ב’שטעטל’ חי איש-חסיד, בעל מעשים טובים וירא אלוקים. במצותיו חפץ מאוד. בירח האיתנים התהלך ברוממות עם השלל העשיר של מצוות מיוחדות. בתום שנת בצורת היו האתרוגים יקרי-המציאה. אתרוגים אחדים הובאו לעיירה. החסיד אינו מוותר! ‘שש מאות רובל!’ דרש הסוחר עבור ‘הדר’ מושלם. ‘שש מאות רובל’! משכורת של מספר חודשים! הפרוטה אינה מצויה, צרכי הבית מרובים… קנה החסיד את האתרוג, והתחייב לשוב במהרה עם התשלום.
מאין יבוא עזרי? “התפילין! אמכור את התפילין! הרי ערב יו”ט היום, ובתשעת הימים הקרובים אין מניחים תפילין! אחרי החג נחשוב הלאה… כעת חביבה מצוה בשעתה!” מיהר ומכר תפילָיו, ושב לשוק עם שש מאות רובל במזומן! אחרי ששילם מיהר הביתה בששון. הוא מספר לאשתו בהתרגשות, כי זכה ב”ה לרכוש אתרוג מדהים! “וכסף מנלן?”. “מכרתי התפילין שלי!”. “ותפילין מה תהא עליהן?”. “אל לו ליהודי לחקור עתידות! אני חושב ‘מה הקב”ה רוצה ממני כעת, ביו”ט אין צורך בתפילין ויש צורך באתרוג!”. אשתו מבקשת לראות האתרוג. “השארתיו על שלחן המטבח!”…
על שלחן המטבח אין אתרוג! יש קערת סלט! “היכן האתרוג?” הוא קורא באזני בקבול גדול… הילדים מתאספים, והבת מַחְוִירָה. “הכנתי סלט, חשבתי שזה לימון…”. רגע של דממה. בני המשפחה מביטים באביהם. החסיד מביט בבתו, מתקרב אליה ומחבקה אל ליבו! נושא עיניו ואומר “ריבונו של עולם! אני מודה לך על משפחתי הנפלאה!”‘.
כאשר הילדים התפזרו, שואלתו אשתו: “וכי לא ‘בא לך’ באותו רגע לצעוק, לצרוח, לשאוג? אולי לחנך את הבת בשבט מוסר…?”. מסביר בעלה בארשת ניחוחה “לפני כשעה הוצאתי את התפילין שלי מהארון, וחשבתי ‘מה רוצה ממני השי”ת ברגע זה?’. באותו רגע היית מחויב ברכישת אתרוג, ולכן ויתרתי על התפילין היקרות לי מכל. כאשר האתרוג היקר הפך לסלט, חשבתי שוב ‘ומה רוצה ממני השי”ת ברגע זה?’. הוא רוצה ממני איפוק, שמחה, אהבה.”…
‘זמן שמחתנו’ היא שמחה משפחתית. כמו ז’ ימי הפסח שבהם נגמלים ומתנקים מחמצו של יצה”ר, כך בימי הסוכות, נגמלים מכעס ולחץ. יוצאים מ’דירת קבע’. לומדים שאין בעולם ‘קבע’! מי קבע שבדיוק כך צריך הבן שלנו להתלבש? מי קבע שבדיוק כך צריכה הבת להסתרק? מה ה’ רוצה ממני ברגע זה? גם ברגע שה’קבע’ מתערער, השי”ת רוצה ממני איפוק, שמחה ואהבה. מה יהיה עם התפילין? נחשוב אח”כ. ומה עם הבגד שלו והתסרוקת שלה? נראה אח”כ…
ממעשה זה נלמד כי אַל לנו לְקַבֵּעַ את האמונה ואת הדת למסגרת קשיחה, ולא לְרַבֵּעַ בתבנית קשיחה, דוגמת תכתיב חברתי סביבתי, או דפוסי חשיבה מְקֻבָּעִים. היהדות אינה ‘תנועת עם’, ‘ככה כולם עושים’, אלא קירבת אלוקים אישית בפנימיות הנפש. עובדים את ה’, ולא את הציבור. ברגע האמת חשב החסיד על השי”ת, לא על התפילין ואתרוג. אילו היה מחשיב ומייקר ‘חפצי שמים’ לפני ‘אלוקי השמים’, אולי היה נכשל באביזריהו דעבודה זרה, בהקדימו טפל לעיקר…
יסוד ב’חינוך הבנים’ הוא ‘על פי דרכו’. אל לנו להיות בני ערובה כלואים בתפיסות אחידות ובחוקי חֶבְרָה נוקשים. ברגעי ניסיון והתמודדות עם ילדים ‘יחודיים’ יש לחשוב על הקב”ה – ולא על השכנים. בסוכות נוסכים מים על המזבח, לרמוז שלעתים ‘שוברים שגרה’, גם ‘הפשוט’ מתקדש. היכן מְצַוָּה התורה על ניסוך המים? זה לא כתוב במפורש, אלא ‘הלכה למשה מסיני’ מדור לדור. חכמי התורה מלמדים דרכי חינוך יחידניים ואישיים. ברוך הוא אלוקינו שהעמיד צדיקי אמת בכל דור ודור, המלמדים לכוון לרוחו של כל אחד ואחד, דור דור ודורשיו – לפי מצב דור ודור. גם בדור שבו נושבת רוח סער עזה השי”ת מצפה… בחינוך אין שיטה, יש גישה, וכשיש גישה לא נבהלים כ שה’סדר’ משתבש…
פסוקי קרבנות שבעת ימי חג-הסוכות נכפלות שבע פעמים, אך יש ‘חריגות’. ישנן כמה אותיות שאינן ‘בתלם’. דווקא ב’חריגות’ אלה מרומז ניסוך המים (תענית ב:) דווקא הבן שאינו ‘בתלם’ עשוי לגדול לתפארה, יתעלה ויתקדש על פי דרכו לכבוד השם! בבינה יתירה יורדים לשאוב בששון ‘מים עמוקים’. דווקא מצוה זו נחוגה בשיא השמחה! מדי יום מתעלים עד שביום-השביעי הערבה הדלה הופכת למרכז החגיגה. ומאין הובאו הערבות? מ’מוצא‘, כי תמיד יש מוצא!
מסופר כי בבוא מרנא הבעש”ט לגור במז’יבוז’, באו רבני העיר להוכיחו על שסוכתו אינה כשרה. בתום ויכוח ביניהם הראה ‘פתקא מן שמיא’ כי סוכתו כשרה. מדוע עשה לכך? וכי לא קל יותר ‘להכשיר’ סוכתו ‘לכל הדעות’? אלא, אור שבעת הימים פעל ‘להכשיר’ עוד מנשמות בנ”י, לא בשיטת ‘לחומרא בדיני סוכה’ אלא בגישת ‘לחומרא בדיני נפשות’…
נדרשת אמונה עמוקה בצדקת הדרך, גם כשהדרך ‘שונה’. לחסיד אֵין לא תפילין ולא אתרוג, אך נותר עם הקב”ה. הוא נותר עם משפחה, עם אמונה, שמחה ואהבה. כשיש לנו הקב”ה ומשפחה, יהיו גם תפילין ואתרוגים… נהיה אך שמח!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ’
