יהודי מתל אביב בא לפני הגראי”ל שטינמן עם בנו הנער, וביקש כי יתקבל לישיבתו הק’. שוחחו בלימוד והרב התרשם מידיעות הבן, וביותר – מרמתו הרוחנית. אמר הרב ‘רואים בחור תל-אביבי איכותי מבחור בני ברקי! איך זה?! המשיך הגראי”ל ולימד פרק דעת ומוסר: “יש אמירה עתיקה ‘הבית הירוד ביותר – שווה יותר מה’רחוב’ הטוב ביותר’. בב”ב הרחוב שמור ומוקפד. הורים ‘סומכים’ שילדיהם יתחנכו מאליהם ויספגו קדושת הסביבה… ואילו, הרחוב בת”א פרוץ. לכן ההורים משקיעים בבית, מחנכים ולא סומכים על אחרים. כך נהגתי גם אני כשגידלתי את ילדַי בכפר סבא…”.
פותחים השבוע ל’זמן אלול’. תמו ימי בין ‘הזמנים’ הבנים עוזבים את הבית ושבים ללימודיהם. נחדד בקרבנו תובנה כי הגם שתלמוד תורה וישיבה הם כחמצן לנשמות הנערים, ‘תיבת נח’ בפני מי סער זדונים, עיקר החינוך הוא בבית. דמות הילד ואישיותו מתעצבות בבית. בעוד כחודש נתרגש בפיוט ‘ונתנה תוקף’ בו מזכירים ‘אדם יסודו מעפר’. אדם הוא ‘כלי חרס’. בבית היוצר מעמיד האומן גוש חֵמר רך ומתחיל ליצור צורה. מסובב בעדינות, מטפח ומעמיד, שומר על לחות החומר ובקצות אצבעותיו יוצר צורת הכלי. מתחת ידיו יוצאים צלחות שטוחות לצד קערות עמוקות, בקבוקים בעלי צוואר ארוך ופיה צרה וכדים בעלי קיבולת גדולה. כלים למוצקים וכלים לנוזלים, גדולים וקטנים…
‘הבית’ יוצר כלי. הילד בא לת”ת כ’כלי עשוי’. צוות ההוראה שואף למלא בו תוכן ולהעשירו בחכמה ודעת. אך איך יוצקים ‘יינה של תורה’ לצלחת שטוחה? איך ממלאים פרי ‘עץ הדעת טוב’ בכלי שפיו צר? המלמדים חפצים למלא ולהחכים, אך ‘כליו של קונה’ מוגבלים. משקיעים בשיטות דידקטיות, עמלים באומנות, אך ‘צורת הכלי’ נקבע בבית!
אֵי-שם בחו”ל ניצב שלט בכניסת בית הספר, המקבל פני ההורים המלווים ילדיהם ללימודים. השלט נושא מֶסֶר חשוב:
“הורים יקרים! ברצוננו להזכיר לכם כי ‘מילות קסם’ כמו שלום, סליחה, בבקשה, ותודה – שומעים הילדים בפעם הראשונה בבית. רק בבית לומד ילדכם להיות נקי, מאורגן, אדיב, לדבר בכבוד, לשמור על זמנים ולמלא משימות כראוי. רק בבית לומד הילד מכם, הורים יקרים, להיות עדין, לא לדבר בפה מלא אוכל, ולהשליך שאריות לפח. בבית הוא לומד סובלנות ולכבד מבוגרים. הוא לומד מכם להעריך מורים. הבית מלמד יושרה וצדק, ערך האמת וזהירות מגזל ופגיעה ברכוש הזולת. אצלנו בבית הספר הוא ילמד קרוא וכתוב, לשון מתמטיקה ופיזיקה, היסטוריה גאוגרפיה וגאומטריה, כימיה ואומנויות. את חינוך ההורים אנחנו משתדלים לשמר. תעשו אתם את שלכם ואנחנו נעשה את שלנו!“.
בשונה ממוסד לימודי שבו יש ‘מערכת שיעורים’: בשעה ראשונה לומדים חומש, בשנייה כתיבה וכו’, הבית עוסק בחינוך הילדים בעל עת ובכל שעה. ילד מפנים ערכים, בית שמח מגדל ילדים שמחים, בית עם רוח אופטימי מגדל אנשים חיוניים וחיוביים. ובעיקר, בית של יראת שמים מעמיד יראי השם. לא ‘שיעור חינוך’ מחנך לקדושה ולשאיפות רוחניות כמו האוירה הביתית. ילדים חשים את לבבות הוריהם ואינם מושפעים מדיבוריהם. ילד לומד בבית מה עיקר, מה חשוב, איך מביטים על העולם, והוא מתחנך. הבית אינו פנימייה לאוכל כביסה ושינה. הבית מוסד חינוכי!
מורי-זְקֵנִי ז”ל סיפר על בית הוריו בלודז’ שבפולין: “ארוחת צהרים אכלנו יחד. הבנים והבנות שבו מהלימודים. אבא הגיע מהעסק ואכל איתנו. במהלך הארוחה לימד אבא הלכות נטילת-ידים, בציעת הפת, ברכות וברכת המזון. לא היה בחיידר ‘שיעור דינים’. הלכות שבת למדנו בסעודות השבת מפי אבא. אמא לימדה את הבנות הכשרת עופות, בדיקת ביצים ותולעים וכו’. ההורים היו מחנכים. במוצ”ש הלכו ההורים לבקר דודים. ילד שכבר ידע ‘לשבת בצד בשקט’ זכה להתלוות לביקורים אלה. כך התחנכנו להליכות ונימוסים. במועדי ישראל שמענו מהורינו הלכות ומסורות… איזה ‘דרך ארץ’ היה בפני ההורים בימים ההם! ההורים היו מחנכים…”. והמשיך: “אחרי ‘השואה’ נותר דור יתום ללא הורים, או הורים שברי כלים. ‘מלמדים ו’משגיחים’ שימשו בדיעבד תחליף לחינוך ההורים. גם זה מִפִּגְעֵי המלחמה…”.
מוסדות החינוך משופעים באנשי מקצוע: אנשי הוראה רבים ואישי חינוך, יועצים ומתגברים, כוח עזר וסיוע. הללו לא נועדו להוות תחליף לקשר בין הורים לילדיהם! נשקיע בטיפוח קשר עמוק ובריא. שיחות נפש, הקשבה, שעת ‘אבות ובנים’ הוא השעה היקרה בשבוע! קירוב לבבות! יצירה משותפת, הקראת סיפורים, ‘משחקי חברה’ מְחַבְּרִים…
אדם עם ‘רמקול’ אינו בהכרח זמר, ‘ארון ספרים מלא’ אינו מעיד על תלמיד חכם. כך, הוֹרוּת אינה ‘כי יש לו ילדים’. צריך להשקיע. להתמסר לילדים. להפיק מהם נחת. לגדל משפחה, ולא ‘שכנים’ שגרים איתנו בדירה, על חשבוננו…
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ’
