ימי ‘תשובה’, דף חדש בחיים, דף נקי וחלק מול הקב”ה. זה תהליך שדורש מאתנו סבלנות. בשירת האזינו נא’ יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי. לאורך החורף משקה הגשם את האדמה. ומה רואים? בוץ ולכלוך. רק בתום עונה ניכרת השפעת גשמי הברכה. כך, השפעת התורה על פנימיות האדם והצמחתו היא תהליך, התוצאות ניכרות רק בהמשך…
בחינוך הבנים נמשכת ההשקעה וההשקיה שנים ממושכות. התוצאות בסוף. נזכור את הקיקיון, בו לימד הקב”ה את יונה “בִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד”. ‘בא מהר הולך מהר’. אל לנו לצפות, גם בדור המיקרוגל, להליכי חינוך מזורזים.
הָיֹה הָיָה מחנך שהחל לאבד תקווה מתלמיד ‘מאתגר’. הוא ייחד לו לשיחות אישיות, העיר והאיר בשמאל דוחה וימין מקרבת, אך שום דבר לא משתנה – הנער נשאר – מתחצף, מפר כללים ומעורר מהומות. הייאוש מכרסם בלב המחנך. פנה לרב חכם, ליטול עצה ותושיה. האם יש לנער זה סיכוי? הרב הקשיב בחמלה, פתח ואמר: “צמח הבמבוק גדל בסין ומגיע לגובה עצום. האם ידוע לך כמה זמן לוקח לַקָּנֶה הענק להגיע לגובה של בניין?”. כמובן שלמלמד אין מושג.
“אגלה לך, שותלים שתיל במבוק זעיר וּמְסַפְּקִים לו אור שמש, דשן ומים בשפע. בשנה הראשונה אין שום גדילה. ממשיכים עוד שנה בטיפוח השתיל הקטנטן. משקים בסבלנות, אך לא רואים מאומה. הוא לא יגדל בסנטימטר. בכל זאת ממשיכים בסבלנות. עוד שנה תחלוף. גם בשנה שלישית מעניקים לצמח הקטן דשן ומים ומאפשרים לאור השמש לחממו בכל יום. רוב האנשים מרימים ידיים בייאוש, מוותרים על הבמבוק הקטן וחדלים להשקותו. כלום לא קורה! אך החכם מתמיד. בשנה הרביעית, רואים את כל יתר צמחי הגינה שעלו וצמחו יפה במשך ארבע השנים. בלב מכרסם ספק – כולם פורחים ורק הבמבוק הזעיר לא מתפתח, למרות תשומת הלב, האהבה והזמן שהשקיעו בו…”.
הרב מתרגש וממשיך בלהט, “בשנה החמישית מתרחש פלא! בבת אחת השתיל מזנק לשמים! גדל וגדל וגדל. הוא עשוי לעתים לצמוח במטר שלם ביום!… במשך ששה שבועות יצמח לגובה של שלושים מטרים! כבנין רב קומות!”
“אם כן, בכמה זמן הבמבוק לגובה זה?” שאל הרב. “תוך שישה שבועות” השיב המלמד. “טעות בידך, ידידי. מדובר בצמיחה איטית לאורך חמש שנים תמימות. אם במשך אותן השנים היו חדלים להשקות את השתיל הרך, היה נובל ומת. ומה קרה במהלך השנים? במשך כל ארבע השנים היתה צמיחה, הצמיחה החשובה ביותר, באופן ‘בלתי נראה’, בתהליך ארוך ונפלא – מתחת לפני השטח. עמוק באדמה התפתחה רשת שורשים מסועפת וחזקה, שתתמוך בצמיחתו המתפרצת של הבמבוק בשנה החמישית. זכור! כל מה שנבנה מהר – עשוי לקרוס מהר. צמיחה דורשת סבלנות והתמדה, השקייה ואמונה פנימית איתנה. כל טיפת מים חשובה, כל צעד קטן משפיע, גם אם בטווח הקצר אין התוצאות ניכרות. לא רואים, אבל יש צמיחה מתחת לפני השטח וממתינה לרגע בו יזנק קדימה. לעולם אין להתייאש! בנחישות והתמדה ממשיכים לטפח את שורשי ההתפתחות, בסופו של דבר, יפרוץ התלמיד ויעלה לִגְבָהִים עצומים.”
המוביל ‘שעיר המשתלח לעזאזל’ היה עובר עשר תחנות במדבר עד הגיעוֹ לצוק. ההתנתקות מן הרוע וההשחתה באה בשלבים, מתקדמים מתחנה לתחנה, עד להפלת יצר-הרע והכנעתו. המשנה מלמדת (יומא פרק ו’) כֶּבֶשׁ עָשׂוּ לוֹ (לשעיר) מִפְּנֵי הַבַּבְלִיִּים, שֶׁהָיוּ מְתַלְּשִׁים בִּשְׂעָרוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ: טֹל וָצֵא, טֹל וָצֵא. זירזו אותו שימהר בכפרתם. הגמרא אומרת כי לא בבליים היו, רק כּוּנוּ בבליים על שם טיפשותם. מיהרו אותו! חשבו שיש תהליך תשובה ‘אינסטנט’ שניתן לזרזו. חכמינו בָּזוּ להם! בלי שכבה ועוד שכבה של בטון, וסבלנות ביניים שכל שכבה תתייבש כראוי, עלול הבניין לקרוס!
המשנה אומרת עוד ש’יקירי ירושלים’ ליוו את הַמְּשַׁלֵּחַ בדרכו. אנשים בהליך ‘חיזוק’ זקוקים לליווי ויחס. בכל תחנה המתינו אנשים טובים והציעו ‘הרי מזון והרי מים’. הוא לא צמא למים כמו לעידוד לאורך התהליך. כך משלחים, וכך מלבינים עוונות. המעודד את המתמודד מתחזק בעצמו. זה לא ‘טובה לאחר’, אלא לעצמנו. בכך נעשים אנו ‘יקירים’.
ימי הסליחה והמחילה: הבה נסלח לאלה בין ה’מחנכים’ שלנו בעבר-הרחוק שפגעו בהתפתחותנו. לא ‘בכוונה’, חלילה, אלא מחוסר התאמתם למשרה החינוכית שהוטלה עליהם. לא השכילו לקרוא ‘מפת’ נפש תלמידיהם. בעצמם נלחצו – ולכן לחצו להשיג ‘תוצאות מיידיות’. מוגבלי חזון היו. מצומצמי סיבולת. אדרבה, נוקיר את מחנכי האמת, בעלי שאר-רוח, שהטיבו לדעת כי התורה משקה כְּגֶשֶׁם, האמינו בתהליך הַדְרַגָּתִי שמתחולל בפנים. מחנכים ברי-לבב הביטו לעברנו ב’עין טובה‘, בל’ יחיד, בעין אחת, כי את העין השנייה עָצְמוּ, הסיטו מבט, לא לראות הכל… האמינו וצדקו.
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ’
