חינוך

שח הג”ר פינחס שרייבר זצ”ל “עם בואנו ארצה, במסגרת עליית ‘ילדי טהרן’ בשנת תש”ג, בעיצומם של שואת אירופה, השתדלו המדריכים ב’קיבוץ’ לשרש מקרבנו, ילדים פליטים, את אמונת אבותינו, ולהטמיענו, תודעתית ומעשית, בהווי הציוני החילוני. זכורני, כי הרשעים ניסו ‘לבלבל אותנו’ בטיעון “איפה ההורים שלכם? נהרגו! איפה סבא וסבתא? נשרפו! הרי התפללו על הצלתם, התפללו על חייהם… היש מי ששמע תפילותיהם?”. עפרא-לפיהם רח”ל.

בשיחה עם אחד מגדולי ישראל שליט”א, שאלתיו “איך מסבירים לילדים בדבר ‘תפילות שאינן נענות’? ילדים קוראים תהלים לרפואת חולים, ועוד, ואינם רואים ‘סוף טוב’….”. הביט בי והגיב “איך מסבירים לילדים? ומה איתך בעצמך? זו סוגיא שיש ללמוד!”. בהמשך השיחה חידד הבדל בין בוגר לבין צעיר. בוגר יכול להכיל שתפילתו לא נענתה מפני שלא כִּוֵּן לבו, כי פיו אינו נקי, או שמבטל מתורה. הוא ‘מקבל’ שעליו להשתפר. ברם, בְּרִגְשׁוֹת ילדים נִשָּׁמֵר. מסוכן שילד יאשים עצמו על תפילותיו שטרם נענו, ‘אילו התכוונתי יותר, אילו התפללתי הרבה, היה סבא חי עד היום…”.

פרשתנו פותחת ביצחק ורבקה שמתפללים ומעתירים להקב”ה עד שרבקה נפקדה. משה רבינו הירבה בתפילה, וָאֶתְחַנַּן אֶל ה’ תקט”ו (515) תפילות. דורשי רשומות אמרו: תפלה בגמטרי’ 515, כמו ואתחנן. גם יצחק ורבקה התפללו כך, יצחק + רבקה עולים בגמטרי’ 515. אך למה בסוף נעתר הקב”ה לתפילות יצחק ורבקה, ואילו משה נותר מעבר לירדן…

‘התפילה’ עומדת ברומו של עולם. כדרך שמעמיקים בהבנת הל’ שבת ודיני נזיקין, כמו שחוקרים בכשרות המאכלים והידור ד’ מינים, כפי שמחמירים בתפילין וטהרה, כך יש ללמוד ולעיין היטב במצוות ‘לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹקֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם’. לפני השאלה העמוקה “למה יש מתפלל ואינו נענה”, יש להבין מהות התפילה וסודה. יר”ש ילמד ויעמיק בספרי הקדמונים שעוסקים בכך, דוגמת רבינו יוסף אלבו (ספר ‘העיקרים’ מאמר רביעי פי”ז ואילך) או בס’ ‘בית אלוקים’ (שער התפילה) לרבינו המבי”ט. במאמר מוגבל זה נעסוק, כדרכנו, למען חינוך לצעירי צאן קדשים, לסבר אוזניהם ונפשותם.

בחור התאונן בפני הג”ר יוסף שלמה כהנמן מפוניבז’, “אני מתפלל בכוונה, מעומק לב! למה אין תפילתי נשמעת? למה אין הקב”ה משיב לי?”. חייך הרב באהבה והשיבו בְּרֹךְ, “ומי אמר שאינו שומע? ה’ שומע כל בקשה וכל תפילה, ואף משיב! הוא משיב לך ‘בקשתך נדחית!‘. משל לילד חולה ל”ע שמוגבל באכילתו. הילד מתחנן שאביו יתן סוכריה, הוא בוכה ל’ביסלי’. אביו אוהבו כנפשו ויודע שהם רעים לבריאותו! וכי לחולה סוכרת יאכיל טופי? לחולה ‘צליאק’ יאכיל גלוטן? מרוב אהבה מונע האב סכנה מבנו. הילד בוכה, אינו מבין. “למה אבא מתאכזר? למה אינו שומע בכיי?”.

רבינו ה’פני מנחם’ היה משנן באוזני המשחרים לפתחו: על המתפלל לקבל הנהגת ה’ ברצון ובשמחה, מתוך אמונה וההכרה שזה הטוב האמיתי. רבינו זי”ע הטעים זאת בדברי יואב בן צרויה שהתפלל בשעת מלחמה “חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹקֵינוּ וה’ יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו (שמואל ב’ פרק י’). מה פשר מילים אלה? וכי אנו נותנים ‘רשות’ לרבש”ע? אלא, אנחנו מצידנו מתפללים על ישועה, רפואה, פרנסה ונחת. עושים ‘השתדלות’ בתפילה כמו שהותר לנו לדרוש ברופאים ולהשתדל בפרנסה. אך נזכור, כי כל מה שיקרה בסוף הוא הטוב בעיני ה’! זה הטוב, גם אם לנו נראה אחרת!

ניתן להראות לילד: קורה, ובשעת נסיעה ‘לוקח’ אותנו ה’וייז’ בדרך ארוכה! למה? למה לעשות סיבוב גדול? ה’וייז’ לא השתבש! הוא ‘יודע’ שכרגע זו הדרך הכי טובה לנו! הקב”ה שברא את ה’וייז’, יודע גם הוא מה הדרך הטובה לנו!

כל תפילה מתקבלת, אין תפילה לריק! ‘עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם – בְּעִתּוֹ’. ה’ נותן, בְּעִתּוֹ, פעם מהר ופעם לאט… יש תכנית אלוקית! ה’ דחה תפילות משה רבינו ואמר ‘רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה’. פירשו חז”ל (עי’ רש”י ובעה”ט) הקב”ה אמר: איני נענה לבקשתך זו, כי ‘רַב לָךְ’, יש לי תוכניות רבות וטובת יותר עבורך! אברהם מתפלל ומתפלל להצלת סדום. ה’ אינה מקבל תפילותיו. וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ. לאמונתו. לעבודת השם שלו…

בימי מלחמה אלה, ימים אפלים ומתוחים, נשנן עם ילדינו תפילת יואב בן צרויה הנ”ל, ונחזק אמונתם כי ‘חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹקֵינוּ… וה’ יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו’, כביאור הנ”ל. לעתים זה טוב בעיניו ואף טוב בעינינו. ולפעמים איננו רואים את הטוב, אך מאמינים שגם זה הטוב האמיתי!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ’

כפרי זקן סיים יום עבודה בְּמִשְׁקוֹ, ולצערו גילה ששעונו נשמט ונאבד. יצא וחיפש בשדה, במטע, במחסן, ולא מצא. חישב את מסלול עבודתו, והבין שכנראה השעון אבד בתוך הררי השחת במַתְבֵּן. איך ימצא שעון בהררי קש ותבן?

למחרת הזמין את נכדיו לעזרתו. יצאו יחד למתבן לחפש את השעון. אחד הנכדים הציע “הבה נזעק בכוונה ‘אמר ר’ בנימין הַכֹּל בְּחֶזְקַת סוּמִין…’ עד שיפקח ה’ עינינו!”. השני החל לחרוז בקול “מי ראשון – למצוא שעון, בשמחה רבה – נעזור לסבא”. השלישי פצח בְּשִׁירֵי-לֶכֶת להמרצת החיפוש. סבא הכריז “נעבוד בשקט מוחלט!“. צעירים יודעים שזקנים סולדים מרעש. חיפשו בדממה, והאבדה נמצאה! איך? “בתוך השקט המוחלט – שמעתי תקתוק השעון…”.

בעת המולת המלחמה משמיעים אנשים המון רעש. כל בית נעשה ‘בית-דין’ בו חורצים גורלות לאומיים. בית-כנסת הפך ל’בית-נבחרים’ בו מחליטים על מהלכים צבאיים. ב’בית-מרחץ’ רוקחים תוכניות כב’בית-מרקחת’. מרוב הרעש מפסידים את ‘שתיקת האמונה’. כאשר גועשים בהסברים דעתניים לכל הנעשה, ‘כן’ לתקפיה בצפון, ‘לא’ לעסקת שבוים, מאבדים ‘שקט נפשי’ וקשה לשמוע תקתוק האמונה בליבנו. מרוב שאון לא נשמע את השעון, זה שבנפשנו.

בימים אלה נדרשת שתיקה. לא שתיקה עצבנית, ‘שתיקה לפני הסערה’, אף לא שתיקה חרדתית מופנמת. אלא שתיקה הנשמעת! אליהו הנביא עמד בנקרת-הצור והמתין ‘לשמוע קול ה’. “וְהִנֵּה ה’ עֹבֵר, וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה’, לֹא בָרוּחַ ה’! וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ ה’! וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ ה’! וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ…” (מלכים א’ פי”ט) לדממה יש קול. קול דממה דקה. כְּשֶׁשֶּׁקֶט שומעים.

מדי תקופה מכריזות מודעות רחוב על ‘קורס אומנות הדיבור’. במקביל יש לקיים קורס ‘אומנות השתיקה’. התבוננות פנימית. חיזוק אמונה. ביטול הדעת. בפסוק וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, מצוות ידיעת ה’ ויסוד האמונה (דברים ד’ ל”ט), מצטט רבינו בחיי מ’ספר היצירה’: ‘בְּלֹם פִּיךָ מִלְּדַבֵּר וְלִבְּךָ מִלְּהַרְהֵר’. וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, בכל יום ובכל מצב, ידיעה ושתיקה.

ב’עקידה’ עמד אברהם אבינו בְּשִׂיא עשרת הניסיונות, ואף שמע הכרזה שמימית ‘כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא א’ אַתָּה’. והנה, בשובו לקרית-ארבע מוטלת אשת נעוריו ללא רוח חיים, יחד יצאו לאור הקריאה ‘לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ’, יחד גיירו והכניסו אורחים, יחד התנסו ועמדו בניסיונות. הוא מבין כי ‘עַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, שֶׁנִּזְדַּמֵּן בְּנָהּ לִשְׁחִיטָה וְכִמְעַט שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה’ (רש”י). אברהם בוכה ומתאבל, אך שותק. אין שאלות.

לפני הפיכת סדום עומד אאע”ה ומעתיר לה’, עד שמתבטא ‘הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?’, אל ‘לאחר גזר דין’ שותק. בשתיקה זו הוא משמיע קריאה רמה! זעקה עזה! הוא משמיע ‘לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ’ העומדים כאן לפניו, ובפני ‘כל באי-עולם’ לדורות: אינו מבין מעשי ה’, אך, תמיד ולמרות הכל, הוא מאמין בשם! הוא מכריז בקול דממה דקה…

אלישע בר אבויה רואה אדם נופל מסולם ומת, כשעלה וקיים ‘שילוח הקן’ עפ”י בקשת אביו, והרהר אחר מעשי ה’.  ‘הרי בשתי מצוות אלו הובטחנו ‘לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים’! היכן ההטבה ואיה אריכות הימים?’ עד שכפר בעיקר רח”ל. אאע”ה אינו מהרהר ואינו שואל ‘איך ניתנה רשות לשטן להטעות את שרה אשתי?’. אברהם עומד בניסיון. עומד חזק ואיתן. אינו שפוף ורצוץ. וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ, בקומתו הזקופה מכריז “ה’ הוא האלוקים”, אברהם מנחיל לזרעו אחריו: ‘במקום שתמה ההבנה – מתחילה האמונה….’. וגם אם נדמה לך שאתה מבין… שתוק וקבל שכר!

נשוחח בזה עם ילדינו ותלמידינו. בדור של רעשי רקע ו’קול ענות’ לא יגיעו הצעירים לתובנות אלו מעצמם. נקיים שיחות אֱמוּנִיּוֹת. נכוון דעתם ונחדד אזנם לשמוע קול דממה דקה. נתחדד אנו להאזין לדבריהם, ‘לקרוא’ את ליבם.

בבחרותי ארעה תאונה טרגית, ‘אסון הבונים’, בו נהרגו 19 תלמידים בטיול שנתי. חרוטים בקרבי דברים שנא בפנינו ראש הישיבה בחצור-הגלילית הג”ר אשר נייהויז שליט”א: “אומרים שזה בעוון זה או אחר… הקב”ה כה גדול – הוא לא צריך ‘הסכמתנו’: “הוא צדוק, שהרי חטאו…”. הקב”ה גבוה הרבה ממחשבתנו והבנתנו”. מאז דבריו לתלמידיו אהוביו, שיחה בה פניו שֻׁטְּפוּ בדמעות חמות, חקוקה בנפשי אמרת הרבי ר’ בונם מפרשיסחא “אילו הבנתי מעשי ה’ – לא היה אֱלוֹקַי אלא חֲבֵרִי…”. נִלְמַד וּנְלַמֵּד להכריז בקול דממה דקה, להאזין לקול דממה דקה, ה’ הוא האלוקים!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ’

שנת רנ”ב. ‘תור הזהב’, בו שגשגו היהודים בספרד, בגשם וברוח, מאות שנים, נקטע באכזריות. המלכות גזרה גירוש אכזרי. רבבות אלפי ישראל יצאו בגוף מושפל – אך בנפש זקופה, איבדו ביתם והונם, ויתרו נוחיות ושלווה, כי דבקו באמונת אבותם באדיקות. בָּזוּ ל’אינקוויזיציה’ שהציעה “הַמְּרוּ דתכם – והישארו כאן, ‘יֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ’…”. לא! זאת בכלל לא ברירה! וכי יעזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות נשברים? מאות אלפים גלו במסירות נפש.

רבי אפרים ומשפחתו, יצאו לעבר פורטוגל השכנה. [גם שם לא מצאו מנוח, כעבור שנים בודדות גורשו שוב.]. ברגלים כושלות צועדים בדרך הקשה. ראה רבי אפרים שבנו יוסף בן הארבע, מתקשה בהליכתו ומעכב התקדמותם. מה עושים? רבי יצחק, אחי רבי אפרים, הכריז באוזני אחיו “אל דאגה, יוסף – עלי!”. תרתי משמע! על אחריותי ועל כתפיי! הרימו רבי יצחק על כתפיו ובמשך המסע נְשָׂאוֹ כך. לא חשב על עצמו, על גבו הכואב ועל שריריו התפוסים, רק על הילד הרך.

באותם ימים חשב רבי יצחק שהוא מסייע רק לאחיו ו’סוחב’ את יוסף בנו. לאחר שנים הוברר כי לא ילד בודד נשא, אלא ‘שולחן ערוך’ שלם, עמוד ההוראה של כלל ישראל הוא נשא, את מרן רבי יוסף קארו מאיר עיני ישראל לנצח.

בעת צרה ומצוקה, מלחמה ובהלה, מחובתנו כאנשי חינוך להיחלץ חושים בחשיבה על הכלל ועל הפרט. מחד, עמלים ‘ללמד מרחוק’, לפתוח ולהפעיל – ככל שניתן – את מוסדות החינוך. אשרי המלמדים והמורות המסורים בעת הזאת באופן מעורר השתהות, ובוודאי מעוררים זכות לכלל. אך אל לנו לשכוח את אותם היחידים, אלה שאינם ‘מתחברים’ ללמידה מרחוק, אלה שחוששים ואינם יוצאים מבתיהם, אלה ‘שְׁמִּשְּׁתַּבְּלְלִים’ בפינת הכיתה ומכונסים בתוך עצמם.

בימים שהמוסדות סגורים, השתדלו אלפי מחנכים להיות בקשר טלפוני, אחת ליום-יומיים, עם כל יחיד מבני כיתותיהם. יש שהגדילו לעשות, וערכו ‘סיבוב’ פיזי’ בין בתי התלמידים, לחיזוק רוחם ויצירת חיבור אישי. הוראת המנהלים ברורה “בעת מלחמה יש העדפה לקשר אישי, אפי’ על חשבון כמות השיעורים המוקלטים”. ‘נפש התלמיד’ לפני ‘שֵׂכֶל התלמיד’. ‘מנהיג’ יודע כי “קבוצה מורכת מִבּוֹדְדִים”, ולולא השקעה בכל בודד, תאבד הקבוצה את איתנותה.

בשיחה אישית שקיימתי בימים אלה עם מורי ורבי שליט”א נשמעה תובנה זו, בראייה חדה בפרשתנו. הקב”ה אומר “זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ…”. איזו צעקה? ומדוע בל’ יחיד-נקבה? פירש”י: הַכְּצַעֲקָתָה – שֶׁל מְדִינָה. וְרַבּוֹתֵנוּ דָּרְשׁוּ: הַכְּצַעֲקָתָהּ – צַעֲקַת רִיבָה אַחַת שֶׁהֲרָגוּהָ בְּמִיתָה מְשֻׁנָּה עַל שֶׁנָּתְנָה מָזוֹן לְעָנִי. כאשר הקב”ה דן בפשעי סדום, ‘יורד לראות’, כביכול, בשתי עיניו, מחד – צעקת המדינה, ההמון, הכלל, ומאידך – צעקת הפרט, היחיד. שתי צעקות נוראיות באו לפניו יתב”ש. שני הפירושים שקולים הם.

גדולת המחנך היא בראיית התלמיד המצטנף בשלהי הכיתה, שותק בשיעור ומרוחק מהחברה. אילו היה ילד ‘מפריען’ היה זוכה להמון ‘תשומת לב’. אך אותו שָׁקֵט עשוי לגרור שכחה… בפרט בימים טרופים אלה, לא קל לזכור את כולם. משה רבינו נבחר להנהגה כאשר לא ויתר על גדי יחיד, למרות שהוא שניתק עצמו, נָשַׁר. ‘רעיא מהימנא’ עמד במבחן!

איש חכם שִׁתְּפַנִי בהרהור כואב: בעבר חשנו ‘קירבה’ לנפגעי הטרור ל”ע כי הכרנו שמותם, רון ארד ונחשון וקסמן, משפ’ סחיווסחורדר בפיגוע ב’סְבַּרוֹ’, ‘שלשת החטופים’: גלעד שֶׁר, יעקב נפתלי פרנקל ואיָל יפרח. ה’ יקום דמם! דמם ודם האלפים לאורך השנים. במלחמה נוראה הנוכחית, עקב ריבוי החללים [לא נהרגו בארה”ק כה רבים ביום אחד מאז חורבן ביהמ”ק!] מאות השבויים והפצועים הרבים, מתייחסים אליהם כמו ‘מספרים’ ל”ע, כָּהוּ חושינו להרגיש הבדל בין 1700, 1900, או 2200 קדושי ישראל. אהה! מָה רַבּוּ צָרָי! אין לנו אבד רגישות יהודית! נזכור שעדיין כל יחיד הוא עולם מלא!

מחנך יקר! עֲבֹר מדי יום על רשימת תלמידיך. חֲשֹׁב למי להתקשר, מי זקוק ל’ביקור בית’. זה לא ביקור אלא בנין בית… בָּרֵר אצל הוריהם מי מהילדים זקוק ליחס נוסף. הם מצפים לשמוע אתכם: לא בהקלטה כללית אלא בשיחה אישית!

לוט ניצל, יצאה ממנו רות, אֵם מלכות בית דוד! בת-פרעה הצילה תינוק עָלוּם, שגדל להושיע את ישראל. בהפטרת השבוע, אלישע הנביא מְחַיֶּה את בן השונמית, אפי’ שמה לא ידוע לנו. ילד זה גדל – חבקוק הנביא, שמנבא ומלמד ‘וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה’, דרשו “אל תקרי יִחְיֶה – אלא יְחַיֶּה”. הצדיק מאמין וּמְחַיֶּה אחרים, מעוררם ומעודדם!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ’

כתיבת ‘מאמר שבועי’ קשה בעת הזאת, ‘כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם’ (משלי כ”ז). מתוך אמונה ותקווה שאך טוב וחסד ירדפונו, נחדד תובנה חשובה שיש לְעַבְּדָהּ בקרבנו. אנו בשליחות קודש – והיא – הנחלת יסודות אלה לבנינו ולתלמידינו!

במשך הדורות, מיליונים מאחב”י מסרו נפשם על קידוש ה’. מֵעֵבֶר להרוגים בידי מרצחים ימ”ש רק בהיותם יהודים, ניצבו רבים בפני בחירה: “השלך אמונת אבותיך וְחַיֵּה – או מות תמות”. דבקו בה’ ומתו כיהודים. בחורים גם בתולות זקנים עם נערים, הִלְּלוּ שם ה’ במותם. אם כן אפוא, מהי גדלותו של אברהם אבינו שעמד בעשרה ניסיונות? וכי רק הוא קִיֵּם ‘לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ…’? המונים גָּלוּ! רבים עקדו ילדיהם לשם השם, ולא זכו לשמוע ‘אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר’…!

להלן תיאור מרומם כפי ששמעתיו מפי רבה של צפת הג”ר שמואל אליהו. לאחר מלחמת ‘ששת הימים’, עם שחרור חבלי ארה”ק, ערך אביו ה’ראשון לציון’ הג”ר מרדכי אליהו נסיעה ראשונה למקומות הק’, ושני בניו אתו. שפכו לב כמים מול הכותל המערבי, התפללו ברגש בקבר רחל, והמשיכו למערת המכפלה. הרב הרגיש שבניו הילדים ‘התעייפו’ והתרגשותם כהתה. טיילו ב’תל חברון’, וירדו למעין הַמְּפַכֶּה בין ה’חירבות’ העתיקות. סביב למעין גדלים עצי זית, שחזותם מעידה כי עתיקי יומין המה. הודם וצמרתם רחב, גזעיהם פרוצים ומעוקשים. הרב הסביר לבניו שהעצים בני אלפי שנים. יתכן שמעץ זה ממש כתת אברהם אבינו שמן, ובו הדליקה שרה אמנו נרותיה, שדלקו משבת לשבת…

הצביע הרב על ענף היוצא מהגזע המרכזי ושואל “לדעתכם, בן כמה ענף זה?”. “אולי אלף, אלפיים… “. “והענף הדק?” שאל כשמבציע על חוטר צעיר, “משהו כמו עשר שנים?…”. “וְהֶעָלֶה” – “כנראה בן שנה, שנתיים”. הרב הצביע על ניצן של פרי המתפתח על הענף הרך, “ובן כמה הזית הזה?” הילדים מיהרו להשיב “זה רק עכשיו נולד!”. הרב המשיך וחקר “אם כן, מדוע אין הפירות ערלה, הרי ‘נולדים’ רק עכשיו?”. הילדים נשתתקו. הרב הסביר לבניו “אמנם הפרי חדש, אך הוא שייך לענף הבוגר היוצא מהגזע הוותיק, בעץ בן אלפי שנים! הפרי אינו דבר נפרד, אלא ‘חלק’ ממשהו עתיק!”.

הרב המשיך: “אבותינו הק’ נטעו ‘עץ’, ממנו התפשטו ענפים, שבטי י-ה. מהם התרחב העץ, התפתח והתבסס. מיליוני ‘זיתים’ נולדו על עץ קדוש זה. העץ עצמו חוה תקופות קשות, רוחות סער, שיטפונות ושריפות, ודווקא הקשיים גרמו לעץ להכות שורש ולהתחזק עוד. אנו ‘שייכים’ לאבותינו, דמם זורם בעורקינו! איננו חדשים, ערלה, אלא ‘עתיקים’!”

רבה של צפת משתף כי מסר זה נקבע בו לנצח. הוא מרגיש עצמו מאז ‘קשור’ לדוד המלך וירמיהו הנביא, ‘בן משפחה’ של רבי עקיבא ורשב”י… אנו שואבים כוחנו מגזע אבותינו ושורשיהם, נראים ‘נולדים עכשיו’, אך בעצם עתיקי יומין.

אכן, יהודים רבים מסרו נפשם על קדושת ה’, אך זה בא לנו בתורשה מאברהם אבינו! רבינו הרמב”ם מרחיב יסוד זה ב’אגרת תימן’, בה מחזקם בעת ניסיונם. כך מבארים צדיקי הדורות, בעל ‘התניא’ והג”ר חיים מוולוז’ין, ועוד. כך דרשו את הפסוק מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק – אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו (משלי כ’ ז’) שאאע”ה התהלך לפני ה’ בתמימות, ולכן זרעו לברכה…

כוח מקודש זה לוהט ביהודים, בפרט כשזוכרים כי כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ. יודעים שכולנו, למרות השוני בין השבטים, פירות מאותו עץ עתיק. אחים אנחנו, קרובי משפחה, אותו דם בעורקינו, DNA של אהבת ה’ ומסירות נפש. הניצוץ הרוחני קבוע בנו בתורשה מהאבות הק’, שזור ברקמותינו הפנימיות, ומאחד בין כל חלקי ‘משפחתנו’ הרחבה והענפה.

“עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם” (אבות פ”ה) אי’ בקדמונים שלא בִּכְדִי כתבו חכמינו במשנה זו ‘אבינו’ [בשונה מהמשנה שלפניה ‘עשרה דורות מנח ועד אברהם’] , כי ביקשו להדגיש שהוא אבינו, וכבניו יונקים ממנו כח העמידה. ומהי עמידה? ‘אין עמידה אלא תפילה’! בכל צר וצר, מול גלי הניסיונות, נושאים לה’ רינה ותפילה! זאת ועוד, ללמד שאאע”ה לא עבר את הניסיונות שפוף ועצוב, מדוכא ועצוב, הוא עמד בכולם! זקוף קומה! בשמחה ומחוזק באמונתו!

חשוב שנעורר תובנות אלה עם ילדינו יקירנו בשיח נעים, לחשוף בפניהם את הכוחות הטמונים בנו, הבאים בתורשה. ה’חיבור’ ותחושת ה’קירבה משפחתית’ לקדושי וגיבורי עמנו, יעוררו בקרבם אומץ לב מתוך ביטחון בה’, “עם ישראל” שעמד בכל הקשיים זה לא ‘מושג’ מופטש ומרוחק, זה אקטואלי, חי וקים! יש בנו כוחות, בנו ובאחינו לשבטיהם!

בפרשתנו, יוצא אברהם אבינו להילחם במלכים איתנים, כשהוא נשען על אמונה וביטחון בהקב”ה. נסים גלויים לִוּוּ את ניצחונו, כפי שנדרש בנבואת ישעיה, כפי שנקרא בהפטרת השבוע, ‘מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק… יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ, יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ… יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם! וכבניו נאזין לפסוקי המשך וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל, עַבְדִּי יַעֲקֹב, אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ, זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי… אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי…

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ’

השורות נכתבות שמוצ”ש בראשית, לאחר שבת של תפילות לשלום אחב”י, השבויים והחיילים, העקורים מבתיהם,  ברכת החודש ‘חיים של שלום…’, בתקווה כי השבוע המצב יקל, הלימודים יתחדשו, הפחד יוסר, שמחות, חתונות…

ובינתיים: כאנשי חינוך עלינו לחשוב על ה’בודדים’ הנתונים במצור ומצוק, ילדים החווים קושי, ודווקא בימים אלה ניתן ליצור עמהם קשר מועיל. מחנך שיתף אותי שהוא מקפיד בימים אלה על שיחות טלפון אישיות עם כל אחד מתלמידיו אחד ל-48 שעות. “הופעתי שדווקא נער פלוני, הקשוח והמחוספס, המרדן והגברתן, מאריך איתי בשיחות, משתף בחששותיו, משתף על בני משפחתו בדרום, מבקש עוד ועוד שיחות אישיות.” מפתיע? ‘על הכלל כולו יוצא ללמד’! הזמן גרמא להתייחסות לפרט, לקשר הידוק אישי – אפילו מריחוק מקום – עם תלמידים והורים מאתגרים.

לקראת פרוץ המלחמה האיומה, בעקבות אירועי ‘ליל הבדולח’, החלו פעילים בריטים בקיבוץ ילדים יהודים מארצות שלטון נאצי: גרמניה, צ’כוסלובקיה ואוסטריה, והעברתם לחוף מבטחים באנגליה. כרבבת ילדים ניצלו במסגרת ה’קינדר-טרנספורט’! הוקמו מרכזי קליטה רבים, מוסדות ובתי ספר, ומשפחות רבות נרתמו לארח ילדים בבתיהם. במקביל למוסדות היהודים, פעלו גם מנזרים נוצריים שֶׁשָּׂשׂוּ על ההזדמנות לקלוט אצלם ילדים בעלי נשמות רכות…

ראשי הקהילה היהודית בלונדון נדרשו שוב ושוב לסכומים כסף גדולים להקמת והפעלת מוסדות אלה. ישראל עם קדושים, נתבעים ונותנים, עד שראשי המגבית חשו כי כלתה הפרוטה מן הכיס. באסיפה שהתקיימה בבוקר יום שישי דנו והועלו רעיונות מהיכן להביא עוד כסף. הוצע שמו של עשיר יהודי שטרם פתח ידו ולבו לאחיו הנתונים בצרה. “אין סיכוי” הכריז גבאי בית הכנסת המרכזי “איש זה מנותק לחלוטין מיהדות, לא יום כיפור ולא יארצייט של הוריו!”. רב הקהילה, הג”ר יחזקאל אברמסקי, החליט בכל-זאת לנסות וּלְזַכּוֹת את העשיר במצות צדקה, ויצא לבקרו בביתו.

ערש”ק, חצות היום, הרב אברמסקי מתדפק על ביתו של העשיר שהכניסו בכבוד לטרקלינו. הרב החל לתאר הצורך להקמת מרכזים יהודים לילדים המסכנים, פליטים ומפוחדים. “זה ממש פיקוח נפש” סיים הרב דבריו. העשיר שואף במקטרתו, מהרהר ומגיב לרב “בהחלט שיש לסייע בעת הזאת, עניין הומניטרי חשוב, אך מדוע הנך קורא לזה ‘פיקוח נפש’? לא מדובר בהפקרתם בארצות הכיבוש. מוסדות רבים מוכנים לקולט את כולם, קתוליים, פרוטסטנטים ועוד!”. הרב אברמסקי התעקש! “מוסד יהודי הוא ‘פיקוח נפש’! לשבץ ילד למוסד בו יעבירו אותו על דתו הרי זה כשפיכות דמו! אנא, הרם תרומה!”. האיש התעקש וטען שהרב ‘מגזים’, וחבל שגם בשעת מלחמה נוקטים בעמדות קיצוניות…

הרב יצא מבית העשיר ממפח נפש. הוא הגיע בתקווה לתרומה הגונה, ובמקומו קיבל נזיפה… עברו כמה שעות. שבת קודש פורשת כנפיה על לונדון הבירה. הטלפון מצלצל בבית העשיר. הוא שומע את קולו של הרב אברמסקי על הקו! “גוט שבת, אדוני. בוודאי זוכר אתה שלפי ההלכה היהודית נמנעים משיחות טלפון בשבת. אני מתקשר אליך בשעה זו לאשרר את דבריי כי ביסוס מוסדות הקליטה היהודיים הוא ממש ‘פיקוח נפש’ וזה דוחה שבת! כמו שמתקשרים לאמבולנס, כחייל הלוחם בחזית ורופא בניתוח, גם אני מתקשר בשבת להראותך שהצלה רוחנית היא פיקוח נפש!”.

דווקא כעת שאין הכיתות פועלות במלואן, הסדרים הקבועים השתבשו ל”ע, חובה עלינו ליצור קשר עם המוחלשים, המתריסים והמעורערים בחינוכם. מדובר ב’פיקוח נפש’. רק בשבוע האחרון נאלצתי לדון עם מנהל תלמוד-תורה ו’להסביר’ לו שתפקידנו הוא להכיל תלמיד שמשפחתו חווה טראומה, למרות שהתלמיד לא-כל-כך מקבל מרות… האם בית חולים משחרר ומסלק פציינט שלא מגיב לטיפול התרופתי? אמנם, תלמיד נדרש להתאים עצמו למערכת, אך מערכת שמחשיבה עצמה כאיכותית, אנשיה ‘אנשי חינוך’, יודעים ‘להסתדר’ עם מכלול התלמידים! זה מבחן האיכות!

בשבוע שעבר כתבתי על צדיקים זי”ע שקרבו וחיבקו שרידי-שואה בתקופת ‘החייאת העצמות הישבות’. עשו זאת בצורות לא מְקֻבָּעוֹת ולא מְרֻבָּעוֹת. ‘מעלימים עין’ בשביל להציל נפש בימין מקרבת… זה הצליח אז – וזה מצליח תמיד.

כולנו מתפללים על השבויים שיראו אור. תלמיד מתקשה הוא שבוי! שבוי של יצרו הרע, שבוי בכבלי כללים שאינם מאפשרים לו להתפתח כפי אישיותו, שבוי בידי עצמו – חולשותיו, חולשותיו ודימויו-העצמי הירוד. הרמב”ם קובע “אין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים” נפעל לשחרורם! נעורר בזה זכות ‘פדיון שבוים’ לכלל השבויים והחטופים רח”ל. הצלה מהרחוב היא פיקוח נפש, וכל המציל נפש אחת – כאילו הציל עולם מלא! כל תלמיד – עולם מלא!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ’

ב’שטעטל’ חי איש-חסיד, בעל מעשים טובים וירא אלוקים. במצותיו חפץ מאוד. בירח האיתנים התהלך ברוממות עם השלל העשיר של מצוות מיוחדות. בתום שנת בצורת היו האתרוגים יקרי-המציאה. אתרוגים אחדים הובאו לעיירה. החסיד אינו מוותר! ‘שש מאות רובל!’ דרש הסוחר עבור ‘הדר’ מושלם. ‘שש מאות רובל’! משכורת של מספר חודשים! הפרוטה אינה מצויה, צרכי הבית מרובים… קנה החסיד את האתרוג, והתחייב לשוב במהרה עם התשלום.

מאין יבוא עזרי? “התפילין! אמכור את התפילין! הרי ערב יו”ט היום, ובתשעת הימים הקרובים אין מניחים תפילין! אחרי החג נחשוב הלאה… כעת חביבה מצוה בשעתה!” מיהר ומכר תפילָיו, ושב לשוק עם שש מאות רובל במזומן! אחרי ששילם מיהר הביתה בששון. הוא מספר לאשתו בהתרגשות, כי זכה ב”ה לרכוש אתרוג מדהים! “וכסף מנלן?”. “מכרתי התפילין שלי!”. “ותפילין מה תהא עליהן?”. “אל לו ליהודי לחקור עתידות! אני חושב ‘מה הקב”ה רוצה ממני כעת, ביו”ט אין צורך בתפילין ויש צורך באתרוג!”. אשתו מבקשת לראות האתרוג. “השארתיו על שלחן המטבח!”…

על שלחן המטבח אין אתרוג! יש קערת סלט! “היכן האתרוג?” הוא קורא באזני בקבול גדול… הילדים מתאספים, והבת מַחְוִירָה. “הכנתי סלט, חשבתי שזה לימון…”. רגע של דממה. בני המשפחה מביטים באביהם. החסיד מביט בבתו, מתקרב אליה ומחבקה אל ליבו! נושא עיניו ואומר “ריבונו של עולם! אני מודה לך על משפחתי הנפלאה!”‘.

כאשר הילדים התפזרו, שואלתו אשתו: “וכי לא ‘בא לך’ באותו רגע לצעוק, לצרוח, לשאוג? אולי לחנך את הבת בשבט מוסר…?”. מסביר בעלה בארשת ניחוחה “לפני כשעה הוצאתי את התפילין שלי מהארון, וחשבתי ‘מה רוצה ממני השי”ת ברגע זה?’. באותו רגע היית מחויב ברכישת אתרוג, ולכן ויתרתי על התפילין היקרות לי מכל. כאשר האתרוג היקר הפך לסלט, חשבתי שוב ‘ומה רוצה ממני השי”ת ברגע זה?’. הוא רוצה ממני איפוק, שמחה, אהבה.”…

‘זמן שמחתנו’ היא שמחה משפחתית. כמו ז’ ימי הפסח שבהם נגמלים ומתנקים מחמצו של יצה”ר, כך בימי הסוכות, נגמלים מכעס ולחץ. יוצאים מ’דירת קבע’. לומדים שאין בעולם ‘קבע’! מי קבע שבדיוק כך צריך הבן שלנו להתלבש? מי קבע שבדיוק כך צריכה הבת להסתרק? מה ה’ רוצה ממני ברגע זה? גם ברגע שה’קבע’ מתערער, השי”ת רוצה ממני איפוק, שמחה ואהבה. מה יהיה עם התפילין? נחשוב אח”כ. ומה עם הבגד שלו והתסרוקת שלה? נראה אח”כ…

ממעשה זה נלמד כי אַל לנו לְקַבֵּעַ את האמונה ואת הדת למסגרת קשיחה, ולא לְרַבֵּעַ בתבנית קשיחה, דוגמת תכתיב חברתי סביבתי, או דפוסי חשיבה מְקֻבָּעִים. היהדות אינה ‘תנועת עם’, ‘ככה כולם עושים’, אלא קירבת אלוקים אישית בפנימיות הנפש. עובדים את ה’, ולא את הציבור. ברגע האמת חשב החסיד על השי”ת, לא על התפילין ואתרוג. אילו היה מחשיב ומייקר ‘חפצי שמים’ לפני ‘אלוקי השמים’, אולי היה נכשל באביזריהו דעבודה זרה, בהקדימו טפל לעיקר…

יסוד ב’חינוך הבנים’ הוא ‘על פי דרכו’. אל לנו להיות בני ערובה כלואים בתפיסות אחידות ובחוקי חֶבְרָה נוקשים. ברגעי ניסיון והתמודדות עם ילדים ‘יחודיים’ יש לחשוב על הקב”ה – ולא על השכנים. בסוכות נוסכים מים על המזבח, לרמוז שלעתים ‘שוברים שגרה’, גם ‘הפשוט’ מתקדש. היכן מְצַוָּה התורה על ניסוך המים? זה לא כתוב במפורש, אלא ‘הלכה למשה מסיני’ מדור לדור. חכמי התורה מלמדים דרכי חינוך יחידניים ואישיים. ברוך הוא אלוקינו שהעמיד צדיקי אמת בכל דור ודור, המלמדים לכוון לרוחו של כל אחד ואחד, דור דור ודורשיו – לפי מצב דור ודור. גם בדור שבו נושבת רוח סער עזה השי”ת מצפה… בחינוך אין שיטה, יש גישה, וכשיש גישה לא נבהלים כ שה’סדר’ משתבש…

פסוקי קרבנות שבעת ימי חג-הסוכות נכפלות שבע פעמים, אך יש ‘חריגות’. ישנן כמה אותיות שאינן ‘בתלם’. דווקא ב’חריגות’ אלה מרומז ניסוך המים (תענית ב:) דווקא הבן שאינו ‘בתלם’ עשוי לגדול לתפארה, יתעלה ויתקדש על פי דרכו לכבוד השם! בבינה יתירה יורדים לשאוב בששון ‘מים עמוקים’. דווקא מצוה זו נחוגה בשיא השמחה! מדי יום מתעלים עד שביום-השביעי הערבה הדלה הופכת למרכז החגיגה. ומאין הובאו הערבות? מ’מוצא‘, כי תמיד יש מוצא!

מסופר כי בבוא מרנא הבעש”ט לגור במז’יבוז’, באו רבני העיר להוכיחו על שסוכתו אינה כשרה. בתום ויכוח ביניהם הראה ‘פתקא מן שמיא’ כי סוכתו כשרה. מדוע עשה לכך? וכי לא קל יותר ‘להכשיר’ סוכתו ‘לכל הדעות’? אלא, אור שבעת הימים פעל ‘להכשיר’ עוד מנשמות בנ”י, לא בשיטת ‘לחומרא בדיני סוכה’ אלא בגישת ‘לחומרא בדיני נפשות’…

נדרשת אמונה עמוקה בצדקת הדרך, גם כשהדרך ‘שונה’. לחסיד אֵין לא תפילין ולא אתרוג, אך נותר עם הקב”ה. הוא נותר עם משפחה, עם אמונה, שמחה ואהבה. כשיש לנו הקב”ה ומשפחה, יהיו גם תפילין ואתרוגים… נהיה אך שמח!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ’

ימי ‘תשובה’, דף חדש בחיים, דף נקי וחלק מול הקב”ה. זה תהליך שדורש מאתנו סבלנות. בשירת האזינו נא’ יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי. לאורך החורף משקה הגשם את האדמה. ומה רואים? בוץ ולכלוך. רק בתום עונה ניכרת השפעת גשמי הברכה. כך, השפעת התורה על פנימיות האדם והצמחתו היא תהליך, התוצאות ניכרות רק בהמשך…

בחינוך הבנים נמשכת ההשקעה וההשקיה שנים ממושכות. התוצאות בסוף. נזכור את הקיקיון, בו לימד הקב”ה את יונה “בִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד”. ‘בא מהר הולך מהר’. אל לנו לצפות, גם בדור המיקרוגל, להליכי חינוך מזורזים.

הָיֹה הָיָה מחנך שהחל לאבד תקווה מתלמיד ‘מאתגר’. הוא ייחד לו לשיחות אישיות, העיר והאיר בשמאל דוחה וימין מקרבת, אך שום דבר לא משתנה – הנער נשאר – מתחצף, מפר כללים ומעורר מהומות. הייאוש מכרסם בלב המחנך. פנה לרב חכם, ליטול עצה ותושיה. האם יש לנער זה סיכוי? הרב הקשיב בחמלה, פתח ואמר: “צמח הבמבוק גדל בסין ומגיע לגובה עצום. האם ידוע לך כמה זמן לוקח לַקָּנֶה הענק להגיע לגובה של בניין?”. כמובן שלמלמד אין מושג.

“אגלה לך, שותלים שתיל במבוק זעיר וּמְסַפְּקִים לו אור שמש, דשן ומים בשפע. בשנה הראשונה אין שום גדילה. ממשיכים עוד שנה בטיפוח השתיל הקטנטן. משקים בסבלנות, אך לא רואים מאומה. הוא לא יגדל בסנטימטר. בכל זאת ממשיכים בסבלנות. עוד שנה תחלוף. גם בשנה שלישית מעניקים לצמח הקטן דשן ומים ומאפשרים לאור השמש לחממו בכל יום. רוב האנשים מרימים ידיים בייאוש, מוותרים על הבמבוק הקטן וחדלים להשקותו. כלום לא קורה! אך החכם מתמיד. בשנה הרביעית, רואים את כל יתר צמחי הגינה שעלו וצמחו יפה במשך ארבע השנים. בלב מכרסם ספק – כולם פורחים ורק הבמבוק הזעיר לא מתפתח, למרות תשומת הלב, האהבה והזמן שהשקיעו בו…”.

הרב מתרגש וממשיך בלהט, “בשנה החמישית מתרחש פלא! בבת אחת השתיל מזנק לשמים! גדל וגדל וגדל. הוא עשוי לעתים לצמוח במטר שלם ביום!… במשך ששה שבועות יצמח לגובה של שלושים מטרים! כבנין רב קומות!”

“אם כן, בכמה זמן הבמבוק לגובה זה?” שאל הרב. “תוך שישה שבועות” השיב המלמד. “טעות בידך, ידידי. מדובר בצמיחה איטית לאורך חמש שנים תמימות. אם במשך אותן השנים היו חדלים להשקות את השתיל הרך, היה נובל ומת. ומה קרה במהלך השנים? במשך כל ארבע השנים היתה צמיחה, הצמיחה החשובה ביותר, באופן ‘בלתי נראה’, בתהליך ארוך ונפלא –  מתחת לפני השטח. עמוק באדמה התפתחה רשת שורשים מסועפת וחזקה, שתתמוך בצמיחתו המתפרצת של הבמבוק בשנה החמישית. זכור! כל מה שנבנה מהר – עשוי לקרוס מהר. צמיחה דורשת סבלנות והתמדה, השקייה ואמונה פנימית איתנה. כל טיפת מים חשובה, כל צעד קטן משפיע, גם אם בטווח הקצר אין התוצאות ניכרות. לא רואים, אבל יש צמיחה מתחת לפני השטח וממתינה לרגע בו יזנק קדימה. לעולם אין להתייאש! בנחישות והתמדה ממשיכים לטפח את שורשי ההתפתחות, בסופו של דבר, יפרוץ התלמיד ויעלה לִגְבָהִים עצומים.”

המוביל ‘שעיר המשתלח לעזאזל’ היה עובר עשר תחנות במדבר עד הגיעוֹ לצוק. ההתנתקות מן הרוע וההשחתה באה בשלבים, מתקדמים מתחנה לתחנה, עד להפלת יצר-הרע והכנעתו. המשנה מלמדת (יומא פרק ו’) כֶּבֶשׁ עָשׂוּ לוֹ (לשעיר) מִפְּנֵי הַבַּבְלִיִּים, שֶׁהָיוּ מְתַלְּשִׁים בִּשְׂעָרוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ: טֹל וָצֵא, טֹל וָצֵא. זירזו אותו שימהר בכפרתם. הגמרא אומרת כי לא בבליים היו, רק כּוּנוּ בבליים על שם טיפשותם. מיהרו אותו! חשבו שיש תהליך תשובה ‘אינסטנט’ שניתן לזרזו. חכמינו בָּזוּ להם! בלי שכבה ועוד שכבה של בטון, וסבלנות ביניים שכל שכבה תתייבש כראוי, עלול הבניין לקרוס!

המשנה אומרת עוד ש’יקירי ירושלים’ ליוו את הַמְּשַׁלֵּחַ בדרכו. אנשים בהליך ‘חיזוק’ זקוקים לליווי ויחס. בכל תחנה המתינו אנשים טובים והציעו ‘הרי מזון והרי מים’. הוא לא צמא למים כמו לעידוד לאורך התהליך. כך משלחים, וכך מלבינים עוונות. המעודד את המתמודד מתחזק בעצמו. זה לא ‘טובה לאחר’, אלא לעצמנו. בכך נעשים אנו ‘יקירים’.

ימי הסליחה והמחילה: הבה נסלח לאלה בין ה’מחנכים’ שלנו בעבר-הרחוק שפגעו בהתפתחותנו. לא ‘בכוונה’, חלילה, אלא מחוסר התאמתם למשרה החינוכית שהוטלה עליהם. לא השכילו לקרוא ‘מפת’ נפש תלמידיהם. בעצמם נלחצו – ולכן לחצו להשיג ‘תוצאות מיידיות’. מוגבלי חזון היו. מצומצמי סיבולת. אדרבה, נוקיר את מחנכי האמת, בעלי שאר-רוח, שהטיבו לדעת כי התורה משקה כְּגֶשֶׁם, האמינו בתהליך הַדְרַגָּתִי שמתחולל בפנים. מחנכים ברי-לבב הביטו לעברנו ב’עין טובה‘, בל’ יחיד, בעין אחת, כי את העין השנייה עָצְמוּ, הסיטו מבט, לא לראות הכל… האמינו וצדקו.

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ’

“מה יהיה? טרם קנו חבושים לר”ה!” הבית כמרקחה, חייבים מרקחת חבושים כ’סימן’. הבת מצאה אצל ירקן  חבושים ירוקים מקומטים. “לא! אל תקני! קשה לקלף אותם”. במקום ‘כולל-ערב’, תר האב אחר חבושים צהובים וחלקים. עקרת-הבית מאחרת לאסיפת ההורים ב’בית-יעקב’ כי הרחיקה לקצה העיר בחיפושיה… היתכן? ר”ה בלי חבושים? “אמא”, שואלת הקטנה “למה בעצם אוכלים חבושים בר”ה?”. “אהה, לא זוכרת, משהו באידיש, שאלי את אבא”. האב מסביר כי באידיש ‘של פעם’ נקראו ‘גוּטעס’ ורוצים ‘גוּט יאהר’, שנה טובה. אך משפחה זו חיה ב’קללה’ – לחץ ועצבים, ביטול לימוד התורה, זילות בצוות החינוכי, הכל למען ‘סימן ברכה’. אכן, כל מנהג קדוש, אך אין ‘חבוש’ מתיר עצמו…

‘מנהגים ומסורות’ עוטפים את מועדי ישראל. חן מיוחד וחוט של טוהר מלווים את המנהגים הללו. צדיקים הקפידו מאוד לבל ישנו מנהג אבות, ואף החמירו עם הלועגים עליהם. ברם, צריך להתבונן ולחבר ילדינו לְזַהוֹת מה העיקר. מנהג אינו ‘טפל’, חלילה, אבל מחשבת הלב היא העיקר, כנשמה שבגוף. מה שווה עטיפה הדורה ללא ‘מתנה’ בפנים?

נשנן בקרבנו ובאוזני תלמידינו מְשָׁלוֹ הנפלא של המגיד מדובנא עה”פ אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה, אודות כפרי שבביקור בעיר ראה כי עם פרוץ דלקה הריעו בחצוצרות עד שהאש שככה. התלהב מהרעיון! במיטב כספו רכש חצוצרה ובשובו לכפר הודיע, שמעתה, בפרוץ אש, יעמוד יתקע ויריע מול הלהבות! ויהי היום, הוזעק האיש שאש אוחזת בבתי הכפר. הוא נעמד על כסא, תוקע ותוקע, והבתים נשרפים ונשרפים. איש בער לא ידע וכסיל לא יבין שאין בכח החצוצרה לכלות אש. תרועותיה מזעיקות עזרה, מגייסות שאיבת מים ופעולות כיבוי. אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה, יהודי יודע מה מהות התרועה! ‘עורו ישנים… וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה’! השטן נרתע, לא מהקרן גופא כי אם מההתעוררות!

הפרסומאים והשבועונים השתלטו על חיינו. ‘מועדי ישראל’ הפכו לחגיגות קולינריות מעוצבות נטולי פנימיות. אכן, בספה”ק יש טעמים רבים למאכלי חלב ב’שבועות’, אך מכאן ועד להפיכת ‘זמן מתן תורתנו’ למצעד קישים, פשטידות ולַזניות… בחודש סיון המתכונים מרובים ממאמרי חיזוק על קבלת התורה. כך בראש השנה. בגמרא מוזכר לאכול ולראות מאכלים שונים. תמרים, קרא, כרתי…. אך מה העיקר? ה’סימן’ מעורר לתפילה ותחינה, לא הרוביא והסילקא חשובים כמו אמירת ה’יהי רצון’ בכוונת הלב! האם עיקר ר”ה הוא “ראש פורֶל מקורמל בגרעיני רימון בניחוח סילאן”? נוהגים להימנע מאכילת אגוז שהוא בגמטרי’ חטא. הכי חשוב זה להתרחק מחטא, שהלוא גם הוא בגמטרי’ חטא!

קראתי על משפחה שסועדת בניחותא בליל ר”ה, מתבוננים ומתפללים עם כל סימן וסימן. לדוגמא, “שנפרה ונרבה כדגים” – מתפללים על זוג פלוני ואלמוני. “שנהיה לראש…” – משוחחים על דברים שבהם מבקשים מה’ עליה והצלחה. “שיכרתו שונאינו” – נזכרים בפיגועים ובשכול… “שנה טובה ומתוקה” – מקבלים על עצמם קבלה טובה (בחד-פעמי או בהו”ק…) להמתיק למישהו… נציין כי אש”ה בגמטרי’ דב”ש, ובוודאי יש להמתיק לעקרת הבית, ובכך להרויח גם סגולת חז”ל לפרנסה (ב”מ נט.). משפחה זו מְחַיָּה ומעוררת פנימיות מנהג הסימנים, בבחי’ לא המדרש העיקר אלא המעשה.

“אין שום רמז באכילת הפרי, רק הפרי עצמו הוא סימן שיזכיר לאדם ויתעורר בתשובה ויתפלל על הדבר הזה… העיקר הוא ההתעוררות והתפילה…” דברי רבינו השל”ה הק’. בדורנו הפכה המליצה “עם סגולה” לפירוש מחודש, עם שֶׁתּוֹלֶה כל ביטחונו בסגולות. קונים סכין חדשה והרי פרנסה, שנא’ ‘החותך חיים לכל חי!’. שׁוּם בכיס וקוביית מלח בתיק, ניתן לרכוש “ערכת סגולות”, עלה ערבה חבוטה, ושאריות נר חנוכה, חול ממירון, מים מהכנרת וכו’, במחיר מבצע! מקור הסגולות בהררי קודש אך לא במקום תפילה ומעש”ט. האם גם אנו מאמינים שחצוצרה קסומה מכבה שריפות?

“א”ר אבהו, למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקב”ה, תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני” (ר”ה טז.) איך עוקדים עצמנו? אי’ בשל”ה הק’ [כמו ‘תפילתו’ הנודעת, גם לימוד וקיום דבריו הם ‘סגולה’]: שבכל פעם שמזדמן לאדם מצוה, או שחלילה ניצב בפני עבירה, יחשוב שהקב”ה מנסה אותו ברגע זה, בודק אותו, כפי שניסה את אברהם ויצחק! גם בדברים ‘קטנים’ כהשכמת הבוקר לתורה ותפילה, איפוק מדיבור שעדיף-לא-להשמיע. בעמידה זו עוקדים עצמנו לפניו! מקריבים אברי גופינו ונפשנו, מתבטלים בפניו!

נזכור דברי ה’משנה ברורה’ – למען שנה טובה יש לנהוג במתיקות, ולא רק להימנע ממאכל חמוץ. בל נהיה ‘חמוצים’! עזור ליהודי לזכות לשנה מתוקה, הלבן שיניו והקב”ה ילבין חטאיך… חַיֵּךְ, והשנה תהיה לך מחויכת!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ’

בפתח הימים הנוראים, ימי הרחמים והסליחות, נפתח בסיפור הידוע, מעורר ההשראה, אודות גדול אמוראי בבל, רב.

‘רב’ הזדמן למקום שסבל מעצירת גשמים. התכנסו ליום תפילה וצום, אך סימני גשם אַיִן. בסוף, ירד ‘בעל תפילה’ אחר לפני התיבה. והיה, רק פתח ואמר ‘משיב הרוח’ החלו רוחות לנשוב! אמר ‘מוריד הגשם’ וירדו גשמים! רב ראה והתפעל! מיהו האיש, פועל הישועות שתפילותיו מתקבלות ברצון? שאלוהו רב למעשיו. השיב האיש בענוות חן “מלמד תינוקות אני”. נוּ, מלמדים רבים יש בישראל! מה מיוחד במלמד זה, שיש לו השפעה גדולה במרום? רב מבקש לשמוע ‘עוד’, והמלמד ממשיך: אני משקיע בכל ילדי העיירה, בני העשירים ובני העניים כאחת, ואף אם הורים מתקשים לעמוד ב’שכר הלימוד’ איני דורש מהם תשלום. זאת ועוד, יש לי ‘בריכת דגים’, ותלמיד המורד ומפריע בלימודים, פושע ופורק עול, אני משחדו בדגים, בכך אנו מקרב אותו ומשדלו לשוב להצטרף ללימוד… (תענית כ”ד ע”א).

‘מלמד תשב”ר’ לשם ולתהילה! ההכנסה הכלכלית אינה אצלו ‘עיקר’, ופועל ביצירתיות לקירוב כל ילד לתורה! לא רק פרסים למצטיינים, אלא כלי לעידוד וקירוב ל’נחשלים אחריך’, לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח, אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם…

הגישה ההגונה למשפחות עניות אינה מתבטאת בשכר-לימוד בלבד. המלמד מעניק יחס והזדמנות שווים לכלל בני השכבות, ילד העשירים, המטופחים והמושקעים, לצד ילדי ה’עניים בדעת’. ילדים שיש מי שלומד עמהם בשבת ואלה שלא, אלה שספריהם חדשים בתחילת שנה”ל, עטופים ומבריקים, ואף אלה בבגדים שחוקים ‘שלא הספיקו לקנות ספרים’… הוא מאמין בכולם, בשעת הלימוד רואה נשמות ולא גופים, כי אמנם בין גופים יש מעמדות, אך הנשמות שוות, מסוגלות. דבוק הוא המלמד במידותיו של הקב”ה, עליו נא’ (איוב לד יט) וְלֹא נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל כִּי מַעֲשֵׂה יָדָיו כֻּלָּם.

בזוהר הקדוש נדרש אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם – בראש השנה. העצה לעמוד ולהזדכות ביום הדין הוא ‘כולכם’, בביטול מעמדות וסילוק המחיצות המבדילות בין איש לאחיו, כולם בשווה, ראשיכם שבטיכם… חוטבי עציך ושואב מימיך…

רבינו משה אלשיך מעיר, כי כאשר משה לימד תורה התחיל בנשיאים, ללמדם תחילה, ואח”כ לכלל ישראל. כאן נאמר וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם (שלהי כי תבא) ומכריז: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, כולם בשווה ללא מעמדות והיררכיות, כי הינכם לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֵיכֶם, ולפניו עומדים בשווה. אין לנו מושג מי חשוב בעיני ה’, יתכן שאדם שבעינינו ‘פשוט’, יקר בעיני ה’, כדברי רב יוסף בריה דריב”ל, כשהתרפא וחזר לחיותו, “עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה” (פסחים נ), ה’חשובים’ כאן – בשמים ‘למטה’… האלשיך הק’ דרוש המשך הפ’ רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם – המעמדות הם רק לכם, רָאשֵׁיכֶם וגו’, בָּרְאִיָּה שלכם. אך לִפְנֵי ה’ – כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. כולם בשווה!

מבקשים סניגור ליום הדין? נתכנס לתוך עצמנו ונערוך חשבון נפש בבין אדם לחברו. חלילה לחוש גבהות וזילות לעומת בני עניים, עולים, חלשים, וכו’ וכו’. מי אמר שה’שבט’ שלי, ה’עדה’ וה’חצר’ שלי עִילִי יותר וקרוב יותר לה’? האישה הַשּׁוּנַמִית אומרת בר”ה – בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת… להשתלב ולהיטמע בכלל! לא משתלם לבלוט ביום הדין! ‘יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם’ פי’ רבינו השפת אמת יום של רֵעוּת. עָלָה אֱלֹקִים בִּתְרוּעָה, סילוק מידת הדין מעלינו – בְּרֵעוּת!

סיפר מו”ר הגה”ח רבי חיים נחום ליכטנשטיין זצ”ל שזכה ושמע רעיון נשגב מפי ‘הצדיק מרעננה’ הג”ר יצחק הכהן הוברמן זי”ע. בתום ה’עקידה’ יורד אברהם אבינו מן ההר ‘וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע…’. בעקידה נאמר כמה פעמים ‘יחדיו’, ודורשים על הקירבה בין אברהם ליצחק בנו. וכאן? עם מי ‘מתייחד’? עם נעריו! ישמעאל ואליעזר, שרק לפני שעה אמר להם שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר – ‘עַם הדומה לחמור’! אלא, במעמד העקידה התעלה והתקדש אברהם אבינו, עד שהרגיש צורך ויכולת להתקרב לכולם! כעת חש ‘יחדיו’ גם עם נחותי-הדרגה!

בליל ר”ה מייחלים ‘שנהיה לראש ולא לזנב’, למה לא די בַּרֵישָׁא, ‘שנהיה לראש’? דרש הרה”ק רבי בן ציון מבאבוב הי”ד שיש שעושים עצמם לראש ע”י השפלת האחר, בהפיכתו לזנב. זו התפילה ‘שנהיה לראש’ – מבלי לזלזל באחרים!

רבינו ה’פרי חדש’ (או”ח תקפ”א) מביא מנהג עתיק להעניק ‘משלוח מנות’ לכבוד ר”ה, על משקל הפסוק בס’ נחמיה (ח’ י’)  המדבר אודות ראש השנה “לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ…”. מלמד מעניק יחס לכל תלמיד ותלמיד בשווה, ואינו מהרהר ומחשב ממי יקבל משלוח מנות גדול יותר…

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ’

בליל ר”ה דאשתקד חשף בפני אברך צעיר מהרהוריו: “נוהג אני, כפי שראיתי אצל אבי שי’, להקדיש כמה דקות של יישוב הדעת בבין השמשות של ערב ראש השנה, ולומר פיוט ‘אחות קטנה’, כנדפס ב’מחזור’. כאשר אמרתי היום שוב ושוב את שורות הסיום ‘תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ’, נשתתקתי! איככה אתבטא כך? שנת תשפ”ב היוצאת התחילה לי ברוממות רוח, למדתי עדיין בישיבה הק’ בצילו של מו”ר שליט”א שהגביהני בתורה ודעת. במחצית חודש מרחשון התחתנתי וב”ה ‘מצאתי טוב’! אני יושב על התורה ועל העבודה, סמוך על שולחן חותני, מלא טוב. זו היתה ‘שנה מעוברת’ כפשוטו, ובחודש מנחם-אב חבקנו בן! נתמלא הבית כולו אורה! לפני כשבוע, ביום כ”ה באלול, יום בריאת העולם, קיימנו בפאר ושמחה מצוות ‘פדיון הבן’… עבורי היתה השנה מצוינת בכל קנה מידה! בגשמיות וברוחניות, התקשיתי כעת לומר ‘תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ‘! סיימתי את הפיוט בכוונת הלב: ‘תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ’, שרק ימשיך כך!”.

המשכנו לשוחח על חובת היחיד ‘לשתף עצמו עם הציבור’. אמנם תשפ”ב היתה נהדרת ביחס לאסונות תשפ”א ואימת הווירוס וחלליו שפרץ בתש”פ. אין באמירת פיוט קדום זה כפייה בטובתו של הקב”ה, חלילה. בהחלט יש להתבונן ולהודות על כל הטוב שהיה בשנה היוצאת, ולהוסיף להתפלל תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ. מתפללים על עצמנו ועל הכלל.

כמרכיב חשוב בעבודה החינוכית עם צעירי הצאן, נשוחח עמהם על מציאת הטוב בכל דבר, מהו ‘אופטימי’, שהוא מִפָּנָיו של היהודי המאמין. שמעתי על משפחה שמדי ליל שבת משתף כל אחד ואחד מהמסובים ומספר ‘דבר טוב שקרה לי השבוע’. אב המשפחה חוזר ומדגיש כי לא צריך לבחור דווקא את השיא, ‘הכי טוב’, זה מכביד על המחשבה. די ב’דבר טוב’ שיגרתי, יומיומי. בכך מעצימים את זיהוי הטוב, מתארים ומשתפים, דבר שֶׁמְּפַתֵּחַ ומבריא את האישיות.

רבי מאיר מלמדנו (ברכות מ”ח:) “מנין שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה? ת”ל אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ, דַּיָּינְךָ, בכל דין שדנך, בין מדה טובה ובין מדה פורענות”. המהרש”א מבאר שזה נדרש מהשילוב ‘ה’ אלוקיך’, מידות הרחמים והדין. אך שמעתי פעם מרגניתא טבא [מפי מאברך חסיד עובד ה’ בשמחה, ערירי בעל ייסורים ל”ע!] כי רבי מאיר דורש את הפסוק מתוך שזה מופיע פעמיים בפרשתנו! האחת: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ! והשנייה: וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק…! רחמנא ליצלן! רבי מאיר מעמיק ומלמד כי הקב”ה הוא הנותן הן בטוב והן בפורענות. ה’ אלוקינו הביאנו לארץ טובה ורחבה, ואף היה עם אבותינו בירושלים הנצורה בימי החורבנות ובגיטאות. הכל מאתו יתב”ש, ועל הכל אנחנו מודים, ומתפללים על העתיד – ‘תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ’.

ילדים אינם מגיעים לתובנות אלו מאליהם. נעזור להם לְאַתֵּר את הטוב בתוככי כל מצב קיים. שמעתי מגננת ותיקה כי ילדים נוטים לחשוב ש’שנה טובה’ הוא כרטיס ברכה! כאשר מייחלים ‘לשנה טובה’ מבקשים לקבל כרטיסים רבים… כבר מגיל הרך מקדישים זמן שיעור ומרחיבים ‘מהי שנה טובה’ – שנת הצלחה בלימודים, שנת בריאות, פרנסה, שמחות במשפחה – לידות וחתונות וכו’. ‘שנה טובה’ היא שנה ללא מלחמות, ללא חוֹלִיִּים וכו’. מאפשרים לילדים להתבטא – “אני מאחל לי ולמשפחתי ‘שנה טובה’ שהיא: שנה של…”. ריבונו של עולם! עשה למען תשב”ר!

כאשר לומדים על ‘דבש’ לקראת ר”ה כדאי להסביר שהדבורה יצרנית מדהימה וחרוצה, מבעלי החיים החשובים בקיום העולם! נהיה כדבורים ולא כזבובים! זבוב תר ומחפש זבל! אף בארמון מלוכה הנוצץ ימצא את פח האשפה. לעומתו, הדבורה תרה ומתבייתת בפרח! אפילו במזבלה היא תמצא פרח! נאמץ לנו גישה זו בחיים! למרות שיש פינות פחות-נעימות בבני אדם שסביבינו, נבחין ונעצים את הפרחים שבקרבם! נחייה חיים פרחוניים! נמצא גם הפרח שבתוכנו…

איזה טוב יש ‘במצור ובמצוק’ ל”ע? מה טוב יש באושוויץ…? הטוב הוא – ‘אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ’! זה מאתו יתב”ש! נפזם ונפנים “ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם נמצא השי”ת…”. ‘תִּכְלֶה שָׁנָה… תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ!

כבר מגיל צעיר נשנן באזני ילדינו [לא במילים בלבד אלא בעיקר בדוגמא אישית] שיש לשמוח בכל הטוב, בכל דבר יש טוב, מגיל חמש יכולים להבין האמרה “אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ” עשיר ר”ת עיניים שיניים ידים רגלים, ב”ה רואים! שומעים! הכל תקין! ניתן לספר אודות רבינו אברהם ן’ עזרא שראהו תלמידיו הולך מביתו לביהמ”ד בפנים עטופות וממשש דרכו כעיוור באפלה! סיפר אח”כ לתלמידיו כי התעורר עם מחשבה עצובה על העוני המחפיר שבו נתון. התעודד ‘עני, רעב, אך טוב לי ממצבו של סומא!’ ויצא לביהמ”ד כשהוא עטוף עיניים – כדי לשמוח בהסרת הרטייה וְיָשׁוּב לראות!

בימים אלה אומרים לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה’… ‘לולא’ רומז לאלול. המאמין מתחזק באלול לראות בְּטוּב ה’…!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ’

שאלה עתיקת יומין: מיהו ‘מורה טוב’? תשובות רבות יתקבלו – לדוג’ – מורה בעל ידע רחב, מורה מחזיק משמעת, בעל הסברה, היודע ליצור גירוי ועניין, המעורר השראה לימודית, מורה דייקן ועקבי, יש בו הבנה בנפש האדם, יצירתי, ועוד. אך לאחר עיון רב במקורותינו הק’ וקבלה מאת רבותינו חכמי הדורות התשובה שעולה היא “מורה טוב הוא מורה שהינו אדם טוב”. ובאידיש ‘א גוטע מענטש’. ניתן גם להתאים ל’עזרת הנשים’ “מורה טובה – היא נשמה טובה”.

מלמדים ומורים די בכל אתר ואתר תָּרִים אחר פתרון קסם “כיצד אצליח להנחיל משמעת?”. דווקא בימים אלה, ימי ראשית שנת לימודים, ישנם המשתמשים בתאוריית “שמאל דוחה” למשך כמה חודשים, ורק אחר כך “ימין מקרבת”, עד-כדי-כך שמעתי בעבר מפי מלמד “בשבועיים הראשונים אני משתדל לא לחייך בכיתה, כדי לחולל משמעת!”. אחרים יטענו ש’משמעת’ באה מתוך בעקביות, ע”י הכנת השיעורים כראוי, בהגעת המחנך לכיתה חמש דקות לפני הצלצול, דיווחים יומיומיים להורים, שיחות אישיות, שימוש בשמות פרטיים, באכילת פת-שחרית ושינה מספקת [של המלמד], ברישומיים קבועים ביומן כיתה, ועוד כהנה וכהנה עצות וטיפים. חלקם אמנם נכונים מאוד, אך מה העיקר?

דרש הרה”ק רבי יחיאל מאיר מגוסטינין, מאריות חצר הק’ ‘קאצק’, את הפסוק הנשנה פעמיים בפרשיות אלו “וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ” – על ידי ביעור הרע מִקִּרְבֶּךָ, מעצמך ומתוכך, יהיו דבריך נשמעים ומתקבלים, והכל ישמעו בקולך וְיִירְאוּ מפניך… . יסוד המשמעת היא הערכה, הערצה, ואדם נקי ובר-לבב אותו אוהבים ומעריצים.

ישנם ‘שיטות’ רבות לְאַלֵּף תלמידים, להשיג ‘משמעת קצרת טווח’. בעבר עשו שימוש בשיטת ‘המקל והגזר’ – או הלקאה במקל או גזֵירת הרחקה מהכיתה… תלמידים נשלחו הביתה או הוצאו מהכיתה לשעות ולימים [ומשום מה נקראים ‘נושרים’, הרי לא נשרו מאליהם אלא ‘הונשרו’ מהמערכת ע”י “בעלי משמעת” כוחניים, הנשירה התחילה בהדרגה, בשעות ובימים שהורחקו…]. שמעתי כי מלמד ‘המציא’ שיטת משמעת מועילה [לו לבדו] שתלמיד מפריע יגיע בכל יום החל משעה שנייה. הוריו לא ידעו מזה, הילד יצא מהבית כרגיל – אך ‘בשעה ראשונה’ סייע בחנות ירקות… הכיר חברים… קרבן המערכת!

נשקיע בגישת הצדיק הנ”ל. נקדיש מחשבה על כל תלמיד וכך נקרב עצמנו לאהבו, נתבונן מדי יום בכל אחד ואחד, מעלותיו ואישיותו, התמודדויותיו והישגיו. נשנן לעצמנו כי אנחנו רק ‘שלוחים’ – ולא בעלי-בית, שלוחי-קודש לגדל ולטפח ‘בניו של מקום’. נזכור את העובדה: ‘מלמד שנאלץ להעניש – סימן שהוא טעה בדרך’. ובערת הרע מִקִּרְבֶּךָ!

תלמיד לקראת בר-מצוה חווה ‘משבר משפחתי’ באופן מכאיב במיוחד. התנהגותו ‘התפרקה’ לחלוטין. היו בצוות שנהנו למצוא תאוריות ואשמים. ימים קשים עברו בכיתה. המלמד של אחה”צ ‘רוח אחרת היתה עמו’. הוא הביא מדי יום כמה פרוסות עוגה ‘ביתיות’ ארוזות בנייר-כסף, אותן מסר בצנעה. הוא לא התנה ‘משלוֹחיו’ בהתנהגות טובה, והמשיך למסור עוגה ביתית גם בימים קשים. כעבור שבועיים הוא כבש את לב תלמידו לטובה. ובערת הרע מִקִּרְבֶּךָ!

מחנך אינו ‘טכנאי’ שבא ללמד גמרא או משנה. מחנך מלטש נשמות בני ישראל. תאמין ביוקר ‘חומר הגלם’ שבידיך, על הליטוש להתבצע ברגישות שיא, שלא תיפגם הנשמה. תלמידיך בוחנים את מעשיך, לומדים ממך מידות טובות, סגנון דיבור, יקחו ממך דרך חיים בסבלנות, ענוה, צניעות, שלווה והכנעה. אין דרך אחרת פרט ל: ובערת הרע מִקִּרְבֶּךָ!

תלמיד בן 11 נהג בגברתנות יתר, המליך עצמו על חבריו, פעל בתעוזה ובחוצפה. היו בצוות שטיפלו ב’סימפטום’. הענישו ואיימו, הכניעו והשפילו. תוצאה היתה הפוכה, כן רבה וכן פרץ! דווקא המחנך לא ראה בו ‘איום’ אלא ‘מסכן’! הוא זיהה שהילד מתקשה עדיין בבסיס הקריאה, והתנהגותו באה מחרדה שלא תיחשף לַקּוּתוֹ! בשיחות אישיות הציפו את הקושי עד שהסכים להוראה מתקנת! המחנך השיג לכך מִמּוּן 4,000 ₪! הציל את חייו! ובערת הרע מִקִּרְבֶּךָ!

גאב”ד פוניבז’ הג”ר יוסף שלמה כהנמן השקיע לב, נפש ומאוד, במוסדות ‘בתי אבות’ שהקים לילדים פליטי שואה. הרב ראה במוסד ‘גנרטור’, תחנת כוח רוחני-סגולי לישיבה המעטירה שיָסד לתפארה. הוא נהג לבקר הילדים והילדות ולהשתעשע בהם באבהיות חמימה. האכיל והשקה בעצמו, הושיב על ברכיו בחיבה, ממש התיידד עמהם. כאשר נשאל “וכי זה מתאים לרב גדול בישראל” השיב בכנות “כאשר יאהבו אותי – יאהבו את מה שאני מייצג”! וזה הצליח בענק!

הנהגה זו אינה ‘אופציונלית’, כלומר, ‘שיטה אחת בין שיטות’ להשגת משמעת. זו הגישה האמיתית היחידה. משמעת מתוך אהבה, לא אילוף כי אם חינוך, לא הפחדה אלא העצמה, חינוך זה משיג ‘לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי’ ו’בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה’, גם כאשר ‘יסיימו’ וילכו, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה. ‘אוהב את הבריות – ומקרבן לתורה’.

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ’

יהודי מתל אביב בא לפני הגראי”ל שטינמן עם בנו הנער, וביקש כי יתקבל לישיבתו הק’. שוחחו בלימוד והרב התרשם מידיעות הבן, וביותר – מרמתו הרוחנית. אמר הרב ‘רואים בחור תל-אביבי איכותי מבחור בני ברקי! איך זה?! המשיך הגראי”ל ולימד פרק דעת ומוסר: “יש אמירה עתיקה ‘הבית הירוד ביותר – שווה יותר מה’רחוב’ הטוב ביותר’. בב”ב הרחוב שמור ומוקפד. הורים ‘סומכים’ שילדיהם יתחנכו מאליהם ויספגו קדושת הסביבה… ואילו, הרחוב בת”א פרוץ. לכן ההורים משקיעים בבית, מחנכים ולא סומכים על אחרים. כך נהגתי גם אני כשגידלתי את ילדַי בכפר סבא…”.

פותחים השבוע ל’זמן אלול’. תמו ימי בין ‘הזמנים’ הבנים עוזבים את הבית ושבים ללימודיהם. נחדד בקרבנו תובנה כי הגם שתלמוד תורה וישיבה הם כחמצן לנשמות הנערים, ‘תיבת נח’ בפני מי סער זדונים, עיקר החינוך הוא בבית. דמות הילד ואישיותו מתעצבות בבית. בעוד כחודש נתרגש בפיוט ‘ונתנה תוקף’ בו מזכירים ‘אדם יסודו מעפר’. אדם הוא ‘כלי חרס’. בבית היוצר מעמיד האומן גוש חֵמר רך ומתחיל ליצור צורה. מסובב בעדינות, מטפח ומעמיד, שומר על לחות החומר ובקצות אצבעותיו יוצר צורת הכלי. מתחת ידיו יוצאים צלחות שטוחות לצד קערות עמוקות, בקבוקים בעלי צוואר ארוך ופיה צרה וכדים בעלי קיבולת גדולה. כלים למוצקים וכלים לנוזלים, גדולים וקטנים…

‘הבית’ יוצר כלי. הילד בא לת”ת כ’כלי עשוי’. צוות ההוראה שואף למלא בו תוכן ולהעשירו בחכמה ודעת. אך איך יוצקים ‘יינה של תורה’ לצלחת שטוחה? איך ממלאים פרי ‘עץ הדעת טוב’ בכלי שפיו צר? המלמדים חפצים למלא ולהחכים, אך ‘כליו של קונה’ מוגבלים. משקיעים בשיטות דידקטיות, עמלים באומנות, אך ‘צורת הכלי’ נקבע בבית!

אֵי-שם בחו”ל ניצב שלט בכניסת בית הספר, המקבל פני ההורים המלווים ילדיהם ללימודים. השלט נושא מֶסֶר חשוב:

“הורים יקרים! ברצוננו להזכיר לכם כי ‘מילות קסם’ כמו שלום, סליחה, בבקשה, ותודה – שומעים הילדים בפעם הראשונה בבית. רק בבית לומד ילדכם להיות נקי, מאורגן, אדיב, לדבר בכבוד, לשמור על זמנים ולמלא משימות כראוי. רק בבית לומד הילד מכם, הורים יקרים, להיות עדין, לא לדבר בפה מלא אוכל, ולהשליך שאריות לפח. בבית הוא לומד סובלנות ולכבד מבוגרים. הוא לומד מכם להעריך מורים. הבית מלמד יושרה וצדק, ערך האמת וזהירות מגזל ופגיעה ברכוש הזולת. אצלנו בבית הספר הוא ילמד קרוא וכתוב, לשון מתמטיקה ופיזיקה, היסטוריה גאוגרפיה וגאומטריה, כימיה ואומנויות. את חינוך ההורים אנחנו משתדלים לשמר. תעשו אתם את שלכם ואנחנו נעשה את שלנו!“.

בשונה ממוסד לימודי שבו יש ‘מערכת שיעורים’: בשעה ראשונה לומדים חומש, בשנייה כתיבה וכו’, הבית עוסק בחינוך הילדים בעל עת ובכל שעה. ילד מפנים ערכים, בית שמח מגדל ילדים שמחים, בית עם רוח אופטימי מגדל אנשים חיוניים וחיוביים. ובעיקר, בית של יראת שמים מעמיד יראי השם. לא ‘שיעור חינוך’ מחנך לקדושה ולשאיפות רוחניות כמו האוירה הביתית. ילדים חשים את לבבות הוריהם ואינם מושפעים מדיבוריהם. ילד לומד בבית מה עיקר, מה חשוב, איך מביטים על העולם, והוא מתחנך. הבית אינו פנימייה לאוכל כביסה ושינה. הבית מוסד חינוכי!

מורי-זְקֵנִי ז”ל סיפר על בית הוריו בלודז’ שבפולין: “ארוחת צהרים אכלנו יחד. הבנים והבנות שבו מהלימודים. אבא הגיע מהעסק ואכל איתנו. במהלך הארוחה לימד אבא הלכות נטילת-ידים, בציעת הפת, ברכות וברכת המזון. לא היה בחיידר ‘שיעור דינים’. הלכות שבת למדנו בסעודות השבת מפי אבא. אמא לימדה את הבנות הכשרת עופות, בדיקת ביצים ותולעים וכו’. ההורים היו מחנכים. במוצ”ש הלכו ההורים לבקר דודים. ילד שכבר ידע ‘לשבת בצד בשקט’ זכה להתלוות לביקורים אלה. כך התחנכנו להליכות ונימוסים. במועדי ישראל שמענו מהורינו הלכות ומסורות… איזה ‘דרך ארץ’ היה בפני ההורים בימים ההם! ההורים היו מחנכים…”. והמשיך: “אחרי ‘השואה’ נותר דור יתום ללא הורים, או הורים שברי כלים. ‘מלמדים ו’משגיחים’ שימשו בדיעבד תחליף לחינוך ההורים. גם זה מִפִּגְעֵי המלחמה…”.

מוסדות החינוך משופעים באנשי מקצוע: אנשי הוראה רבים ואישי חינוך, יועצים ומתגברים, כוח עזר וסיוע. הללו לא נועדו להוות תחליף לקשר בין הורים לילדיהם! נשקיע בטיפוח קשר עמוק ובריא. שיחות נפש, הקשבה, שעת ‘אבות ובנים’ הוא השעה היקרה בשבוע! קירוב לבבות! יצירה משותפת, הקראת סיפורים, ‘משחקי חברה’ מְחַבְּרִים…

אדם עם ‘רמקול’ אינו בהכרח זמר, ‘ארון ספרים מלא’ אינו מעיד על תלמיד חכם. כך, הוֹרוּת אינה ‘כי יש לו ילדים’. צריך להשקיע. להתמסר לילדים. להפיק מהם נחת. לגדל משפחה, ולא ‘שכנים’ שגרים איתנו בדירה, על חשבוננו…

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ’

פר’ ואתחנן, שבת נחמו. ומה קוראים בתורה? קרוב לתחילת הפרשה חוזרים שוב על ‘קריאת תשעה באב’, “כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ…”. למה? אנחנו כבר ב”נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי”! מדוע חוזרים על קריאת הגלות והחורבן? בהמשך קוראים את ‘עשרת הדברות’ ומסיימים עם ‘קבלת עול מלכות שמים’ – שְׁמַע יִשרָאֵל… וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱלהֶיךָ…

בעלי הדרוש אמרו כי יש כאן משמעות עמוקה וקשר ל’יציאה לבין הזמנים’ המסמלת סוף שנה”ל, פרידה וסיום. הימים אינם ימי חופש והרפיה בלבד. ל’בין הזמנים’ יש ‘משימה’ – לקיים חשיבה, חשבון נפש פנימי, ללמוד את העבר לקראת העתיד. עצם החופשה ‘מותרת’ כי נשענים על חז”ל “ומה היו הפסקות משמשות? ליתן רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין…”. משה רבינו, התלמיד החרוץ ביותר, ‘מתמיד’ ללא לחם ומים, לומד מפי הגבורה, כביכול, ‘המלמד’ הטוב ביותר. משה זקוק להפסקות. ההפסקה אינה לנוח לקראת ‘הפרשה הבאה’ בלבד, אלא ‘בין פרשה לפרשה’, ההפסקה היא בעיקרה בעבור הפרשה היוצאת. לסכם ולסגור, להסיק ולהתבונן, לפני ‘הפרשה הבאה’.

אסור להשאיר את הפרשה הקודמת פתוחה ופרומה ללא סגירת קצוות ולימוד מלקחי העבר. היתה שנה מוצלחת ב”ה? יש להודות לשותפים בדרך, לחשוב מה הביא להצלחה, באילו כלים נעזרנו, כי רק בהתבוננות זו נזכה להמשך ההצלחה בס”ד. היתה שנה עם התמודדויות? נשכיל לחשוב מה גרם לקשיים, כיצד פעלנו וכיצד יכולנו לפעול… כאשר נלמד מכישלונותינו – נהפוך עצם הכישלון להצלחה. אסור ל’סיים’ שנת לימודים במבט קדימה בלי התבוננות אחורה!

בבוקר ט’ באב קראנו פר’ “כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ…” הקב”ה מתרה בנו ומוכיח “כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ… לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן… וְהֵפִיץ ה’ אֶתְכֶם בָּעַמִּים…”. אוי לנו לקום מעל הקרקע בחצות היום, ‘לשבור את הצום’ במוצאי תשעה באב, לקדש את הלבנה, ולצאת ל’בין הזמנים’ בלי מחשבה וקבלה טובה לעתיד! בשבת חוזרים על פסוקים אלה! הקריאה מעוררת “וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ וּמָצָאתָ – כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ”! מִשָּׁם! מהגלות, מהשעבוד מלכויות. והנה, קוראים זאת בשבת נחמו, ה’מִשָּׁם’ יהיה גם מיישובי הגליל, מהרי אירופה, הָאַלְפִּים או הַקַּרְפָּטִיִּים… חפשו שם את ה’, והיכן מחפשים את ‘האוצר’? בקרבנו, בלב פנימה!

ומה קוראים בפתח בין הזמנים? כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים… הקב”ה מעורר תשומת לבנו לחשוב על בנינו ועל דורותינו. איך מרגיש אדם שבניו ובני בניו התנתקו ממנו? בכותרת זו הקב”ה קורא לנו, כי כך הוא מרגיש! נביט אחורנית, לעבר אבותינו שמסרו נפשם ויגעו בעבורנו! נעזור לבנינו לקיים ‘הערכת מצב’ בין פרשה לפרשה. חשבון נפש. נשוחח בפארק הלאומי או בהרי גליל עליון, על שפת הירדן או (לפחות…) בגינה שברחוב הירדן, בקירוב לבבות ובאהבה רבה.

בחור בא להיבחן לישיבה מצוינת. שאלו ראש הישיבה במה עוסקים הוריו. הבן השיב כי אביו זכה להיות ‘בן תורה’. “והאם?” – שואל הרב. הבן נבוך, ומשיב בלחש “אמא שלי ‘עוזרת’, מנקה בתי אחרים”. “הצג לי כפות ידיך!” צוה הרב. הבחור מושיט ידים רכות וענוגות. “האינך עוזר לאימך בעבודתה, בבית או בחוץ?” שואל הרב. הבחור מסביר שאמו מסרבת לכל עזרה, היא רק משתוקקת שבנה ילמד עוד ועוד. הרב קובע “לפני שאני מקבל אותך לישיבה אני מבקש כי הערב תִּמְשַׁח את ידי אימך המסורה בקרם-ידים!”. בערב לקח הבחור שפופרת קרם ידים וביקש לסוך את ידי אמו. הוא ראה כי ידיה קמוטות ומיובּלות, סדוקות ועייפות. הוא התחיל למרוח קרם, ודמעה חמה נשרה מעיניו על ידיה. המליחות הכאיב לה. הבן אינו מסוגל עוד! “אמא! מחר אני עוזר לך בעבודתך! הרי כעת ב’בין הזמנים’ יש לזה זמן!”.

למחרת עבד לצד אמו שעות רבות! גרף מים ושטף, סחט וניגב, השתדל מאוד לסייע ולהקל על עבודתה. בערב החליף בגדיו ושב לראש הישיבה. “הצג לי ידיך!” ראה הרב ידים ‘עובדות’. “התקבלת!” הכריז הרב. “חשוב לי לעורר בך חשיבה, להכיר בהשקעת אימך. כעת תנצל כראוי רְגָעֶיךָ בישיבה. רק בהתבוננות זו תזכה להתעלות ולפתח אישיותך”.

‘בין הזמנים’ נפתח ב’עשרת הדברות’ השייכים גם לימי החופש! לא בראש חודש אלול מכריזים ‘שמע ישראל’ בכוונה ו’פלצות’, אלא מיד בתום ‘זמן קיץ’! בשבוע הבא, באמצע בין הזמנים, נקרא “כִּי ה”א מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר”, אך לפני כן, דווקא בשבת הראשונה: שְׁמַע יִשרָאֵל… וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱלקֶיךָ… קבלת עול מלכות שמים. רווח להתבונן בין פרשה לפרשה… בבין הזמנים נתגונן גופנית ונתבונן נפשית.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ’

רבינו ה’יהודי הקדוש’ מפשיסחא ראה את פני תלמידו הגדול הרבי ר’ בונם כי רעות הן, ושאלו בדאגה מה ארע. השיב תלמידו, כי אכן נעצב, וזאת משום שמישהו פגע בו והעליבו עד עמקי נפשו. “מיהו זה? כיצד הֵגַבְתָּ לו?” שאלו בדאגה. “לאחר שפגע בי – אחזתי בו ונישקתיו!”, והסביר – “ה’ אִנָּה לידי הספר הק’ ‘שבט מוסר’, עיינתי בו וראיתי את בעל השמועה, רבינו אליהו הכהן מאיזמיר, כאילו עומד לנגדי. הוא הטיח בי מוסר, הוכיח אותי שאני רחוק מעבודת ה’ אמיתית. נעלבתי ונפגעתי מאוד מדבריו. אך הרהרתי וראיתי שהריהו צודק בתיאור שפל מדרגתי. קיבלתי על עצמי קבלות טובות. בסוף הרמתי את הספר לליבי, ומתוך ‘הכרת הטוב’ נישקתיו והחזרתיו לארון, עד לפעם הבאה…”.

ספר דברים נפתח בפסוק ארוך ומפותל, בו מעביר משה רבינו דברי מוסר על חטאים חמורים שעשו לאורך השנים. מפני כבודם של ישראל עוטף את תוכחתו ורומז את מעשיהם ב’שמות של מקומות’, מקומות שכלל אינם קיימים….

אך בהמשך, לאורך פר’ דברים-ואתחנן מאריך משה בדברי תוכחה ומוסר! אירועים שהוזכרו כאן ברמיזה דקה בלבד באים לידי ביטוי מורחב! היכן ‘כבודם של ישראל’ עליו הפקיד משה? ביאר רבינו ‘חידושי הרי”ם’ כי לאחר שמשה הראה לבנ”י שהוא שומר על כבודם, ועוד מוסיף ומעריף עליהם ברכות בשפע, התעוררו לתשובה וביקשו ממנו “רבינו! רוצים אנחנו לשמוע מוסר! לא ברמז, לא בסתר, אלא מוסר של ממש!”. כאשר מזהים אהבה – רוצים לשמוע!

שלמה המלך משכילנו באומרו (משלי כ”ח) מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי חֵן יִמְצָא. דרשו שיש להוכיח אדם – אחרי. לא בשעת מעשה, לא ‘לתפוס על חם’, אלא, כדרך שעשה משה בסוף ארבעים שנה, כפי שלמד מיעקב אבינו שהוכיח בעת פרידה, גישה שמכבדת את נשוא התוכחה והקפדה על מוסר עִנְיָנִי, בכך ‘חן ימצא’. המוסר מתקבל ללא ווכחנות והצטדקות.

במעשה הפותח מאמרנו, ‘רבי בונם’ נעלב בתחילה כי ‘ראה את בעל השמועה כאילו עומד כנגדו’, הרב עצמו ‘העליב’ אותו. אך הקורא ב’ספר מוסר’ אינו נפגע, כי נייר לא מעליב. הפגיעה באה מאדם. חשים מושפלים ממנו. איך מתגברים? רבי בונם זיהה במחבר דמות אוהבת שלא באה להשתלט עליו ולפגוע בו ממניע אישי. לאור הבנה זו התבונן במוסר, וקיבל על עצמו שינוי. כשהורים ומחנכים מבקרים, נאזין לדבריהם, כי נאמרים מתוך אהבה, למעננו.

מחנכים יודעים כיצד ‘לסיים’ את שנת הלימודים בהצלחה. מיומנות רבה נדרשת בכך, לא ש’השנה תסתיים בעצמה’ אלא ש’אני מסיים את השנה’, בשליטה, בבקרה ובנועם. נחיתה טובה של מטוס מהווה הכנה להמראה הבאה. כך יש להנחית את שנת הלימודים בְּבִטְחָה ובכישרון. פרידה מכובדת, איחוי קרעים – אם היו, פיוס ותוכחה זַכָּה לעתיד.

אף הורים יודעים לנצל את ימי הפרידה. חשוב מאוד לבקש לשמוע דעת המחנך אודות בנם, ללא כחל וללא שרק. כאשר ‘מוכיחים’ או ‘מעירים’ במהלך השנה, יש נטייה לתלות את הדברים באירוע חד-פעמי, מְסַכְּמִים על ‘מחר’ יותר טוב, וזהו. בסוף שנה יש עומק וערך למוסר! חשוב להורים להאזין לדברי המחנך, ולהכיר את בנם! מתנת פרידה!

ככל שנדע כי המידע על בננו מְמַנֶּף ומשרת אותנו, כך יתקבל ברצון. ‘הרבי רבי בונם’ סיים דבריו “נישקתיו והחזרתיו לארון, עד לפעם הבאה”. ולמה תהיה ‘פעם הבאה’? כי ידע שהמוסר מועיל לו! רבינו החיד”א כתב כי המהרש”ל שכר לו ‘מוכיח’ שיבוא לפניו שעה בכל יום ויוכיחו… יש משלמים ל’יועץ’, הבה נקבל ביקורת אף כשהוא נאמר בחינם!

על תוכחת יעקב אבינו ומשה רבינו רק ‘בסוף’ שואל המהר”ל, הרי יש מצוות ‘הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ’, ומבאר שיש לחלק. כאשר רואים אדם שעומד לעבור איסור יש להוכיחו מיד, לאפרושי מאיסורא. אך יש תוכחה שאינה נוגעת ‘למעשה’ נקודתי, אלא לאופי הכללי של האדם. את זה מניחים לסוף, שההוא לא ייפגע, שהרי מדובר באישיותו. וכאשר מוכיחים ‘בסוף’ מתוך שמירה על כבודו, מתקבלים הדברים ומועילים גם לחולל שינוי במהות ואופי האדם.

בחור ‘נכנס לתקופת השידוכים’ והוריו הרגישו שאינם מכירים מספיק את בנם! האב פעל בחכמה יתירה. הוא התקשר למשגיח הישיבה באנונימיות, ואמר “מציעים לבתי את תלמידך, בחור פלוני, אשמח לברר אודותיו…”. האב יצא מופתע! המשגיח תיאר בחור שהוא לא הכיר. הוא שמע מעלות, הרגיש שהמשגיח מתחמק מלהשיב על חסרונות, האב קלט שמעולם לא התעניין באמת ‘מיהו’ בנו… ידיעת האמת היא הכרחית לטובת עתיד הבן, צריך רק להאזין!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ’

כאשר ביקשו לתאר בְּפָנַי אישיותו והצלחתו של מחנך מוערך, סיפרו לי “די להיכנס לכיתתו בתום שנת הלימודים, כאשר התלמידים יוצאים ל’חופש הגדול’. הכיתה מסודרת להפליא. הכיסאות מורמים, השולחנות בטורים ישרים, תאי וּמַדָּפֵי התלמידים רוקנו – מבעוד מועד – מחוברות וספרים, לא נותרו שקיות, מטריות בקבוקים או דפי גניזה…”.

חינוך לסדר וניקיון הוא בסיס בהקניית דרך ארץ וקבלת עול מלכות שמים. ‘סדר’ מסייע לאדם לארגן את פנימיותו, לאזן תכונותיו ולכוון מידותיו. הקב”ה הטביע בעולמו כללי סדר יציבים בלתי משתנים, כמו שעות היממה ומחזור עונות השנה. מתנה ‘טבעית’ זו היא הבסיס ב’סדר היום’ שלנו, בגשמיות וברוחניות. ‘סדר’ משרה בקרב האדם רוגע פנימי וויסות רגשי. הקפדה על ניקיון ואסתטיקה מעודדת איפוק התנהגותי, הכרה עצמית, וציות לכללי חברה תקינים.

על מוסדות התורה להקרין נִכְבָּדוּת. לא בִּכְדִי לימדו חז”ל שעל תלמיד חכם להישמר מרבב על בגדו (שבת קי”ד) והמקלים בזה נקראו מַשְׂנִיאֵי ה’ רח”ל! הורים שבאים לרשום בנם לת”ת, נער צעיר מבקר בהיכל ה’ וחפץ להרגיש ‘טעם של ישיבה’, אדם ‘תועה’ נכנס לביכנ”ס, מושפעים הם ממראה המקום והאנשים. כך נחרצים גורלות, לחסד ולשבט! ‘יהודי תורני’ מייצג בעיני הבריות את הקב”ה, הוא ‘שגריר’ של היהדות, והופעתו חשובה. הרמב”ם קובע (פ”ה מה’ דעות) חובת הת”ח במראהו ולבושו ‘מלבוש נאה ונקי’, לא בפשטות יתירה ואף לא בהידור מוגזם, אלא בדרך מכובדת ממוצעת.

בפר’ מטות נלמד כי אלעזר הכהן מצווה את הבאים ממלחמת מִדְיָן בדיני טהרת כלים שמביאים שלל. אלעזר מסיים וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם, וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה. כיבוס זה מהו? רש”י הק’ (סוף פר’ תזריע) מלמד כי יש בתורה ‘כיבוס בגדים’ שהוא טבילה, להיטהרות מטומאה, ויש ‘כביסה’ רגילה, לניקיון. לעתים מתרגם אונקלוס ‘וְיִצְטַבַּע’ (טבילה), ולעתים מתרגם ‘וּתְחַוְּרוּן’ (כיבוס), הכל לפי העניין. מדייק הג”ר משה פיינשטיין  שאונקלוס מתרגם כאן ‘וּתְחַוְּרוּן’ כיבוס לְנוֹי ולכבוד! חיילי ישראל חזרו ממלחמה בבגדים מלוכלכים ומזוהמים. לקראת בואם למחנה עליהם לכבס בגדיהם, לבוא הביתה נקיים ומכובדים! במלחמה – מתלכלכים, אך אסור להתהלך כך ברחובה של העיר.

רבינו בעל ספר ה’חינוך’ מבאר (מצוה צ”ה ‘ועשו לי מקדש’) כי המטרה בפאר והדר בית המקדש הוא, שהבאים יתפעלו מההוד וזה ישפיע על נפשם פנימה. כך בימינו בתי מקדש מעט, נקי ומסודר! מסופר כי הרה”ק רבי מאיר מפרמישלאן הגיע לעיירה קטנה ושׂם פעמיו לעבר בית המדרש המקומי. בבואו נרתע מהעזובה, הדלות וחוסר הניקיון. התבטא הרבי במליצה ‘מה נורא המקום הזה’ המצב כאן איום ונורא! ‘אין זה כי אם בית אלוקים’ – אילו היה זה בית פרטי היה בעה”ב דואג לארגן ולנקות, אך לצערנו ולבושתנו, אין מקפידים כראוי על הסדר והניקיון בבית אלוקים… חבל!

ומה לגבי נקיון רשות הרבים? זה נתון ברשות ‘היחיד’, תלוי בנו! למרות שאני גר בעיר מטונפת רח”ל אני שומר על הניקיון למעני, לא להשחית את מידותַי! לאחרונה יצאתי מחנות, ולפני יצא איש הָדוּר בלבושו ובמשקפיו. הוא הלך ועיין בחשבונית שקיבל כעת בַּקופה. הוא סיים לקרוא – והשליכה ארצה! הרמתי והגשתי לו את הנייר, באומרי, ‘סליחה, זה נפל לך’. הוא מביט בי בתימהון ואמר ‘אני לא צריך את זה’. השבתי ‘זה שלך. זרוק בפח או שמוֹר בכיס’… בוודאי חשב שאני תימהוני, שהריהו נוהג כַּנורמה! וכי מותר לטנף מרחב ציבורי? גם לי יש חלק שיתופי במרחב זה!

בדרכו לתפילת מנחה בעיוה”כ פגש הרה”ק רבי ישכר דב מבעלזא את השוחט דמתא. הלה עמד על משמרתו מאשמורת הבוקר לקיים מנהג כפרות. כבר התרחץ והחליף בגדיו. הצדיק הבחין, והנה נוצה נותרה דבוקה בבגדו. העיר “אם אִמָּא-יהודייה תראה ‘כלי קודש’ שאינו נקי, ולכן תימנע משליחת בנה ללמוד בישיבה, מה הערך ב’כפרות’ שעשינו?”!

גם בפר’ מסעי נלמד על חשיבות הסדר והניקיון. בדיני ערי הלויים נא’ וּמִגְרְשֵׁי הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם – אֶלֶף אַמָּה סָבִיב. חז”ל לימדו שהשטח שימש למגרש פנוי, שזה נוי וחן לעיר. רבינו ה’שפת אמת’ מוסיף שזה מדין ‘יישוב ארץ ישראל’. (עי’ ס’ החינוך מדוע הדין נא’ רק בערי הלויים) שטח פנוי מרחיב את הדעת ומשרה אוירה נעימה. מרן הבית יוסף קובע (חו”מ קנ”ה על דיני ‘עיר’ השונים) “אינו נוהג בזה”ז, שהיא (אר”י) בידי גוים בעוונותינו, עד שנזכה לזכות בה”. הבה נתכונן לקראת ביאת גוא”צ ע”י הקפדה על נִרְאוֹת ערינו וערי אלוקינו? נקפיד על ‘מרווח’ לנוי ואויר. הלוואי, נזכה ותיירים יראו עיר נקייה ומטופחת ויכריזו ‘זו עיר של שומרי תורה ומצוות! הם מקפידים – עפ”י הלכה – על ניקיון ונכבדות!’.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ’

‘גברתן’ הכיתה מודיע בהפסקה שלא משתפים את יוסי. למה? לא ברור. יוסי תר בעיניו אחר חבריו, אולי בכל זאת, אך כולם חוששים מ’המלך’. הרי הוא מחליט מה משחקים, איפה נפגשים, כמה ממתקים יפרישו לו ‘מעשר’, ומתוך חשש נגררים כולם אחריו. לא שיש להם משהו נגד יוסי המסכן, שנותר לבדו בכיתה, אך הם פשוט לא רוצים להיות ה’יוסי’ הבא. ‘המלך’ ומלוויו הקרובים מכתיבים, מאיימים ושולטים. יתר בני הכיתה נגררים מתוך פחד, שְׁפַנֵּי טרור…

‘חרם כיתתי’ הוא אסון פּוֹשֶׂה בעולם. ל”ע ושלא יישמע שוד ושבר אף בגבולנו, תלמידים מוחרמים סובלים עד שכבר אינם עומדים בכך רח”ל… בעבר היה ‘תוקף החרם’ בעיקר בשעות הלימודים, כי בסוף היום היו כולם חוזרים לביתם ושוכחים מכל הענין. כיום השתלטה התקשורת החברתית על מרבית תושבי העולם, וגם בערב ממשיך החרם לדקור ולפצוע, כותבים, מפיצים, משמיצים, מרכלים וכו’. אין ל’מוחרם’ רגע שקט. בכדי שלא נגיע לשם – הבה נעצור בזמן!

חסיד בא לפני רבינו ה’פני מנחם’ זי”ע לבקש עצה וברכה בִּדְבַר קושי מסוים. מתוך דבריו הבין הרבי, הָרָגִישׁ לכאב הזולת, כי בנו של החסיד סובל מִבִּיּוּשׁ כיתתי, וכבר כלתה נפשו. באותו לילה התקשר הרבי בעצמו למלמד של הילד. מתוך השתתפות בכאב הילד שָׁאֲלוֹ “האם ידוע לך, כמחנך, כי תלמידיך לועגים ומביישים ילד פלוני? אם אתה יודע – כיצד אתה מטפל בזה? ואם תשיב שאינך יודע על כך, אמשיך ואשאל אותך, כמחנך הכיתה, מדוע אינך יודע מזה?

עלינו לדעת. עלינו לפעול. לעתים חושב המלמד ‘למה לי לעורר מהומה בכיתה?’. אולי חושב ‘טוב לי ‘לא לקחת צד’, ולא אסתבך אף אני עם התלמידים ‘החזקים’…’. קורה ואותם ילדים כוחניים, הרומסים והמחרימים הם המקשיבים בשיעורים והחרוצים בלימוד, עיני המחנך מסנוורות ודעתו משוחדת. נוח לו להעלים עין, כביכול לא יודע ולא שומע, ובינתיים דמעות זולגות ודם נשפך! הילד הקרבן נכנס למשבר, משכנע את עצמו שכנראה הוא אשם ובאמת בעייתית, הרי שהממסד אינו פועל למענו. תחושת התסכול והחידלון נִקְבָּעִים. נשמות רכות בידינו ואנו מחויבים בשמירתן!

רבים רואים חוסר צדק, רדיפה מרושעת והחרמות מכאיבות, ובמקום לקום ולמחות, לזעוק ולהתריע, מעדיפים ‘לא לקחת צד’. אינם מודים באמת כי חוששים בעצמם מבריון השכונה. מצטדקים שאינם רוצים להתערב ולהפר את ‘השלום’. ענק ההגות הג”ר שמשון רפאל הירש מעלה בפרשתנו תובנה ממעשה זמרי ופינחס. ישנם, כלשונו, “חדלי מעשה, חסרי מחשבה ושוכחי חובה, המתעטפים באיצטלא של ‘רודפי שלום’… טוענים שאילו ימחו – יהיו הם ‘מֵפֵרַי השלום’… “מי שכובש פניו בקרקע למען ‘השלום המדומה’ עם הבריות, ומניח להם לעורר מְדָנִים, הרי בעצם ‘אהבת השלום’ שלו – נעשה חבר לאויבי ברית השלום… לא אדישות ההמונים, אף לא דמעות הכאב שניגרת בחוסר-מעש בפתח המשכן, אלא מעשהו האמיץ של פינחס, הוא שהציל את העם והשיב לו את השלום עם ה’ ותורתו”. מדהים!

ברור שיש ‘סיבות רבות’ להסיט מבט ולהתעלם ממעשי איבה, לשתוק מול עֲוָלוֹת, אך יש סיבה אחת למחות – האמת! כל הסיבות האחרות נובעות משיקולים זרים רכרוכיים, הנשענים על פחד ובריחה מן האמת. לא קל, אך יש למחות!

בהיכנסנו ל‘בין המצרים’ ניקח מוסר ממעשה ‘קמצא ובר קמצא’ שבגינו נחרבה ירושלים. הַמְּשָׁרֵת טעה והביא את בר-קמצא הַשָּׂנוּא במקום את קמצא האהוב. כאשר ‘העשיר’ גירשו בבושת פנים ורמס את כבודו, נפגע בר-קמצא בעיקר כי כל הרבנים שתקו מול עריצות העשיר. ומדוע לא מחו? ובעצם, מדוע היו בסעודתו כל חכמי ירושלים? אולי היה תומך-תורה או עסקן ו”לא רצו להרגיזו”? אולי היה אישיות בעלת יכולת נקם? אולי לא רצו להיקרא “מֵפֵרַי השלום” כנ”ל? חז”ל מציינים כי החורבן אינו בגין ‘שנאת חינם’ בלבד, אלא כי הרבנים לא מיחו מול מעשי השנאה.

נערים החליטו שלא משתתפים בסעודת בר-המצוה בבית בן כיתתם. הוא ‘מוחרם’ והמשתתף – יוחרם אף הוא. בליל השמחה ישב ב’שולחן החברים’ חבר בודד, שאף טרח להביא ספר כמתנה. שאלוהו ‘וכי אינך חושש מהחרם?’ “אני פוחד מחרם חברתי, אך פוחד מהקב”ה יותר!” השיב הנער ‘שלמה זלמן אויערבאך’, לימים גאון ישראל והדרו, זי”ע.

יש לנפץ חרמות כיתתיות, לעמוד לימין העשוקים מול ה’בריונים’ שאינם אלא פחדנים, נחיתיים וקנאים. הרי אותם הפחדנים יִקְמְלוּ מול מחאה. אמר החכם: העולם מקום מסוכן – לא בגלל עושי הרע, אלא בגלל השותקים מולם!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ’

אברך שפך מר ליבו לפני הרבי ה’נתיבות שלום’ מסלונים “כמה קשה לי! יצר הרע אורב להפיל ולייאש אותי. בכל יום אני מקבל על עצמי ‘התחלה חדשה’ בעבודת ה’, אך היצר מתחדש ומתגבר, ואני אנא אני בא? מדי בוקר אני בטוח “היום אצליח”, ובערב אני שוב שבור ורצוץ, עוד יום של כישלון… לאחרונה עברתי בבית העלמין והרהרתי “על קברו של אדם חורתים מעלתו, מה פעל ואיזו מורשה הנחיל. ומה יכתבו על מצבתי? ‘פה נטמן בעל השאיפות והנפילות’…?”.

מחייך הרבי הק’ ‘אמון פדגוג’ ומעודדו, “אוי! קבר כזה ייהפך לתל תלפיות! המונים יתפללו ואף ייוושעו על קבר זה! הרי אין דבר חשוב בשמים כמו רצון ושאיפה! אין מעריכים הצלחות אלא שאיפות ורצונות, למרות הנפילות הרבות!

ילד בת”ת רוכש לו ‘דרך חיים’, ועל המחנכים להקנותו ‘כלים’ שיעמדו לו בהמשך דרכו הארוכה. רגילים לומר לתלמיד “נַסֵּה!” והוא משיב, ביבשות ובעייפות החומר “כבר ניסיתי הרבה פעמים”. ‘כולו’ ילד לפני בר-מצוה והוא כבר מיואש… ניסה ולא הצליח… רבותינו ‘אנשי כנסת הגדולה’ דורשים מאתנו ‘וְהַעֲמִידוּ תַּלְמִידִים הַרְבֵּה’. לא ללמדם בלבד, אלא להעמידם, לבנות יציבותם. יֵדְעוּ שהצלחה לא בא בקלות. יתכוננו מראש ל’נפילות’, לא לברוח מהן אלא להתמודד!

צדיקים דרשו את דברי דוד המלך ‘מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְו‍ֹתֶךָ’ שיש ללמוד חכמה ודעת, דרכי עבודת השם, אף מאויבנו. הבה נבחין כמה ‘נפילות ושאיפות’ יש בפר’ בלק! ומה גויי הארצות ‘מנסים ומנסים’, ק”ו אנו, בדרך העולה בית ה’.

שרי בלק באים להזמין את בלעם, והוא דוחה אותם. בלק אינו מוותר. הוא משגר שליחים נוספים, כוחות מתוגברים, שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה. בלעם יוצא לדרך וחש קושי, האתון סרה מן הדרך, שוב ושוב הוא נאלץ לְיַשְּׁרָהּ, גם כשלא הולך – הוא הולך! בלק לוקח את בלעם: וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם, אך בלעם אינו מצליח לקלל… מנסים שוב, לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר… וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים אֶל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה. אך עדיין ‘לא הולך’. אינם מתייאשים! לְכָה נָּא אֶקָּחֲךָ אֶל מָקוֹם אַחֵר… וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן… בכל מקום סוחבים סלעים ובונים מזבח נוסף, מקריבים שוב ושוב פרים ואלים, ו’כשלא הולך’ בקללות – עובר בלעם לעצות, תכסיסים, איך להחטיא את העם. ‘ההתמודדות’ היא חלק מרכזי ‘בסיפור’! אם בדרך לְהָרַע מתקשים, ק”ו בדרך להטיב, וזה האתגר!

עלינו ללמד תלמידינו שלא ‘מרימים ידיים’ אחרי קושי. נַרְאֶה להם שמאמינים בהם! הם לומדים ממעשינו הרבה יותר מאמירותינו ודברינו, ‘לא המדרש העיקר אלא המעשה’. כשתלמיד חש שֶׁהַרֶבֶּ’ה מיואש ממנו, לא יעזרו לו שיחות מוטיבציה. תלמיד מקבל כוח והעצמה כששומע מפי רבו ‘אני לא מוותר עליך’, ולא מפיו בלבד, אלא מליבו, באמת!

הג”ר יצחק הוטנר מבאר כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם (משלי כד), שהנפילות הרבות והתקומות שלאחריהן – הן הן שֶׁיָּצְרוּ את הצדיק! חישלו וחיזקו, לימדו והעשירו! שמחים מול התמודדויות! כאשר תומאס אדיסון המציא נורת חשמל לפני כ-150 שנה, ניסה ונכשל, ניסה ונכשל. הקושי היה מציאת תֵּיל מתאים, הַסִּיב פנימי, בו יאחז האור. עוזרו האישי פלט בתסכול “אדוני, כבר נסית אלפיים (!) חוטים ולא הצלחת! כישלון ענק!”. השיב אדיסון “לא נכשלתי! למדתי שאלפיים חוטים אלה אינם עובדים! אני ממשיך לחפש את החוט המתאים! חיפש וחיפש עד שהקב”ה ‘האיר’ עיניו, ‘ויהי אור’!

חז”ל לימדו (מגילה ו’) יגעתי ומצאתי – תאמין! דרש רבינו הק’ מקוצק – “תאמין שעצם היגיעה היא המציאה!”. להפנים אמונה כי מטרתנו בעולם היא להתייגע, להשתדל, לנסות שוב ושוב. שמעתי מ’כלי ראשון’ על בחור ‘מסובך’ שנכנס לרבינו ה’פני מנחם’ וטינה בפניו “המשגיח אומר עלי שאין לי סיכוי בישיבה”. השיב לו הרבי בלחש “המשגיח חשף את היכולות שלו – לא את היכולות שלך, תוכיח שֶׁכֵּן יש לך סיכוי”… והבחור הוכיח בס”ד! ביודעי ומכירי קאמינא!

אמר החכם “לא ניתן לסתת אבן בלא חיכוך, ולא אדם בלא ניסיונות”. אך דרוש יהלום כדי לשייף יהלום…! תלמיד חש את אמון הצוות ביכולותיו, ומגיב בהתאם. מהיכן לומד פעוט את שְׁמוֹ? מגיל רך אוזניו קולטות – הוא שומע קול אביו ואמו קוראים לו בשם, מדברים אליו בשם, הוא מבין ומאמין להם שזהו שמו! כך, כשילד שומע מילות הערכה, עידוד להתרומם מעל אכזבות, חיזוק להתנער אחרי נפילות, הוא שומע שמאמינים בו – והוא מאמין להם ולומד להאמין בעצמו, כדברי ‘רבי צדוק הכהן’ (צדה”צ קנ”ד) “כמו שיהודי מאמין בה’ כך עליו להאמין בעצמו”!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ’

אשה חילונית פונה לרב: “כבוד הרב! המון פעמים ניסיתי ‘לחזור בתשובה’ ולקבל עול תורה ומצוות. בכל פעם נשברת ונכשלת, המצוות ממש מורכבות! המצוות אינן מתאימות לשנות ה’אלפיים’, אי אפשר לקיים את התורה, היא קשה מדי!”. הרב הקשיב בנחת, והציע “התחילי בקיום דבר אחד בלבד, בהמשך קבלי על עצמך עוד ועוד. את מוכנה לעמוד בדבר אחד ‘עד הסוף’ ללא פשרות? האשה מהרהרת “בוודאי יציע לי הרב ‘רק דבר אחד’ – כשרות, צניעות, או שבת, ‘דבר אחד’ ענק…”. המשיך הרב שתקבל ע”ע לצחצח שיניים כל לילה לפני השינה – ללא ויתורים וללא הקלות! גם אם שכחה וכבר התעטפה בַּפּוּךְ – תקום לצחצח! התפלאה האשה! “לא ידעתי שצחצוח שיניים זה מתרי”ג המצוות!”.

הסביר הרב בנועם “לא המצוות קשות מדי – אלא את חלשה מדי. קשה לך להחליט ולעמוד בהחלטות, קשה לך להתמיד בקבלה טובה, הבעיה אינה בתורה – אלא בך! תתמידי בצחצוח שיניים, תתרגלי להצליח, ומשם לתורה…!”.

כשאומרים ‘ירידת הדורות’ מתכוונים ‘החלשת האנשים’. העולם נעשה רגיש ומפונק. ברור שזה חלק תוכנית אלוקית, נפתחו ‘שערי החכמה’ והחלה מהפכה תעשייתית וטכנולוגית – איננו חורשים וקוצרים, חוטבים עצים ושואבים מים, מכונות עושות הכל עבורנו. אוכל מוכן ומהיר, מיקרוגל ומייבש כביסה, נעשינו חלשלושים! ב”ה רובנו לא חוו גלות וגזירות שמד, החיים קלים ונעימים, הקושי הגדול בחיים הוא – מקסימום – ש’אין קליטה’, או שנגמרו כוסות הנייר ונאלצים לשטוף כוס זכוכית. חולשה זו פוגעת בנו בגשמיות ואף ברוחניות. לא רגילים לעמוד במשימות ולהתמודד מול אתגרים. הדור שופע בריבוי מידע זמין, התרגלו להבין את הכל, דורשים הסברים, דבר מכביד בקבלת עול מצוות.

חשוב לכונן ולהכניס במערכות החינוך, בת”תים ובישיבות, לבנים ולבנות, שיעורים מסודרים ב’מחשבת ישראל’: למה נתן ה’ את התורה, למה יש בין המצוות ‘עדות חוקים ומשפטים’, וכדו’. נאפשר ונעודד תלמידים לשאול, להתבטא, לפתוח ליבם בְּכֵנוֹת: לדוגמא, כולנו מסיימים ‘דרשת אגדה’ “רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת… ריבוי התורה והמצוות נועדו לְזַכּוֹת אותנו? אילו רצה הקב”ה להטיב אותנו – עדיף היה שייתן מצוות בודדות בלבד, אותן נצליח לקיים, ונהייה זכאים וטובים! שאלה מצוינת, שאלת רבינו המהר”ל. חשוב לנו ללמד ולשוחח על כך בכיתות. יש לחבר את הנוער לפנימיות ולהתבוננות. שיעורים תחת כותרת ‘יהדות’, ‘מחשבת ישראל’, ‘חסידות’, או ‘מוסר’ (לא תוכחה!), הם חובת הדור, משקל נגד לטכנולוגיה’!

בשיחה בבית אחד מזקני הדור וגדולי ראשי הישיבה שליט”א, דרש להכניס שיעורי ‘יהדות’ במערכת החינוך, להסביר וללמד יסודות הדת ועיקרי האמונה. “וכי צריך להיות בעל תשובה – כדי לקבל סמינר ‘ערכים’?”… שיעורים על כשרות ועל תפילה, שיחות על אמונה ועל התמודדות. אמנם יש תלמידים ‘זורמים’, והמאור שבתורה מְיַשָׁרְתָּם ומעמידם, אך יש תלמידים שחשים חלל ובלבול שמערערים את עתידם הרוחנית. “בישיבה אצלי, מאות בחורים לומדים יומם ולילה, בהתמדה עצומה, אך לא יודעים למה! חשוב ללמדם”. צמאים לדעת ‘למה’: למה צניעות, למה היבדלות וכו’.

פרשתנו פותחת זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה… דיני פרה אדומה. מצוה זו היא ‘סמל’ של ‘חוק’ לא מובן. שלמה המלך, החכם מכל אדם, קרא על פרה אדומה: אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. ומדוע לא נאמר בפסוק ‘זאת חוקת הפרה’? ללמד כי כך יש להתייחס לכל מצוות התורה, ‘חוקה חקקתי’…! גזירת המלך! הג”ר משה פינשטיין מוסיף שיש עוד מצוה שפותחת “זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה… אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף… כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ… וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם…”. דיני הגעלת כלים בפר’ מטות הם הגיוניים ביותר, כלל פשוט: ‘כבלעו כך פולטו’… ברוחתין, באש, בצוננים… מבאר ‘רבי משה’ – שתי המצוות, פרה-אדומה והגעלת-כלים, שווים! זאת חוקת התורה, גזירת מלך!

אין אנו מבינים את גזירות המלך, אך מחובתנו להבין תפקידנו כעבדיו! האם קיום מצוות היא למעננו ולטובתנו או למען כבוד ה’? למה יש מצוות כה רבות? האם הקב”ה זקוק לברכות שלנו? למה יש תפילות שלא נענות? מה משנה למלך-מלכי-המלכים אם אדם קטן שומר שבת? כל אלה נדונו בקדמונים ועלינו לדעת, ולדעת ללמד ‘מה זה יהודי’! ככל שהמלמד יֵדַע, יטיב להשקות תלמידיו. כמו שמסבירים יהדות ל’חוזרים בתשובה’, נסביר גם ל’דתיים מלידה’…

“לא דברה תורה אלא כנגד יצה”ר” המפתה ומושך. הבנת עֲרָכֵי ומתיקות התורה מסייעת להתגבר, ‘לְזַכּוֹת את ישראל’…

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ’