לפני כשנה התגלה – ‘בסייעתא דשמיא’ נפלאה, הקרויה בפי הבריות ‘באקראי’ – כי קיים בקרבי סיכון רפואי הדורש התייחסות, מעקב והקפדה על תרופות קבועות. נקבע לי תור אצל רופא צעיר בקופ”ח. הד”ר ביקש שאגש לסדרה ארוכה של בדיקות, דבר שמשבש את ‘לוחות הזמנים’ ומכביד על סדרי העבודה. הוא רשם ‘קוקטייל’ תרופתי: כדור זה בבוקר, זה בצהריים, ואלה בערב. להיכנס למשטר ולזכור מה ‘לפני האוכל’, אילו ‘אחרי’ ו’עם’. לא פשוט. עיקר ה’לא פשוט’ היה שהרגשתי ממש מצוין! הַמּוּדָעוּת שלי טרם קלטה שיש בעיה וכי עלי להתייחס אליה בכובד ראש.

באותם שבועות הייתי אצל הרופא הצעיר די הרבה, הבנתי שהוא עדיין ‘מתמחה’ שמדווח לבכירים ומקבל הדרכה. הוא היה מאוד מסור לתפקידו. ומנין שהוא מסור? הוא היה מתקשר אלי! “שלום יחיאל! מדבר ד”ר פלוני! הבדיקות חזרו, רואים שהנזק טרם נקבע… מה שלומך? אתה זוכר לעשות את הבדיקות? לוקח תרופות? אתה מרגיש טוב? הכל בסדר? האם משהו גורם לך לסחרחורת? אולי לעייפות?” כך היה מתקשר פעם-פעמיים בשבוע. מרשים מאוד!

באחת הביקורים הוא סיפר לי שבנו עומד לעבור מגן-שפה לכתה א’ רגילה. הרופא ביקש להיוועץ בי, שאכיר לו את מכלול הוועדות והטפסים, ‘זכאות ואפיון’, ‘מסמך קביל’, מי חותם ומתי… בחפץ לב שימשתי לו ‘מורה נבוכים’. הוא המשיך להתקשר ‘פעם פעמיים’ בשבוע. פותח בשאילת שלום, בדיקות, תרופות, מעקב ורישום, ועברנו לשוחח על בנו. כך היינו בקשר לאורך מספר חודשים. הבדיקות הסתיימו, התרופות נכנסו לשגרת חיי, והילד השתלב בכיתה א’.

ואתם, קוראים נכבדים, תמהים, “למה הוא מספר לנו את כל זה?”. רבותי! למדתי מרופא זה! אני משליך את גישתו לעבודת החינוך, ואקיים “מכל מלמדי השכלתי”! הרופא הרגיש בחושיו שאני ‘לא מגויס’ לטיפול, לבדיקות הרבות ולעקביות בנטילת תרופות. למרות שמדובר בבריאות שלי, בחובה האלוקית ‘ונשמרתם מאוד לנפשותיכם’, באחריות המשפחתית שלי, עם זאת עדיין הייתי בשלבים של ‘הדחקה’ ו’הכחשה’ וכו’ עד שאבוא לידי ‘הכרה’ ‘הפנמה’ ו’קבלה’. הרופא הצליח, מתוך רצון אמיתי למלא תפקידו נאמנה, ‘לגייס’ אותי. הרופא מתקשר! אכפת לו, זה השפיע עלי! בכך שהתחיל להתייעץ איתי אודות בנו, הוא גרם שכאשר הוא התקשר אלי, לא חשתי רצון לחמוק אלא לענות, שהרי אני המומחה! כך נרקם קשר של אמון עד שהפנמתי: זה רציני, עלי להישמר, ליטול תרופות, להתמיד בבדיקות…

משה רבינו לא רוצה שיתרו יעזוב את עדת ישראל לשוב למדין. משה חשש מחילול השם, יאמרו שגֵרים נסוגים אחורה, ושיתרו בא רק בעבור ‘נדל”ן’, שהרי כאשר הבין שלא יקבל חלק ונחלה בארץ ישראל חזר לארצו ולמולדתו. בפרשתנו, מבקש משה מיתרו שיישאר. אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ… וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. ברש”י ג’ פירושים: עד עכשיו יעצת לנו והדרכת אותנו, חשוב שתישאר איתנו! אף בעתיד תהיה לנו ליועץ ומכוון! אנחנו צריכים אותך! אוהבים אותך!

משימה קשה בשדה החינוך היא לעורר הורים שבנם זקוק לטיפול מיוחד: שיעור עזר, אבחונים למיניהם, נטילת תוספת תזונתית/תרופתית. הורים לא נרתמים בקלות. קשה, נפשית, לקלוט כי זה נחוץ ורציני. המלמדים כועסים, ההורים נפגעים, והילדים סובלים, וכל זה – כי לא השכילו ליצור קשר של אמון ושיח מגייס. מחנך יקר: אל תכתיב, אל תכפה, אל תדבר בשפה של ‘מומחה’. דַּבֵּר באנושיות, גלה אמפתיה, שַׁדֵּר אכפתיות כנה, וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם!

האם תלמידיך מרגישים שהם חשובים ואהובים לך? למדנו כעת במדרש רות “יותר ממה שבעה”ב עושה עם העני – העני עושה עם בעה”ב”. האם הורי התלמידים [ודווקא המוחלשים והמתקשים] חשים שהם תורמים לך, וּמְזַכִּים אותך? השקע בקשר, ולא קשר טלפוני בלבד, אלא קשר אהבה ולב, קשר של אמון, קשר נטול-תנאים, ובעיקר – נטול אגו.

הרופא הצעיר שידר לי “אכפת לי מאוד ממך ומבריאותך”. בכך העביר אותי למצב של נשיאה באחריות. ולמה בתחילה הייתי אדיש? באמת לא הגיוני, אך זוהי מציאות החיים. על המחנכים להביא את הורי התלמידים-הזקוקים לפעול מתוך הסכמה, מתוך הבנה, ורק כך הטיפול יפעל ויצליח. ניתן לנצח ולכפות בכוח, אך ‘ניצחון’ זה לא מחזיק מעמד.

דווקא בעת שהשיח הכללי סביבנו נעשה ל”ע אלים וכוחני, נשקיע, כמחנכים, בהפנמת ערך השיח הבין-אישי הנעים.

בהצלחה בעבודת הקודש!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ’