בעונה זו עוסקים רבים ב’פרידה’ והתמודדות עם ‘מעברים’. ילדים מתקשים במעבר מגן ילדים לבי”ס ות”ת, תלמידים יעברו לכיתה חדשה, מוסדות וארגונים משקיעים מחשבה ומשאבים להכין נערים למעבר הקרוב מת”ת לישיבה. ומה עם מעברי המורים? כיצד מתמודדים הם במעברם ממוסד למוסד? ומה עם ‘מעבר מוסד’ בחילופי גברא בהנהלות?
הרב דוד מחנך בעל שיעור קומה. שנים רבות מנווט תלמידי כתה ח’ לקראת שנות ההתבגרות ופרידה מהת”ת. מדי שנה בשנה הוא מקפיד ‘לסיים’ את שנת הלימודים, ולא לתת לשנה ‘להסתיים’ מאליה. יש לו אוגדן של פעילויות ושיחות אותם מקיים בכיתתו לקראת סוף השנה. הוא פותח בפני תלמידיו את הרגשות הלגיטימיים של פורקן מול חשש, סיפוק מול תסכול, רגשות שגואים בתקופה זו. והנה, השנה הרב דוד עצמו ‘מסיים’. שינויים מערכתיים הביאו את ההנהלה להוציאו ל’פנסיה מוקדמת’. הרב דוד מציף במחשבתו כל מה שלימד על ‘פרידה’ לאורך השנים. הוא מקבל על עצמו להיות ‘נאה דורש ונאה מקיים’. הוא מחליט לסיים בנכבדות, את התלונות מול ההנהלה, הביקורת וה’הערות’ שיש לו – גונז עמוק בליבו. הרב דוד קובע שיעור יומי בספרי אמונה וביטחון, מחזק בנפשו שהכל מושגח בפרטית מלמעלה. הוא אף רוכש מתנה סמלית למנהל, ומגישה ביום האחרון בצרוף מכתב חם ואישי. שלום, חבר.
הרב שמואל ניהל מו”מ ממושך עם הנהלת הישיבה אודות תנאי שכרו. לאחר שלא מילאו את מבוקשו, ‘סגר’ לקראת שנה הבאה עם ישיבה אחרת – המתחרה העיקרית לישיבתו הראשונה, דבר שיוסיף לה שגשוג. אך הרב שמואל, יר”ש מרבים, אינו זורק אבן אחר הנופל, ולא משליך טיט בבור ממנה שתה. כאשר פוגש הורים שמבקשים להעביר את בניהם בעקבותיו, הוא מסביר שמעבר בחור ללא סיבה מיוחדת עשוי לטלטלו שלא לצורך, ומצהיר כי אין כל דופי בישיבה בה לימד עד כה. הרב שמואל זוכה לשמור על איזון נפשי ויישוב הדעת, ופורש בכבוד. הוא כיבד את עצמו!
הרב יהושע מסיים עשרות שנות ניהול הת”ת ביד רמה. הגיל והמצב הבריאותי אינם מאפשרים לו להמשיך. הרב כהן משקיע ימים ארוכים בהעברת הניהול על פרטיו וכלליו, הגלויים והנסתרים, למנהל שנכנס תחתיו. הוא מתמסר בעין טובה למען שמירת רצף ניהולי. הוא גם מרגיע הורים לחוצים ששואלים “מה יהיה אחריך, כב’ המנהל?”, הוא מעצים את המנהל הנכנס בעיני הקהל, זוקף קומתו ומבטיח ליווי והדרכה ככל שיתבקש. וברגע שלא יתבקש – הוא בחוץ!
בפרשתנו קוראים על משה רבינו שמשתוקק ‘להמשיך’ בהנהגה ולהכניס את בנ”י לארץ. הוא גם מבקש מהקב”ה “בדין הוא שירשו בני את כבודי”. אך הקב”ה משיבו קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ, וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו. הגיע העת שמשה ‘רעיא מהימנא’ יפרוש מהנהגת העם, ובניו לא יזכו לגדולה אחריו. משה רבינו מעמיד את יהושע לפני זקני ישראל ומול כל העדה, וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו. רש”י מביא מחז”ל: ‘יותר ויותר ממה שנצטווה, שהקב”ה אמר לו וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ, והוא עשה בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש, ומלאו חכמתו בעין יפה’. משה נתן ליהושע מהוד פניו, ופניו החלו אף הן להאיר ב’קרני הוד’ עילאיים. משה רבינו ימשיך לעודדו ולאמץ את רוחו לעיני העם וזקניו.
משה רבינו הוא המעביר קרני ההוד לפני יהושע. ומדוע אין הקב”ה משפיע עליו ישירות? כי חשוב שמשה הוא שיחזק את הנהגת יהושע בעיני העם. משה מעמיד לו ‘מתורגמן’ בחייו, ואף בא בעצמו לשמוע שיעור מפי יהושע ‘מחליפו’.
זו מנהיגות! רועה מסור דואג לצאן מרעיתו גם בהמשך, אחרי ה’קדנציה’ שלו. לא כמלמד גֵּאֶה שרומז להורים “אצלי בנכם הצליח. אני חרד מה בהמשך…”, או מנהל פורש שמצפה שמחליפו יתקשה, ומחכה לרגע שיקראו לו להציל את המצב. אמר לי מחנך יר”ש לקראת פרישתו: “הקב”ה קבע ‘כל התחלות קשות’. אך איך יהיה ‘הסוף’? זה תלוי בי!”.
פועל עבד אצל קבלן בנייה שנים ארוכות, כאחראי על בניית יחידות נופש באזור קיט. כאשר הפועל הודיע על כוונתו לפרוש, ביקש ממנו בעה”ב שיסיים ויבנה ‘צימר’ אחד אחרון. בלית ברירה דחה העובד את פרישתו, ונשאר כדי למלא את בקשת בעה”ב. כאשר סיים את ה’צימר’ האחרון, מסר לו בעל הבית, בחגיגיות, את המפתחות של בית זה, ואמר “הנה, אני מעניק לך בית זה כמתנת פרידה על שנותיך הארוכות והנאמנות!”. לקח הפועל את המפתח, ובליבו צער. הוא יודע שבנה ‘צימר’ זה בחופזה ובחוסר חשק. מעתה עליו להתמודד עם הנזילות בכלים הסניטרים שהורכבו ‘לצאת ידי חובה’, קירות וריצפה עקומים, וארונות המטבח שנבנו בחוסר דיוק… את ‘הסוף’ קובע לאדם בעצמו – לעצמו!
הכל הולך אחר הַחִתּוּם. גם כאשר ‘קשה עלי פרידתכם’ נשמור על אופטימיות, כי ‘סוף’ הוא בעצם התחלה חדשה.
בהצלחה בעבודת הקודש!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ’
