תשע בבוקר, בני ברק. אני עובר ליד ‘חיידר’ וילד כבן 10-11 שואל אותי ‘מה שעה?’. כעבור שעה אני רואה שוב ילד זה ליד קיוסק שותה ‘אייס קפה’. כעבור שעה נוספת אני שוב רואהו, הפעם עומד בחנות ‘הכל בשקל’, סוקר את הסחורה. ליבי נצבט. החלתי לחשוש. מה עובר עליו. למה הוא לא בחיידר? נכנסתי לחנות ופניתי בנועם “אני רואה אותך מסתובב כמה שעות. צריך עזרה? קרה משהו?”. ראיתי שנלחץ. הרגעתיו ‘אני עובד עם ת”תים. סַפֵּר נא לי מה קורה’. אך במקום להשיב – הביט בי, לחוץ, וינס ויצא החוצה. ליבי נוקף ברגשות אשם. האם עשיתי מספיק למענו?
חז”ל מתארים את רגישותו של משה ומידת תשומת ליבו עד שהבחין בגדי קטן בודד שברח מעדרו. הוא הניח את העדר ורדף אחרי הגדי עד שהשיבו בחמלה, נושאו על כתפו. נשאל רבינו ה’אבני נזר’ מסוכוטשוב “וכי זו הנהגה אחראית, הרי הפקיר כאן עדר שלם?” והשיב “העדר השלם מוגן. הכבשים שומרים זה על זה. הגדי, הבודד, בסכנה!”
עברו שבועיים מאז האירוע שתיארתי לעיל, וזה עוד מנקר בנפשי. לפני כמה שנים נחשפתי למקרה של תלמיד שחדשים-לבקרים היה נשלח הביתה. “לך תביא חתימת הורים”, “אמרתי לך לא להגיע בלי אבא שלך”. ילד זה חשש מהוריו, ובמקום לשוב לביתו היה משוטט ברחובות בקרים שלמים, עד שובו הביתה בצהרים, ‘כאילו מהלימודים’. הוריו היו בטוחים שהוא בחיידר, ובחיידר – באטימות לב – לא חשבו לבדוק. המקרה זה הסתיים רח”ל באסון חמור. איש-משחית פְּגָשׁוֹ ברחובות וניצל את מצבו הרעוע, כנאמר ‘כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה…’.
בימים כתיקונם, וק”ו בעידן נגיף הקורונה, אסור להוציא תלמיד ללא אישור ותיאום! כאשר מחנך רואה שתלמיד לא הגיע בבוקר – עליו להודיע להנהלת המוסד ומחובתם ליצור קשר ולברר היכן התלמיד. מחנך שעדיין עושה שימוש באמירת ‘לך הביתה’ בלתי מבוקרת, אחת דינו להרחקה, הינו עושה מלאכת ה’ רמיה! חובה לנהל ‘יומן נוכחות’ מפוקח, ולעקוב אחר ‘היעדרויות סדרתיות’. גליתי תלמיד ש’בדיוק’ כל יום רביעי ‘לא הרגיש טוב’. מתברר ביום זה אינו יכול לשהות בבית, היה נשלח לסבתא, שם היה חוגג בחברותא עם כלי יצה”ר…. היה תלמיד שהשתדל להיות מורחק מהכיתה בימי חמישי. הוא העדיף לשאת עונש מאשר להתמודד עם “הבוחן” שהיה מעליבו מאוד…
סיפר לי מידיד שעלה להר-המנוחות בליל היא”צ של רבינו הגרש”ז אויערבאך. בלילה קריר המקום כמעט שומם. אברך בשנות השלושים רכון ומתייפח ליד חלקת מחוקק ספון. הדבר עורר תמיהה. אברך, בוכה כנער, לא נראה בן-משפחת הרב. צעיר מדי בשביל להיות ‘תלמיד קרוב’. ידידי פנה בשאלה. הלה פתח וסיפר “גדלתי ב’שערי חסד’, שכונת רבינו. ילד שובב הייתי, והמנהל ‘שוב’ שִׁלֵּחַ אותי בחצי היום. חששתי. פחדתי. הסתובבתי בשכונה. ‘רֶבּ שלוימה-זלמן’ עבר ברחוב, וכדרכו הקדים שלום עם חיוך רחב. הוא הרגיש משהו. הוא שאל אותי. פרצתי בבכי וסיפרתי דברים כהווייתן. נשלחתי הביתה ואני פוחד מתגובת אבי. הוא עובד קשה, רוחו קצרה, וזרועו נטויה… רבינו הֶעֱלָנִי לביתו, פתח ספר טלפונים והתקשר למנהל שלי! הזדהה בשמו וביקש להימנע מלשלוח אותי מהחיידר. הוא הציע שיטות חינוך חלופיות, יעילות לא פחות. רֶבּ שלמה-זלמן הציל אותי! מי יודע היכן הייתי היום בלעדיו!”
בת פרעה רואה תיבה ובה ילד מילדי העבריים. היא אינה מתעלמת. טרחה, פעלה וְיָזְמָה. העמידה לנו מנהיג ישראל הקרוי על שמה. משה רעיא-מהימנא מרגיש בהעדרו של גדי. וַיַּרְא ה’ כִּי סָר לִרְאוֹת. איכפת לו. המדבר מקום מסוכן, מקום נחש שרף ועקרב. משה יוצא במרדף להצלתו ולהשבתו. בכך הוא מוכיח מנהיגות. עלינו לפקוח עין! לראות! וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם – גדלותו הוא שראה! הרחוב מסוכן לילד כמו מדבר, ארץ ציה וצלמות. מרגישים. רואים. מבחינים. לא מפקירים ילד “הביתה”. אין מתעלמים מהעדרו של תלמיד מעדרנו, צאן קדשים.
בהצלחה בעבודת הקודש!
להארות והזמנות 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ’
