"? שמא למלמד המתקשה אין מקומו בשדה החינוך? אולי הוא עצבני, עייף, סחוט, מוסח, נרתע מילדים 'בעלי-אופי' ורואה בהם 'נפילים בני הענק' והמלמד חש עצמו מבוהל, 'וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים'… במקום לשלוח מחצית מילדי הכיתה ל'טיפול' ולשיעורי עזר – שמא כדאי שהמלמד יישלח לסדנת משמעת והכוונה, יעוץ והנחייה! ולמה שלא ינסה 'פרנסה' אחרת?

עם ישראל עטוף יתמות עם פטירת ראש ישיבת פוניבז' הג"ר גרשון אדלשטיין זצ"ל. בהיותו איש אמת, נקי וצדיק, דרש שוב ושוב "חינוך רק בדרכי נועם, ננהג עם ילדינו בידידות, כפייה אינה חינוך, עיקר המחנך במידותיו הטובות"!

נאזין לכלב בן יפונה: 'עָלֹה נַעֲלֶה', נצליח עם כל ילד, כִּי יָכוֹל נוּכַל! כלב קיבל אדמת טְרָשִׁים קשה, חברון עיה"ק! הוא האמין כי גם בסלע קשיח טמונים מטמוניות. אדרבא! הקושי מוכיח שיש באחוריו אוצר גדול! צריך מומחיות לגלותו.

וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים – נשנן לשונו הזהב של הרבי הק' מפיאסצנא הי"ד (מבוא ל'חובת התלמידים') "צריך המלמד והאב לדעת שאת בני ה' וגדולי ישראל עליהם לחנך ולגלות, והנערים אשר לפניהם יראו לנשמות גדולות אשר עודן בְּאִבָּן, ועליהם להצמיחן ולהפריחן. ואף אם יראה בהם נערים אשר לפי הכרתו מָרַי נפש הם ומדות רעות להם, יֵדַע שזה טבע גרעיני הנשמות ובוסר המלאכים, מָרִים הם בחניטתם ומלאים עסיס בגדלותם!".

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מה למדתי מרופא המשפחה?

לפני כשנה התגלה – 'בסייעתא דשמיא' נפלאה, הקרויה בפי הבריות 'באקראי' – כי קיים בקרבי סיכון רפואי הדורש התייחסות, מעקב והקפדה על תרופות קבועות. נקבע לי תור אצל רופא צעיר בקופ"ח. הד"ר ביקש שאגש לסדרה ארוכה של בדיקות, דבר שמשבש את 'לוחות הזמנים' ומכביד על סדרי העבודה. הוא רשם 'קוקטייל' תרופתי: כדור זה בבוקר, זה בצהריים, ואלה בערב. להיכנס למשטר ולזכור מה 'לפני האוכל', אילו 'אחרי' ו'עם'. לא פשוט. עיקר ה'לא פשוט' היה שהרגשתי ממש מצוין! הַמּוּדָעוּת שלי טרם קלטה שיש בעיה וכי עלי להתייחס אליה בכובד ראש.

באותם שבועות הייתי אצל הרופא הצעיר די הרבה, הבנתי שהוא עדיין 'מתמחה' שמדווח לבכירים ומקבל הדרכה. הוא היה מאוד מסור לתפקידו. ומנין שהוא מסור? הוא היה מתקשר אלי! "שלום יחיאל! מדבר ד"ר פלוני! הבדיקות חזרו, רואים שהנזק טרם נקבע… מה שלומך? אתה זוכר לעשות את הבדיקות? לוקח תרופות? אתה מרגיש טוב? הכל בסדר? האם משהו גורם לך לסחרחורת? אולי לעייפות?" כך היה מתקשר פעם-פעמיים בשבוע. מרשים מאוד!

באחת הביקורים הוא סיפר לי שבנו עומד לעבור מגן-שפה לכתה א' רגילה. הרופא ביקש להיוועץ בי, שאכיר לו את מכלול הוועדות והטפסים, 'זכאות ואפיון', 'מסמך קביל', מי חותם ומתי… בחפץ לב שימשתי לו 'מורה נבוכים'. הוא המשיך להתקשר 'פעם פעמיים' בשבוע. פותח בשאילת שלום, בדיקות, תרופות, מעקב ורישום, ועברנו לשוחח על בנו. כך היינו בקשר לאורך מספר חודשים. הבדיקות הסתיימו, התרופות נכנסו לשגרת חיי, והילד השתלב בכיתה א'.

ואתם, קוראים נכבדים, תמהים, "למה הוא מספר לנו את כל זה?". רבותי! למדתי מרופא זה! אני משליך את גישתו לעבודת החינוך, ואקיים "מכל מלמדי השכלתי"! הרופא הרגיש בחושיו שאני 'לא מגויס' לטיפול, לבדיקות הרבות ולעקביות בנטילת תרופות. למרות שמדובר בבריאות שלי, בחובה האלוקית 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם', באחריות המשפחתית שלי, עם זאת עדיין הייתי בשלבים של 'הדחקה' ו'הכחשה' וכו' עד שאבוא לידי 'הכרה' 'הפנמה' ו'קבלה'. הרופא הצליח, מתוך רצון אמיתי למלא תפקידו נאמנה, 'לגייס' אותי. הרופא מתקשר! אכפת לו, זה השפיע עלי! בכך שהתחיל להתייעץ איתי אודות בנו, הוא גרם שכאשר הוא התקשר אלי, לא חשתי רצון לחמוק אלא לענות, שהרי אני המומחה! כך נרקם קשר של אמון עד שהפנמתי: זה רציני, עלי להישמר, ליטול תרופות, להתמיד בבדיקות…

משה רבינו לא רוצה שיתרו יעזוב את עדת ישראל לשוב למדין. משה חשש מחילול השם, יאמרו שגֵרים נסוגים אחורה, ושיתרו בא רק בעבור 'נדל"ן', שהרי כאשר הבין שלא יקבל חלק ונחלה בארץ ישראל חזר לארצו ולמולדתו. בפרשתנו, מבקש משה מיתרו שיישאר. אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ… וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. ברש"י ג' פירושים: עד עכשיו יעצת לנו והדרכת אותנו, חשוב שתישאר איתנו! אף בעתיד תהיה לנו ליועץ ומכוון! אנחנו צריכים אותך! אוהבים אותך!

משימה קשה בשדה החינוך היא לעורר הורים שבנם זקוק לטיפול מיוחד: שיעור עזר, אבחונים למיניהם, נטילת תוספת תזונתית/תרופתית. הורים לא נרתמים בקלות. קשה, נפשית, לקלוט כי זה נחוץ ורציני. המלמדים כועסים, ההורים נפגעים, והילדים סובלים, וכל זה – כי לא השכילו ליצור קשר של אמון ושיח מגייס. מחנך יקר: אל תכתיב, אל תכפה, אל תדבר בשפה של 'מומחה'. דַּבֵּר באנושיות, גלה אמפתיה, שַׁדֵּר אכפתיות כנה, וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם!

האם תלמידיך מרגישים שהם חשובים ואהובים לך? למדנו כעת במדרש רות "יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני – העני עושה עם בעה"ב". האם הורי התלמידים [ודווקא המוחלשים והמתקשים] חשים שהם תורמים לך, וּמְזַכִּים אותך? השקע בקשר, ולא קשר טלפוני בלבד, אלא קשר אהבה ולב, קשר של אמון, קשר נטול-תנאים, ובעיקר – נטול אגו.

הרופא הצעיר שידר לי "אכפת לי מאוד ממך ומבריאותך". בכך העביר אותי למצב של נשיאה באחריות. ולמה בתחילה הייתי אדיש? באמת לא הגיוני, אך זוהי מציאות החיים. על המחנכים להביא את הורי התלמידים-הזקוקים לפעול מתוך הסכמה, מתוך הבנה, ורק כך הטיפול יפעל ויצליח. ניתן לנצח ולכפות בכוח, אך 'ניצחון' זה לא מחזיק מעמד.

דווקא בעת שהשיח הכללי סביבנו נעשה ל"ע אלים וכוחני, נשקיע, כמחנכים, בהפנמת ערך השיח הבין-אישי הנעים.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

קטשופ או מיונז?

פותחים את 'חומש הפקודים', פר' במדבר העוסקת במנין בנ"י (מִפְקַד) ומינוי הַלְּוִיִּים על משא המשכן (פיקוד). במרכז רבבות אלפי ישראל, שמסודרים בארבעה דגלים וי"ב שבטים, נמצא משכן ה', מקור הקדושה. בני לוי מונו להקימו ולפרקו, כל אחד על עבודתו ועל משאו. התורה מפרטת תפקיד כל אחת משלש משפחות הלוים. הכל בדיוק ובסנכרון.

העוסק במלאכת שמים, עבודת החינוך, משול לאותם בני לוי בעבודת משא ועבודת שיר. ישנם 'שוערים', הלוא המה המשימות החינוכיות בהן נדרשת 'נעילת שערים', שמירה על הגבולות והכללים, הקפדה על קיום 'המבנה' החינוכי המחויב. לצידם פועלים ה'משוררים', אלה המחנכים המכניסים רוח רענן וחי כנדרש בשדה החינוך. כמו בשיר – כך בחינוך עליות וירידות, יצירתיות והפתעות. מי מהם צודק? השוער או המשורר? השמרן או המחדש? שניהם קדושים!

ברם, להפקת המירב ולהגיע להישגים חינוכיים, צריכים לשמוע זה את זה. להבין את מקום הזולת במערכת. בלעדי הקשבה לא תהיה שיתוף פעולה, תימנע מינוף והתפתחות. מהמסלולים השונים, מי"ב השבטים וד' הדגלים, יש יצור להבה אחת בעלת שלל גוונים, לא בולעים אחד את השני, אלא משביחים זה את זה, בהעצמת ייחודיותו של כל אחד.

מעשה ברשת חנויות 'שניצלים' באמריקה. מדי יום נכנסים אלפי סועדים, מזמינים מנת שניצל המוגש לצד צ'יפס, אורז וסלט ירקות, ומתיישבים לאכול. צוות זריז מטפל בהזמנות ובהכנה, צוות נוסף, יעיל ואדיב עוסק בפינוי וניקוי השולחנות, כי סועדים נוספים מצפים להתיישב. מפעל אוכל אדיר. חנויות 'מזון מהיר' כאלה ממלאים את המדינה.

ויהי היום, בעל הבית קיבל מַאֲזָן ודו"ח המתריעים כי הרווחים פוחתים לצד גירעונות מאיימים. הוא שוכר צוות בַּקָּרָה לְהִתְחַקּוֹת אחר מקור הקושי, וכיצד לבלום את הירידה. גילו כמה שכירויות גבוהות, יש סניפים שאינם רווחיים, וכדו'. הכינו תכנית הבראה לשיפור המצב הפיננסי. הרי לא הקים מסעדות כמוקד 'הכנסת אורחים' לשם-שמים…

יעצו לבעל הבית כי יערוך יום עיון והוקרה למאות עובדי הרשת וישתף אותם בנעשה. במהלך יום העיון סיפר בעל הבית שחשפו 'סדקים' במבנה הפיננסי, העמיקו והגיעו למסקנות כיצד לעצור הפסדים, וכחלק מתוכנית הבראה הוא מזמין עובדים להשׂיא עצות ולהעניק תובנות מזווית ראייתם, מה ניתן לשפר, כיצד להתייעל, למען מינוף החברה.

קמה אשה בוגרת, עובדת בא' הסניפים בצוות פינוי אשפה, וביקשה לדבר. התפלאו. מהגרת שבקושי מדברת אנגלית, מה יכולה לחדש? היא מספרת שהבחינה שעל המגש שכל סועד מקבל, לצד האוכל והשתייה שהזמין, מוסיפים גם שלש קופסאות קטנות: רטבים. קטשופ, מיונז וחרדל. "אני מפנה זבל ורואה כי רוב האנשים אוכלים או קטשופ, או מיונז, או חרדל. רוטב אחד נאכל – ושני קופסאות אחרות, מלאות, מושלכות לפח! בזבוז כסף!". התבוננו, קיומו דיון והחליטו כי מהיום לא יניחו בכלל רטבים על המגש. יהיו על הדלפק רטבים, וכל סועד יבחר ויקח לו את שאוהב.

בעל הבית הודה לאשה, והודיע לה שהיא מפוטרת! מה?! הרי היא הביאה רעיון שיחסוך הרבה! בעה"ב מסביר "היות ובמשך שנים הבחנת בדבר, ועד היום שָׁתַקְתְּ, אינך ראויה לעבוד אצלנו! היה לך להתריע מזמן! קמה הזקנה בעוז, ולמרות שהתקשתה בהגיית השפה, אמרה בקול "ואם הייתי אומרת – היית מקשיב לי? בהנהלה שומעים עובדים?"…

מנהל מוצלח מזמין רעיונות מהצוות. "אני רוצה לשמוע דעתכם, תביאו רעיונות! מה יש לשפר ולשנות. אל תהססו להתבטא!" מנהל מקבל בפתיחות הערות מהורי התלמידים. הערות אינן איום – אלא שיתוף פעולה! מלמד טוב מאזין אף לתלמידיו! אני זוכר תלמיד שביקש ממני, 'רב'ה, במקום לעשות במבחן שאלות 'ארוכות', בבקשה, פָּרֵק את השאלה לכמה חלקים?'. התוצאה היתה מדהימה! התלמידים שלטו בחומר, אך התקשו להתנסח במבחן. כעת הצליחו!

אגב, כשנאזין לביקורת לא 'יפטפטו' עלינו בחוץ, ברשות הרבים… 'מוסד' לא שייך למנכ"ל, אמנם הוא המנהל – אך כולם שותפים אתו. גם להם יש דעה. הזמנת 'דעות' מוכיחה גדלות, יציבות ובטחון עצמי. 'היודע הכל לבד' – כסיל!

זה החן בעם ישראל. י"ב שבטים, ד' דגלים, ג' משפחות לויה, שוערים ומשוררים, ויחד משיאים אש קודש רבת גוונים!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

וחי אחיך עמך!

בשבוע של הילולת רשב"י נשתדל ללמוד משהו מדבריו וממעשיו. רשב"י ותלמידיו נקראו 'חבריא', חבורה קדושה. למרות שהיו רב ותלמידים, ובין התלמידים היו קבוצה ראשונית לעומת אלה שבאו בהמשך, היו כולם יחד בחבורה, באהבה ואחוה. זהו בעצם לימוד גדול שניקח מרשב"י ותורתו, כפי שנא' בפרשתנו וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. אחים חיים יחד!

בשנותי הראשונות כמלמד מתחיל שמעתי כי בעיר גדולה מרוחקת ערך מלמד 'דפי עבודה' על משניות שלימדתי. היו אלה הימים לפני שה'מייל' ומאגרים ממוחשבים הנגישו חומר לימודי. איתרתי את מס' הטלפון של אותו מלמד (לפני שהניידים נכנסו לכיסינו…) וביקשתי "האם אוכל לקבל עותק של דפי העבודה, שתלמידַי ייעזרו בדפיך. אשלם כמובן דמי השכפול.". ההוא חשב והשיב "היות ואני חושב להוציא ספר, אינני מעוניין להעביר חומר". ניסיתי לשכנעו "אנחנו בערים מרוחקות, בכיתתי יש בקושי מנין תלמידים, לא נראה לי שזה יפגע בתפוצת ספרך העתידי…"  אך הוא דבק בסירובו. באותו רגע החלטתי בלב, כל החומר 'שלי' – בל"נ אחלקו ביעקב ואפיצו בישראל, לתועלת מלמדים ותשב"ריהם!

כמחנכים השואפים להגדיל כבוד שמים נפעל להידוק האחוה בקרב הצוות, לנהוג בעין טובה, ולשאת עם אחרים בעול. לאחרונה שיבצתי מורה צעיר בת"ת. מדי כמה ימים אנו מקיימים שיחת עדכון, מאזין ומעודד, מקשיב ומדריך. הוא מספר כי שואב כוח מהתמיכה שמקבל מעמיתיו ב'חדר המלמדים'. כולם משתדלים לסייע לו ב'טיפים' ובעידוד.

קבוצת אנשי עסקים מחו"ל, חלקם נכרים, קיימו השתלמות באוניברסיטה בישראל. ערכו יום 'סיור לימודי' בירושלים. במהלך היום אמר המדריך "כעת נבקר באחד המקומות המרתקים ביותר שאני מכיר בעולם". תוך שההסעה מתפתלת בסמטאות הצרות, מאתגרם המדריך: "אנא, ניסו לחשב עפ"י ידיעותיכם וניסיונכם: מוסד חינוכי עם כשמונת אלפים תלמידים, מה יהיה שטחו?" החלו לחשב ולדון: אולמות הרצאה וכיתתו לימוד, מדור מינהלה ולשכות הבכירים, אגף מחשוב ושטחים ירוקים, מעונות סטודנטים וחדרי ספח, היכלי עיון וספריות… נתנו השערה שמוסד עם כמות זו של תלמידים יתפרס על 200,000 מ"ר, מינימום. הרכב חונה, והמדריך מכריז "ברוכים הבאים לישיבת מיר! כאן תראו למעלה מ8000 לומדים – בשטח של 3500 מ"ר בלבד! כל תלמיד תופס כחצי מ"ר בלבד, עליהם 'אחראים' כעשרים אנשי צוות בלבד, והכל מְנֻוָּט בידי מנהל יחיד, האחראי על קבלת התלמדים, תכנית הלימודים, והניהול התקציבי!"

אנשי העסקים נדהמו, ונכנסו לישיבה. בתי המדרש מלאים עד אפס מקום. הלומדים כה שקועים בלימודם שאפילו לא הבחינו באורחים. עברו קומה אחר קומה. בכל פינה אפשרית – או בלתי אפשרית, בחדרי מדרגות, 'על כל בלטה פנויה', ישבו ולמדו. מחזה מרגש! מדהים! נקבעה להם פגישה עם ראש הישיבה. "אל תיבהלו ממצבו הגופני", אמר המדריך "האיש מתמודד עם מחלות רבות…". נכנסו לבית פשוט עם ריהוט בסיסי ביותר. ראש הישיבה הג"ר נתן צבי פינקל זצ"ל שמחלת הפרקינסון פגעה בכל מערכות  גופו, דיבר בקושי, אבל קיבל אותם במאור פנים. אחד האורחים אזר אומץ ושאל "כולנו מנהלים של חברות ומפעלים. סיירנו בישיבה ונדהמנו מהאוירה, איך זה עובד? מה הסוד?".

חייך הרב חיוכו הצנוע והסביר "ידידי הנכבדים, היודעים אתם מה ההבדל בין אדם לבין בהמה? כשבהמה רוצה משהו היא תפעל להשיגו בכל דרך, גם תדרוך ותרמוס כל מי ומה שבדרכה. לעומת זאת, האדם מסוגל לוותר על רצונותיו כדי לא להזיק לזולתו. האדם מסוגל גם לגרוע הנאה מעצמו כדי להיטיב לחברו. כאן בישיבה חיים בני אדם. כאשר חיים בדרך זו, אין לאף אחד בעיה!" הקבוצה יצאה מוקסמים, אחד המנהלים סיכם "למדתי את 'תובנת חיי'. במקום להתחרות ולהציק, להתנגד ולרטון, כדאי 'לפרגן' לאחרים, ניתן למתחרים לחיות לצידנו. כולנו נרוויח ונחיה טוב!".

מפרשתנו ניקח דיני האכפתיות והערבות ההדדית, לא כוחנות, לא שנאה ותחרות, יש מקום לכולם! התורה מלמדת כיצד לנהוג כבוד בעבד, ק"ו בפועל יהודי, ובן בנו של ק"ו בילד יהודי. השונא מתחרה חושף חולשתו, המעניק 'מקום' לצידו לאחר מוכיח גדולה, יציבות, ואמונה בצדקתו. הצועק "אני – ואין זולתי" מכריז בעצם על חולשתו וחרדתו.

בעומדנו מול מדורת אש לכבוד אדוננו בר-יוחאי נתחבר לתורתו ולימד "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים"… נזכה לחמם זה את זה באש של אהבה, ולא חלילה לבער באש המחלוקת המכלה.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מצברים טעונים!

רבות נדרש על דברי חז"ל (יבמות קי"ד) המובאים ברש"י הק' בפתח פרשתנו "אֱמוֹר וְאָמַרְתָּ – לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים". ידועים דברי רבינו הק' רבי אלימלך מליז'ענסק שלכל אדם יש זמנים 'גדולים', ימי אור, זוך וזוהר. וחובה לממש ימים אלה כהכנה נפשית לקראת זמנים 'קטנים'. חשוב להזהיר, להאיר ולהקרין, מימים הגדולים אף לתוך הימים הקטנים.

'אין מקרא יוצא מידי פשוטו'. שנות הילדות הם 'ימי זוהר' בהם הצעיר מודרך ומושגח, מוגן ומטופל. אישיותו מתעצבת והוא צובר 'ריגושים רוחניים' שילוו אותו ויעמדו לו בהמשך חייו. ילד רוצה 'כיף' – ויש להראות לו ה'כיף' שבאידישקייט, האושר שבקיום תורה ומצוות. הקב"ה לא ביקש להכביד עלינו ולהציק לנו, אלא לרומם ולענג באמת. הבה נלמד חשיבות 'טעינת המצברים הרוחניים' ממעשה שהיה עם איש האשכולות הג"ר אברהם גניחובסקי זצ"ל.

הרב נערך לצאת מביתו בב"ב ירושלימה, להרבצת תורה בישיבת הגאון מטשעבין. נועל נעליו וחובש מגבעתו. בא לענוד שעונו, אך הוא מחליק מידו לארץ. השעון נעצר. שעון עבור הרב כ'תשמיש קדושה', לדעת אימתי הנץ החמה, מנחה-גדולה וכדו'. הציע בנו כי בדרך לאוטובוס יקנו שעון חדש. בחנות מבקש הרב מהשען שינסה לתקן את השעון, לפני שרוכש אחר. השען בודק, 'מטפל', ומחזירו לרב, "הרי שלך לפניך. החלפתי בטרייה, הכל בסדר". רבי אברהם, שהיה עמקן ומתבונן, תמה. "סלח לי אדוני, השעון נחבט ברצפה והתקלקל. הבעיה אינה בבטרייה!". הסביר השען "השעון והבטרייה נושנים. כל עוד והשעון על ידך, הבטרייה החלשה פעלה. החבטה 'עצרה' את הבטרייה ה'גוססת'.".

בצאתם פונה הרב לבנו ואומר בלהט "פרק ב'עבודת-השם' לִמְּדָנוּ השען! היה שווה להגיע!" הבן אינו מבין כוונתו, מה הקשר בין שעון תקול לעבודת השם? אצל רבי אברהם הכל קשור! הוא מסביר "ידוע שיש שרידי שואה שאיבדו אמונתם בשנות הזעם ל"ע. איננו רשאים לדונם כי לא מבינים כלל מה עבר עליהם. אך תמיד תמהתי, הרי אני מכיר אנשים שיצאו מאושוויץ מחושלים כפלדה באמונת איתן! גיבורי הכוח רבים מפשילים מדי בוקר שרוול כתונתם, ועל 'מספר האימה' החרות בזרועם קושרים תפילין ונקשרים לה'! האם הצרות מייאשים או מחזקים? בונים או הורסים?"

"השען הסביר שהכל תלוי בבטרייה! בטרייה מלאה וטעונה עמידה אף מול חבטות! אבל, בטרייה חלשה ועמומה, כזו שהיתה בשעון שלי, שובקת חיים ברגע הנפילה. כך בחיים שלנו! הקב"ה הכין לכל אחד 'תוכנית אישית', הכוללת עליות וירידות. שעות אור ושעות חושך. בטרייה חזקה, נשמה טהורה וטעונה, שורדת קשיים, ואף מתחזקת בחושך!".

שנות הילדות והנערוּת הן תקופת 'טעינת מצברים'. נמלא נשמותיהם במטעני רוח וחדוה יהודית. לימוד משמח המביא לידי מעשה, חיזוקים באמונה וביטחון, ריגושים רוחניים ושמחה של מצוה. שלמה המלך מכריז ב'קהלת', ספר שכתב בזקנותו אחרי שכבר 'עבר משהו בחיים': שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ… וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה… כאשר שנותיך הצעירות בריאות, מְעֻנָּגוֹת ברוחניות, תשרוד בימי הרעה!

בפרשת השבוע נלמד מצוות 'קידוש השם'. וּשְׁמַרְתֶּם מִצְו‍ֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם… וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו'. בפירושו מזכיר רש"י הק' את מעשה 'קידוש השם' של חנניה מישאל ועזריה שניצבו בעוז רוחני מול נבוכדנצר, והושלכו לכבשן האש למען קדושת ה'. נשׂים-לב כי נחטפו והובאו לבית המלך כשהיו נערים צעירים, בקושי באו לגיל מצוות, כמתואר בפתח ספר דניאל. הם קידשו את השם, ומהם לומדים! שׂוּמָה עלינו להתבונן  בבנינו הצעירים, לדמיין אותם 'ברגע ניסיון'. אם יש בקרבנו חשש… – חשוב שנסיק מסקנה ולהתחיל לחנך בצורה מטיבה.

נַטְעִים תלמידינו חוויית רוחניות ומתיקות בלימוד, נקדשם בקדושת השבת, 'נְיַדְּעֵם בִּן עֶרֶךְ תְּפִלָּה', נשכילם בפנימיות המצוות וטעמי המנהגים, נעשירם מאוצר סיפורי דעת מגדולי הדורות, נעודדם לשיח, נשמע דעתם, נטעין מצבריהם!

אחרי 'פרשת המועדות' ודיני מנורת המקדש ולחם הפנים המרגשים והמקודשים חותמת הפרשה במעשה ה'מגדף'. איך התדרדר משמחת המועד ויופי המצוות – לגידוף? כי הורים ה'בעייתים' לא הנחילו לו ריגושי קודש! מעולמו יצא!

"אֱמוֹר וְאָמַרְתָּ – לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים" נזהיר את הגדולים: חינוך הקטנים – באמירה רכה בלבד! אֱמוֹר וְאָמַרְתָּ!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com  להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

אחרי! קדושים…

לפני שנים רבות התגלגלה שיחה ב'חדר מלמדים' אודות אכילת 'פת שחרית' בכיתה עם התלמידים. הביעו דעות שונות, ביניהם דברי הרמב"ם (פ"ד מהת"ת ה"ט) שהרב לא יאכל וישתה עם תלמידיו, ודנו בדבריו. מלמד ותיק פתח וסיפר "בילדותי בירושלים למדתי אצל המחנך הרב אהרן הכהן רוזנפלד, שלימים הוכתר האדמו"ר מ'פינסק קרלין'. כשהיינו, התלמידים, אוכלים, היה הרב'ה מוציא פת ותוספת, ואוכל עמנו. חרות בקרבי אופן אכילתו. נט"י, הברכה והניגוב, הבציעה והטיבול במלח, הטעימות הזעירות והמאופקות, ניקיון, מים אחרונים, ברכהמ"ז מתוך סידור… הרב'ה לא נדרש 'ללמד' אותנו איך אוכלים. ראינו. הרגשנו. הוא לא "אכל ושתה עם תלמידיו" אלא מסר לנו שיעור חי, לנצח…".

הבוקר, כ"ח בניסן, ראיתי כי היום היארצייט של צדיק זה. נזכרתי במעשה ועלתה בליבי כי בו אפתח המאמר השבועי. [אגב, מאמר זה פותח בס"ד 'שנה עשירית' למאמרי 'חינוך בפרשה' שְׁבוּעִיִּים. יה"ר שלא נבוש ולא ניכלם ולא ניכשל לעולם ועד.] זכיתי לעלות לביתו עם כיתת תלמידים לבחינה על פרק 'כל שעה' גפ"ת, וראיתי מקרוב את הליכותיו הנדירות וגישתו לכל תלמיד. לפני המבחן שְׁאָלַנִי בלחש היש תלמיד שזקוק לקירוב, יתום וכדו'. המבחן היה 'שיעור חי' בגישה חינוכית…

בפרה"ש 'אחרי-קדושים' יש מצוות כה רבות. נשים לב גם לקוטביות שבפרשיות. 'אחרי-מות' פותח בקדושת שיא, עבודת יוהכ"פ, בבחי' 'עולם-שנה-נפש': 'האיש הכי קדוש עובד ביום הכי קדוש במקום הכי קדוש'. פרשת קדושים פותחת בשאיפה הגבוהה ביותר: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי וגו', וממשיכה במגוון מצוות רחב, "רוב גופי תורה תלוין בה". והנה, שתי הפרשיות הקדושות הללו מסתיימות בקצה השני, בדיני עריות וע"ז הקשות ביותר, מולך וכדו'. איך מנחילים כל זה לילדינו? איך מעבירים להם את קיום הַמִּנְעָד הגדול, מעומק 'סור מרע' ועד פסגת 'עשה טוב'? התשובה העמוקה היא "אֵין-אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם"! לא בדיבורים אלא במעשים! כפי שילד לומד לדבר בחיקוי אביו, ולכן אף הוגה ומתבטא כמוהו, כך בדרכי ההנהגות. הבנים רואים אותנו. לומדים מיחסינו והרגשותינו לדבר ה'!

אומן החינוך היה הג"ר יעקב ניימן ראש ישיבת 'אור ישראל' בפ"ת. בעידן ייסוד הישיבה, ימי 'קום המדינה', היתה מלאכת החינוך גדולה ומורכבת. עַם שְׂרִידֵי חָרֶב בתום שנות השואה, רוחות זרות נשבו ופיתו, והרב ניימן העמיד תלמידים רבים. העמידם בתורה והעמידם ברוח ישראל סבא. היה מכנה את תלמידיו 'בניי היקרים' וידעו שאין זו 'קלישאה', אמירה נבובה. ומנין שהוא חש אבהות לתלמידיו? כי גם תלמידיו הרגישו כך – בבחי' כמים הפנים לפנים.

שמעתי מפי אחד מתלמידיו, בר אוריין מובהק זצ"ל: "היה זה בשנתי הראשונה בישיבה, עת מסר ראש הישיבה הרב ניימן שיעור שבועי. תוך כדי שיעור ביקשתי, אני הצעיר, להקשות קושיא. הרב עצר, האזין בארשת פנים רצינית. הגיב "גש אלי בתום השיעור" והמשיך בשיעור. אחרי השיעור שמח איתי וביקש לרומם רוחי "איזו קושיא טובה הקשית! יש לך דרך לימוד טובה! אתה בעל הבנה נפלאה!". הרב החל לפשפש בכיסיו באומרו "עלי לייקר את הבנתך בתורה" ותר אחר מטבע בכיסיו. "אני מצטער. חיפשתי להעניק לך שי כאות הוקרה, אך כעת אין ברשותי מאומה".

בשבת הקרובה, בזמן קריאת התורה, כשהגיעו לעליית 'שלישי' עלייה השמורה לראש הישיבה, הופתענו כולם לשמוע כי הגבאי קורא למישהו אחר! במקום להעלות את מורנו ראש הישיבה הוא מכריז "יעמוד הבחור יעקב דוד ב"ר יהודה ארי', שלישי". הרב ניימן הורה לגבאי לקרוא לי, בחור צעיר בן ארבע-עשרה, להעניק לי עליית 'שלישי' השמורה למרנן ורבנן, וזאת כפרס על שהיטבתי להקשות בשיעור. הרב מסר בזה "שיעור כללי" לכולנו על הערכה והוקרה לתורה.

והנה, ישנם ת"ח מובהקים שמקדישים חייהם לתורה אך בניהם להוטים אחר חיים גשמיים. ומאידך ישנם "בעלי בתים" שזוכים לבנים מיוחדים! היכן תוצאות 'חוק דוגמא אישית'? יתכן שבבית התורני משמיעים קושי וצער על חסרון כלכלי, מתבטאים בכאב על כי לא ניתן לרכוש… חייבים להצטמצם… הילדים קולטים זאת ומבקשים לעצמם משהו אחר. לעומתם יש בתים שלא זכו למעלות התורה, אך חיים בהערכה ברורה לתורה וחכמיה. כאן מצליחים!

נוביל את ילדינו ונקיים תומ"צ מתוך שמחה, מעשינו יהיו כהכרזה "אחרַי! קדושים!" כמו מפקד היוצא בראש הגדוד, ומהווה דוגמא מובילה, ובנינו הקדושים ימשיכו! לא מצהירים במילים אלא במעשים…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                     יחיאל מיכל מונדרוביץ'

עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד

רבה של וורשא, הג"ר דוד בעריש מייזליש, זכה ל'שני שולחנות'. היה מגדולי סוחרי העץ בארצו, אך את מלאכתו עשה ארעי. פקידיו הפעילו עסקיו כשהוא מקדיש חייו לתורה. בעושרו הרב החזיק ישיבה בביתו ובחורים מופלגים התאספו מרחבי המדינה ללמוד תורה מפיו, וכל מחסורם עליו. 'הצאר הרוסי' נזקק לקורות עץ משובחים רבים לבניית ארמון. הוא חתם חוזה ענק עם הרב שהתפרסם בהגינותו ובאיכות סחורתו. כדי לעמוד בחוזה הגדול נטל הרב הלוואה גדולה מבנק בצרפת, שהכירו אף הם בשמו הטוב ויושרו, ורכש שלש אניות משא להובלת גזעי העץ מיערות פולין לרוסיה.

ויהי היום, הרב מוסר שיעור, ומזכירו האישי מקבל בשורה נוראה. גושי קרח חסמו את נתיבי השייט – ושלש האניות נתקעו בקרח. האוניות וכל סחורותיהן טבעו במעמקי הנהר. אין קורות עץ. יש חוזה. אין ספינות. יש חוב גדול לבנק.

איך יודיעו על כך לרב? איך מבשרים לאדם שכל הונו ירד למצולות? המזכיר ביקש עזרת תלמיד שנודע כפיקח בעל תושיה. בתום השיעור פנה לרבו: 'ילמדנו רבינו. המשנה אומרת 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה'. אני מבין שצריך לברך את הקב"ה, אך כיצד ניתן לברך על הרעה?'. השיבו הרב מיניה וביה "כשמאמינים בהקב"ה – יכולים לעשות זאת!". המשיך התלמיד לשאול 'היאך יכולים לברך באותן הרגשות הלב? 'כשם שמברך על הטובה'?' הסביר הרב 'מתבוננים כי מאת ה' לא יצאו רעות, והכל לטובה, וכך מברכים בלב שלם ושמח. הוסיף התלמיד 'לפני מספר חודשים ראיתי את הרב רוקד בנישואי נכדו. הרב רקד בכל כוחו בהודיה לה' על הטוב כי לא כלו רחמיו. וכעת ילמדנו רבינו, בבוא בשורה רעה האם גם חייבים לרקוד ולשמוח כמו בחתונה?' חזר הרב והסביר, 'בהישמע בשורה רעה יש לעצור ולחשוב, להגביר את האמונה ותחושת קרבת אלוקים, ואזי- יברך על הרעה תוך שמחה וריקוד!'. פנה התלמיד לרבו 'רבי! תתחיל נא לרקוד. הספינות שלך עם הסחורה היקרה שעליהן, טבעו ואבדו…'. הרב שמע, נפל והתעלף! כשנעור, אמר בכנות ובישרות לב 'קל לומר את מה שאמרתי, אך כשזה מגיע 'למעשה' זה קשה מאוד…'.

בפרשתנו נלמד על מיתת בני אהרן. ומהי תגובת אביהם? 'וַיִּדֹּום אַהֲרֹן'. שותק. מקבל גזירת ה' בדומיה. בעלי הדרוש ביארו הבדל בין 'שתיקה' ל'דומיה'. שתיקה היא חיצונית מהשמעת דיבור, קול ותנועה, דומיה היא פנימית. אהרן לא עצר את בכיו החיצוני בלבד. אמונה ודביקות בה' השרו בקרבו דומיה מוחלטת, בשקט הלב, ומרגוע נפשית פנימית.

לא באנו ביריעה מוגבלת זו 'לדבר' על דרגת 'שתיקת' אהרן. לא באהרן הכהן עוסקים, אלא בנו, למדרש ולא למעשה. כמחנכים אנו חולקים עם תלמידינו זמני שמחה, ואף ניצבים לימינם ברגעי אבדן ומשבר רח"ל. ברגעים הקשים הם זקוקים לנוכחותנו, ולאו דווקא למילים. נחלוק עמהם את השתיקה המביעה, הדממה הגועשת. חבריו של איוב 'שתקו' יחד אתו שבעה ימים עד שבאה עת הדיבור. יש רגעים שהנפש מייחלת לשקט חיצוני כדי שתוכל להאזין לעצמה.

יש תגובה טבעית להתרחק ולהשפיל עיניים מול אדם האפוף ביגון ואבל. מצוי ואדם חוזר לכולל ולמקום עבודה בתום ימי ה'שבעה', והוא חש שמתרחקים ממנו. אין זה מתוך שלא איכפת לנו, חלילה, אלא משום שלא יודעים מה לומר. חושבים במבוכה 'מה אומרים?'. הבה נלמד להכניע נטייה הטבעית שלנו – הצורך לְדַבֵּר. נלמד להזדהות ע"י שתיקה. הִנֵּנִי. אני אתך. ישנם 'יודעי נוחם' מלומדים בדיבור עם אבלים, מה ואיך לומר. לאחרים זה 'עת לחשות'. 'אין שתיקה אלא תנחומין' (אבות דר"נ פי"ד). חשוב להגיע, להניע ולניד ראש, ואף לומר 'אינני יודע מה להגיד…'. פשוט וַיִּדֹּם.

שח לי גברא רבא שרח"ל התנסה בניסיון המר של שכול הבנים. בנים, בלשון רבים. "רבים וטובים באו לנחמני. שוב ושוב שמעתי 'גם רבי יוחנן איבד עשרה בנים… החידושי הרי"ם… הרבי מקלויזנבורג שיכל בשואה את אשתו וכל אחד עשר ילדיו…'. מילים אלה נאמרו לי מתוך כוונה טובה וחמה, ניסו לחזק ולעודד, אך עבורי היו המילים כמדקרות חרב… וכי אני בדרגתם? וכי יש לי רוח-הקודש וכוח התורה כמו להם? הם היו מסוגלים להתמודד! אך מה אני…?".

אמנם, רבי יוחנן היה מנחם ומראה 'דין גרמא דעשיראה ביר' (ברכות ה:), משום שהוא עצמו חווה אבדן ושכול. אחרים יקיימו הדרכת חז"ל 'אגרא דבי טמיא – שתיקותא' (ברכות ו:). על הפסוק דּוֹם לה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ (תהלים לז) פירש"י 'המתן לישועתו'. נצפה ונייחל לישועת ה', להשתתף רק בשמחות, ואז נקיים 'אגרא דבי הילולא – מילי'!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                 להארות והזמנות                                יחיאל מיכל מונדרוביץ'

למה שבת 'הגדול'?

נזכרים בערגה כאשר רבינו ה'פני מנחם' זי"ע דרש טעם מחודש לקריאת השם 'שבת הגדול'. הרי בשבת זו, שבת שלפני חג הפסח, רגילים אנשים לא לאכול את סעודות השבת ב'סלון' הביתי המכובד והקבוע, כי אם במטבח, בפרוזדור או במרפסת. לא משתמשים כל כך בכלי השבת הנאים והמשובחים. וכל כך למה? היות וכבר מתכוננים ונערכים לימי חג הפסח הקרב ובא, מנקים וממרקים, מצחצחים ומצניעים, והשבת, כביכול, מפנה את הדרך לחג הממשמש ובא. שבת זו כולה אומרת 'ויתור'! מוותרים לאחר! רבינו זי"ע נשא קולו בהדר "כל המוותר הוא הגדול"!

ימי מועד בכלל, וימי חג הפסח בפרט, הם הזדמנות לעורר בקרב ילדינו את ענין הרגישות לזולת, הרגשת האחר, ויתור ו'עין טובה'. משתפים את הילדים הקיום ההלכה של 'מתן קמחא דפסחא', ודאגה לחלש. בטור מובא מדרש כי ג' הרגלים הם כנגד ג' האבות. חג הפסח שהוא כנגד אברהם אבינו, שהיה מיוחד בגמילות חסדים והכנסת אורחים.

עיקר ה'חסד' היא ויתור, לתת מעצמי, להעניק משלי, בגוף, בממון ואף בנפש – לחלוק עם אחרים את מה שהקב"ה חָנַּנִי. להרגיש את האחר, לחשוב עליו, להשתתף בתחושותיו, להיכנס לנעליו. נִגָּאֵל באמת – כאשר נִגְאַל אחר עמנו.

בשלהי מלחמת העולם השנייה נתקבצו פליטים רבים בבוקרשט בירת רומניה. ערב פסח תש"ה, הגרמנים טרם נכנעו בפועל, אך המערכה כבר הוכרעה לטובת 'בעלות הברית', ובבוקרשט, תחת שליטה סובייטית, החלו אחב"י להתאושש ולשקם הריסות חייהם. האדמו"ר רבי אליעזר זוסיא מסקולען החל לקבץ סביבו יתומים ופליטים, להפיח בקרבם אידישקייט. הגיעו משלוחים של מצרכי יסוד, ובכללם מצות, אך האדמו"ר התאמץ להשיג קמח נקי ולאפות בעצמו כמות מצומצמת של 'מצות שמורה' כדת וכדין. הוא הודיע לרבנים בסביבה שניתן לקבל אצלו 'שלש מצות למהדרין'.

כשבוע לפני החג בא בנו של האדמו"ר רבי ברוך מסערט-ויז'ניץ אל הרבי מסקולען, ומבקש עבור אביו שש מצות. הצדיק ר' אליעזר זוסיא ענה שהכמות מוגבלת, והרי הציע שלש מצות בלבד לכל רב. "אבא יודע את זה, ובכל זאת מבקש לקבל שש מצות" אומר רבי משה, בן האדמו"ר. למרות הדחק, משגר הרבי מסקולען שש מצות לרעהו האדמו"ר.

בערב החג בא רבי משה אצל הרבי מסקולען ומחזיר לו שלש מצות. "איני מבין, הרי אביך צריך שש מצות!". ורבי משה ממשיך "אבא שואל האם לעצמך נותרו מצות-שמורה?". עונה הרבי "איך נשארו לי? הביקוש כה רב! את הכל חילקתי לאחרים!". מחייך רבי משה "אבי צָדַק באומרו שהנך 'גדול' וכך יקרה. הנה, שלש מצות ביקש ושמר  עבורך!”.

רבותינו צדיקי הדורות זי"ע ומאורי דורנו שליט"א מלמדים ותובעים 'תן מעצמך'! חשוב על הזולת, הבט בו בעין טובה! יש מיליון סיבות לצבור, לאגור, לחסוך, לחסום, למנוע, לשלול ולהרחיק, ויש סיבה אחת מנצחת לתת, להעניק, לוותר, להטיב, לאהוב, להכיל ולחלוק: מפני שזוהי דרך היהדות! רחמנים ביישנים וגומלי חסדים! בני אברהם אבינו שהתפלל על אנשי סדום, מוחל למלך פלשתים, מציל את לוט, ואף מכניס ערביים הביתה בחג הפסח! בנביא יהושע חז"ל דרשו את הפסוק (יהושע י"ג ט"ו) 'הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים – זה אברהם אבינו' (ב"ר פי"ד ועוד). הוא גדול! המוותר גדול!

בבריאת העולם מצאנו 'שני גדולים': וַיַּעַשׂ א' אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים. רש"י מביא מחז"ל " שָׁוִים נבראו, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה 'אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד'". לכן ממשיך הפסוק אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה. ויש להבין, הרי הלבנה צָדְקָה בטענתה, ומדוע נענשה? אמרו חכמים כי טעתה! מלכים אינם משמשים יחד, אך שמש וירח אינם מלכים, הם משרתים! עושים רצון קונם! ממלאים שליחות!

כאשר זוכרים את תפקידנו בעולם, הן בבית והן בעבודת החינוך, איננו מלכים, איננו נִשָּׂאִים, אנחנו חיילי ה' בתפקיד! בדרך זו נחנך ילדינו: נתינה, ויתור, אהבת הזולת ללא התחשבנויות. זה רכיב מרכזי ב'זכר ליציאת מצרים', שהרי אילו היה הקב"ה דן אותנו לפני מצבנו, הרי היינו נותרים, אנו ובנינו ובני בנינו שם במ"ט שערי טומאה. הקב"ה הוציאנו כפי שהיינו, שקועים בע"ז! 'קדש ורחץ' קודם קידש אתנו 'וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם', ורק אח"כ רחצנו וטיהרנו מטומאתנו.

נצא לחרות אמיתית "בשלימות"! וזאת כלשון הרמב"ם 'נפרוק מעל צווארנו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם', נשתחרר מ'מוסכמות' עקרות ו'שעבודים' ריקניים. עין-טובה לזולת 'מגדילה' אותנו, מילה טובה 'מעצימה', נזכור בימי 'שבת הגדול' לוותר ולאהוב, כפי שקוראים בשבת זו "עבדים היינו… עד לכפר על נפשותינו"…. כשנזכור את ראשיתנו ייטב לנו באחריתנו, לשמור על נפש 'גדולה', נקייה מ'חמץ' – התנשאות וגאוה 'המקטינות'…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                   יחיאל מיכל מונדרוביץ'

איך מוציאים קוץ מהלב?

במדרש רבה בפרשתנו מובא 'מעשה' בקצרה, ויש בה לפקוח ולהאיר עינינו בשדה החינוך, ביחס לילדינו ותלמידינו:

עולי רגלים רבים משתרכים ומתקדמים בשיירה ארוכה ב"כביש מספר אחד" העולה ירושלימה, בזמן שבית המקדש היה קיים. הכביש המפותל עמוס בנוסעים, קרונות ועגלות נושאים משפחות, ישנם רוכבי סוסים, פרדות ואתונות, לצד הולכי רגל רבים. אוירה מקודשת ועליזה בין העולים, שהרי 'שמחתי באומרים לי בית ה' נלך". בידיהם "כלי קודש" רבים: בעלי חיים להקרבה, יינות סלתות ושמנים, פירות מעשר שני, מתנות כהונה, ועוד מטענים מקודשים.

והנה, באחד מפיתולי הכביש, נעצר שור גדול ואינו מוכן להתקדם. מימדי גופו הגדולים חוסמים את מרכז הכביש, ובהיות הכביש צר ומעוקל מתהווה 'פקק' של ממש. בעל השור הקדישו לקרבן, פיטמו בביתו כראוי, וכעת 'מטפל בהבאתו', אך השור נעצר. רגליו נטועות ואינו זז קדימה. אנשים קוראים ו'צופרים', מבקשים לפנות את הכביש. בעל השור נלחץ ומנסה למשוך, לדחוף, לגעור, ועוד. הוא אף מצליף בעדינות כי נזהר לא להטיל מום בקדשים, חלילה.

והנה, עובר במקום עני אחד. הוא רואה את הלחץ בו נתון בעל-הבית. הוא רואהו מאיץ בשור, דחיפותיו נעשות חזקות יותר, משיכותיו והצלפותיו באות עם 'יותר מקורטוב' כעס. אך כבר דרשו חכמים את דברי חז"ל "כל הכועס כאילו עובד ע"ז" – ההשוואה ביניהם "ששניהם אינם מועילים"! אך בעל השור אינו מרגיש זאת, כי הרי כעסו נוטל ממנו חוכמתו לרגעים אלה. הוא מושך וגוער בשור, דוחף ומאיים, מצליף ואף קושר חבלים לגוררו, אך השור תקוע!

מוציא העני מחיקו צרור עשב ריחני הקרוי "טרוקסימא". הוא טוען "למה לא לנסות בטוב?". מְקַּרֵב עשבי טרוקסימא לנחירי השור הרחבות, השור מריח להנאתו, ואט אט מתחיל לפסוע בעקבות הריח הנעים. הריחות גורמות לשור להתעטש. הוא מעלה כיח וניע, ומרוב ההתעטשויות יוצאת מגרונו מחט! מתברר כי לקראת הנסיעה אכל שחת, ובלי-משים בלע אף מחט. המה ראו כן תמהו! "נס שזו יצאה כאן ועכשיו!" קרא אחת הניצבים "אילו היה נשחט בביהמ"ק בעוד המחט בקרבו, היתה מתעוררת 'שאלה' על כשרותו, שמא נעשה טריפה, והיה השור מוּצָא ל'בית השריפה'… זה לא 'מקרה' שהשור 'נתקע' בדרך, משהו הפריע לו! בזכות הטרוקסימא געש השור והתעטש, ושב לחזקת כשרותו!

סיפור אקטואלי ביותר! תלמיד בת"ת או נער בישיבה קטנה 'נתקע' בדרכו העולה בית השם. הוריו/מחנכיו נלחצים. דומים הם לבעל השור, חוששים מה'צפירות' בסביבה ו'דעת קהל' – 'מה יאמרו הבריות'…, חשים חובה בהולה להזיזו בכל מחיר! גוררים אותו בכוח ומאיימים, דוחפים ואף מצליפים בנפש… אותו 'נער תקוע' דומה לשור בכך ששניהם לא מסוגלים להסביר מה בדיוק עוצר אותם. כוחנות לא תועיל! עובדה, הנזקק לְהַעֲנָשָׁה [בוודאי, עם הצטדקויות מהודרות] מוצא כי הוא זקוק לה שוב ושב, הרי שהעונש אינו מועיל… אולי הוא מרגיע חרון הכעס [שדומה לע"ז] של הבוגר, ומחזיר לו, 'כאילו', את הכבוד. אך ההצלפות הפיזיות והמילוליות גורמות נזק והופכים את הצעיר לבעל מום!

מחנך אמיתי משתמש בטרוקסימא! מוליך אחריו את הצעיר בדרכי נועם, אט אט מושכו בדברים רכים, מאזין ומקשיב, ואז בס"ד תצא המחט מאליה, תשתחרר המועקה הטמונה בקרבו, ה'קוץ' שדוקר מבפנים וחסם התקדמותו. אכן, יכולים בכוח להעלות את השור לירושלים, במנוף או ב'מלגזה'. ומה יקרה שם? הרי לא הוציאו את המחט, שם יימצא טריפה… כך עם נער צעיר! אפשר לכפות ולהכריח – הרי תמיד "המערכת חזקה יותר", יענישו ויפעילו סנקציות, יעבירו לישיבה אחרת, אמנם 'המערכת' יכולה "לנצח בקרב" ברם "תפסיד את המערכה" כי בהמשך יִפָּסֵל וְיִטָּרֵף ל"ע.

נדרשת המון סבלנות. השורות נכתבות בשבוע היארצייט של מרן הג"ר שלמה זלמן אויערבאך שזכיתי ליהנות מאורו הבהיר והשפיע עלינו מטובו הגדול. הוא היה אומר "מי שאין לו יד – פטור מתפילין, ומי שאין לו סבלנות – פטור מלחנך!". לא פותרים בעיות בכוח, כמו שלא מכבים בערה בנפט. הדרך היחידה לשחרר קוצים מנפש הנער היא בקירוב וחום, לא להיכנס אתו לשיחות בירור המלחיצות, לא לדיונים שיפוטיים 'על מה ולמה', אלא רק במעטפת חום, עם המון 'עשה טוב'. בחוקי הפיזיקה חום מרחיב. נרחיב את נקבוביות הנפש, וכך ישתחררו המחטים והקוצים!

נלמד מאלה שהצליחו: נקרא דרכי החינוך של הג"ר מאיר שפירא, מרנא החזו"א, הג"ר יעקב ניימן, הג"ר גד'ל אייזנר, הרב ר' שלמה מבאבוב, הג"ר אהרן ליב שטינמן, ועוד, שבסבלנות ואהבה חינכו באמת, והעמידו דורות איתנים. גם היום מעוררים ומכוונים אותנו לרעות גדיי צאן קדשים 'בנאות דשא', 'להוציא יקר מזולל' על מי מנוחות.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

היכן החצי האחר שלך?

היכן החצי האחר שלך?

זכינו והגענו לפרשיות הנפלאות של 'מלאכת המשכן'. התורה מקדישה פרקים ארוכים ומפורטים על כל חלק ורכיב במשכן. הקדמונים דרשו והשוו את המשכן וכליו לעיצוב נפש האדם, על משקל 'בִּלְבָבִי מִשְׁכָּן אֶבְנֶה לַהֲדַר כְּבוֹדוֹ…'.

בעלי הדרוש התבוננו במידות ארון הברית. באופן חריג, כל מידות הארון חצויות! וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים: אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ. הרי זה אומר דרשני! [ראה דרשותיהם של רבותינו בעל הטורים, הכלי יקר, ועוד]

הארון הוא 'כלי' המכיל 'לוחות העדות כתובות באצבע אלוקים'. ארון הברית דומה לאדם שבקרבו נשמת חיים, החצובה מתחת כסא הכבוד. אך האדם – מידותיו חצויות. הוא זקוק לאדם נוסף שֶׁיַּשְׁלִימוֹ, יעמוד כנגדו, יסייע בבניינו, ייטול חלק בפיתוחו, ויחדיו להביאו לשלימות. נבחין בפרשתנו כי בכל כלי המשכן נאמר 'ועשית', בלשון יחיד. אך בארון שינה הקב"ה נוסח ציוויו, באומרו 'ועשו' – ברבים, כי בבניית הארון, הכלי שמכיל את הנשמה, הכלי של התורה הק', נדרשת 'עבודת צוות', עשייה של רבים, חיבור של שני החצאים, רב ותלמיד, הורים ובן, חברותא…

תלמיד המתקשה דומה לאסיר שלפניו דלת אטומה. בעצמו אינו יכול להשתחרר. אין חבוש מתיר עצמו… הדלת לא נפתחת מבפנים. הוא זקוק שיפתחו לו את הדלת מבחוץ. אמנם יצטרך אף הוא לדחוף מבפנים, אַחֵר לא יכול לסיים את המשימה שלו במקומו, אך הוא צריך סיוע, שיפתחו לו פתח כפתחו של מחט, ואז יורחב לִכְדֵי פתחו של אולם.

צדיקים, גאונים ורבנים לרוב 'נתגלו' ע"י אנשים טובי-עין ברי-לבב אשר 'פחתו להם את הדלת'. לדוגמא, הקדוש ר' אייזיק'ל מקאליב, הצדיק ר' נחום'קה מהורודנא רבו המובהק של החפץ חיים, הגאון ר' שלמה קלוגר, ועד רבים שהאירו עולמות בזוהר קדושתם, התחילו כ'ילדי רחוב', עד שאיש 'זר' עשה 'מאמץ קטן נוסף' למענם. גם בדורות אחרונים זכתה עולם התורה בכלל, ויהדות אמריקה בפרט, לשני מאורות גדולים שחוללו מושג 'בן תורה' בקרב היבשת החומרית… ה"ה: הג"ר אהרן קוטלר ר"י 'לייקווד' והג"ר יעקב קמינצקי ר"י 'תורה ודעת'. שני גאונים אלה בני-עניים היו שלמדו ב'חיידר' בעיר קובנא. כאשר חבריהם התקדמו ונסעו לישיבות הק' נותרו שניהם מאחור. קַצָּב העיר, 'יהודי פשוט', החליט להעניק להם 'דמי נסיעה' שיצטרפו אף הם ללמוד בישיבת סלבודקא. כל השאר היסטוריה….

כי קרוב אליך הדבר מאוד! נצא קצת מד' אמותינו, נבחין בתלמיד שזקוק מאתנו ל'עוד'. מנהל לוקח תחת כנפיו תלמיד חריף-ומרדן שהמלמד לא מסתדר אתו [וכנראה גם חושש מפניו]. מלמד מתמסר לתלמיד חלש, וטורח למענו השקעה 'נוספת'. 'פעיל' נוסע לערוך ביקור בית, משכנע הורים לרשום בנם לישיבה טובה. רַשָּׁם טורח לתור אחר משפחות קירוב, לעודדם לשלוח ילדיהם לגנים תורניים. אברך מפריש 'מעשר זמן' ללמוד פעמיים בשבוע עם 'מתחזק'. נקנה לעצמנו קנייני נצח, נזכה למעלות עצומות שנאמרו על זיכוי הרבים, אַשְׁרֵנוּ בעוה"ז ובעוה"ב. אין סיפוק גדול מזה!

הנה דוגמא מרגשת שפגשתי לאחרונה 'מקרוב': תלמיד כתה ח', נער בן 13, לא ידע לקרוא כלל! הוא אינו נופל ביכולת אינטלקטואלית, אלא 'נופל בין הכיסאות'. כבר חמש שנים שהוא משקיע אנרגיה בהסתרת הקושי, וכמצוי במצבים אלה – דחה וחמק מכל עזרה. מחנך לקח אותו כפרויקט אישי. קיים אתו שיחות מוטיבציה, והביאו להכרה שהוא עשוי להצליח! המחנך איתר מקצוען שיתחיל ללמד אותו מא' ב'… המחנך גייס תורם, 'איש יקר', שיממן את השיעורים, ואף פרסי עידוד. ב"ה הבחור קורא! ובעיקר, התגבר על הפחד להתמודד. המחנך ממש 'מתיר אסורים'!

קח לך פרויקט אישי! קְנֵה חלקת עולם-הבא נוספת! חֲשֹׁב על תלמיד שמסוגר מאחורי דלת נעולה, ובידך המפתח! ומי עוזר למי? מי 'החצי' שעוזר – ומי 'החצי' שנעזר? ידוע שרבינו הבית ישראל זי"ע היה מעודד את הקרובים אליו לקרב בחורים חלשים, אנשים מרוחקים ממקור מים חיים וכדו', באומרו שבכך יזכו לכפרה על חטאות נעוריהם! איננו משקיעים באחר כי אם בתיקון עצמנו! על משקל דברי חז"ל (מדרש רות) 'יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני – העני עושה עם בעה"ב'. כך דרשו על שני מחציות שקל הקודש – שמתחברים יחדיו ליצור 'מטבע של אש' שלם!

'פתיחת ההיכל', עזרה בחילוץ מתקשה מאחורי 'דלת סגורה', אינה דווקא בדברים גדולים ומורכבים, כי גם במעשי שיגרה עם תוספת תשומת לב! כמחנך נודע לך על 'תקלת תקשורת' בין הורים לבין מחנך עמית. ההורים נותנים בך אמון ואתה מציע לגשר ביניהם! תלמידך בעבר מתקשה קצת בישיבה ואתה 'קופץ' לבקרו, הצלת נפשות! תמכת במלמד צעיר, נסכת בו אומץ בראשית דרכו, הדרכת אותו בדרכי הוראה, זכויות אינסופיות נזקפות על כך לטובתך!

תטביע חותם בעולם. העושה למען הזולת, המזכה את הרבים, עליו נאמר 'וצדקתו עומדת לעד'. לא כולם יכולים בפועל לעשות, אך הם נודבים ותורמים, וכך הם שותפים. יֶרֶךְ הַמְּנוֹרָה רמז לתמכין דאורייתא, והוא חלק מהפצת אור עולם. וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בתוך כל אחד ואחד. תן עיניך וליבך, הושט יד, וְהָכֵן מקום להשראת השכינה!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

'אמפתיה' – מה זה?

'אמפתיה' – מה זה?

פרשתנו מהווה 'נקודת שינוי' בסדר פרשיות התורה. מתחילת החומש קראנו על בריאת העולם, דורות הראשונים, 'מעשי אבות', גלות וגאולת מצרים. זהו. נגמרו ה'סיפורים', כביכול. מעתה מתחילה ה'עבודה'. משפטי ה' ותורותיו.

בפרשתנו מלמדת התורה על יחסנו לגֵּרים: 'וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ'. לא-תעשה. במקומות נוספים חוזרת התורה על כך גם כמצות-עשה 'וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר', בפר' עקב. הסיום בשני הפסוקים זהה: כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. מה מלמדת אותנו התורה הק' בסיום זה? וכי משום שאבותינו היו גרים לפני אלפי שנים – לכך לא נפגע, נָצֵר ונציק לגרים? ואילולא כך – כן היינו פוגעים באוכלוסייה רגישה זו? אנשים שזה מקרוב באו וסובלים מקשיי התאקלמות?

דבר גדול ועמוק מלמדת בזה התורה. התורה מבקשת כי נהיה אמפתיים. מהי אמפתיה, ומה בינה לבין סימפתיה? סימפתיה ואמפתיה שתיהן מידות טובות, מיסודות 'בין אדם לחברו'. הסימפתי לזולתו מגלה רגישות לכאבו, מרחם על סבלו וחומל על צערו. האמפתי מרגיש שותפות והזדהות עם הזולת. לא 'רגיש אל הזולת, אלא 'עם הזולת', הוא מכניס עצמו לתוך מנעליו של האחר, מתחבר לרגשותיו, משתתף ומזדהה ממש עם הקושי של המתקשה. לדוגמא: "בעבר הייתי מרגיש סימפתיה להורים של ילד חולה. כאשר בתי חלתה [היל"ת], התחלתי להרגיש אמפתיה כלפיהם".

שלא יובן כי ה'סימפתי' אינו ראוי, וכי ה'אמפתי' מעולה ממנו ומושלם. אדרבא, לעתים חייב מטפל מקצועי לשמור עצמו מאמפתיה ולדבוק דווקא בסימפתיה, שהרי אם יכניס עצמו ל'נעלי' האחר, ישקע אף הוא, ו'אין חבוש מתיר עצמו…'. כדי לעזור לשני, להוציאו מאפלה לאורה, צריך להתייחס אל מצבו, 'באהבה מנותקת' ולא להיגרר פנימה. עם זאת, כשאדם במצוקה זקוק לאמפתיה – לצד סימפתיה. האמפתיה מאפשרת לו 'אויר לנשמה' עד שתבוא עזרה.

ראובן החליק לתוך בור עמוק. הוא נתקף בחרדה: מתקשה לנשום, עיניו מתערפלות, חש יובש בפה, וגפיו רועדות. הוא בסכנה. שמעון רואה את המצב, ומחליק עצמו פנימה להיות יחד עם ראובן בבור. שמעון אינו יכול עכשיו להוציא את ראובן מן הבור, אך הוא מרגיעו, "אני איתך, אינך לבד, שנינו באותו משבר". ראובן נרגע מחרדתו המסוכנת. יחד מצפים לעזרה. לוי עומד מבחוץ, על שפת הבור, ורואה מצוקתם. קורא לעברם, משליך אליהם מים ואוכל. לוי אינו סובל עמהם, אך בגלל שהוא 'מבחוץ' הוא מצליח לשלשל אליהם חבל, למשוך ולהעלותם מן הבור.

התורה מצווה כי נחזור אחורה בזמן, לתקופה בה גרים היינו במצרים. נרגיש נפש הגר בהזדהות ובאמפתיות. נחבור לנקודת הקושי שלהם. ולא לגרי הצדק בלבד! הקדמונים כללו במצוה זו אף 'עולים החדשים', 'עוברי דירה', ו'בעלי תשובה'. אמת, קשה לנו להרגיש שאנחנו היינו עבדים במצרים, אך כן יכולים להתחבר לנקודה ולזמן בהם חשנו איזו זָרוּת, ריחוק וניכור. כאשר נציף בנפשנו את התחושות הקשות שחווינו אז, נוכל לאהוב גרים ודומיהם כראוי, להזדהות עם מצוקתם, ולהימנע מפגיעה בהם. כאשר המתקשה מרגיש 'הם מבינים אותי' – הקושי שלו נעשה קל…

כמחנכים שעובדים עם אנשים, נלמד זאת. יש אנשים חלקים, ויש מסובכים. נהיה אמפתיים עם כולם, לא נביט אליהם 'מלמעלה', לא לחשוב 'עליהם' בתחושת 'עליונות'. נלמד להרגיש, לשאת 'איתם' במשא. לא נדון אנשים בשיפוטיות, 'למה אתה כך, איך הגעת למצב זה, מדוע עשית כך'. נעמוד לימינם בלי 'להכשיר' פצעיהם במלח גס…

רבינו חזקיה ב"ר מנוח, ה'חזקוני', מחדד נקודה חשובה: כוונת התורה כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, היינו שקועים אף אנחנו בע"ז, בשערי הטומאה, והקב"ה הוציאנו משם. לכן 'נבין ונרגיש' את אלה שמתמודדים עם יצה"ר פעיל ורוגש! חז"ל הורו שאסור לומר לגר 'זכור מעשיך הראשונים'. לגר אין לומר, אך לעצמך כן, זכור מעשיך הראשונים! מדוע הנך שופט את האחר, הזר והמוזר? וכי תמיד אתה היית מצטיין? לא היו לך קשיים גשמיים ואף רוחניים?

בחור ישיבה כאוב נכנס לרבינו ה'פני מנחם'. לאחרונה נודע לו כי אימו היתה בעבר גרושה, ומשום-מה לקח זאת מאוד קשה. הציע לו משגיח הישיבה שיעלה לרבי, הרָגיש והאוהב, באמונה כי שם יִגוֹל את האבן מעל ליבו. שָׁמְעוֹ רבינו והרגיעו ב'פשטות': "גם אמי הרבנית ע"ה היתה גרושה לפני שנישאה לאבי. אומרים עלי שיצאתי די טוב…"!

עה"פ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם מצטט רש"י הק' דברי רבי נתן (ב"מ דף נ"ט) 'מום שבך – אל תאמר לחברך'. אנשים נוטים לחפות על חסרונם ע"י הטחת אותו פגם בזולת. ברוח הדברים אפשר לפרש דברי רבי נתן, אל תאמר לחברך שהוא בעל המום, תוך שאתה מסתיר שזה גם מום שבך. אדרבא! חשוף בפניו כי גם לך היה קושי דומה, המום הוא גם בך, לכן אתה מבין אותו 'לגמרי', 'זה מום של שנינו', עמך אנכי בצרה! זו האמפתיה שהתורה מבקשת מאתנו.

חֲשֹׁב על האחר, לא ממקום גבוה אלא כשווה. אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה… אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ. אמנם אתה מַלְּוֵהוּ, אך הוא עִמָּךְ.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

במי כדאי להשקיע?

'פרשת קבלת התורה' פותחת ב'סיפור' ביאת יתרו למדבר, ויש בו 'הקדמות ויסודות' חשובות לקראת קבה"ת. וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה… וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ, אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם… וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר… מעיר הגאון המלבי"ם שאחרי שהבכור גֵּרְשֹׁם קרוי הָאֶחָד, היה להמשיך וְשֵׁם הַשֵּׁנִי אֱלִיעֶזֶר. מדוע נקרא אליעזר, הָאֶחָד? וכותב, כי משה רבינו התייחס לשני בניו בחשיבות. כל אחד מהם הוא 'אחד מיוחד'. על רעיון המלבי"ם הוסיפו: בפרשת ה'תמידין' נא' אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. כבשים הם, אמנם, אֶחָד שֵׁנִי וגו'. אך אצל בנים לא מונים כך, אֶחָד שֵׁנִי שְׁלִישִׁי, אלא אחד, ושוב אחד, כל אחד מיוחד בפני עצמו. כל ילד וכל תלמיד.

לקראת 'קבלת התורה' מחדדת התורה תובנה זו. אל לנו להקל ראש ב'בודד', קטן ככל שיהיה, אין אנו יודעים מי עתיד לגדול בתורה, מי עתיד להנחיל את התורה! לפניכם דברי חז"ל (מכילתא בפרשתן ועוד) המפליאים כל שומע, ומחייבים כל מחנך: "וְהָיוּ נְכֹנִים… כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי – מלמד, שאם היו חסרים אפי' אחד – אינם רשאים לקבל!" הבריאה כולה ממתינה למתן תורה, מעמד שיא בעולם – והכל תלוי בבודד, ביחיד. בלעדיו אין כלום! וכן מצאנו במדרש (רבה, כי תבא) "מעשה ב'רבי' שהיה דורש בביהמ"ד הגדול, וכשהיה מבקש להיכנס לדרוש, היה אומר 'רְאוּ אם נתכנסו כל הקהל!'. ומהיכן למד? ממתן תורה. שנא' יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה"א בְּחֹרֵב, בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי" ע"כ המדרש. 'כל קול קובע!', התורה תלויה ו'ובאו כולם'!

מלמד עמל ללמד תלמידיו. העבודה מייגעת, נדרשת הכנת שיעורים יסודית, מנוחת הנפש והגוף, וערנות לנעשה בכיתה. המלמד מוטרד כי 'בן ראש הכולל' טרם הבין מהלך הסוגיא. הרי הוא חייב לדעת. יש אב, אברך, שמתקשר למלמד פעמיים שלש בשבוע, ומוסר נפשו (ואת נפש המלמד…) בעד הצלחת בניו. המלמד לחוץ, כי בן אברך זה חייב לדעת טוב. כך גם האחיין של הבוחן, הנכד של סגן המנהל, למענם המלמד מתאמץ וחוזר, שחלילה לא יסיימו שבוע כאשר החומר הלימודי רופפת בידם. ויש גם את הבן של הנהג, הילד של המוכר ב'טמבור', תלמיד שבעבר הרחוק למד ב'גן שפתי', בתוככי לב המלמד, במצפוני נפשו חש "ידעו – טוב, לא ידעו – לא נורא…". נורא מאוד! חז"ל (סוכה כח) מלמדים "שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן… קטן שבכולםרבן יוחנן בן זכאי". מדהים! 'קטן' זה נעשה 'מוסר התורה' לדורות! השתלשלות התורה עברה דרך 'הקטן' שבתלמידיו! הרי שאין לוותר על אף תלמיד 'קצה'!

היות ולכל יחיד ויחיד יש חשיבות, לכן על המחנך לחשוב על צרכיו הייחודיים של כל אחד שבהם. אתה אומר מָשָׁל על אב האוהב את בנו, זְכֹר כי בכיתה יש יתום מאב. אתה משוחח על 'תפילה' שאינה שבה ריקם, הַרְחֵב והתאם שיחתך אף לתלמיד שאחותו הקטנה נפטרה לאחר מחלה שֶׁלֻּוְּתָה בתפילות אין סוף. חֲשֹׁב על העולה החדש שעדיין מתקשה בהבנת השפה, זכור את התלמיד שביתו פֹּרַק וחייו מטולטלים וטרופים. קשה לך לזכור כל אחד? קשה 'להחזיק ראש' מי רגיש לגלוטן ומי אלרגי לבוטנים? אם קשה לך – כנראה שטרם נקבעה אהבת התלמידים בליבך! אב אוהב זוכר צרכי כל בניו. אם אוהבת זוכרת אף תאריכי לידה העבריים והלועזיים של כולם, ואף מספרי זהות…

מלמד טוב מכיר כל תלמיד ואיכויותיו. יש תלמיד שמעלתו אינה דווקא בלימוד אלא בארגון. המלמד מכוון שתלמיד זה יהיה 'אחראי' על דא ועל הא, ובכך יבנה אישיותו. המלמד זוכר מיהו ה'בעל מנגן' כדי להעצימו ע"י שירה בכיתה בימי שישי ובאמירת 'הלל' בר"ח. המלמד זוכר מי אוהב להביא עוגה ביתית למסיבות, ומי אוהב לכתוב חרוזי-שירה.

ביצי"מ נא' שיצאו 'על צבאותם', ופירש"י שיצאנו לפי שבטים, מסודרים. גם בים סוף עברנו בי"ב שבילים נפרדים. סביב למשכן חנינו שבטים ודגלים. על סדר זה שמרנו אף במסעות, מחולקים לשבטינו כ'תיבה' או כ'קורה'. ואילו במעמד הר סיני עמדנו כולם יחד, ללא חלוקה לשבטים. 'מתן התורה' נועד לכולם יחד, לכל יהודי 'הזדמנות שווה'!

שח ראש ישיבה חשוב שליט"א כי בשנות בחרותו ב'ישיבה קטנה' פוניבז' שאלו רבו הג"ר מיכל יהודה ליפקוביץ "בין חברי כיתתך, מי יצמח, לדעתך, להיות 'גדול'?". התחיל הבחור להרהר. עֲצָרוֹ רבו ואמר "אין לך מה לחשוב. אין כל דרך לדעת זאת היום! ראיתי ויש הפתעות. לכן משקיעים בכל אחד!". רבים מאתנו כבר ראו 'הפתעות' אלה!

כאמור, שושלת התורה עוברת מריב"ז, 'קטן' תלמידי הלל הזקן, דרך תלמידו רבי אליעזר 'הגדול', שבכלל היה מעין בעל תשובה שהתחיל ללמוד בבגרותו. ממנו ממשיכה התורה לעבור דרך תלמידו רבי עקיבא, רועה צאן, בן גרים. בתחילה איבד כל תלמידיו… התחיל מחדש… יש הפתעות! במי כדאי להשקיע? מי כרטיס הזוכה? מי יודע?…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

יציאת מצרים שלך!

בני ישראל עומדים מפוחדים על שפת הים. נושאים עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם. מה עושים? ויצעקו אל ה', שאומר למשה רבינו 'דבר אל בנ"י ויסעו!". הראשון מול קו המים ניצב גרשון בן עמינדב. הוא יודע שעליו לקפוץ, אך בליבו חששות רבות! מי הים שוצפים וגועשים. שמא יתקע בסלעים בלתי נראים? המים בוודאי קרים באשמורת הבוקר. הוא מתלבט. הוא יודע שעליו להאמין ולקפוץ לים, אך אינו מצליח לחבר בין ידיעה לעשייה! ובעוד גרשון שוקל וחושב, עוקף אותו משמאל אחיו 'נחשון', מזנק פנימה לתוך מי הים. ויבקעו המים! נחשון עשה את מה שידע והאמין שיש לעשות. לא חשש ולא נרתע. הוא זכה לתהילת נצח. עד היום קרויים 'נחשונים' על שמו!

אין מקור לאגדה זו, אך כמו שיש 'נחשונים' יש 'גרשונים' רבים מאז ועד היום. יודעים אך לא מסוגלים לפעול, מאמינים אך לא מתקדמים 'למעשה'. האמת ניצבת מולם, קוראה להם והם אינם באים. כבולים, מעוגנים, תקועים.

על יהודי להאמין ביכולתו לעשות שינוי! הקריאה הראשונה של הקב"ה לאברהם אבי האומה היא "לֶךְ-לְךָ"! קמים והולכים! אמנם, עַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד, ומשימת החיים היא להתפלל לה' 'וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי' ולפעול, לְמַמֵּשׁ! נפתח דפים חדשים בחיינו. יציאת מצרים היא יסוד לכל הגאולות, ובמיוחד לגאולת היחיד ממֵיצריו האישיים. גם השקועים הרחק משערי הקדושה, גם המשועבדים ליצה"ר המכונה פרעה, יוצאים ביד רמה! דרש רבינו נפתלי צבי מרופשיץ, 'תחילה למקראי קודש – זכר ליציאת מצרים', כאשר אדם מסופק האם אף הוא מסוגל 'להתחיל מחדש ולהיות קדוש', הריהו כבר שקוע… מבוגר… רגיל… עליו לזכור את יציאת מצרים! יצאנו! התחלנו! משעבוד לגאולה!

את הפ' מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ (איוב ל"ה י"א) דורשים חז"ל כי הקב"ה מלמד אותנו חכמה ע"י שנתבונן בטבע בעלי החיים. אחד משרצי הים הוא ה'לובסטר'. טבעם של שרצים אלה, גופם רכרוכי ורגיש, וצדף שריון מכסה ומגן עליהם. הלובסטר גדל ומתרחב, אך השריון, 'הבית', לא גָּדֵל אתו. הוא חש חנק, מתקשה לחיות בשריון הישן שנעשה צר מלהכילו. אך הוא חושש מאוד! אכן הוא מסוגל להשיל מעליו את השריון הצפוף, גופו יְפַתֵּחַ שריון חדש, אך לבינתיים הוא חשוף ופגיע! כל אבן תשרוט ותהרגו! כל דג קטן ינגוס בו ויאכל בשרו הרך! יש 'לובסטרים' שחוששים להשיל את השריון הישן, נותרים חנוקים וצפופים. אינם מאריכים ימים… לעומתם יש אמיצים וחכמים. מוצאים מסתור זמני תחת סלעים, ומשילים מעליהם את השריון הצפוף. יוצאים מצרה לרווחה. כעבור שבוע מתקשה השריון החדש ומתפתח עליהם. כעת טוב להם! החיים הטובים לפניהם! שבוע קשה – וזהו!

חז"ל מסרו כי רבים מבנ"י לא זכו לצאת ממצרים בגין רשעותם, ומתו בשלשת ימי האפילה. הקשה רבינו הרא"ש בפירושו עה"ת (פר' בא), איך יצאו דתן ואבירם ממצרים, ולא מתו? וכותב 'יש לומר אעפ"י שהיו רשעים – לא נתייאשו מן הגאולה'. חידוש משמעותי! לא 'רשעים' גרידא מתו במצרים, כי אם אלה שהתייאשו מן הגאולה! לא האמינו שניתן להשתחרר מכבלי מצרים, לעבור ולהתחדש, השלימו עם 'אנחנו כבר כאן'. לא האמינו ביכולת שינוי!

אחרי שראו את הניסים יצי"מ העצומים עדיין היו שהרהרו בספקנות 'הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם… מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם'. לא מובן! הֵמָּה רָאוּ! כֵּן תָּמָהוּ? נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ? מבאר רבינו ה'כתב סופר', לא האמינו שאף הם ראוים לגאולה. אומרים למשה שהגאולה נועדה לצדיקים, לכשרים, אך לא להם! עצמות יוסף והשבטים הוצאו להיקבר בארץ ישאל, אך מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לאנשים רגילים? וכי לנו לא טוב הקברים שבמצרים! משה משיב אַל תִּירָאוּ, הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם! גם לכם, לכל יהודי! ה' יִלָּחֵם לָכֶם, כולם ראוים להיגאל!

חובתו לחזק תלמידינו, ילדים ונערים, שיאמינו ב'יציאת ממצרים' ויזכו ל'קבלת התורה'! אין להתייאש מן הגאולה! שינוי אינו קל, יש ימי הסתגלות, אך אין התקדמות בחיים בלי מאמץ. אין להישאר תקוע ונטוע במקום – ורק לקנא באמיצים שכן העזו 'לצאת'. צא גם אתה! הֱיֵה אף אתה נחשון, אל תוותר מאחור. חובה עלינו, ההורים והמחנכים, להכיל ו'לחבק' את 'יוצאי מֵיצרים', ללוותם בימי הקושי הראשוניים, להבין את העליות והירידות שצפויים בדרכם.

קשה לנו? נלמד מאלפי 'בעלי תשובה' אשר זכו לנטוש אורח חייהם ועשו מהפך בנפשם! שבת, כשרות, צניעות, מא' ועד ת'! גיבורי על! הלוואי ונתקרב אנחנו לדרגתם, למקום הגבוה בו הם בעלי תשובה עומדים! עשו והצליחו!

העולם לא היה מתפתח – ברוחניות, ואפילו בגשמיות, ללא פורצי דרך שנענו לקריאת 'לֶךְ-לְךָ'! החי ללא שינוי, מרוב חשש אינו מעז לצאת מאזור הנוחות שלו, לא מסוגל להזדקף ולהכריז 'מצאתי אור, אלך בעקבותיו', רגליו דבוקות והוא מיואש מגאולתו האישית, אינו מתחדש, אינו מתנער, אינו משתנה, חי בגסיסה ארוכה ומתמשכת, הוא קובר עצמו בימי האפילה. חבל לחיות בחשכה כאשר הקב"ה מבטיח לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

ולמען תספר…

בימי רבינו הבעל-שם-טוב היתה גזירה קשה על היהודים. יצא ליער, עמד ליד עץ מסוים, הדליק נר והתפלל לביטול הגזירה. ראו ישועה גדולה. בימי תלמידו, המגיד הגדול ממעזריטש שוב היתה גזירה רעה. יצא עם תלמידיו ליער ואמר "איני זוכר את מיקום העץ, אך אני יכול להדליק נר ולהתפלל". נושעו מהגזירה. כאשר נזקקו לישועה בימי תלמידו רבי משה ליב מסאסוב, אמר לתלמידיו "אינני מכיר לא את היער ואף לא את הנר, אך ביכולתי להתפלל!" תפילתו פעלה וליהודים באה רווחה. כאשר פנו לרבי ישראל מרוז'ין אודות גזירה רעה, אמר "אינני מכיר לא את היער ואף לא את הנר. גם להתפלל כמותם אינני יודע, אך לספר את הסיפור אני יכול"… ובכך נתבטלה הגזירה!

'סיפור חסידי' זה ממחיש את מצבנו 'באחרית הימים'. הדור הצעיר (ולא רק) עומד מול ניסיונות ופיתוים מתחדשים ומסוכנים. נושאים עיניים לעבר דורות עברו ותוהים 'מאין יבוא עזרי'? אבל, אין בנו את העמידוּת וכוח הסבל של דורות קודמים. ככל שהדורות נחלשים כך יצר הרע מתחזק. והנה, גם בדור ירוד זה מתעוררים בכוח הסיפור החם.

סיפור הוא כלי מרכזי בעבודת החינוך. טעות לחשוב כי לקטנטנים מספרים סיפורים כי עדיין אינם מסוגלים להבין 'דברים רציניים'. סיפור הוא 'דבר רציני', תורה בפני עצמו, ויש להשתמש בסיפורת גם מעבר לגיל הרך. ישנם מלמדים המתייחסים לסיפור כ'פקק' בימים גשומים שאין יוצאים לחצר, או כשהתלמידים לא מרוכזים ללמוד. סיפור הוא לימוד של ממש! בכוח הסיפור לעצב את נפש האדם, ללטש את החומריות, ולהצית השראה ושאיפות.

סיפר לי אברך: בישיבה הכרתי בחור, צעיר ממני בשנתיים, מעיר אחרת, התיידדנו וקבענו חברותא. פעם סיפר לי כי אישיותו נבנתה מכוח הסיפורים שהמחנך שלו בת"ת היה מספר. סיפורים על ימי קדם ועל ימינו, סיפורים על צדיקים 'מלידה' ועל כאלה שהתאמצו להיות צדיקים. המחנך היה מספר על התגברות ועל התבגרות. סיפוריו היו עמוסים במסרים ובידיעות, ובעיקר: נשארנו עם כמיהה להפנים, לספוג אל קרבנו התכנים והלקחים. ממשיך הבחור ואומר לי: שמעתי אותו, ואמרתי לו שאני מתרגש מאוד לשמוע את זה, כי גם אני, בתלמוד תורה שלי, היה מחנך שהקדיש זמן לסיפורים מעוררי השראה, ואין ספק שלסיפוריו יש חלק גדול בהתפתחותי הרוחנית. כאשר המשכנו בשיחה התברר לנו כי שנינו הכרנו אותו המחנך! בתחילה עבד בת"ת שלו, ואח"כ עבר ללמד בת"ת שלו!

בפרשתנו אומר הקב"ה למשה רבינו: וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם… וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'! הסיפור מביא לידיעת השם! סיפור מתקבל תמיד באהבה. הוא מחנך מבלי להטיף, מלמד ואינו מוכיח, מעורר ואינו מייסר. השומע נישא על כנפי הסיפור ומעוררים בו רצונות טמונים. סיפור עוקף את מחסומי ומסֵכות יצה"ר.

כמו שמלמד מקדים ומכין שיעור גמרא, כל יש להכין גם את הסיפור. את הסיפור 'שותלים' בתוככי לב האדם, לפיכך נתייחס אליו ברצינות. בסדרת הספרים המיוחדת 'כֹּה עָשׂוּ חֲכָמֵינוּ', עליה גדלו דורות של יראים, הוסיפה המחברת מרת סגל ע"ה בסוף כל כרך 'פרקי מתודיקה' שנועדו להדריך את המספר. [וחבל שמהדורה החדשה הם נשמטו]. היא התייחסה לסיפור כאל 'כלי חינוך', ולא סתם אמצעי להעברת מידע. גם הרבנית 'הגננת' צ' רוזנברג ע"ה, בספריה 'עונג שבת' ערכה פרקי הדרכה 'כיצד' לספר כל דבר, מה המטרות ואיך נשיגן. שמעתי מפי גדול בישראל שליט"א שהעיד על עצמו כי 'התחנך' מספרי הרב אליהו מוקוטובסקי ז"ל ('כי-טוב') ובפרט מספרו 'כחודו של מחט'.

לא בכדי נוהרים אלפים בימינו אחר 'חוברותיו' של הרב 'רֶבּ מיילך' בידרמן, ונאמר בלחישה כי קוראים בעיקר את הסיפורים שמתחת לקו… סיפורי חיים מעודדים, נוסכי אמונה, בטחון ותקווה, "לא המדרש העיקר אלא המעשה". אני מכיר מלמד שמעודד תלמידיו להביא מביתם סיפורים, והוא יקריא להם בכיתה. "הרב'ה! קראתי כאן סיפור יפה ב'מרוה לצמא' על מידות טובות… הרב'ה! הנה 'חוברת עלונים' ובה סיפור חזק על כיבוד אב ואם…". רעיון נפלא!

הג"ר משה הלל הירש שליט"א ר"י סלבודקה גדל בילדותו בשכונה 'מרוחקת' בניו-יורק. בישיבה לימדו הרב שמואל דוד ורשבצ'יק, פליט ליטאי. "הסיפורים שהרב ורשבצ'יק היה מספר על הווי עולם הישיבות, על דמויות מיר וקלצק, על אוירת הלימוד. סיפוריו השפיעו עלי להתקדם וללמוד בישיבת הג"ר אהרן קוטלר יותר מהשפעת הלימוד עצמו!"

אמר בצחות הרבי מהר"ש מליובאוויטש "בהאי מאן דאמרי אינשי כי סיפורי הבעש"ט במוצ"ש הם סגולה לפרנסה. יש שלש טעויות! לא סיפורי הבעש"ט בלבד, אלא כלל הצדיקים, לא רק במוצ"ש אלא בכל עת רצון, וסיפורים מסוגלים לכל דבר! גם על 'אנשים רגילים' שהתחזקו, התגברו, קיבלו על עצמם, מעוררים השראה ופועלים בחינוך.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

היחס לייחוס

לפני שלשה עשורים הייתי בשנותי הראשונות בעבודת הק' כמלמד. קיימנו בת"ת מבצע לימוד שנתי שכלל תכנית שינון אינטנסיבית ומבחנים רבים. בחודש המסיים של המבצע, לקראת הכתרת 'החתן', ערכנו מיונים אחרונים, ובחני פתע. המבצע היה עמוס, מלווה במגוון חוויות ונסיעות למבחנים אצל רבנים. השגנו הצלחות שלא דמיינו.

כשבוע לקראת המעמד המרכזי, התקשר אלי אבא של אחד התלמידים. בקול ענות חלושה שאל האם זה נכון כי בנו הוא בין המועמדים לזכות 'בכתר'. "אנחנו משפחה פשוטה. בחיים לא היו אצלנו מנצחים וחתנים. אתה בטוח כי לא 'יכתיבו' לך מי יזכה? לא 'יחייבו' אותך להכתיר 'ההוא המיוחס'? הסברתי לו, כי האמת נר לרגלנו ואיש לא מכתיב ומחייב, זולת המציאות. בנו הוכרז כחתן! האב בכה בהתרגשות – "לא האמנתי ש'אנחנו' נהיה מכובדים!".

ל'ייחוס' יש מעלות גדולות, וכבר מצאנו בתורה את ערכו הרם. אך עלינו להאמין כי כל יהודי ראוי להיות 'יחסן'. חובה לתת הזדמנות נאותה ושווה לכולם. בשב"ק האחרונה למדנו ב'דף היומי' קריאת חז"ל "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" (נדרים פ"א). לא לעניים בממון בלבד, כוונתם. ישנם תלמידים מדהימים ממשפחות עוני שונות, עניים בדעת, עניים בתרבות, עניים ברוחניות, ואף עניים בייחוס משפחה. ההצלחה תלויה באדם, בחזונו ובמעשיו.

אם נשאל דרדק 'מי היו הורי משה רבינו?' ישיב מיד 'עמרם ויוכבד!' אכן כך. אך בהתבוננות במקרא, בפסוקי התורה, נגלה כי בפר' שמות נאמר וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. איש, עלום שם משבט לוי, נשא בת שבטו. מיהו החתן? מה שם הכלה? לא נאמר! הָאֵם 'ללא שם' יולדת בן, ולאחר שמצפינתו ג' ירחים, הונח בתיבה על שפת היאור, וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. אחותו. שוב, עלומת שם! האחות ממהרת וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד, זו האלמונית. לאחר שנגמל, וַיִגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ (שוב, האֵם 'סתם') לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה. בהיות משה בגיל שמונים, ממנהו הקב"ה למנהיג. בשובו ממדין פוגש הוא באחיו אהרן. לראשונה יש במשפחה 'בעל שם'!

אכן כך! בכל פר' שמות לא מפורש ייחוסו של משה! מי הוריו? מאין בא? רק בפרשתנו, פר' וארא, נלמד פרשת היוחסין, אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם, בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל… וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה, וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה… הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… רק כאן נחשפים הוריהם ורקע משפחתם.

עמרם אביו 'גדול הדור' היה (סוטה יב). אף אימו, יוכבד בת לוי, נכבדה היתה, היא המשלימה ל'שבעים נפש' כשנולדה 'בין החומות'. הַעְלָמַת ייחוסו מלמדנו כי משה לא נבחר בגלל ייחוס! רק לאחר הכרת אישיותו וטוהר מידותיו, הוא נותן עיניו וליבו להיות מצר בסבל אחיו, קם להצלת אחיו העברי מיד מכהו המצרי, מקנא קנאת ה' באומרו לרשע 'למה תכה רעך', מושיע בנות יתרו מבלי שמכירן, הוא ראוי, בעל ייחוס עצמי, קורא אליו ה' בסנה ומייעדו להנהגה. ואז, בעמדו לפני פרעה, משלימה התורה ומעטרת את משה במעלה נוספת: ייחוס אבות. 'התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך!' משה לא נבחר בהיותו בנש"ק, אלא בהיותו רחום וחנון – הן עם בני אדם והן עם עדרו וגדייו.

ישבו גדולי ישראל, וכל אחד אמר דבר תורה בשם אבותיו, מצוקי ארץ. ביניהם ישב הגאון הקדוש רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה, שאביו היה אופה פשוט! נענה ואמר "אבי לימדני כי סחורה טרייה – שווה יותר מסחורה נושנה". הבינו היטב! עדיף שאדם ישקיע בסחורתו 'הטריה' שלו, מאשר לסמוך על אבותיו ולהתהדר בסחורתם הנושנה…

חלילה לנו לתייג תלמידים לשבט ולחסד רק בגין רקע משפחתם. ייחוס הוא אמנם 'מעלה' חשובה, אך ייחוס עצמי אינו 'מעלה', הוא המסד, הבסיס, בלעדיו אין מקום לַעֲרֹם מעלות. נטפח ונעודד השקעה עצמית בלי קשר ל'משפחה'! בדברי ימי עמנו נחקק בסילודין שמו וזכרו של 'הראשון לציון' הג"ר עובדיה יוסף כמקים אהלה של תורה בקרב בני עדות המזרח. 'המעלה' הגדולה שלו היא דווקא שאביו היה חנווני פשוט! הרב עובדיה לא 'נולד על ההר', אלא יגע וטיפס בכוחות עצמו מלמטה ועד לראש הפסגה. אף הג"ר שמעון בעדני זי"ע שהגדיל תורה והאדירה נולד לאביו ר' דוד, עולה חדש מתימן, בעיר חדרה. למד בבי"ס 'דתי'… יש להאמין שיצאו 'גדולים' מכל סוג משפחה.

שמעתי על גדול בישראל שבא לקחת חתן לבתו. בחנו ומצאו כלי מחזיק ברכה, ברר מעט על רקע המשפחה. שמע כי הסבתא היתה 'אם בית' רחמנייה ומסורה במוסד לילדי עולים ויתומים. "זה ייחוס עצום!" והשידוך קם והיה!

אל לנו להפלות בין אלה לאלה. מחד, לחנך בנש"קים כראוי, ואף אותם להעמיד בקרן אורה כשנדרש, ללא חשש. ומאידך נטפח 'בני העניים'! אדרבא, כאשר נזכה ונמצא 'מרגלית בין החולות' שיאיר את העולם, והיה שכרנו!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מנתח או טייס?

בשנת תרנ"ה כילתה שריפה את מרבית בתי היהודים בעיר בריסק. מאות משפחות הפכו בין לילה לחסרי כל. ביתו של הג"ר חיים מבריסק לא ניזוק בהיותו בקצה העיר, ובעיקר כי התקיימו בו דברי רבי אלעזר (סנהדרין צב.) שאין האש שולטת בבית שבו ד"ת נשמעים בלילות. רבים מצאו מחסה ארעי והצטופפו בעליית הגג של בית הכנסת. והנה, 'רֶבּ חיים' מגיע ומסדר אף הוא לעצמו מקום לינה. הופתעו, שהרי בביתו ממתינה לו מיטה מוצעת. הרב הסביר ב'פשטות' מדהימה 'עלי מוטל לעזור ליהודי העיר לשקם את חייהם. כיצד אוכל לשאת עמם בעול אם לא ארגיש בעצמי בצער שלהם? כיצד אוכל להתמסר לרווחתם כשאין אני 'טועם' בטעם צרתם?… זהו יסוד המנהיגות!

בכדי לעזור לזולת בצורה כנה ועמוקה – יש לחוש את כאבו. מסופר על צדיק שהיה מסיים 'קבלת קהל' כשהוא שטוף זיעה. נשאל, הרי מזג האויר נעים. השיב 'אני ממהר כל הזמן להחליף בגדים. בא לפני 'בעל שמחה' – מתעטפת נפשי בשמחה ולבוש אורה. אחריו נכנס בעל מועקה ל"ע. משיל אני בגדי השמחה ועוטה גלימת צער ויגון בכדי 'להיות אִתּוֹ'. אני עובר בין בגדי זהב לבין בגדי לבן, עולה ומסתפג ברגשי הזולת, זה שבא אלי, לחוש מצבו…'.

שבט לוי לא שועבדו במצרים. נשאלת השאלה, היאך ויתר פרעה על כח עבודה של אלפים רבים? ביאר הרבי ר' יהונתן אייבשיץ כי פרעה ידע באצטגניניו כי גואלם של ישראל יעמוד משבט לוי. קיים פרעה 'הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ'! הוא ידע שמי שאינו סובל בעצמו אינו יכול להושיע ולהנהיג. הוא פטר את לוי משעבוד, שלא יצמח מקרבם גואל! אבל, כאשר יצא משה אל אחיו 'נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם'. חיבר נפשו לנאקתם. אי' במדרש "היה רואה בסבלותם ובוכה ואומר 'חבל לי עליכם! מי יתן מותי עליכם!' והיה מניח דרגון שלו (לבוש מלכות) ונותן כתפיו ומסייע לכל אחד בעבודת הטיט!". מבלי שהיה משועבד עפ"י חוקי מצרים, שיעבד את עצמו, ובכך נבחר להנהגה ולגאולה!

כמחנכים, נדרשים אנו בכל עת לייחד עזרה לילדים המתקשים. הללו הם עיקר ה'עבודה' [שהרי הטובים מצליחים ב"ה בלעדנו…]. הנה, ילד חרד ומסויט, משפחתו עוברת טלטלה וביתו בסכנת פירוק רח"ל. הוא נעשה עצבני ומכונס, קולני ועייף, מפוזר ותוקפני. האם נוכל להכילו ולהסתדר אתו מבלי להתבונן במה שעובר? בסמוך אליו יושב תלמיד דיסלקטי. בשעה שחבריו לומדים וקוראים בהנאה, הוא בוהה במילים מבלי להבינן. הוא בחרדה מתמשכת שמא המלמד 'יכבד אותו' להקריא… איך מרגיש ילד 'עולה חדש' שלא מבין מילה-וחצי מילה, שיושב שעות רבות… ומה עם הילד שחש בביתו משבר כלכלי מחריד, והוא חושש לקראת מסיבת 'סיום' כי יידרש להביא כמה שקלים…

במוסד לילדים מוגבלים נערך 'יום עיון' לצוות. התכנסו באולם – ועל השולחנות ירקות חיים, קערות וסכינים… קָשְׁרוּ למורים יד אחת מאחורי גבם, והתכבדו לקלף ולקצוץ, להכין סלט ביד אחת! ירגישו מעט את מצוקת הַנָּכֶה!

משה רואה כי הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. הקב"ה קורא 'שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ'. שמעתי מבר אוריין ובר אבהן שהנועל נעלים לא מרגיש את האדמה שתחתיו. הסוליה חוצצת והנעל עוטף ומגן. אומר לו הקב"ה – אני מייעדך להנהגה! של נעלך! חלוץ ותרגיש את האדמה שעליה עומדים בָּנַי העבדים היחפים! תחוש את הבוץ והחצץ, הקור ושברי הזכוכית! רק בכך תהיה ראוי להנהגה! הקב"ה נגלה דווקא בסנה כי עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה, נהוג אף אתה כך!

כאשר אדם נזקק ל"ע לניתוח לב הוא משקיע בבירורים ותר אחר הרופא הטוב ביותר. הוא צודק! חייו תלויים לו מנגד! אך מדוע כאשר הוא מבקש לטוס לחו"ל הוא פשוט קונה כרטיס ועולה למטוס ואינו מברר אודות הצלחותיו וניסיונו של הטייס? מפני כי המנותח שוכב על מיטת הניתוחים, חייו מסורים לידי הרופא. בתום הניתוח יוצא הרופא לקפיטריה, נוסע הביתה, ומצב החולה פחות בוער לרופא. על כן משתדלים להגיע לרופא הטוב ביותר. ואילו בטיסה אין מה לברר אודות הטייס, כי הרי הוא נמצא איתך במטוס, גורלו קושרה בגורלך, ובוודאי שהוא משקיע…

יוסף הצדיק זכה למלוכה רק אחרי שֶׁנִּכְפּוּ עליו עבדות ומאסר. משה נבחר להנהגה אחרי שנס מחרב פרעה וְטָעַם טעם גלות לארץ נכריה. כל יהודי, באשר הוא, 'מתחבר' לנעימות דוד המלך, מפני שדוד אמרן בשעה שבעצמו עבר את כל המצבים, צרה ויגון אמצא… כוס ישועות אמצא… סיפרה לי מוֹרָה כי התנסתה פעם ושתתה 'גלולה' שתלמידים מסוימים נאלצים ליטול. היא ביקשה לדעת התחושה, התכווצויות הבטן, הטשטוש והצלצול באזנים. היא רצתה להרגיש מה התלמידים עוברים… חובה להיות רגישים ללב התלמידים ולב הוריהם, להיכנס לנעליהם, או לחלוץ נעליים… נשתדל לתת עינינו ולבנו לקשיי הזולת, לא לעצור את כאב הזולת ב'כפתור' החולצה שכנגד הלב… אין עזרה אמיתית ללא הזדהות מליאה! הבה נידמה למידותיו של הקב"ה שאומר כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

לטיפה או סטירה?

זהירות גדולה נדרשת כאשר עוסקים ב'מעשי אבות', שהרי הראשונים כמלאכים ומעניקים חמה בקומתם. אך התורה נמסרה לנו כ'תורת חיים' וממנה ניקח דרכי מוסר והליכות עולם. אין אנו מדברים חלילה 'עליהם', אלא עלינו בלבד.

בפרשתנו קורא יעקב אבינו לעבר ראובן בכורו, ומודיע לו כי למרות היותו 'כוחו וראשית אונו' וראוי הוא לבכורה: כהונה ומלכות, לא יעלו שתי אלה בגורלו. פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר. בהיותך בהול ונמהר לא תקבל לא כהונה ולא מלכות. הגם שחז"ל מדגישים את מעלת ראובן ש'פתח בתשובה תחילה', ואף אמרו 'כל האומר ראובן חטא – אינו אלא טועה!', אך מכס ההנהגה נדחה. העדר יישוב הדעת ופזיזות פוגעים ביכולת ההנהגה, שהרי על המנהיג להיות מחושב ורגוע.

העוסקים בחינוך, בהעמדת נפשות ישראל, נדרשים לזהירות ושיקול הדעת. לכל תגובה וכל מעשה יש משקל עצום. הבה נדמיין מנתח לב, סופר סת"ם הכותב 'פרשיות' זעירות, מכונאי המתקן חלק זעיר, צורף המתקן תכשיט יקר ערך, נדמיין את שליטתו העצמית, הריכוז והדיוק. המתינות שבכל תזוזת אצבע. אין גורעים עין ולא מסיחים דעת, שהרי משיכה חפוזה אחת עלולה להזיק ולקלקל. חינוך נשמה של צעיר, ליטוש דור העתיד, יותר רגיש מכל הנ"ל, נזהרים!

כאשר יעקב אבינו שולל מראובן את ההנהגה, משמש הוא עצמו דוגמא אישית של מתינות ואיפוק. במעשה ראובן נאמר וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן… וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל. יעקב ידע את אשר נעשה, אך אינו מגיב. רק כעבור עשרות רבות בשנים מוכיח את ראובן על המעשה ההוא. כך גם עם שמעון ולוי. בעת הריגת אנשי שכם מגיב יעקב אבינו באומרו עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ… וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. הוא מגנה אמנם את התוצאה, ההשלכה המסוכנת, אך אינו מוכיח את בניו 'אישית' כאשר המעשה 'חם וטרי'. את 'דברי המוסר' מניח יעקב וגונז לאחר-זמן. רק לפני מותו קורא לעברם: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם… אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה…

"מה ההבדל בין סטירת לחי לבין לטיפה?" שאל מַרְצֶה את פרחי ההוראה. לא הבינו כוונתו. מה ההבדל?! שמים וארץ! סטירה באה מ'שמאל דוחה' ואילו 'לטיפה' היא מימין המקרבת! מה ההבדל?! כעס וזעם לעומת אהבה! המרצה המשיך "ההבדל בין סטירה ללטיפה היא מהירות התגובה! הסטירה מהירה וחפוזה, ואילו לטיפה היא 'בדיוק' אותה פעולה – אך מוגשת לאט וּבְרוֹךְ… בשניהם יש ממשק בין כף היד ללחי, הבהולה והזריזה מכאיבה, והאיטית נעימה…

בקרב מחנכים שומעים אמירה הטוענת "מעשה שלילי דורש תגובה מיידית! לא הֵגַבְתָּ מיד– אתה נתפס כחלש." לא נכון! באילוף בעלי חיים, כלבים וכדו', עושים שימוש במתן שכר ועונש מיידיים, מתוך שחסרי בינה הם. בחינוך בני אדם, דווקא הצורך להגיב מיד מוכיח חולשה! המחנך החושש והרופס מחזק את עצמו, 'מציל' את מעמדו הַשָּׁחוּק, ע"י תגובה מיידית. 'איש חינוך' יודע כי שיחה שבאה מספר ימים אחרי מעשה, יש בכוחה לתקן, כי אז הנפש שומעת. מחנך עוסק ב'נפשות', טוב שימתין לפני שמגיב ומעניש. ביום בו דנו בסנהדרין דיני נפשות היו הדיינים מתענים! כאשר נטו לחייב, דחו למחרת, המתינו וחשבו לילה! בין מעלות החכם המנויות בפרקי אבות נא' 'אינו נבהל להשיב'!

בשבוע זה, בו מתענים על תחילת המצור וראשית חורבן ירושלים, נתבונן ונלמד מדברי המדרש (תנחומא תזריע) "טובה גדולה עשה הקב"ה עם ישראל. שבעשרה בטבת היו ראויין ישראל לגלות מירושלים. שכן הוא אומר: בֶּן אָדָם כְּתֹב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם, אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלַ‍ם (יחזקאל כד ב). מה עשה הקדוש ברוך הוא? אמר: אם יוצאין עכשיו בצינה, הם מתים. מה עשה? המתין להם, והגלה אותם בקיץ.". עונש כן! השפלה מיותרת? לא ולא!

והנה, שני הגיגים רלוונטיים הקשורים לימות הגשמים: שח הרה"ק רבי שלום שכנא מפראהביטש (בנו של רבי אברהם 'המלאך', אבי הר"י מרוז'ין) כאשר ניתז עליך בוץ מעגלה חולפת ביום גשום, אל תמהר לנגבו! בעודו לח הוא לא יתנקה אלא יימרח עוד בבגד. המתן קמעה עד שהטיפות תתייבשנה, ואז תרדנה בקלות, בפריכת הציפורן… הנמשל ברור. החכם אינו ממהר 'לטפל' כי התערבות חפוזה עלולה להעמיק את הבעיה, לעורר ויכוח וניצוח. המתן ועשה בחכמה ובנועם…

שמעתי מאומן החינוך הרב משה רייס זצ"ל כי ידוע בכללי הטבע שהברק והרעם נוצרים בו זמנית. הרעם הוא 'הרעש' של הברק הפולח את האויר. ובכל זאת אנו רואים את הבזק אור הברק לפני שמיעת הרעם. חז"ל אומרים כי הרעם בא ליישר עקמומיות שבלב, להוכיח ולגעור בנו. אך לפני שגוערים יש להאיר, לחייך, וכך תיקלט הגערה ותפעל כראוי.

יהודה נבחר להנהגה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ – פי' בעל ה'עקידה' שהתעלה מטירוף הדעת. זהו מנהיג! שומר על שלוות הנפש!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

חתול או ציפור?

 

אחי יוסף תוהים במסעותיהם למצרים, למה האיש, אדוני-הארץ, מדבר איתם קשות? מדוע עוקב אחריהם? למה הוא מרבה להתעניין באביהם הזקן? מדוע מתעקש שיורידו את אחיהם הקטון בנימין? איך האיש יודע סדרי תולדותיהם, מי הבכור ומי הצעיר, ואף בקי מי מבין האחים הם בני לאה, ומי הם בני בלהה וזלפה. התנהלות זו מכריזה דַּרְשֵׁנִי!

ממש לא מובן, היאך לא עלתה בליבם כי משנה למלך מצרים, איש זה שממונה על מכירת בר ומזון, הוא יוסף אחיהם? הרי יודעים הם כי לעבד נמכר יוסף, והוא הורד מצרימה! איך לא קלטו שאיש זה ש'יודע את הכל' – אינו אלא אחיהם? נכון, חז"ל דרשו שהאחים לא זיהו את יוסף כי הניחוהו ללא חתימת זקן, וכעת הוא מגודל זקן. זאת ועוד, מצאנו במפרשים שהנוהג היה כי העומד בפני מלך אינו מביט בפניו, ולכן לא זיהו אותו. עוד אמרו שכאשר מדברים בשפה זרה לא ניתן לזהות 'טביעת עינא דקלא', הקול אינו אותו קול. אך בלי לראות ובלי לשמוע – כל הסימנים מעוררים מחשבה סבירה שאולי זהו יוסף אחיהם שנמכר מצרימה, והוא יודע את כל סדרי משפחתם. איך זה לא עלה בדעתם?

בעלי המוסר הוכיחו מכאן: מה רבה היא עוצמת ה'נגיעה'. כאשר יוסף סיפר לאחיו את חלומותיו, דחו דבריו בקביעה מוחלטת "הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ?". מבחינתם – 'היו לא תהיה! יוסף לא ישלוט בנו, ובחיים לא נשתחווה לו! זה לא יקרה!'. החלטה זו הביאה אותם לשנות טבע העולם: אחים מכרו אח תוך אטימת אוזניים משמוע קול בכיו, ולא רואים בצרת נפשו. החלטה זו היתה כך כל איתנה בקרבם עד שנעשו סומים מול כל הסימנים הפרושים לפניהם 'מחוורים כשמלה'. ה'נגיעה' עשתה אותם עוורים! לא יכלו להשתחרר מהתפיסה, ה'קונספטציה', הקובע בנפשם כי לעולם לא ימלוך עליהם יוסף. גם כאשר כל חלקי ה'פאזל' ניצבים לנגד עיניהם, טחו עיני-שכלם מראות!

קרובים לדברים אלה כתב רבינו ה'אור החיים' הק' (עה"פ ויכר יוסף את אחיו וגו'). כי בדר"כ בנפשות ובלבבות בני האדם מתעוררת החשיבה לזהות אלה את אלה, כדברי שלמה המלך כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם. אך כאן כאשר ראו את 'מלך מצרים', נעדרה מליבם האהבה הטבעית המסייעת לזיהוי, והרחיקו המחשבה לתפוס מיהו האיש הזה.

שני זקנים ישבו על ספסל בגינה, ומרחוק מבחינים בבעל חיים. 'הרי זה ציפור' קורא הראשון. 'מה פתאום' דוחהו חברו, 'אתה טועה! זה חתול!'. ממשיכים להתווכח: 'ציפור' ו'חתול'. והנה, 'בעל החיים' נסק והתעופף. 'הנה! צדקתי! כעת אתה מודה שזה היה ציפור?'. והלה משיב "אילולי ראיתי זאת במו-עיני לא הייתי מאמין כי חתול יכול לעוף!"

כאנשי חינוך חשוב מאוד כי ניזהר לא להיות שבויים בידי דעות קדומות או מוסכמות שגויות לגבי תלמידים. חלילה לנו 'להחליט' כי תלמיד הוא חלש או בעייתי, 'לא יצא ממנו כלום', 'חסר סיכוי' וכדו'. זיכרון נושן, מימי בחרותי: חבר שלי היה בחור שלא השקיע בלימודים ולא היה ניגש למבחנים. בתחילת 'זמן קיץ' ביקש ממני חברי ללמוד אתו 'חברותא', ויחד למדנו באותו שבוע 'גמרא בקיאות'. הוא נהנה מהלימוד, ובשבת הוספנו זמן לשינון החומר. במבחן ביום ראשון השיב על כל השאלות וקיבל ציון 100%! הר"מ קרא לי והטיח בי "נכון שהכתבת לו את התשובות? גלית לו מה לכתוב!". הר"מ 'הקטן' היה שבוי ב'קונספטציה' שהבחור אינו מסוגל להצליח, ואם הצליח – בוודאי שהעתיק…

בבית ספר מסוים נערכו למסיבת 'חנוכת הבית'. משאבים רבים הושקעו בתפאורה ובארגון. שכרו 'מאמן מקהלות' מקצועי להעמיד מקהלה מקרב ילדי ביה"ס. שבוע לפני האירוע קיימו 'דיון הערכת מצב' בחדר המנהל. בין היתר שמע המנהל כי המאמן בחר ב'יהוידע' להיות הסולן המוביל. "איזה יהוידע?" ברר המנהל. "יהוידע מכתה ו', יהוידע לוי". "לא יתכן! הוא בכלל לא מתאים!" קבע המנהל בדווקנות. אך המאמן בשלו "כב' המנהל, עברתי בכיתות וערכתי 'אודיציות', ליהוידע לוי מכתה ו' יש קול זמיר!". המנהל אינו נסוג "זה לא יכול להיות! הוא ממשפחה בעייתית, כולם שם חלשים…". המנהל שבוי בדעה קדומה שמשפ' לוי היא סוג ג', ממש לא יתכן שבמשפחה זו מצוי בעל כישרון…

בפרשתנו נלמד וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו… פירושים רבים נאמרו על בחירת יהודה דווקא להקים 'בית אולפנא', כדרשת חז"ל. אומרים בשם הג"ר חיים מבריסק כי 'ראש ישיבה' צריך לדעת להודות על האמת. אם בשעת שיעור הוא נשאל שאלה, והוא יודע כי טעה, עליו לרדת! יהודה ניחן במעלה זו, כדרשת חז"ל (עי רש"י) עה"פ יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ. יהודה היה אמיץ בשביל להודות, לצאת מה'קונספציה', לפתוח דף חדש בתודעה הפנימית.

היזהרו בבני עניים… אל תתן ל'נגיעה' שלך להסתיר את האמת. תהיה גמיש בדעתך, תן הזדמנות גם כאשר 'לא יתכן'…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'