נערכים להיכנס לארץ המובטחת תוך ימים ספורים. עם ישראל נוסע מהר סיני, משה רבינו קורא בלהט ‘קוּמָה ה’ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ’ וגו’. תיכף מתממשת ה’לשון החמישית’ בגאולת מצרים: ‘וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ…’. משה פונה ליתרו חותנו ומזמינו ליטול חלק במסע הקדוש. בדבריו משתמש משה חמש פעמים בשורש ‘טוב’: וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה’ דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל… וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה’ עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ. האוירה טובה, חיובית וחגיגית!
החגיגיות קורסת באחת. וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה’… מתחילה סידרה של תלונות וגישה פסימית. לדבריהם נוסעים מהר מדי, רעבים, צמאים, עייפים, חם לנו, נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל… המרגלים זורעים חשש ורפיון, ריסוק האופטימיות. נרגנות והכפשות מפי קורח ועדתו. הבכיינות והטרוניות הביאו נפילה תהומית. הכניסה לארץ מתעכבת.
משגיח בישיבה החליט להעיר לתלמידיו על ריבוי תלונותיהם. שוב רוטנים על האוכל, המיזוג והמיטות. פתח המשגיח את שיחתו השבועית ב’דבר צחות’ מחודד [‘בדיחה’ בשפה מכובדת]. הבחורים פרצו בצחוק מענג. בהמשך השיחה חזר על בדיחה זו. רק בודדים צחקו. אחרי כמה דקות חזר – שוב – על אותה בדיחה. הפעם, אף אחד לא צחק. הסביר לבחורים: נכון, לא ניתן לצחוק על אותה בדיחה שוב ושוב. אם כן, אפוא, למה אתם מתבכיינים על אותם דברים – שוב ושוב?
סוציולוגים ומנתחי התנהגות חקרו מה מניע אנשים מסוימים להיות ‘מתלוננים סדרתיים’, לראות את החיים באפרוריות פסימית. דמוי עצמי נמוך, ילדותיות, קנאה נסתרת, חוסר סיפוק, מרירות הנובעת מחוסר הצלחה בחיים. הם מְפַצִּים עצמם בכך שלא רק להם ‘רע’ – אלא לכולם. ‘מתאוננים’ רבים משיגים בכך ‘תשומת לב’ שחסרה להם.
הקידום הטכנולוגי על אופניו הרבים מַפְרֶה את תרבות הנִרְגָּנוּת. בעבר רָטְנוּ בבתי-הכנסת וב’ספסל’ בגינה השכונתית. הדברים לא התפזרו במהירות ובתפוצה רחבה מדי. כיום, בהקשה זריזה ובלתי אחראית, בהודעה קולית או מוקלדת, מופצות תלונות, הוצאת דיבה, רכילות ולשון הרע, כאש בשדה קוצים. לְשׁוֹן הדוברים האלה קרוי ‘חץ’. כיום, יותר מפעם, החיצים נעשו קטלניים. משפחות נהרסות, פרנסות נשמטות, עסקים מתפרקים, בהקשת ‘שַׁגֵּר’ בלתי אחראית.
קבוצת ‘ווטסאפ’ של הורי הת”ת. [ב”ה, במוסדות רבים מילה זו זרה, אך מדין ‘הכר את האיוב’ קראתי למכשול בשמו.] מחליפים בה מידע על מועדי הלימודים ומטלות שיעורי בית, עוזרים זה לזה בהסעות וכדו’. אך לעתים – קרובות מדי – מתקיימות שם שיחות רכילות על צוות הת”ת. ויהי היום, יוסי פוגש את בנו העצוב. הוא מספר לאביו כי הרבי “נתן לי פליק ונפלתי“. יוסי מתרעם! רֶבֶּ’ה מרביץ?! לבן שלי? מיד שולף את ה’פון’ ושואל ‘בקבוצה’: “ רֶבֶּ’ה פלוני מרביץ! גם לכם? ידוע? מה עושים?”. תוך שניות מתקהלים ‘בעלי החיצים’ כחיות טרף ותולשים פיסות נשמה מעל המלמד. ‘הוא נראה עצבני!’, ‘הוא לא זמין לי24/7 ‘, ‘הבן שלי אומר שהוא קשוח’, ‘רציני מדי’… אחת דתו למות בתלייה בכיכר העיר!
שכן של המלמד מפנה את תשומת לבו לצונאמי שסביבו. הוא מחויר, בוהה, ומנסה להבין ‘בשל מי הסער הגדול הזה’! הרביץ? הוא? מתי? חלילה וחס! הוא פונה למנהל במבוכה, והלה חושש מהתארגנות לפנות לרשויות ונטישת הת”ת. המלמד קם, ונוסע לביתו של יוסי, בתיאום. הוא מבקש לשמוע מפי הילד עצמו, כמובן – בנוכחות ההורים. הילד לא יודע כי המדינה גועשת בגללו. הוא חוזר ומספר שאכן היה עצוב כי “הַרֶבֶּ’ה נתן לי ‘קליק’ (ממתק שוקולד), וזה נפל לי“.
יוסי צונח. קולט את כשלונו ומתמלא בושה. מחשבותיו סוערות: ‘למה נחפזתי לחרוץ גורל מבלי לברר, למה אני כזה ‘קוּטֶר’. נכון, חבר בעבודה העיר לי לאחרונה שהמילה הכי-נשמעת ממני היא ‘אוּף’. בעבודה התחלתי להיזהר, אך עלי להשתנות באמת!’. יוסי כתב בקבוצה “טעיתי! הַרֶבֶּ’ה צדיק ואני הרשע! נכשלתי! הנני מפייסו ברבים!’. הרוחות נרגעו, אך הכתם לא יסור לגמרי. אנשים נוטים לזכור את הדיבה, את הרוע, ולא את ההכחשה… הנזק כבר נעשה… !
מותר להתלונן – אך בגלוי, ישירות, ולא במרחב הציבורי. נלמד להגיש תלונה ב’שאלה’ ולא ‘בקריאה’. לברר ולא לקבוע. וכיצד נצמצם את מגפת התלונות? בריבוי מחמאות! כאשר יכירו אותך כ’איש טוב’, לא ימהרו להכפישך. הרגיל להתלונן – מזמין נגדו תלונות. ‘אוּף’ אינה מילה ומידה ‘יהודית’. נוציאה מעל לשוננו, ובעיקר – מליבנו.
בהצלחה בעבודת הקודש!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ’
