כפרי זקן סיים יום עבודה בְּמִשְׁקוֹ, ולצערו גילה ששעונו נשמט ונאבד. יצא וחיפש בשדה, במטע, במחסן, ולא מצא. חישב את מסלול עבודתו, והבין שכנראה השעון אבד בתוך הררי השחת במַתְבֵּן. איך ימצא שעון בהררי קש ותבן?
למחרת הזמין את נכדיו לעזרתו. יצאו יחד למתבן לחפש את השעון. אחד הנכדים הציע “הבה נזעק בכוונה ‘אמר ר’ בנימין הַכֹּל בְּחֶזְקַת סוּמִין…’ עד שיפקח ה’ עינינו!”. השני החל לחרוז בקול “מי ראשון – למצוא שעון, בשמחה רבה – נעזור לסבא”. השלישי פצח בְּשִׁירֵי-לֶכֶת להמרצת החיפוש. סבא הכריז “נעבוד בשקט מוחלט!“. צעירים יודעים שזקנים סולדים מרעש. חיפשו בדממה, והאבדה נמצאה! איך? “בתוך השקט המוחלט – שמעתי תקתוק השעון…”.
בעת המולת המלחמה משמיעים אנשים המון רעש. כל בית נעשה ‘בית-דין’ בו חורצים גורלות לאומיים. בית-כנסת הפך ל’בית-נבחרים’ בו מחליטים על מהלכים צבאיים. ב’בית-מרחץ’ רוקחים תוכניות כב’בית-מרקחת’. מרוב הרעש מפסידים את ‘שתיקת האמונה’. כאשר גועשים בהסברים דעתניים לכל הנעשה, ‘כן’ לתקפיה בצפון, ‘לא’ לעסקת שבוים, מאבדים ‘שקט נפשי’ וקשה לשמוע תקתוק האמונה בליבנו. מרוב שאון לא נשמע את השעון, זה שבנפשנו.
בימים אלה נדרשת שתיקה. לא שתיקה עצבנית, ‘שתיקה לפני הסערה’, אף לא שתיקה חרדתית מופנמת. אלא שתיקה הנשמעת! אליהו הנביא עמד בנקרת-הצור והמתין ‘לשמוע קול ה’. “וְהִנֵּה ה’ עֹבֵר, וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה’, לֹא בָרוּחַ ה’! וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ ה’! וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ ה’! וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ…” (מלכים א’ פי”ט) לדממה יש קול. קול דממה דקה. כְּשֶׁשֶּׁקֶט שומעים.
מדי תקופה מכריזות מודעות רחוב על ‘קורס אומנות הדיבור’. במקביל יש לקיים קורס ‘אומנות השתיקה’. התבוננות פנימית. חיזוק אמונה. ביטול הדעת. בפסוק וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, מצוות ידיעת ה’ ויסוד האמונה (דברים ד’ ל”ט), מצטט רבינו בחיי מ’ספר היצירה’: ‘בְּלֹם פִּיךָ מִלְּדַבֵּר וְלִבְּךָ מִלְּהַרְהֵר’. וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, בכל יום ובכל מצב, ידיעה ושתיקה.
ב’עקידה’ עמד אברהם אבינו בְּשִׂיא עשרת הניסיונות, ואף שמע הכרזה שמימית ‘כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא א’ אַתָּה’. והנה, בשובו לקרית-ארבע מוטלת אשת נעוריו ללא רוח חיים, יחד יצאו לאור הקריאה ‘לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ’, יחד גיירו והכניסו אורחים, יחד התנסו ועמדו בניסיונות. הוא מבין כי ‘עַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, שֶׁנִּזְדַּמֵּן בְּנָהּ לִשְׁחִיטָה וְכִמְעַט שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה’ (רש”י). אברהם בוכה ומתאבל, אך שותק. אין שאלות.
לפני הפיכת סדום עומד אאע”ה ומעתיר לה’, עד שמתבטא ‘הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?’, אל ‘לאחר גזר דין’ שותק. בשתיקה זו הוא משמיע קריאה רמה! זעקה עזה! הוא משמיע ‘לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ’ העומדים כאן לפניו, ובפני ‘כל באי-עולם’ לדורות: אינו מבין מעשי ה’, אך, תמיד ולמרות הכל, הוא מאמין בשם! הוא מכריז בקול דממה דקה…
אלישע בר אבויה רואה אדם נופל מסולם ומת, כשעלה וקיים ‘שילוח הקן’ עפ”י בקשת אביו, והרהר אחר מעשי ה’. ‘הרי בשתי מצוות אלו הובטחנו ‘לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים’! היכן ההטבה ואיה אריכות הימים?’ עד שכפר בעיקר רח”ל. אאע”ה אינו מהרהר ואינו שואל ‘איך ניתנה רשות לשטן להטעות את שרה אשתי?’. אברהם עומד בניסיון. עומד חזק ואיתן. אינו שפוף ורצוץ. וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ, בקומתו הזקופה מכריז “ה’ הוא האלוקים”, אברהם מנחיל לזרעו אחריו: ‘במקום שתמה ההבנה – מתחילה האמונה….’. וגם אם נדמה לך שאתה מבין… שתוק וקבל שכר!
נשוחח בזה עם ילדינו ותלמידינו. בדור של רעשי רקע ו’קול ענות’ לא יגיעו הצעירים לתובנות אלו מעצמם. נקיים שיחות אֱמוּנִיּוֹת. נכוון דעתם ונחדד אזנם לשמוע קול דממה דקה. נתחדד אנו להאזין לדבריהם, ‘לקרוא’ את ליבם.
בבחרותי ארעה תאונה טרגית, ‘אסון הבונים’, בו נהרגו 19 תלמידים בטיול שנתי. חרוטים בקרבי דברים שנא בפנינו ראש הישיבה בחצור-הגלילית הג”ר אשר נייהויז שליט”א: “אומרים שזה בעוון זה או אחר… הקב”ה כה גדול – הוא לא צריך ‘הסכמתנו’: “הוא צדוק, שהרי חטאו…”. הקב”ה גבוה הרבה ממחשבתנו והבנתנו”. מאז דבריו לתלמידיו אהוביו, שיחה בה פניו שֻׁטְּפוּ בדמעות חמות, חקוקה בנפשי אמרת הרבי ר’ בונם מפרשיסחא “אילו הבנתי מעשי ה’ – לא היה אֱלוֹקַי אלא חֲבֵרִי…”. נִלְמַד וּנְלַמֵּד להכריז בקול דממה דקה, להאזין לקול דממה דקה, ה’ הוא האלוקים!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ’
