פר’ ואתחנן, שבת נחמו. ומה קוראים בתורה? קרוב לתחילת הפרשה חוזרים שוב על ‘קריאת תשעה באב’, “כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ…”. למה? אנחנו כבר ב”נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי”! מדוע חוזרים על קריאת הגלות והחורבן? בהמשך קוראים את ‘עשרת הדברות’ ומסיימים עם ‘קבלת עול מלכות שמים’ – שְׁמַע יִשרָאֵל… וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱלהֶיךָ…
בעלי הדרוש אמרו כי יש כאן משמעות עמוקה וקשר ל’יציאה לבין הזמנים’ המסמלת סוף שנה”ל, פרידה וסיום. הימים אינם ימי חופש והרפיה בלבד. ל’בין הזמנים’ יש ‘משימה’ – לקיים חשיבה, חשבון נפש פנימי, ללמוד את העבר לקראת העתיד. עצם החופשה ‘מותרת’ כי נשענים על חז”ל “ומה היו הפסקות משמשות? ליתן רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין…”. משה רבינו, התלמיד החרוץ ביותר, ‘מתמיד’ ללא לחם ומים, לומד מפי הגבורה, כביכול, ‘המלמד’ הטוב ביותר. משה זקוק להפסקות. ההפסקה אינה לנוח לקראת ‘הפרשה הבאה’ בלבד, אלא ‘בין פרשה לפרשה’, ההפסקה היא בעיקרה בעבור הפרשה היוצאת. לסכם ולסגור, להסיק ולהתבונן, לפני ‘הפרשה הבאה’.
אסור להשאיר את הפרשה הקודמת פתוחה ופרומה ללא סגירת קצוות ולימוד מלקחי העבר. היתה שנה מוצלחת ב”ה? יש להודות לשותפים בדרך, לחשוב מה הביא להצלחה, באילו כלים נעזרנו, כי רק בהתבוננות זו נזכה להמשך ההצלחה בס”ד. היתה שנה עם התמודדויות? נשכיל לחשוב מה גרם לקשיים, כיצד פעלנו וכיצד יכולנו לפעול… כאשר נלמד מכישלונותינו – נהפוך עצם הכישלון להצלחה. אסור ל’סיים’ שנת לימודים במבט קדימה בלי התבוננות אחורה!
בבוקר ט’ באב קראנו פר’ “כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ…” הקב”ה מתרה בנו ומוכיח “כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ… לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן… וְהֵפִיץ ה’ אֶתְכֶם בָּעַמִּים…”. אוי לנו לקום מעל הקרקע בחצות היום, ‘לשבור את הצום’ במוצאי תשעה באב, לקדש את הלבנה, ולצאת ל’בין הזמנים’ בלי מחשבה וקבלה טובה לעתיד! בשבת חוזרים על פסוקים אלה! הקריאה מעוררת “וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ וּמָצָאתָ – כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ”! מִשָּׁם! מהגלות, מהשעבוד מלכויות. והנה, קוראים זאת בשבת נחמו, ה’מִשָּׁם’ יהיה גם מיישובי הגליל, מהרי אירופה, הָאַלְפִּים או הַקַּרְפָּטִיִּים… חפשו שם את ה’, והיכן מחפשים את ‘האוצר’? בקרבנו, בלב פנימה!
ומה קוראים בפתח בין הזמנים? כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים… הקב”ה מעורר תשומת לבנו לחשוב על בנינו ועל דורותינו. איך מרגיש אדם שבניו ובני בניו התנתקו ממנו? בכותרת זו הקב”ה קורא לנו, כי כך הוא מרגיש! נביט אחורנית, לעבר אבותינו שמסרו נפשם ויגעו בעבורנו! נעזור לבנינו לקיים ‘הערכת מצב’ בין פרשה לפרשה. חשבון נפש. נשוחח בפארק הלאומי או בהרי גליל עליון, על שפת הירדן או (לפחות…) בגינה שברחוב הירדן, בקירוב לבבות ובאהבה רבה.
בחור בא להיבחן לישיבה מצוינת. שאלו ראש הישיבה במה עוסקים הוריו. הבן השיב כי אביו זכה להיות ‘בן תורה’. “והאם?” – שואל הרב. הבן נבוך, ומשיב בלחש “אמא שלי ‘עוזרת’, מנקה בתי אחרים”. “הצג לי כפות ידיך!” צוה הרב. הבחור מושיט ידים רכות וענוגות. “האינך עוזר לאימך בעבודתה, בבית או בחוץ?” שואל הרב. הבחור מסביר שאמו מסרבת לכל עזרה, היא רק משתוקקת שבנה ילמד עוד ועוד. הרב קובע “לפני שאני מקבל אותך לישיבה אני מבקש כי הערב תִּמְשַׁח את ידי אימך המסורה בקרם-ידים!”. בערב לקח הבחור שפופרת קרם ידים וביקש לסוך את ידי אמו. הוא ראה כי ידיה קמוטות ומיובּלות, סדוקות ועייפות. הוא התחיל למרוח קרם, ודמעה חמה נשרה מעיניו על ידיה. המליחות הכאיב לה. הבן אינו מסוגל עוד! “אמא! מחר אני עוזר לך בעבודתך! הרי כעת ב’בין הזמנים’ יש לזה זמן!”.
למחרת עבד לצד אמו שעות רבות! גרף מים ושטף, סחט וניגב, השתדל מאוד לסייע ולהקל על עבודתה. בערב החליף בגדיו ושב לראש הישיבה. “הצג לי ידיך!” ראה הרב ידים ‘עובדות’. “התקבלת!” הכריז הרב. “חשוב לי לעורר בך חשיבה, להכיר בהשקעת אימך. כעת תנצל כראוי רְגָעֶיךָ בישיבה. רק בהתבוננות זו תזכה להתעלות ולפתח אישיותך”.
‘בין הזמנים’ נפתח ב’עשרת הדברות’ השייכים גם לימי החופש! לא בראש חודש אלול מכריזים ‘שמע ישראל’ בכוונה ו’פלצות’, אלא מיד בתום ‘זמן קיץ’! בשבוע הבא, באמצע בין הזמנים, נקרא “כִּי ה”א מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר”, אך לפני כן, דווקא בשבת הראשונה: שְׁמַע יִשרָאֵל… וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱלקֶיךָ… קבלת עול מלכות שמים. רווח להתבונן בין פרשה לפרשה… בבין הזמנים נתגונן גופנית ונתבונן נפשית.
בהצלחה בעבודת הקודש!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ’
