מסורת

תשע בבוקר, בני ברק. אני עובר ליד ‘חיידר’ וילד כבן 10-11 שואל אותי ‘מה שעה?’. כעבור שעה אני רואה שוב ילד זה ליד קיוסק שותה ‘אייס קפה’. כעבור שעה נוספת אני שוב רואהו, הפעם עומד בחנות ‘הכל בשקל’, סוקר את הסחורה. ליבי נצבט. החלתי לחשוש. מה עובר עליו. למה הוא לא בחיידר? נכנסתי לחנות ופניתי בנועם “אני רואה אותך מסתובב כמה שעות. צריך עזרה? קרה משהו?”. ראיתי שנלחץ. הרגעתיו ‘אני עובד עם ת”תים. סַפֵּר נא לי מה קורה’. אך במקום להשיב – הביט בי, לחוץ, וינס ויצא החוצה. ליבי נוקף ברגשות אשם. האם עשיתי מספיק למענו?

חז”ל מתארים את רגישותו של משה ומידת תשומת ליבו עד שהבחין בגדי קטן בודד שברח מעדרו. הוא הניח את העדר ורדף אחרי הגדי עד שהשיבו בחמלה, נושאו על כתפו. נשאל רבינו ה’אבני נזר’ מסוכוטשוב “וכי זו הנהגה אחראית, הרי הפקיר כאן עדר שלם?” והשיב “העדר השלם מוגן. הכבשים שומרים זה על זה. הגדי, הבודד, בסכנה!”

עברו שבועיים מאז האירוע שתיארתי לעיל, וזה עוד מנקר בנפשי. לפני כמה שנים נחשפתי למקרה של תלמיד שחדשים-לבקרים היה נשלח הביתה. “לך תביא חתימת הורים”, “אמרתי לך לא להגיע בלי אבא שלך”. ילד זה חשש מהוריו, ובמקום לשוב לביתו היה משוטט ברחובות בקרים שלמים, עד שובו הביתה בצהרים, ‘כאילו מהלימודים’. הוריו היו בטוחים שהוא בחיידר, ובחיידר – באטימות לב – לא חשבו לבדוק. המקרה זה הסתיים רח”ל באסון חמור. איש-משחית פְּגָשׁוֹ ברחובות וניצל את מצבו הרעוע, כנאמר ‘כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה…’.

בימים כתיקונם, וק”ו בעידן נגיף הקורונה, אסור להוציא תלמיד ללא אישור ותיאום! כאשר מחנך רואה שתלמיד לא הגיע בבוקר – עליו להודיע להנהלת המוסד ומחובתם ליצור קשר ולברר היכן התלמיד. מחנך שעדיין עושה שימוש באמירת ‘לך הביתה’ בלתי מבוקרת, אחת דינו להרחקה, הינו עושה מלאכת ה’ רמיה! חובה לנהל ‘יומן נוכחות’ מפוקח, ולעקוב אחר ‘היעדרויות סדרתיות’. גליתי תלמיד ש’בדיוק’ כל יום רביעי ‘לא הרגיש טוב’. מתברר ביום זה אינו יכול לשהות בבית, היה נשלח לסבתא, שם היה חוגג בחברותא עם כלי יצה”ר…. היה תלמיד שהשתדל להיות מורחק מהכיתה בימי חמישי. הוא העדיף לשאת עונש מאשר להתמודד עם “הבוחן” שהיה מעליבו מאוד…

סיפר לי מידיד שעלה להר-המנוחות בליל היא”צ של רבינו הגרש”ז אויערבאך. בלילה קריר המקום כמעט שומם. אברך בשנות השלושים רכון ומתייפח ליד חלקת מחוקק ספון. הדבר עורר תמיהה. אברך, בוכה כנער, לא נראה בן-משפחת הרב. צעיר מדי בשביל להיות ‘תלמיד קרוב’. ידידי פנה בשאלה. הלה פתח וסיפר “גדלתי ב’שערי חסד’, שכונת רבינו. ילד שובב הייתי, והמנהל ‘שוב’ שִׁלֵּחַ אותי בחצי היום. חששתי. פחדתי. הסתובבתי בשכונה. ‘רֶבּ שלוימה-זלמן’ עבר ברחוב, וכדרכו הקדים שלום עם חיוך רחב. הוא הרגיש משהו. הוא שאל אותי. פרצתי בבכי וסיפרתי דברים כהווייתן. נשלחתי הביתה ואני פוחד מתגובת אבי. הוא עובד קשה, רוחו קצרה, וזרועו נטויה… רבינו הֶעֱלָנִי לביתו, פתח ספר טלפונים והתקשר למנהל שלי! הזדהה בשמו וביקש להימנע מלשלוח אותי מהחיידר. הוא הציע שיטות חינוך חלופיות, יעילות לא פחות. רֶבּ שלמה-זלמן הציל אותי! מי יודע היכן הייתי היום בלעדיו!”

בת פרעה רואה תיבה ובה ילד מילדי העבריים. היא אינה מתעלמת. טרחה, פעלה וְיָזְמָה. העמידה לנו מנהיג ישראל הקרוי על שמה. משה רעיא-מהימנא מרגיש בהעדרו של גדי. וַיַּרְא ה’ כִּי סָר לִרְאוֹת. איכפת לו. המדבר מקום מסוכן, מקום נחש שרף ועקרב. משה יוצא במרדף להצלתו ולהשבתו. בכך הוא מוכיח מנהיגות. עלינו לפקוח עין! לראות! וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם – גדלותו הוא שראה! הרחוב מסוכן לילד כמו מדבר, ארץ ציה וצלמות. מרגישים. רואים. מבחינים. לא מפקירים ילד “הביתה”. אין מתעלמים מהעדרו של תלמיד מעדרנו, צאן קדשים.

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                        יחיאל מיכל מונדרוביץ’

ואת יהודה שלח

לקראת הגעתם מצרימה שולח יעקב אבינו את יהודה, להורות לפניו, להכין להם את הדרך, באמצעות יסוד בית חינוך, בית תלמוד שממנו תצא הוראה, להעמיד חומה של קדושה בינם לבין טומאת מצרים. הגם שבני לוי היו תלמידי החכמים, יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל, ואף יששכר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל, אך לפתוח מרכז תורני קדוש בתוככי טומאת מצרים נדרשות עוצמותיו של יהודה.

כמה טובה חבים אנו לאותם ‘נחשונים’ בני ‘יהודה’ שפעלו בדרך לאורך הדורות הפרחת שממות רוחניות, בניית סכרים לעצירת הסחף, עמידה מול קשיים בקומה זקופה. זכורים לטוב אותם גדולי תורה וחסידות שֶׁאִיוְּתָה נפשם לעמוד איתן כתריס בפני הפורענות, והביא להצלת מאות ואלפים, מכח יצירת ‘יש מאין’ -מקומות תורה ויראה. לא אבוא לפרט רשימה גדולה של אותם גיבורי כוח, כי ארוכה היא. ניתן לערוך ספר עב, בשם “גשנה” יכונה, בו יפורטו אותם סוללי הדרך, יוצקי חומות מגן, שפעלו כיהודה בשעתו, להורות לפנינו ולקבוע בתי חינוך והוראה, להרחיב גבולות הקדושה, כהכנה ל’גשנה’ – הלוא היא בגמטרי’ משי”ח.

אעלה את זכרו של הג”ר דב מאיר רובמן, מתוך ‘הכרת הטוב’ שאני חש לספר מאמריו ‘זכרון מאיר’. כאברך עם עלייתו ארצה בשנת תרפ”ה, מבקר הוא בבית רב העיר חיפה הג”ר ברוך מרכוס, ומספר לרב כי בברכת רבותיו עלה ארצה לפתוח ישיבה בירושלים. הרב דב מאיר מצטער לשמוע מרב העיר על הקשיים בהפעלת חיי הדת ב’עיר האדומה’ חיפה, מעוז הפועלים הסוציאליסטים. הללו מציקים ובזים לכל יוזמה דתית בעיר. הרד”מ שומע ומכריז “אם כן, אפוא, את ישיבתי אפתח כאן, בחיפה האדומה!” הרב מרכוס ניסה להניאו, אך הרב רובמן מצהיר בהחלטיות “בירושלים יש ב”ה ישיבות לרוב. אני צעיר, בישיבת ‘קלם’ העצימו את רוחי, כאן, בהררי הכרמל, עליהם נעמד אליהו הנביא מול נביאי שקר, אכריז גם אנכי ‘ה’ הוא האלוקים!’.

ראש העיר התנכל ואיים, וב’הסתדרות הפועלים’ אסרו על פועליהם לעבוד בבניית הישיבה. השטח היחיד שהקצו לו הינו בְּוַאדִי עמוק, בשולי שכונת ‘הדר הכרמל’, שטח שאינו ראוי לבנייה! הרב הנחוש והשקיע הון ואון ביציקת עמודים גבוהים במיוחד. שקע בחובות אך רוחו איתנה! והנה, בִּרְצוֹת ה’ דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ, חברי מועצת העיר ראו בו ‘חלוציות’, מסור להרחבת היישוב היהודי, ובאו לעזרתו. ישיבתו ‘תפארת ישראל’ קמה וגם נצבה כמרכז תורני פורה לכלל בחורי הצפון. ‘חיפה האדומה’ היתה לעיר עם יידישקייט, מושב חסידים ובני תורה – על אותם ‘העמודים הגבוהים’ שיצק הרב רובמן בחירוף נפש.

השבוע ראיינו מועמד למשרת ‘ניהול חינוכי’. הפנו אליו שאלה מתאגרת “במידה ונציע לך: או לנהל ת”ת ביישוב חרדי, או בי”ס תורני בעיר מתחזקת – מה תעדיף?”. לאחר חשיבה קצרה השיב בחיוך עדין “אמנם אני מתאים לשניהם בס”ד, אך לחיידר תמצאו מנהל בקלות. אני אתמסר ל’שליחות’, אקח את ביה”ס…”.

כל אחד מאתנו יכול להיות ‘יהודה’ במלאכת שמים. קח תלמיד מתקשה כפרויקט אישי, גַּלֵּה ‘בקעה פרוצה’ וְגַדֵּר אותה כראוי, קח יוזמה בתלמוד תורה, בשכונה ובביהמ”ד הקהילתי. יהודה הקדים גשנה, ליצור אי של קדושת אר”י בתוככי טומאת מצרים. יהודה נבחר לכך בגין אישיותו ומנהיגותו. בכולנו ניצוץ יהודאי!

בהצלחה בעבודת הקודש!

להארות והזמנות 123ymm@gmail.com                                        יחיאל מיכל מונדרוביץ’

יעקב שולח מסר לעשיו אחיו בשובו מגלותו הכפויה, ואומר עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה. רש”י מפרש “עם לבן גרתי – ותרי”ג מצוות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים”. כוונתו, שעדיין הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וממילא אין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו.

הרה”ק רבי בן ציון מבאבוב הי”ד, העיר על האריכות ברש”י, כי לכאורה היינו הך, יעקב שומר תרי”ג מצוות וממילא ידענו שלא למד ממעשי לבן הרעים. וביאר בנותן טעם לשבח, כי ישנם דברים שמהם יש להישמר, הגם שלא נאסרו מפורש בתורה. ואם תאמר, איכה נדע את הדבר אשר לא דיברו ה’ בתורתו הקדושה? העצה היא, כשאנו רואים דבר שהרשעים אוחזים בו באדיקות, בידוע שמדרכי יצר-הרע הוא. גם שאינו איסור מפורש, עלינו להתרחק מדבר זה. וכך מיישב לשונו הזהב של רש”י, עם לבן גרתי ותרי”ג מצוות שמרתי, ולא, היינו מה שאינו ממנין המצוות, למדתי להכיר את רעתו ממעשיו הרעים. כי ראיתי את אשר לבן עושה, מזה למדתי להישמר ולא לעשות כמוהו.

אדמו”ר קדוש זה, פעל בחכמתו היתירה להצלת נפש הנוער בדור שלפני השואה. הוא הגבר ראה בעני עמו, חש את המשבר החינוכי הגדול שפקד את ‘בני הטובים’, והשיב בתבונה נשמות אבודות. בדבריו נותן מרשם מעשי, ‘רצפט’ בדוק ומנוסה, להצלת הדורות הבאים, והוא, היבדלות מהליכות הגוים. רש”י בפרשה מצטט את רשב”י ‘הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב’. מדוע נוקט לשון הלכה? אלא, כמו שמכלול ההלכות נחקקו ונקבעו לישר אורחותינו ולשמר את יהדותנו, כך גם שנאת עשיו ליעקב חקוקה היא בכדי להגן על קדושתנו, שלא יטושטשו הגבולות בינינו.

בילדותי היה הרבי בחיידר מאלפנו בינה “מנין שאסור לשרוק? מדוע אין להתהלך עם ידיים תחובות בכיסים? למה מגונה ללעוס מסטיק? כי הגויים עושים זאת! מה שהם ‘מקפידים’ לעשות, עבורנו זה מגונה!  מיסודות דתנו הקדושה הוא להיות שונה מהגויים, במחשבה בדיבור ובמעשה. כך מכריז הקב”ה (סוף פר’ קדושים) וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי… וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי! ורש”י מביא ממכילתא “אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי!

‘משכיל’ שאל את הרבי ר’ בונים זי”ע “מה לבש אברהם אבינו?” כוונתו היתה ללעוג על דרך החסידים להיזהר מכל שינוי בלבושם המסורתי, הרי פשיטא שהאבות הק’ לא לבשו קפוטה ולא חבשו שטריימל. השיב הרבי בחכמתו “אברהם מְכֻנֶּה ‘העברי’, ואמרו חז”ל כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד. לאברהם הקפיד להיבדל מגויי הארץ. בכל נדודיו הרבים נעמד ‘מעבר אחד’. בבואו מאור-כשדים לחרן, ומשם למחוזות כנען, מצרים ופלשת, נשא עיניו ובחן את לבוש גויי הארצות, והתלבש אחרת מהם! לא משנה הצורה והצבע, העיקר – להיות שונה הגויים!

חשוב להסביר לבנינו ולתלמידנו, בנועם אמרים, את תכלית ההפרדה. קרבים אנו לימי החנוכה המאירים. בפיוט ‘מעוז צור’ המושר בקהילות ישראל יש ‘בית’ אחד בלבד על נס חנוכה. יְוָנִים נקבצו עלי, אזי בימי חשמנים, ופרצו חומת מגדלי וטימאו כל השמנים וכו’. המשנה מלמדת (מידות פ”ב) כי היוונים פרצו את ‘הסורג’ ששימש חייץ בין קודש לחול, והודיע שמכאן אין כניסה לגוים. בפיוט לא מוזכרות גזירותיהם נגד עיקרי הדת, שבת חודש ומילה. לא מוזכר הרג הצדיקים והשבתת עבודת המקדש. גנותם ורשעותם היא על שפרצו את המחיצות בין ישראל לעמים!

הבדלה בסגנון דיבור ושירה, צורת הליכה ולבוש, ועוד ועוד, ככל שאנו ‘מצוינים’ ומזוהים ביהדותנו, כך תישמר קדושתנו. בפרשתנו מתפלל יעקב הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו, ואמרו צדיקים שהוא ירא מֵהָאַחְוָה יותר ממה שירא מֵהָרֶשַׁע. הקב”ה יוסיף לְשַׁבְּחֵנוּ ‘הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב’. נזכה לשלימות דורותינו, כדרשת ה’בני יששכר’ זי”ע עה”פ בפרשתנו וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵ”ם, נוטריקון שם לשון מלבוש, יעקב שמר עליהם והם שמרו עליו. לא קל לחנך לשמירת ‘מרחק-בלימה’ מהעולם המפתה. לחנך ולא לכפות, מתוך אמונה בצדקת דרכנו.

                                                                                                                                                                              בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                                                                  יחיאל מיכל מונדרוביץ’

שח מנהל ת”ת “במשך תקופה הרגשתי כי בת”ת חסרה ‘עֲשִׂיָּה’. אמנם למדו, התפללו, הכל התנהל כראוי, אך היה ‘יבש’. כמעט ולא היו מבצעים, פעילויות וחוויות. הטיולים מַשְׁמִימִים. והנה, הצטרף לשורותינו מלמד רענן ופעיל, חי ורב פעלים. הוא הדביק את כולם בחיוּת. המקום פורח ושמח. באה ברכה לרגליו“.

בבוא יעקב לחרן רואה וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה… וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. רבותינו לימדונו כי מי הבאר מועטים היו, הרועים חששו פן יבוא האחד וישקה צאנו מבלי להותיר מים לאחרים. לכן הנהיגו שהרועים כולם יחד גוללים את האבן, ויתחלקו במים בְּשִׁוְיוֹן. והנה, יעקב אבינו מעביר לבדו את האבן ומשקה צאן לבן. איך הותר לו? מדוע מפר משטר ראוי של חלוקה שווה בין כולם? אלא, חז”ל אמרו שבבוא יעקב עלו המים לקראתו, והיו המים נובעים ומתרבים במשך כל שנות שהותו. (כך נודע ללבן כי ברח יעקב, כי נביעת המים פסקה). יעקב הביא ברכה! המקום ‘חי’ בעבורו. גם ברדתו מצרימה הביא ברכת חיים. מי הנילוס עלו, הרעב פסק!

הִנְּךָ רוצה להתפתח ולהתקדם במקום עבודתך? רוצה הערכה ועתיד? תהיה יעיל! תן מזמנך! תגדיל ראש! מכיר אני מלמד בכיתה גבוהה שראה כי תלמידים רבים מתקשים בקריאה. השקיע זמן ו’ממון, למד ‘הוראה מתקנת’ בכדי לעזור לכלל הת”ת, לא בעבור פרנסה, ולא לבני כיתתו בלבד! הוא נעשה “המומחה” שמקרין ברכה לסביבה כולה. במיוחד בעידן ה’קורונה’ מבחינים ב’מלמד להועיל’ שממנף מוסד שלם!

כדי להיות משפיע ברכה היה יעקב עמל ומשתדל במלאכתו. הוא עבד בנאמנות. יעקב לא התרשל בטענה כי לבן מרמהו. את העבודה עשה במלואה. אחרי שלבן רימהו והחליף את רחל בלאה, נאמר וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת, וכתב רש”י ‘אחרות הקישן לראשונות, מה ראשונות באמונה אף האחרונות באמונה ואע”פ שברמאות בא עליו’. כשלבן רודפו ומבקש רעתו, ניצב יעקב מולו, זקוף-קומה, ומוכיח יושרו, עבד יומם וליל, במסירות ובאחריות ואף בתנאים קשים, כי הוא ‘אדם רציני’. זאת צדקתו, הֲגִינוּתוֹ היא הֲגָנָתוֹ!

במדרש נאמר לוּלֵי אֱלֹקֵי אָבִי, אֱלֹקֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי, כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי, אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אלוקים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ, חביבה היא המלאכה – מזכות אבות, שזכות אבות הצילה ממון, ומלאכה הצילה נפשות. ב’תנחומא’ מסיים ‘צריך אדם לעמול ולעשות בשתי ידיו, והקב”ה שולח את ברכתו’! עובדים, משקיעים, משתדלים ולוקחים אחריות. יעקב משרה ברכה, כי מצהיר בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן.

בחז”ל יש רשימה ארוכה של קווי דמיון בין יעקב לבין יוסף בן-זקוניו, וביניהם ‘זה נתברך בית חמיו בשבילו, וזה נתברך בית חמיו בשבילו’. יוסף, כיעקב אביו, היה מסור לעבודתו, ובעזרה לאחרים! לא עשה מלאכתו כדי שהוא יגדל ויתפתח. כך מדייקים בפסוק וַיְהִי ה’ אֶת יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ. לא נא’ שהיה מוצלח (כמו מוכשר, בעצמו), אלא מצליח, בבנין הפעיל, שהיה מצליח את זולתו (כמו מכשיר אחרים). מייעץ לכל אנשי הבית איך הם יפעלו בצורה טובה יותר. כך יעקב ויוסף, וכך כל המביא ברכה בסביבתו.

גם בתוככי הכיתה. תלמידים מזהים את עמל המלמד וחריצותו, רמת מוכנותו, השקעתו בהכנת השיעורים ואת כל הנלווה. דפי עבודה נשלפים, חומרי למידה מעודכנים, תכנית לימודים ברורה, הזמן מנוצל ומלאי הפרסים תמיד שופע. הילדים סרים למשמעתו. נח להם להיות כפופים וממושמעים בְּצֵל מנהיגותו של אדם “העמל בשתי ידיו והקב”ה שולח את ברכתו”!

בהצלחה בעבודת הקודש!

                                                                  יחיאל מיכל מונדרוביץ’

רבקה אמנו משדדת מערכות, ולאחר תחבולות זוכה יעקב להתברך מפי אביו. יצחק אבינו מסכים לנעשה, ואף מוסיף ומברך את יעקב, בהפטירו גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. הברכות הללו, סביבן נרעשו עולמות, פותחות בהכרזת וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלקִים. חז”ל ביארו את ו’ החיבור בתיבת וְיִתֶּן, וכן פירש”י, יִתֵּן וְיַחֲזוֹר וְיִתֵּן. יעקב לא יזכה לברכות בבת אחת אלא בשלבים, בנתינות חוזרות וניתנות. מדוע אפוא ה’תשלומים’ בברכת שמים?

ביאורים נעימים נאמרו בזה, ולפנינו הסבר חינוכי ואקטואלי ביותר. כאשר הקב”ה פורס ונותן שוב ושוב, הרי יש בכך השגחה מיוחדת והתאמה לצרכי אותם רגעים, כפי שנא’ (איוב ז) וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים, לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ, הקב”ה משגיח עלינו ובוחן את צרכינו מדי בוקר וכל רגע. יִתֵּן וְיַחֲזוֹר וְיִתֵּן, זו מעלה גדולה בחיבת ה’ אלינו. נתאר לעצמנו אב הקובע ‘חברותא’ ללמוד עם בנו פעם אחת בשבוע בלבד. ‘זמן איכות’ לראות מקרוב במצב רוח בנו, להאזין לרגשותיו, לעודדו ולתמוך בו. אבל גם במהלך השבוע ישנם אירועים שונים, עליות וירידות, בהם זקוק הבן לקרבת אביו ולקרבתו. הקב”ה עמנו תמיד! מעניק ברכותיו במנות קטנטנות להנאתנו ולטובתנו. נותן וחוזר ונותן. על מידה זו אנו משבחים אותו על שהוא ‘תמיד בכל עת ובכל שעה’.

נכנסים לחודש כסלו, שמזלו קַשָּׁת. דוד המלך כתב כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים, מחנך בני הנוער – דומה ליורה המושך בקשת. גדולי הדורות פרשו זאת בכך ובכך. המעמיק בקשיי החינוך בדורנו יחבור לפירוש דלהלן: כדי שהחץ יקלע היטב ויפגע במטרה שלפניו, חובה על היורה למדוד ולהעריך בכל רגע את כיווני הרוח ואת עוצמתן, ולפיהן יכוון את מידת משיכתו בַּמֵּיתָר. הרוח מסיטה את כיוון החץ, לחץ האויר משפיע על מהירות מעופו וְדִיּוּקוֹ. היורה המיומן מחשב ומתעדכן במכלול הגורמים הללו, אינו נכנע להם, אלא עמהם ומולם מתמודד, ולפיהם מכוון חיציו. הרוחות משתנות בכל רגע, הכיוון שהיורה ‘תפס’ וקבע, כבר אינו רלוונטי כעבור זמן קצר. על הדורך בקשת להיות דרוך ועירני בכל רגע ורגע מחדש, מתעדכן…

כך נדרש גם בעשייה חינוכית נכונה, וזו כנוות הפ’ ‘כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים’! הרוחות הזרות פורצות ומשתנות בכל עת. סחף חברתי מתחדש, זרמים מאיימים כים סוער. בכדי שֶׁקּוֹלֵנוּ יישמע מעל רעשי עוה”ז, בכדי שֶׁשְּׂפָתֵנוּ יובן בתוך בְּלַל שפות דור-הפלגה הנוכחי, עלינו לבדוק ולהכיר את הרוחות, כיוונם ועוצמתם, ולפיהם לכוון את פועלינו וחינך בנינו! לא להיכנע להם חלילה, אלא לזהותם ולהתמודד מולם! הקב”ה הראה לאדם הראשון ‘דור דור ודורשיו דור דור ומנהיגיו’. ‘דורשי דור ודור ומנהיגי דור ודור’ לא נאמר, כי הקב”ה הביט קודם בדור, ולפיו התאים להם דורש ומנהיג, שישכיל להנהיג צאן מרעיתו בדעת מול קשיי הזמן והתקופה. המכיר את שדה המוקשים יצליח לצלחו בשלום! זו מטרת יִתֵּן וְיַחֲזוֹר וְיִתֵּן, בהתאם לצורך השעה והדור!

רופא מתעדכן בתמידות במחלות חדשות ל”ע, ולעומתם גם בדרכי הטיפול המחודשים בס”ד. כמחנך מסור עליך להתעדכן! הַכֵּר את שפת הדור, לְמַד להכיר את עולם המושגים אליהם נחשפים הילדים. חַיֵּי את חייהם! מְצָא נקודות חיבור לעולמו ולנפשו של היחיד מתוך הבנת קשייו. יש זמנים בהם מלמדים בגמרא ובמחברת, ויש שנדרשים ללמד בטלפון או ב’מייל’. כדי להחיות ב’חיי רוח’ – חובה להכיר את ‘מצב הרוח’ של הדור, אילו רוחות נושבות ומה כיוונן, ובכך לעבוד בצורה יעילה ומוצלחת. זו ברכת יִתֵּן וְיַחֲזוֹר וְיִתֵּן, חַדֵּשׁ והתאם עצמך והתמודד מול האתגרים בהצלחה. רק כך תהיה קֹלֵעַ… אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא (שופטים כ) מול החוטא והמחטיא הגדול, יצר הרע!

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                                                          יחיאל מיכל מונדרוביץ’

 

 

דורות ישרים מבורכים

אברהם אבינו חָרֵד לעתיד שושלת הקודש. מאין יבוא עזרו? היכן ימצא זיווג הגון ליצחק בנו? נחלקו חז”ל (ב”ב ט”ז) בביאור הפסוק שפותח את “סוגיית השידוכים” בפרשתנו, וְאַבְרָהָם זָקֵן… וַה’ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. מהו בכל? רבי מאיר אומר שלא היתה לו בת. רבי יהודה אומר בת היתה לו. רבי יהודה דורש עפ”י ההיגיון, כי ‘בכל’ כוללת כל הטובות – הולדת בן ואף בת. אך מהי סברת רבי מאיר? כתב רבינו בחיי שזאת הברכה! אברהם מתנחם ומרוצה שאין לו בת, כי לבת יזדקק להביא חתן ‘מבחוץ’, והיכן יש בחור הגון בימים ההם?

למצוא כלה לבנו גם לא פשוט! הוא משביע את עבדו זקן-ביתו לא לקחת מבנות הארץ, כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק. לא מקולקלת כנענית, לא בת שגדלה בחופשיות ובעבירה! חלילה לו מלסכן את עתיד עם ה’ בהתבוללות עם ענבי הבוסר. אך השאלה מזדעקת! וכי בחרן המצב שפיר? כתב רבינו יצחק אברבנאל “למה צוה אברהם שלא יקח אשה מבנות הכנעני, האם מפני שהיו עובדי עבודה זרה? גם בעבר הנהר היו כן, ומה הועיל בתקנתו? ומדוע הרחיק בנות כנען, ולא הרחיק בנות בתואל ונחור שהיו רשעים וחטאים מצד אמונותיהם, כאנשי כנען?” מה נשתנו אלו מאלו? הללו נבילה והללו טריפה!

אכן, אברהם ניצב בפני דילמה נוראה. כולם תעו אחרי אלילים. עליו לחשוב מה ‘הרע במיעוטו’. יש לאתר ולקטוף שושנה מבין החוחים. איזה חוחים “דוקרים פחות”? אברהם התבונן והבדיל בין הכנענים לבין אנשי משפחתו. אברהם אבינו מלמדנו לשעה ולדורות, כי המידות הן נקודת ההכרעה בקרב האדם. וכה כתב רבינו הר”ן בדרשותיו (דרוש החמישי) “המצוות והעבירות אשר בתורה הם על שתי פנים, מהם שיעשו רושם בגוף ובנפש, כמידות ומעשים, ומהם שיעשו רושם בנפש בלבד, כאמונות. והנה אותם שיעשו רושם בגוף ובנפש הם אשר יעשו רישומם (בתורשה) אל הבנים המשתלשלים מהם, כשנאה ונקמה ואכזריות, הזימה והכילות, ודומיהן… וזה רוע אנשי כנען. אמנם, הדברים העושים רושם בנפש בלבד הם האמונות, עם היותן כוזבות ורעות לא יתפשטו בבנים. ולזה לבן ובתואל, עם היותם עובדי כוכבים, לא היה מחויב שיעבור רישומם לבניהם. ולכן בחר אברהם בהם, והרחיק בנות הכנענים”. מידות רעות משחיתות לדורות!

אליעזר פגש את רבקה, וראה חסדיה. הוא מכריז בבטחה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק! הגמ’ מלמדת (תענית כד) “כלה שעיניה יפות – כל גופה אין צריך בדיקה”. שואל ה’כלי יקר’: מה מיוחד בעיניים? וכי אין מכוערות בעלות עיניים יפות? ועוד, מאימתי מלמדים חז”ל בעיון חיצוני וגופני של כלות, הרי שקר החן והבל היופי! אלא, רבותינו מדברים על מידות. באופי ואל ביופי! “עיניה יפות” הכוונה עין טובה ומידת נתינה לזולת, אין צורך ולבדוק כל יתר הליכותיה! בוודאי שבכל הַיֶּתֶר היא מצטיינת. ע”כ בְּדָקָהּ אליעזר בבקשת שתייה!

המידות הטובות, כמו גם הרעות, מתפתחות בקרב נפש אדם כבר מינקותו. כולנו סיגלנו לעצמנו סגנון התנהגותי כפי שראינו וחווינו אצל הדמויות המשמעותיות בחיינו. בתת-מודע אנו פועלים ב’חיקוי’. נזכור שעיניים רבות עוקבות אחרינו, המחנכים, בבית ובכיתה. ככל שאנו ‘חשובים’ יותר בעיניהם הרכות, עולה רמת השפעתנו עליהם. מחובתנו לייקר תלמידים בעלי מידות טובות, ולשוחח רבות בדבר תיקון המידות.

יהי רצון ויקוים בנו ברכת אברהם, ה’ אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו, יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ, שלוחים אנו, אחריות הדורות על כתפינו, נזכה לסייעתא דשמיא שלא נבוש ולא ניכלם ולא ניכשל לעולם ועד.

                                                                                                                                                                              בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com                                                                  יחיאל מיכל מונדרוביץ’

 

‘מעשה אבות סימן לבנים’. התורה לא נמסרה כספר אגדות וסיפורי ימי קדם. בכל פרק יש לימוד ובכל שורה יש תובנה מעשית. בשעה שמלמד אחד ‘מספר’ פרשת השבוע, עמיתי המיומן והנבון ‘מלמד’ פרה”ש. ‘מטרות חינוכיות’ משתבצות בעדינות תוך-כדי-סיפור, הלקחים נספגים וקונים שביתה בנפש לימים ושנים.

בין שלל מידותיו של איתן אדוננו, אברהם אבינו, ניכרת החריצות והעשייה. אברהם הפנים קריאת הקב”ה ‘לֶךְ-לְךָ’ – ומאז הוא בהליכה מתמדת. קוּם וְהִתְהַלֵּךְ! הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ! הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים! לחייל בתפקיד הנאמן למשימה שהוטלה עליו, אין מקום וזמן למנוחה. אברהם ממלא שליחותו – קריאה בשם ה’ – הכרזת מציאותו יתב”ש בעולם בחריצות ובזריזות. גם כשנא’ וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל – חסר ו’, כי ‘ביקש לעמוד…’.

ראיתי דרוש בפסוקי ריש הפרשה “וַיֵּרָא אֵלָיו ה’ – למי? וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל… מי? וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא – עדיין עֲלוּם שם. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו… וַיֹּאמַר… אִם נָא מָצָאתִי חֵן… חמשה פסוקים שבהם לא מוזכר שם ‘גיבור הסיפור’, אלא בכינויי הרמז בלבד! פסוק ה’ מסתיים בדברי המלאכים כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, ורק בפסוק הבא מוזכר, לראשונה, וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה… ללמדנו בא, שאין אדם קרוי בשמו בשלב הדיבורים – אלא בביצוע המעשה. כל עוד אברהם מדבר על הכנסת אורחים עדיין נקרא בשמו, המורה על חשיבות. רק כשיוצא ‘לפעולה’ מוזכר אברהם בשמו, לשבחו על עשייתו הגדולה למען אורחיו.

וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה… מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת… וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם! ותיכף מעוררת שאלה: למה נאמר על ‘איש הזריזות והביצוע’ וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר…? איה העשייה? ומתרצים חז”ל, כמובא ברש”י, שגם במסירה זו לאחר יש צד ביצועי! נתן לישמעאל בנו לחנכו למצוות, ואכן, החינוך נספג: וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ! אצל אברהם נא’ לא פחות משלש פעמים “וישכם אברהם בבוקר…”! בכל מצב, ולכל דבר, משכימים!

הזריזות והמרוצה אינן רק כדי להפיק יותר, כדי לנצל יותר טוב את הזמן, אלא מפני חשיבות המעשה. הזריז בקיום הַמִּצְוָה מוכיח אהבתו לַמְּצַוֶּה. כתב רבינו הרשנ”ז מלאדי (תניא פרק כ”ו) ‘כלל גדול: כמו שניצחון לנצח דבר גשמי, כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה. אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול – גם אם הוא גיבור יותר מחברו. ככה ממש בניצחון היצר, אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות, הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי אם בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו…’.

יש להבחין בין ‘זריזות’ חיובית המסמלת מחשבה ויחס רציני, לבין ‘חופזה’ הנובעת מחוסר סבלנות. הזריזות היא מעלה גבוהה, והחופזה מאוסה. רבינו ה’אמרי אמת’ יחיד ומיוחד היה בזריזותו ובניצול הזמן, והכל מתוך רוגע ושלווה. ‘נערווין’ לא ניכרו בו מעולם. ‘ואברהם זקן בא בימים…’, הביא את ימיו במלואם!

בימי ה’קורונה’ חשוב מאוד לייקר את הזמן ולהזדרז בניצולו. כאשר סדרי החיים משובשים, שומעים ‘אין לי זמן לכלום’. נדמה להם שהם כל הזמן עסוקים – וזה אינו נכון! כי ל’עסוק אמיתי’ יש הכי הרבה זמן!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ’

123ymm@gmail.com