שאל אותי חבר שאלה רטורית: “איזה נר הכי מעסיק אותנו?”. לא הבנתי כוונתו. המשיך והסביר “כאשר כל נרות החנוכה מאירים יפה, אנו עסוקים בנר המהבהב, החלש, זה שנוטה להיכבות. מיישרים ומטפלים, עד שיבער יפה”. הרגשתי שחברי רומז למשהו. המתנתי, ואכן המשיך “בחנוכיות שלנו, משפחותינו ומוסדותינו, רוב הנשמות מאירות יפה וברור. הללו אינן זקוקות ליחס מיוחד. לעתים יש נר ‘מסכן’, אִשּׁוֹ דועכת. עלינו להתמסר לנשמה זו ולהצילה!”.
רבינו הרמב”ם מציין כי מצוות נר חנוכה ‘חביבה היא עד מאוד’. החביבות באה כי ‘כמעט שאבדנו’. התגברנו על האופל והייאוש, ‘וחושך על פני תהום – זו מלכות יון’, ומעט מן האור דחה הרבה מן החושך. חביבות זו מחייבת אף היום להתנער ברוח הימים ההם. להתאמץ. להתמסר. להציל נרות שבסכנה, ‘להטיב’ נשמות שאורן כהה ומבולבל…
‘על הניסים ועל הפורקן…’, קל להפיק נחת מתלמיד רגוע, אך מעשה ניסים יש בהעמדת תלמיד רעוע! פשוט ללמד תלמיד מוכשר, אך מחנך מומחה מטיב עם תלמיד מתקשה ומביא לו פורקן. קל להשגיח בישיבה על ‘טאטא’לה’, ‘ילד טוב ירושלים’, ואילו איש חינוך שמכיל באהבה ‘נשמה סוערת’, מממש אישיותו ומפריחו – מוכיח גבורות וישועות!
נתבונן בלשון חז”ל בברייתא דנס חנוכה ‘בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן’. למה לא נאמר ‘בדקו ומצאו פך אחד…’? כי בתחילה ‘לא מצאו’ כלל! לא חשבו שיש סיכוי למצוא דבר טהור בתוך ההפיכה. אך בדקו! ניסו, גם אחרי ש’לא מצאו’! מיהו הכהן עלום-השם שלא ויתר, בדק בדביקות אף כשאחרים ‘לא מצאו’. יגע ומצא! כל היו”ט בזכותו!
פגשתי חבר, אב לבחור מאתגר. לצערנו, בנו כבר אינו במסלול הישיבתי הרגיל והמצוי. נאלצו להרחיקו בחו”ל, ‘וגם שם לא שקטתי’… . האב מתאר את החיידר בו למד בנו ‘הכל היה מצוין – למצויינים, היו כללים מרובעים – לילדים מרובעים. אך לא היה לצוות מושג איך להתמודד עם תלמיד ‘משושה’…’. האם מוסדותינו נותנים מענה ‘רחב’? האם יש מי שבודק ותר אחר פכי שמן טהורים החבויים בתוך הבלאגן? מאתרים פכי-שמן אלה, מטפלים בהם במיומנות?
הנה ציטוט שנחקק בתודעתי: “על ארגון גדול להקפיד – לא להיות ארגון גדול”. לקוחות חוששים מעסק גדול, בנק או מוסד, כי רוצים יחס אישי. כאשר המוסד גדל ומתרחב – עליו להמשיך להיות אדיב, עם שימת הלב לפרט, וחשיבה על הבודד. ומה קורה בעולם התורה כיום? ‘אבותינו סיפרו לנו’ על הג”ר מאיר שפירא שסעד בעצמו בחור חולה, על מרנא החזון איש שעזר לרחוץ נער שריד שואה, על הרבי ה’בית ישראל’ מגור שפיקח אישית על בָּחוּרָיו, גם אלה שלמדו בישיבות מרוחקות. מה נשאר מזה? סיפורים. נעשינו ארגון גדול. ‘פרט ועוללות’ נושרים מכרמנו, ואין מרגיש.
מדי שנה חל חנוכה בין פר’ וישב לפר’ מקץ. ‘התפר’ בין הפרשיות הוא בנקודה הכי נמוכה, שיא השפל. יוסף במאסר. שכוח ועזוב. מה היה קורה אתו היום? היה מקבל חותם של בחור בעייתי, הסתבך עם אחיו, חשוד במעשים חמורים. רחוק מן העין ומן הלב. מעשים אסורים הכניסוהו לבית האסורים. אבוד. חסר סיכוי. התחיל כמסלסל בשערו וסיים כמטלטל בצערו. אמנם בנש”ק, חינני וכשרוני, אך כנראה ‘לא יצא ממנו כלום’… אך התורה מלמדת אותנו דרך חיים!
רבינו הרמב”ם פוסק: הטבת הנרות ‘מצוות כהונה’, ואילו הדלקת הנרות כשרה אף בזר. להעלות אש בנר העומד הָכֵן – אין בכך ‘רבותא’, לא נדרשת לזה כהונה! לא צריך להיות ‘מחנך מומחה’ ללמד תלמיד חָלָק או לנהל ‘מצוינים’. המומחיות היא ‘להטיב את הנרות’, לנקות מהם האפר, למלא שמן, להעמיד פתילה ולכוונה. על משגיח מומחה לקחת נר ה’ נשמת אדם, לנקותו מילדותיות, לטהרו מפסולת שבו, לנסוך בו דעת, להעמיד פתילת הנפש לקבלת הָאוּר, ‘נר מצוה ותורה אור’. ממנים ‘אברך טוב’ להיות מלמד בחיידר או משגיח בישיבה. ומה לו עם חינוך? וכי התמחה בהטבת נשמות? משגיח בישיבה אינו משגיח כשרות. משגיח כשרות הוא פַּקָּח הנועל שערים. בחינוך פתוחים לבבות באהבה!
רבינו ה’מגן אברהם’ כותב: נהגו הנערים העניים לסובב על הפתחים בחנוכה. נערים רבים מדי, עניים בדעת, מסובבים על הפתחים, מבקשים איש תבונות שידלה אותם ויגביהם! בספה”ק מבואר כי ‘בית שמאי’ היו בדרגה גבוהה. לשיטתם “ביום הראשון מדליק שמונה”! לעומתם, ‘בית הלל’ ידעו שקשה להתחיל גבוה. ביום הא’ מדליק אחד! מכאן ואילך מוסיף והולך… לאט, בהדרגה! על מה סמכו בימינו לפסוק כבית שמאי, לדרוש הצטיינות מכולם, ללא מדרג סובלני?
השינוי מתחיל ממך! בְּדוֹק וּמְצָא פך טהור! תאמין שיש להם סיכוי! גרש חושך וייאוש, ‘מעט מן האור’ יוסיף וילך. תהיה ‘מחנך’ שמחולל נס חנוכה, תהיה ‘משגיח’ שמצמיח ישועה, נהיה ‘ארגון גדול’ רגיש – ולא ‘ארגון גדול’ מדי…!
בהצלחה בעבודת הקודש!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ’
