חסיד זקן הזדמן לעיירתו של האברך ר’ מנחם מנדל, מי שעתיד להאיר את העולם: ‘הרבי מקוצק’. לימים סיפר הרבי שהזקן פתח בפניו שערי דעת והכירו דרכי חסידות, “לאורך לילה שלם ישבנו, הוא ידע לְסַפֵּר ואני ידעתי להקשיב”.
‘כח הסיפור’ נמנה על כלי החינוך המשמעותיים ביותר. כאשר משה רבינו משתף את יתרו חותנו, הדורש ומבקש את האמת הצרופה, אחרי שכבר ‘טעם’ ודחה כל הבלי העולם, נא’ וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם…, ורש”י מצטט מחז”ל ‘למשוך את לבו, לקרבו לתורה’. הסיפור מושך את הלב, ולוכד את הנפש באהבה.
בפרשתנו מאריכה התורה הק’ מאוד, חוזרת שוב ושוב, על מעשה שליחות אליעזר. רבי אחא מלמדנו במדרש “יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום, מתורתן של בנים”. הרי גופי תורה רבים נמסרו רק ברמיזה ובקיצור, ואילו “סיפורת אבותינו ועבדיהם” באה בארוכה. ברור לנו כי התורה, וספר בראשית בפרט, איננה “ספר סיפורים” בעלמא. כבר הזהירנו רבי שמעון בר יוחאי בזוהרו (פר’ בהעלותך) וַוי לְהַהוּא בַּר נָשׁ דְּאָמַר דְּהָא אוֹרַיְיתָא אָתָא לְאַחֲזָאָה סִפּוּרִין בְּעָלְמָא… אֶלָּא כָּל מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, מִלִּין עִלָּאִין אִינּוּן, וְרָזִין עִלָּאִין. בספה”ק מבואר כי הקב”ה הלביש ‘רזי עילאין’ בצורת סיפור בכדי לצמצמם ולהנגישם אלינו, כי הסיפור מרכך ומקל על התפיסה. הסיפורים הם הם תורה!
יש מחנכים שמספרים סיפור רק כדי “למלא את החלל” כשנותר זמן בין השיעור ל’צלצול’, או כשיעור ‘הרפיה’. יש שמספרים רק בימי גשם כשנמנע מתלמידיהם לצאת לחצר. טעות בידם! הסיפור מהווה מטרה בפני עצמו, כלי הפורט על נימי הרגש, ועולמו של הילד מתפתח באמצעות הרגש. אין להקל ראש בסיפור, וכמו יתר המקצועות הנלמדות בכיתה, יש ‘להכין’ סיפור, להתאימו לגיל ולרמה. לסיפור (כשמסופר נכון) יש מקום בפני עצמו ב’מערכת’!
בכוחו של סיפור לחלחל ולהתיישב בנבכי נפש, בשונה מתוכחה גלויה, הנחסמת ונדחית. בעלי המוסר עמלים להיות ‘אוהבים את התוכחה’, אחד ממ”ח קנייני התורה, אך בטבע האדם להעמיד ‘חומת מגן’ מול בקורת, מנגנוני הצטדקות והתגוננות. אך הסיפור נקלט, בהיותו לכאורה ללא נגיעה אישית וישירה בו ובחייו. אחרי שהסיפור חודר למוחו ונפשו, מתחילים תהליכי חשיבה חיוביים. הסיפור משליך על הליכות חיים, הוא נאגר בזיכרון ומשפיע מאוד.
בכח הסיפור להרחיב אפיקי דעת. נוסקים על כנפי הסיפור לתקופות ולמחוזות רחוקים. אנשי חינוך מזהים בין אפיוני דורנו ‘הקשה’, חסר בזיקה נוסטלגית לעברנו המפואר. הנוער חי את ה’עכשיו’. רוב ספרות הילדים בדור הנוכחי (חצי יובל שנים) הוא “ספרות אקטואלית” המספרת אודות ‘היום ומחר’. כמעט ואין משיכה וידיעה לעולמות הזוהר בתקופות קדמוניותנו, מוסדי ומצוקי עמנו (לולא ה’קומיקס’ כלל לא היו מכירים קורות הדורות, וגם זה בדיעבד מאוד…).
איכות הסיפור וקליטתו תלויות באופן המסירה, בעיתוי, בשפת גוף ומבעי פנים, בהרמת קול והנמכתו. סיפור טוב מושך אחריו שובל של שתיקה מהדהדת, בה סופגת הנפש ומעבדת את התוכן הנשמע. סיפור ללא מוסר השכל – כגוף ללא נשמה. מְסַפֵּר טוב (ומוכן) משחיל בין השיטין הלכות והליכות, הנהגות, דמויות ומושגי יסוד. ישנם מלמדים ש’סיפוריהם’ מכילים תילי תילים של דינים ומושגים, ובכך מַקְנִים חומר לימודי עשיר, ‘אגב’ סיפור מענג!
ולחתום בסיפור? חשבתי באיזה סיפור לסיים מאמר זה. האם מעורר השראה על מלמד בן-זמננו, או עילאי קדום מימות רבינו הבעש”ט? על ילד שהתגבר או על הורים שהטיבו לחנך. החלטתי לא לספר מאומה. אבקש ממך, קורא נכבד, עצום עיניך והיזכר בסיפור ששמעת, סיפור שהשפיע עליך. מי סיפרו ומתי. באיזו סיטואציה ולאיזו מטרה. העמק וחקור ‘למה ואיך השפיע עלי סיפור זה?’. שים לב שסיפור טוב נחקק בין נקיקי נפשך ובמטמוניות אישיותך.
יפה שיחתן של עבדי אבות. רבש”ע, עבד אברהם אנכי! אנא, תן לי לשון לימודים. לדעת לספר, ואף ללמוד להקשיב.
בהצלחה בעבודת הקודש!
להארות והזמנות 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ’
