“מה יהיה? טרם קנו חבושים לר”ה!” הבית כמרקחה, חייבים מרקחת חבושים כ’סימן’. הבת מצאה אצל ירקן חבושים ירוקים מקומטים. “לא! אל תקני! קשה לקלף אותם”. במקום ‘כולל-ערב’, תר האב אחר חבושים צהובים וחלקים. עקרת-הבית מאחרת לאסיפת ההורים ב’בית-יעקב’ כי הרחיקה לקצה העיר בחיפושיה… היתכן? ר”ה בלי חבושים? “אמא”, שואלת הקטנה “למה בעצם אוכלים חבושים בר”ה?”. “אהה, לא זוכרת, משהו באידיש, שאלי את אבא”. האב מסביר כי באידיש ‘של פעם’ נקראו ‘גוּטעס’ ורוצים ‘גוּט יאהר’, שנה טובה. אך משפחה זו חיה ב’קללה’ – לחץ ועצבים, ביטול לימוד התורה, זילות בצוות החינוכי, הכל למען ‘סימן ברכה’. אכן, כל מנהג קדוש, אך אין ‘חבוש’ מתיר עצמו…
‘מנהגים ומסורות’ עוטפים את מועדי ישראל. חן מיוחד וחוט של טוהר מלווים את המנהגים הללו. צדיקים הקפידו מאוד לבל ישנו מנהג אבות, ואף החמירו עם הלועגים עליהם. ברם, צריך להתבונן ולחבר ילדינו לְזַהוֹת מה העיקר. מנהג אינו ‘טפל’, חלילה, אבל מחשבת הלב היא העיקר, כנשמה שבגוף. מה שווה עטיפה הדורה ללא ‘מתנה’ בפנים?
נשנן בקרבנו ובאוזני תלמידינו מְשָׁלוֹ הנפלא של המגיד מדובנא עה”פ אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה, אודות כפרי שבביקור בעיר ראה כי עם פרוץ דלקה הריעו בחצוצרות עד שהאש שככה. התלהב מהרעיון! במיטב כספו רכש חצוצרה ובשובו לכפר הודיע, שמעתה, בפרוץ אש, יעמוד יתקע ויריע מול הלהבות! ויהי היום, הוזעק האיש שאש אוחזת בבתי הכפר. הוא נעמד על כסא, תוקע ותוקע, והבתים נשרפים ונשרפים. איש בער לא ידע וכסיל לא יבין שאין בכח החצוצרה לכלות אש. תרועותיה מזעיקות עזרה, מגייסות שאיבת מים ופעולות כיבוי. אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה, יהודי יודע מה מהות התרועה! ‘עורו ישנים… וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה’! השטן נרתע, לא מהקרן גופא כי אם מההתעוררות!
הפרסומאים והשבועונים השתלטו על חיינו. ‘מועדי ישראל’ הפכו לחגיגות קולינריות מעוצבות נטולי פנימיות. אכן, בספה”ק יש טעמים רבים למאכלי חלב ב’שבועות’, אך מכאן ועד להפיכת ‘זמן מתן תורתנו’ למצעד קישים, פשטידות ולַזניות… בחודש סיון המתכונים מרובים ממאמרי חיזוק על קבלת התורה. כך בראש השנה. בגמרא מוזכר לאכול ולראות מאכלים שונים. תמרים, קרא, כרתי…. אך מה העיקר? ה’סימן’ מעורר לתפילה ותחינה, לא הרוביא והסילקא חשובים כמו אמירת ה’יהי רצון’ בכוונת הלב! האם עיקר ר”ה הוא “ראש פורֶל מקורמל בגרעיני רימון בניחוח סילאן”? נוהגים להימנע מאכילת אגוז שהוא בגמטרי’ חטא. הכי חשוב זה להתרחק מחטא, שהלוא גם הוא בגמטרי’ חטא!
קראתי על משפחה שסועדת בניחותא בליל ר”ה, מתבוננים ומתפללים עם כל סימן וסימן. לדוגמא, “שנפרה ונרבה כדגים” – מתפללים על זוג פלוני ואלמוני. “שנהיה לראש…” – משוחחים על דברים שבהם מבקשים מה’ עליה והצלחה. “שיכרתו שונאינו” – נזכרים בפיגועים ובשכול… “שנה טובה ומתוקה” – מקבלים על עצמם קבלה טובה (בחד-פעמי או בהו”ק…) להמתיק למישהו… נציין כי אש”ה בגמטרי’ דב”ש, ובוודאי יש להמתיק לעקרת הבית, ובכך להרויח גם סגולת חז”ל לפרנסה (ב”מ נט.). משפחה זו מְחַיָּה ומעוררת פנימיות מנהג הסימנים, בבחי’ לא המדרש העיקר אלא המעשה.
“אין שום רמז באכילת הפרי, רק הפרי עצמו הוא סימן שיזכיר לאדם ויתעורר בתשובה ויתפלל על הדבר הזה… העיקר הוא ההתעוררות והתפילה…” דברי רבינו השל”ה הק’. בדורנו הפכה המליצה “עם סגולה” לפירוש מחודש, עם שֶׁתּוֹלֶה כל ביטחונו בסגולות. קונים סכין חדשה והרי פרנסה, שנא’ ‘החותך חיים לכל חי!’. שׁוּם בכיס וקוביית מלח בתיק, ניתן לרכוש “ערכת סגולות”, עלה ערבה חבוטה, ושאריות נר חנוכה, חול ממירון, מים מהכנרת וכו’, במחיר מבצע! מקור הסגולות בהררי קודש אך לא במקום תפילה ומעש”ט. האם גם אנו מאמינים שחצוצרה קסומה מכבה שריפות?
“א”ר אבהו, למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקב”ה, תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני” (ר”ה טז.) איך עוקדים עצמנו? אי’ בשל”ה הק’ [כמו ‘תפילתו’ הנודעת, גם לימוד וקיום דבריו הם ‘סגולה’]: שבכל פעם שמזדמן לאדם מצוה, או שחלילה ניצב בפני עבירה, יחשוב שהקב”ה מנסה אותו ברגע זה, בודק אותו, כפי שניסה את אברהם ויצחק! גם בדברים ‘קטנים’ כהשכמת הבוקר לתורה ותפילה, איפוק מדיבור שעדיף-לא-להשמיע. בעמידה זו עוקדים עצמנו לפניו! מקריבים אברי גופינו ונפשנו, מתבטלים בפניו!
נזכור דברי ה’משנה ברורה’ – למען שנה טובה יש לנהוג במתיקות, ולא רק להימנע ממאכל חמוץ. בל נהיה ‘חמוצים’! עזור ליהודי לזכות לשנה מתוקה, הלבן שיניו והקב”ה ילבין חטאיך… חַיֵּךְ, והשנה תהיה לך מחויכת!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ’
