‘גברתן’ הכיתה מודיע בהפסקה שלא משתפים את יוסי. למה? לא ברור. יוסי תר בעיניו אחר חבריו, אולי בכל זאת, אך כולם חוששים מ’המלך’. הרי הוא מחליט מה משחקים, איפה נפגשים, כמה ממתקים יפרישו לו ‘מעשר’, ומתוך חשש נגררים כולם אחריו. לא שיש להם משהו נגד יוסי המסכן, שנותר לבדו בכיתה, אך הם פשוט לא רוצים להיות ה’יוסי’ הבא. ‘המלך’ ומלוויו הקרובים מכתיבים, מאיימים ושולטים. יתר בני הכיתה נגררים מתוך פחד, שְׁפַנֵּי טרור…
‘חרם כיתתי’ הוא אסון פּוֹשֶׂה בעולם. ל”ע ושלא יישמע שוד ושבר אף בגבולנו, תלמידים מוחרמים סובלים עד שכבר אינם עומדים בכך רח”ל… בעבר היה ‘תוקף החרם’ בעיקר בשעות הלימודים, כי בסוף היום היו כולם חוזרים לביתם ושוכחים מכל הענין. כיום השתלטה התקשורת החברתית על מרבית תושבי העולם, וגם בערב ממשיך החרם לדקור ולפצוע, כותבים, מפיצים, משמיצים, מרכלים וכו’. אין ל’מוחרם’ רגע שקט. בכדי שלא נגיע לשם – הבה נעצור בזמן!
חסיד בא לפני רבינו ה’פני מנחם’ זי”ע לבקש עצה וברכה בִּדְבַר קושי מסוים. מתוך דבריו הבין הרבי, הָרָגִישׁ לכאב הזולת, כי בנו של החסיד סובל מִבִּיּוּשׁ כיתתי, וכבר כלתה נפשו. באותו לילה התקשר הרבי בעצמו למלמד של הילד. מתוך השתתפות בכאב הילד שָׁאֲלוֹ “האם ידוע לך, כמחנך, כי תלמידיך לועגים ומביישים ילד פלוני? אם אתה יודע – כיצד אתה מטפל בזה? ואם תשיב שאינך יודע על כך, אמשיך ואשאל אותך, כמחנך הכיתה, מדוע אינך יודע מזה?
עלינו לדעת. עלינו לפעול. לעתים חושב המלמד ‘למה לי לעורר מהומה בכיתה?’. אולי חושב ‘טוב לי ‘לא לקחת צד’, ולא אסתבך אף אני עם התלמידים ‘החזקים’…’. קורה ואותם ילדים כוחניים, הרומסים והמחרימים הם המקשיבים בשיעורים והחרוצים בלימוד, עיני המחנך מסנוורות ודעתו משוחדת. נוח לו להעלים עין, כביכול לא יודע ולא שומע, ובינתיים דמעות זולגות ודם נשפך! הילד הקרבן נכנס למשבר, משכנע את עצמו שכנראה הוא אשם ובאמת בעייתית, הרי שהממסד אינו פועל למענו. תחושת התסכול והחידלון נִקְבָּעִים. נשמות רכות בידינו ואנו מחויבים בשמירתן!
רבים רואים חוסר צדק, רדיפה מרושעת והחרמות מכאיבות, ובמקום לקום ולמחות, לזעוק ולהתריע, מעדיפים ‘לא לקחת צד’. אינם מודים באמת כי חוששים בעצמם מבריון השכונה. מצטדקים שאינם רוצים להתערב ולהפר את ‘השלום’. ענק ההגות הג”ר שמשון רפאל הירש מעלה בפרשתנו תובנה ממעשה זמרי ופינחס. ישנם, כלשונו, “חדלי מעשה, חסרי מחשבה ושוכחי חובה, המתעטפים באיצטלא של ‘רודפי שלום’… טוענים שאילו ימחו – יהיו הם ‘מֵפֵרַי השלום’… “מי שכובש פניו בקרקע למען ‘השלום המדומה’ עם הבריות, ומניח להם לעורר מְדָנִים, הרי בעצם ‘אהבת השלום’ שלו – נעשה חבר לאויבי ברית השלום… לא אדישות ההמונים, אף לא דמעות הכאב שניגרת בחוסר-מעש בפתח המשכן, אלא מעשהו האמיץ של פינחס, הוא שהציל את העם והשיב לו את השלום עם ה’ ותורתו”. מדהים!
ברור שיש ‘סיבות רבות’ להסיט מבט ולהתעלם ממעשי איבה, לשתוק מול עֲוָלוֹת, אך יש סיבה אחת למחות – האמת! כל הסיבות האחרות נובעות משיקולים זרים רכרוכיים, הנשענים על פחד ובריחה מן האמת. לא קל, אך יש למחות!
בהיכנסנו ל‘בין המצרים’ ניקח מוסר ממעשה ‘קמצא ובר קמצא’ שבגינו נחרבה ירושלים. הַמְּשָׁרֵת טעה והביא את בר-קמצא הַשָּׂנוּא במקום את קמצא האהוב. כאשר ‘העשיר’ גירשו בבושת פנים ורמס את כבודו, נפגע בר-קמצא בעיקר כי כל הרבנים שתקו מול עריצות העשיר. ומדוע לא מחו? ובעצם, מדוע היו בסעודתו כל חכמי ירושלים? אולי היה תומך-תורה או עסקן ו”לא רצו להרגיזו”? אולי היה אישיות בעלת יכולת נקם? אולי לא רצו להיקרא “מֵפֵרַי השלום” כנ”ל? חז”ל מציינים כי החורבן אינו בגין ‘שנאת חינם’ בלבד, אלא כי הרבנים לא מיחו מול מעשי השנאה.
נערים החליטו שלא משתתפים בסעודת בר-המצוה בבית בן כיתתם. הוא ‘מוחרם’ והמשתתף – יוחרם אף הוא. בליל השמחה ישב ב’שולחן החברים’ חבר בודד, שאף טרח להביא ספר כמתנה. שאלוהו ‘וכי אינך חושש מהחרם?’ “אני פוחד מחרם חברתי, אך פוחד מהקב”ה יותר!” השיב הנער ‘שלמה זלמן אויערבאך’, לימים גאון ישראל והדרו, זי”ע.
יש לנפץ חרמות כיתתיות, לעמוד לימין העשוקים מול ה’בריונים’ שאינם אלא פחדנים, נחיתיים וקנאים. הרי אותם הפחדנים יִקְמְלוּ מול מחאה. אמר החכם: העולם מקום מסוכן – לא בגלל עושי הרע, אלא בגלל השותקים מולם!
בהצלחה בעבודת הקודש!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ’
