שנת רנ”ב. ‘תור הזהב’, בו שגשגו היהודים בספרד, בגשם וברוח, מאות שנים, נקטע באכזריות. המלכות גזרה גירוש אכזרי. רבבות אלפי ישראל יצאו בגוף מושפל – אך בנפש זקופה, איבדו ביתם והונם, ויתרו נוחיות ושלווה, כי דבקו באמונת אבותם באדיקות. בָּזוּ ל’אינקוויזיציה’ שהציעה “הַמְּרוּ דתכם – והישארו כאן, ‘יֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ’…”. לא! זאת בכלל לא ברירה! וכי יעזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות נשברים? מאות אלפים גלו במסירות נפש.
רבי אפרים ומשפחתו, יצאו לעבר פורטוגל השכנה. [גם שם לא מצאו מנוח, כעבור שנים בודדות גורשו שוב.]. ברגלים כושלות צועדים בדרך הקשה. ראה רבי אפרים שבנו יוסף בן הארבע, מתקשה בהליכתו ומעכב התקדמותם. מה עושים? רבי יצחק, אחי רבי אפרים, הכריז באוזני אחיו “אל דאגה, יוסף – עלי!”. תרתי משמע! על אחריותי ועל כתפיי! הרימו רבי יצחק על כתפיו ובמשך המסע נְשָׂאוֹ כך. לא חשב על עצמו, על גבו הכואב ועל שריריו התפוסים, רק על הילד הרך.
באותם ימים חשב רבי יצחק שהוא מסייע רק לאחיו ו’סוחב’ את יוסף בנו. לאחר שנים הוברר כי לא ילד בודד נשא, אלא ‘שולחן ערוך’ שלם, עמוד ההוראה של כלל ישראל הוא נשא, את מרן רבי יוסף קארו מאיר עיני ישראל לנצח.
בעת צרה ומצוקה, מלחמה ובהלה, מחובתנו כאנשי חינוך להיחלץ חושים בחשיבה על הכלל ועל הפרט. מחד, עמלים ‘ללמד מרחוק’, לפתוח ולהפעיל – ככל שניתן – את מוסדות החינוך. אשרי המלמדים והמורות המסורים בעת הזאת באופן מעורר השתהות, ובוודאי מעוררים זכות לכלל. אך אל לנו לשכוח את אותם היחידים, אלה שאינם ‘מתחברים’ ללמידה מרחוק, אלה שחוששים ואינם יוצאים מבתיהם, אלה ‘שְׁמִּשְּׁתַּבְּלְלִים’ בפינת הכיתה ומכונסים בתוך עצמם.
בימים שהמוסדות סגורים, השתדלו אלפי מחנכים להיות בקשר טלפוני, אחת ליום-יומיים, עם כל יחיד מבני כיתותיהם. יש שהגדילו לעשות, וערכו ‘סיבוב’ פיזי’ בין בתי התלמידים, לחיזוק רוחם ויצירת חיבור אישי. הוראת המנהלים ברורה “בעת מלחמה יש העדפה לקשר אישי, אפי’ על חשבון כמות השיעורים המוקלטים”. ‘נפש התלמיד’ לפני ‘שֵׂכֶל התלמיד’. ‘מנהיג’ יודע כי “קבוצה מורכת מִבּוֹדְדִים”, ולולא השקעה בכל בודד, תאבד הקבוצה את איתנותה.
בשיחה אישית שקיימתי בימים אלה עם מורי ורבי שליט”א נשמעה תובנה זו, בראייה חדה בפרשתנו. הקב”ה אומר “זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ…”. איזו צעקה? ומדוע בל’ יחיד-נקבה? פירש”י: הַכְּצַעֲקָתָה – שֶׁל מְדִינָה. וְרַבּוֹתֵנוּ דָּרְשׁוּ: הַכְּצַעֲקָתָהּ – צַעֲקַת רִיבָה אַחַת שֶׁהֲרָגוּהָ בְּמִיתָה מְשֻׁנָּה עַל שֶׁנָּתְנָה מָזוֹן לְעָנִי. כאשר הקב”ה דן בפשעי סדום, ‘יורד לראות’, כביכול, בשתי עיניו, מחד – צעקת המדינה, ההמון, הכלל, ומאידך – צעקת הפרט, היחיד. שתי צעקות נוראיות באו לפניו יתב”ש. שני הפירושים שקולים הם.
גדולת המחנך היא בראיית התלמיד המצטנף בשלהי הכיתה, שותק בשיעור ומרוחק מהחברה. אילו היה ילד ‘מפריען’ היה זוכה להמון ‘תשומת לב’. אך אותו שָׁקֵט עשוי לגרור שכחה… בפרט בימים טרופים אלה, לא קל לזכור את כולם. משה רבינו נבחר להנהגה כאשר לא ויתר על גדי יחיד, למרות שהוא שניתק עצמו, נָשַׁר. ‘רעיא מהימנא’ עמד במבחן!
איש חכם שִׁתְּפַנִי בהרהור כואב: בעבר חשנו ‘קירבה’ לנפגעי הטרור ל”ע כי הכרנו שמותם, רון ארד ונחשון וקסמן, משפ’ סחיווסחורדר בפיגוע ב’סְבַּרוֹ’, ‘שלשת החטופים’: גלעד שֶׁר, יעקב נפתלי פרנקל ואיָל יפרח. ה’ יקום דמם! דמם ודם האלפים לאורך השנים. במלחמה נוראה הנוכחית, עקב ריבוי החללים [לא נהרגו בארה”ק כה רבים ביום אחד מאז חורבן ביהמ”ק!] מאות השבויים והפצועים הרבים, מתייחסים אליהם כמו ‘מספרים’ ל”ע, כָּהוּ חושינו להרגיש הבדל בין 1700, 1900, או 2200 קדושי ישראל. אהה! מָה רַבּוּ צָרָי! אין לנו אבד רגישות יהודית! נזכור שעדיין כל יחיד הוא עולם מלא!
מחנך יקר! עֲבֹר מדי יום על רשימת תלמידיך. חֲשֹׁב למי להתקשר, מי זקוק ל’ביקור בית’. זה לא ביקור אלא בנין בית… בָּרֵר אצל הוריהם מי מהילדים זקוק ליחס נוסף. הם מצפים לשמוע אתכם: לא בהקלטה כללית אלא בשיחה אישית!
לוט ניצל, יצאה ממנו רות, אֵם מלכות בית דוד! בת-פרעה הצילה תינוק עָלוּם, שגדל להושיע את ישראל. בהפטרת השבוע, אלישע הנביא מְחַיֶּה את בן השונמית, אפי’ שמה לא ידוע לנו. ילד זה גדל – חבקוק הנביא, שמנבא ומלמד ‘וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה’, דרשו “אל תקרי יִחְיֶה – אלא יְחַיֶּה”. הצדיק מאמין וּמְחַיֶּה אחרים, מעוררם ומעודדם!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ’
