יהודי הגיע הָעִירָה למספר ימים, ונגש לשכור לו חדר בפונדק המקומי. הוא נדרש להפקיד 'זהוב' עד לסיום שהותו וסגירת חשבון. בעל הפונדק מביט בזהוב ונזכר בחוב שיש לו לכובס, ושלח לו את הזהוב. הכובס שמח עם הזהוב וממהר לשלם חוב לחנווני. החנווני סגר בזהוב זה חשבון עם לחלבן, והחלבן פרע בו חוב לירקן. הירקן שילם זהוב זה לנער ה'משלוחן'. הנער שמח עם הזהוב ופנה לבילוי בפונדק עם חבריו. הוא שלשל את הזהוב בידי בעל הפונדק. בינתיים, היהודי סיים עסקיו בעיר, משלם על שהותו בפונדק וקיבל את 'זהוב הפיקדון' בחזרה לידו. הנה, כמה מעלות טובות לזהוב זה! זהוב אחד 'סידר' כל כך הרבה עניינים, ובעצם לא עשה כלום… הזהוב עשה 'סיבוב' וכולם מרוצים…

מערכת תלמוד תורה. ברוך השם המערכת עובדת, הכל מסתובב, הכל 'זורם'. אלה שנמצאים 'בתוך הגלגל' מרגישים שבס"ד מְתַפְקְדִים ומועילים, בדיוק כפי שהרגישו הדמויות בסיפור, כולם שילמו, כולם פרעו, כולם עשו את שלהם. אך במבט 'מבחוץ' רואים שזה רק 'סיבוב', הזהוב התגלגל מכאן לשם, בעצם לא קיבלו משהו, אין כל חידוש… מצטייני הת"ת ממשיכים להצטיין, המאחרים ממשיכים לאחר, החלשים ממשיכים להשתרך מאחור, תוצאות הבחינות זהות, 'דף קשר' שבועי משוגר הלוך ושוב, מכונת הצילום ממשיכה לפלוט… את האינרציה משנים על ידי רגנרציה. (מה זה?…)

עוד בהיותנו במצרים, שבועיים לפני יציאת מצרים, לבושים בגדי עבדות, ידינו מְיֻבָּלוֹת וגבנו שחוח ממאות שנות עבודת פרך, זוכים לקבל למצוות קידוש החודש, לקדש מדי חודש את הלבנה בחידושה. אך מה כה מיוחד במצוה זו? מה היא מסמלת ומלמדת? מה יש במצוות קידוש החודש שהיא נבחרה להיות 'מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל'?

עם ישראל דומה ללבנה, גם לנו 'עליות וירידות', ימי אור ומילוי ושעות חשוכות לחלוטין. הקב"ה ברא בעולמו 'תהליך' ואותו לא ניתן לשנות. גם לא לזרזו! יש להמתין בסבלנות לרגע החידוש, כי בוא יבוא, ואז לקדש הלבנה. את החידוש מציינים בשמחה, חוגגים ראש חודש, מברכים 'קידוש לבנה' בשיר ומחול, את מה חוגגים? את מושג ההתחדשות! רוקדים בשמחה שהרי גם אנו "עתידים להתחדש כמותה ולפאר יוצרים", למרות שיודעים שבהמשך הירידה צפויה…

ונחזור לתלמוד תורה. לא 'נפאר את יוצרנו' מבלי להעז לחדש חידושים. אמנם, רבותינו הזהירו משינויים, כי 'חדש אסור מן התורה'. מדובר רק על חידוש של הקיים, להתרענן ולהתעורר. גם בקידוש החודש יש הרי לוח מדויק, 'סוד העיבור' מְכֻוָּן להפליא, יודעים מראש כי 'המולד' הבא יהיה רק כעבור "אי"ב תשצ"ג"… ובכל זאת שמחים בכל חידוש הלבנה. זה המיוחד במצות קידוש החודש! זה הדימוי לעם ישראל – עם שמרני ומתוכנן – ואת זה בדיוק מחדשים!

מלמד פונה למנהל "יענק'לה מפריע… יוסי מאחר… למוטי אין מחברת…" חושב המנהל: כמה פעמים שמעתי מילים אלה ממלמד זה? האם בהעברת הזהוב 'מן הון להון' 'מסובבים' גלגל הכיתה? מה עשית, מלמד יקר, איך פעלת? יצרת שינוי? אל תחזור על רעיונות ופתרונות קודמים, שהרי אתה רואה שאינם מועילים! מלמד פלוני יסד 'מקהלה' בכיתתו, רעיון ששיפר את המוטיבציה הכללית. אחר מלווה את תלמידי הכיתה בעריכת גיליון שבועי מושקע ומעניין…

ושימו לב: חידוש אינו משהו חיצוני, קוסמטי. ראיתי מוסדות כושלים שחידשו 'מיתוג', שינו 'לוגו', והוסיפו את המילה "תלמוד תורה…. החדש". לא נלך שולל אחר פרסומאים, מיתוג לא 'מחדש' כמו חידוש במהות. מנהל 'שדומה ללבנה' מתכנן כבר כעת, בשלהי אדר, את שנה הבאה. מחנך כתה ו' ירד לכתה ב', בכתה ה' ילמדו פרק גמרא שונה, הבוחן יקיים שיחת סיכום עם המחנך, מחנכים יקיימו שיחה, בפגישה או בטלפון, עם כל אחד מההורים אחת לחודש…

'קידוש החודש' ניתן דווקא בעודנו במצרים, להראותנו כי הגלות נמצאת הראש, במחשבה, 'הֶרְגֵּל' הוא האזיק שכובל ואוסר. הבט השמימה וראה את הלבנה בחידושה! כאשר חשבו והאמינו בחידוש – זכו לשחרור הנפש ויכלו להיגאל ממצרים. יהודי כבודד, ומשפחה או צוות – כקבוצה, יחשבו על שבירת ההרגל, מציאת נקודת התחדשות, ולהשתחרר!

רבינו ה'שפת אמת' מסביר (חנוכה תרל"ו) על מה ולמה נאבקו היוונים במצות קידוש החודש, מה יש בה שהיא בְּשׁוּרָה אחת עם 'שבת ומילה'? הקב"ה העניק לנו את כח ההתחדשות, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, וכדברי המדרש (שמו"ר ט"ו) "מכאן ואילך הרי מסורה בידכם, ברשותכם". בשבילכם! בכח החידוש להשתחרר משעבוד גופני ונפשי, בכל תחומי החיים!

אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה! זקנה אינה תלויה בשנים אלא במחשבה. השנים מקמטות את העור, קיבעון מחשבתי מקמטת את הנפש. תתחדש כמותה, כמו הלבנה, תרקוד בשמחה על כל חידוש. בחדשנות רעיונית – לא תזדקן אלא תשתבח!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות ©                                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

לבחור ולהצליח

החיים רצופים אתגרים. קטנטנים אנו מלומר 'למה' כלפי א-ל רם ונישא. תפקידנו בעולם הוא לבחור 'איך' לחיות.

קראתי על מנהל חיידר בחו"ל, מחנך רב פעלים. תלמידיו זוכים להתחנך בצלו, באוירה חיובית ומעודדת. המלמדים חשים חוויה להימנות על סגל חבורתו. חלקם ויתרו על הצעות מפתות, בכדי להיוותר עמו במחיצתו. הת"ת מתנהל בחן ונעימות, ההורים שבעי רצון, וישנם משפחות שעוברות לגור בשכונה רק כדי שילדיהם יתחנכו אצל מנהל זה.

בשיח עם עיתונאי-תורני התראיין המנהל על נושאי חינוך אקטואליים. בתוך הדברים סיפר "מדי בוקר אני 'מתכנס עם עצמי' ואומר 'אני מחליט איך לחיות! לכן, אני בוחר לקרב ולא לרחק. אני בוחר במתיקות ולא במרירות. אני בוחר בהארת פנים ולא באטימות לב. אני שומר בדביקות על זכותי להיות 'בעל בחירה', ומשתדל לבחור נכון".

כעבור זמן מה שמע העיתונאי כי המנהל היקר נפצע אנושות רח"ל בתאונה קשה. תפילות התקיימו ועצרות חינוך וחיזוק נערכו לזכותו. בחסד וברחמים החל להתאושש ולהשתקם לאחר סדרת ניתוחים. בהמשך, החליט העיתונאי לקיים 'ביקור חולים', בתחושה שבוודאי יחכם – ויחכים את קוראיו – משיחה 'נוספת' עם איש תבונות אומן פדגוג.

אלרגי לתאונות

והוא צדק בהשערתו. העיתונאי פגש את המנהל במחלקת שיקום כשהוא חבוש ומוקף במכשירים רפואיים. הברק בעיניו הבהיק בעוז, וחיוכו זרח לעברו! לאחר שיחה קלה, שאלו העיתונאי "אינני בו לחטט, אך 'וללמוד אני צריך'! התרשמתי מגישתך החיובית לחיים. מה הרגשת באותם רגעי אימה…?". לאחר שתיקה מחושבת, פתח המחנך "התעוררתי ומצאתי עצמי מרוסק, ברכב מרוסק, מבלי יכולת להניע אבר. ריח חריף, רעשי הסירנות וסנוור פנסי המשטרה ניסו לטשטש מחשבתי. אמרתי בקרבי "עלי להחליט, ומהר! מות או חיים? אני בוחר לחיות, ויהי מה!.

הוּבַלְתִּי לבית החולים. כל הדרך השתדלו צוות האמבולנס להרגיע ולחזק. אך כשהוכנסתי לחדר הניתוחים חשתי אצלם פסימיות. הרגשתי שאין הצוות מאמין בסיכויי לשרוד. בחיפזון נערכו ההכנות לניתוח חרום, ואחות שואלת אותי באדישות האם יש לי 'רגישות שלילית' לתרופה מסוימת או משהו אחר. השבתי בחיוב. "אני אלרגי לתאונות דרכים!" התאמצתי להגביר קול "אני מבקש מכם, נַתְּחוּ וְהַשְׁקִיעוּ כאילו אני חי, ולא כמו שמנתחים כעת גופה מתה, בר-מינן, כי בחרתי לחיות!" כך סיימתי את 'הרצאתי' בְּעִרְפּוּל, חומר ההרדמה משתלט עלי, ואני בידי ה'".

איש החינוך שרד את הניתוח בס"ד, לא בגין מיומנות רופאיו ולא בזכות מהירות ההגעה לחדר הניתוח, אלא כי הקב"ה חננו בחשיבה חיובית וברצון לחיות. הוא מקיים את הצו-האלוקי 'ובחרת בחיים'. לעצמו ואף לתלמידיו.

חוקת התורה

פרשתנו פותחת זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה. אונקלוס מתרגם דָּא גְּזֵירַת אוֹרָיְתָא. יש גזירות בחיים. יש קשיים. לאחרונה ישבתי בסדנא עם חונכים במסגרת ארגון המעניק ליווי לילדים מוחלשים שנכללו ב'דא גזירת אורייתא'. אחד אחד סיפרו על ה'תיקים' שחניכיהם 'סוחבים'. יתמות, אובדן, משברים בתא המשפחתי, אלימות – פיזית ונפשית,  חולי – פיזי ונפשי. אמר החכם 'הקב"ה החליט להציב בפניך קושי – אך רק אתה המחליט כיצד להתמודד איתו'. חובת המחנך וזכות התלמיד לשמור על אופטימיות! לא נחרוץ דין מול קושי! אשרי תלמידיו שרבם בוחר בחיים! שלהם!

בשלהי הפרשה יָרֵא משה רבינו מפני עוג מלך הבשן. לא בגובהו לבד הוא מפחיד, כי גם נשא על ראשו הר, להשליכו ולקבור כולנו כאחד. הקב"ה מצוה אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ! זה בידיים שלך! תבחר – לנוס או להתמודד, להישבר או לפעול! משה נוטל גרזן! בוחר לפגוע באיום! קופץ ומתאמץ מול המכשול! מכה את עוג בקרסולו ומפילו. 'עוג' הפך לביטוי לכל דבר גדול ומאיים. יש התמודדויות, ויש בנו כח לקפוץ, להתרומם ולנצח! הגישה תלויה בנו!

בדור עקבתא דמשיחא רב התהפוכות, נהווה לילדינו ולתלמידנו קרן אור להשראה חיובית. במקום להתחפר ולדבר על קשיים – נשדר אופטימיות, נשאב וְנַשְׁקֶה כוחות נפש, ובעיקר, נשמש דוגמא לבחירה נכונה – לבחור לחיות טוב.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

טהור עיניים

רכב צבאי נעצר לאחר שדהר במהירות מופרזת. שוטר התנועה זיהה מיד את הנהג כי רטייה מפורסמת מכסה את עינו הפגועה. שאלו השוטר 'אדוני שר הצבא, למה הנך מְסַכֵּן וּמִסְתַּכֵּן?'. השיבו הנהג 'ומהיכן הנך מכיר אותי ואת שמי?'. החווה השוטר לעבר הרטייה! הצטדק הנהג 'הרי לכלום יש שתי עיניים, באחת מסתכלים על הכביש, ובאחת על מד המהירות. לי יש רק עין אחת. וכי רוצה אתה שאסתכל בה על מד המהירות, ולא אסתכל על הכביש?…

מסופר כי בהיות הרה"ק רבי ישראל מהוסיאטין ילד צעיר שאל את המלמד "למה כותב רש"י 'קֹרַח שפיקח היה מה ראה לשטות זו? אלא, עינו הטעתו…' מדוע נאמר עינו ולא עיניו?" המלמד הכיר במעלת תלמידו והציע שישיב בעצמו. ביאר ה'יניק וחכים' "צדיקים לימדו שלאדם שתי עיניים – באחת יראה מעלת חברו ובאחרת יראה בשפלות עצמו. העין האמורה להכניע את האדם ולהביאו לענווה – היא שהטעתה את קרח. הוא לא ראה בשפלות עצמו…

אין כאן חלילה השוואה בין קֹרַח, שהיה מנושאי הארון, לבין אותו ברנש שתום-העין. למדים אנו כי חובה לראות מגוון היבטים בו זמנית. המחנך, מנהיג כיתה, אמון על ליטוש נשמות והעמדתן באור יקרות, יראה באחת מעיניו 'את עצמו', היינו יראה את המטרות החינוכיות והלימודיות שלפניו, עמידה בתכנית הלימודים, תוך הקפדה על שמירת אופי הת"ת. בנוסף יראה 'שפלות עצמו' ולכן יתאמץ בהכנת שיעוריו, ישמור זמנים, וינהג ברוגע אישי ושלווה נפשית. במקביל, עליו 'לצאת מעצמו' ויראה בצרכי הזולת. יעיין בכל תלמיד בראייה עמוקה ורחבה, ולא רק "איך הוא בגמרא…". יביט לעבר ביתו וסביבתו, יכולותיו, סגולותיו ומעלותיו, מצבו הרוחני, הרגשי והחברתי.

על מחנך לערוך 'חשבון נפש' איך הוא 'רואה' את תלמידיו. יוודא שאין 'סתירה' בין העין שֶׁבָּהּ רואה את עצמו, לעין שנועדה לראות במעלת האחר. קורה, ובכיתה תלמיד מאתגר. חובה למחנך לראותו בראייה מפוקחת, נטולת נגיעה אישית. לדאוג לטובת תלמידיו ולא לרווחת עצמו. שומעים רבות "הוא מפריע לי, הוא מלחיץ אותי". כאשר 'עינו הטעתו' והמלמד רואה את עצמו יותר מאשר את תלמידו, גם מחנך פיקח עשוי להיכשל וליפול. לעתים צריך 'זוג עיניים' חיצוניות לגשר בין שתי עיני המחנך, לתקן פזילתו. המנהל או מלמד עמית עשוי להיות לעזר. על משה רבינו נאמר 'לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ'. דרש הג"ר מאיר שפירא מלובלין, על משקל האמרה הנ"ל, הגם שבנ"י המרו את פיו ופגעו בו פעמים רבות, עינו פעלה כראוי! המשיך לראות בטובתם בלבד. טוב עין יבורך, זו העין הרואה בטובת הזולת!

עיניים בריאות

הדבר מתחייב ברגעים קשים, לשמור על איזון פנימי ואיפוק מתבקש. ויש רגעים קשים! תלמידים מאבדים קשב, המשמעת מתרופפת, הסמכות נמוגה… בדיוק ברגעים הללו חובה 'להחזיק ראש' ולא להתעוור! לראות בשתי עיניים! תזכיר לעצמך "רק על ידי רוגע בקרבי אשיג רגיעה בקרבם… שליטה עצמית תשיב שליטה בכיתה… לא אֲכַבֶּה דליקה בדלי נפט…". כשקורח מקהיל את העם ומזלזל בכל קודש נאמר וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד. פירש"י 'נצטער עד למאוד'. ומדוע שינה מהפשט, הרי 'ויחר' משמעותו כעס, ולא צער? שמעתי מידיד איש-חינוך, רש"י הסיק זאת מהמשך הפסוק, 'וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם…'. לא יתכן ומשה רבינו יגיב ויעניש מתוך חרון אף וכעס! הריהו מבקש מהקב"ה להענישם, לא לפנות לקרבנם, לדחות כפרתם. הרי לנו שלא כעס, אלה נצטער! 'לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ'!

חז"ל מציינים כי קרח והמן, שני גדולים ועשירים, איבדו את עולמם כי שמעו לקול נשותיהם. יבואר, כי 'אשה' רומזת על הצד הרגשי שבאדם. הרגש שמעורר התנשאות ו'אגו', רצון לכבוד ומעמד. הם שהניעו את קרח ואת המן. על האדם להשתמש ב'עושרו' – רכושו הרוחני והונו האנושי – לפיתוח הזולת, לטובת הכלל, ולא לטיפוח עצמו. מי שאינו רואה טובות בזולת, הריהו עיוור צבעים, שהרי כל אדם מורכב מגוונים רבים ויפים! העולם לא 'שחור לבן'!

"רבים אינם רואים את הדברים כמות שהם – אלא כמות שהם", לא כמות שהם: הדברים, אלא כמות שהם: הרואים. שילוב של 'שתי עיניים בריאות' מביא נהיגה נכונה בכביש, והנהגה בטוחה בכבישי החיים! סע, לשלום!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

 

עידוד שקט

שני צפרדעים נפלו לתוך בור עמוק מאוד. הביטו חבריהם וראו שאין סיכוי שיקפצו או יטפסו החוצה. החלו לקרוא לעברם 'אין לכם סיכוי… חבל על הזמן….'. עם זאת ניסו השניים לקפוץ ולנסות להציל עצמם. אלה שעל שפת הבור המשיכו לנפנף בידיהם בתנועות ייאוש ולצעוק שאין טעם לנסות. לאחר מאמצים מרובים – צפרדע אחד טבע בטיט ומת לאחר שכשלו כוחותיו, אך האחר קפץ וקפץ עד שהצליח לצאת, תשוש ומרוצה! שאלו אותו איך הצליח, והשיב ב'שפת הסימנים' כי 'תנועות העידוד' שהניפו כולם לעברו חיזקו אותו, כשראה שצועקים ומעודדים אותו, התעוררו בו כוחות לנסות עוד… בהיותו חרש חשב שמעודדים… משל מעשי בשדה החינוך, נשכיל ממנו להלכה ולמעשה!

היגיון בריא

בפרשה נקרא על מעשה המרגלים. הפרשיות לא ניתנו לקריאה בלבד, אלא ללמידה נצחית בדרכי החיים. המרגלים שבו למדבר וגדעו את אומץ ליבם של בני ישראל. הסבירו כי 'פשוט לא שייך' לעלות לארץ. הרי ראו ערים גבוהות ובצורות, בני הענק ועוד דברים קשים. עקרו את האמונה שנטועה בלב העם, הרי למדו זה מכבר לא להביט בעיניים 'ריאליות' אלא להאמין ביכולת ה', כך שמעו על ים סוף 'יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן', ובמלחמת עמלק כאשר ידי משה נישאות, ובתפילה גוברים. המרגלים 'הסבירו' לבנ"י ושכנעו 'בהגיון' שאין לכם סיכוי…  לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. משה רבינו מתמצת את חטא המרגלים (בדבריו אל בני ראובן וגד) שהם 'הניאו את לב העם'.

האם 'בדרך הטבע' ילד יכול לעמוד במלוא רשימת מחויבויותיו כנדרש? ברור כי סייעתא דשמיא מלווה אותו בדרכו העולה בית ה'! חובה עלינו להעניק לו 'צידה לדרך' רגשי ונפשי, עידוד ומילות חיזוק, כי הם 'מנוע דַּחַף' להצלחתו. תלמיד חש האמון שרבו נותן בו. חיוך נוסך כוח. די במבט עין ישיר ומחבר בכדי להעביר מסר "אתה בסדר!". ומאידך, כאשר אין מורה והורה מאמינים בילד, גם ללא אומר וללא דברים, חוסר האמון מכרסם ופוגע ביכולותיו.

יש תקווה

סטודנט מוכשר למד שנים רבות בבית ספר לרפואה הצמוד לבית חולים מוביל. לאחר שנות לימוד, עיון ומחקר, לקראת סיום תקופת הסטאז' וההתמחות, נדרש לעבור, בליווי ראשי האוניברסיטה ורופאים וותיקים, בין מיטות המחלקה, ולמסור סקירה מקצועית ליד כל מיטת מאושפז. עברו יחדיו בין החדרים. המתמחה שטח בפני הבכירים את הרקע הבריאותי ותיאור הרפואי של כל מטופל. בכך מוכיח את הכשרתו והיקף ידיעותיו המעשיות. ליד אחד החולים עמד ותיאר חומרת מצבו. בתוך הדברים התבטא כי ימיו של חולה זה ספורים וקיצו קרב. כשיצאו מן המחלקה ביקש מנהל ביה"ס לרפואה כי הרופא הצעיר יסור עמו ללשכתו. שם הודיע לו המנהל נחרצות, כי הינו מסולק מבית הספר, ואפילו אינו זכאי לקבל תעודת גמר! "איך אתה עומד ליד חולה אנוש ומשמיע פרוגנוזה כה מייאשת? היכן הרגישות האנושית? אינך ראוי לתפקיד!". התלמיד החוויר, הרכין ראש ויצא מחדר המנהל, בהלם.

בצאתו התיישב על ספסל ליד המעליות, שבור ורצוץ, כשראשו שמוט על חזהו. חברו עבר ושאל מה ארע. סיפר הרופא המדוכדך כי כל שנות עמלו ירדו לטמיון. גם אם ישלים חוק לימודיו בבי"ס אחר, הרי כתם הסילוק ידבק בו לנצח. עודו מדבר והמנהל קורא לו שוב "לא התכוונתי לסלק אותך באמת. הרי מוכשר אתה ומצטיין בלימודים. רציתי רק שתרגיש את תחושת הייאוש, החידלון והאפסיות. לעולם אל 'תעניק' הרגשה זו לשום אדם ובכל מצב!".

ילדים רכים קולטים הכל והינם רגישים ביותר (ועד גיל 18 רכים הם…). האופן בו אתה מתייחס לתשובות שתלמיד משיב (אפי' המוטעות), הדרך בו הנך מקשיב לשאלותיו (אפי' הטיפשיות), מבעי עיניך ומחוות פניך… הללו חמצן/רעל לנפשו. מחנך יקר, זכור! מה שכתבת על לוח הכיתה – ניתן למחוק, אך מה שכתבת על לוח לב התלמיד – אינו נמחק לעולם.

מיד לאחר חטא המרגלים באה פרשת ה'נסכים'. רבינו 'דון' יצחק אברבנאל דורש את הסמיכות כי המטרה היתה לעודד בזה את בני ישראל! עוד יבואו לארץ! יקריבו קרבנות! ייסכו יין! יש תקווה טובה ואחרית שלום! לחיים!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

 

עוד על מילות של עידוד- סיפור באדיבות דרשו

מאמר נוסף על אמון בתלמיד- מאת הרב מונדרוביץ'

מירון של היום

בחודש שעבר קראנו תיאורים על 'מסע מירון' בימי קדם. היציאה מירושלים בתום ה'מימונה' בשיירות חמורים ופרידות… ריענון ביריחו, שבת בבית שאן, ההגעה באמצע אייר לפאתי טבריה, קבר רבי מאיר בעה"נ, העלייה הרגלית מירונה, רכישת מים ומזון מהדרוזים, ובסוף, סוף סוף, 'חצר רשב"י'… והיום? 'קפיצה' במסוק הישר למנחת 'ראש פינה' ושאטל למירון, או במטוס לשדה תעופה מחניים, משם עם דרייבר להדלקת בויאן בחצר רשב"י. מיד טיסה לפולין להילולת רבינו הרמ"א בקראקא, וכבר באותו ערב לרימנוב, תפילה והדלקת נר על קבר רבינו מנחם מנדל ב"ר יוסף ביום פטירתו. ומינימום – אוטובוס ממוזג בכביש 6, ח"י רוטל קולה, כדאי הוא רבי שמעון!

מחודש או מקודש?

אמונים אנו, 'שלומי אמוני ישראל', על עקרון השמרנות, כפי שהגדיר זאת החת"ם סופר 'חדש אסור מן התורה'. אך איה הגבול בין ישן מקודש להווה מחודש? מתי שומרים בקנאות על 'עולמנו הישן' ומתי נטען 'הזמנים השתנו'? הצד-השווה בין מירון שנת תקע"ט לשנת תשע"ט הוא היעד. המטרה. תוויי הדרך אמנם שונו, האמצעים התפתחו, ה'כבישים' רובדו ו'הכלים' השתכללו, אך בתוך מערת רבי שמעון – התפילות, השתפכות הנפש, 'יום-כיפור בפנים ושמחת תורה בחוץ' נותרו כשהיו. תהלים ברגש, דמעות רותחות, שמחה מרוממת. וגילו ברעדה. העבר נותר בהווה.

כך בכל תהליכי חיינו. אנו מאמינים ש'זאת התורה לא תהא מוחלפת'. התורה נותרה כשהיתה, רק הדרכים להשגתה מתפתחות מדי דור. בחינוך ילדינו זו סוגיא ושאלה מרכזית. גדולי ישראל שהקב"ה שְׁתָלַם בכל דור דור, משמשים בס"ד בַּקָּרֵי איכות לוודא שאין משנים כחוט השערה ביעדים ובמטרות. ומאידך הריהם 'עיני העדה' המאירים דרכינו בנתיבים החדשים, בדרכים חלופיות, בשבילי 'מהדרין' מתעדכנים. להיות מזומן מול בעיות הזמן.

כמו פעם

מיוחד בין מחנכי דורו היה הרבי הק' מפיאסצנא הי"ד. בדור תהפוכות הציע מענה, התמודד חזיתית מול הנשירה, ופעל למזעור המגפה הרוחנית. וכה כתב בהקדמת ספרו המונומנטלי 'חובת התלמידים' "עָלֵינוּ לְבָאֵר בָּרִאשׁוֹנָה מַה הַחִלּוּק בֵּין דּוֹר לְדוֹר, לָמָּה בְּדוֹרוֹת הַקְּדוּמִים לָנוּ כָּל חִנּוּךְ שֶׁהוּא הָיָה מוֹעִיל, תַּלְמִידֵי כָּל מְלַמֵּד וּבְנֵי כָּל אָב רֻבָּם כְּכֻלָּם הָיוּ עוֹבְדֵי ד', וְלֹא כֵן עַתָּה… ". הוא דורש שהתלמיד יתקשר בקשר רגשי – עם המלמד ועם הנלמד. העולם סוחף, עלינו להיות סוחפים. ילד חי עם המון ריגושים, צבעים עזים, עולם תוסס. חייבים לתת לו חוויה רוחני מרגשת לא פחות! חובה לעדכן את דרכי החיבור! לא עוד שיעורים יבשים, לא לכללים נוקשים ולמוסכמות שאבד עליהן הקלח.

הג"ר שלמה וולבה היה מצטט את רבינו החזו"א "מלפנים היה תפקיד המשגיח 'לצעוק' על התלמידים. כיום, תפקידו לשמור שתלמידיו לא יפלו". שמעתי בשם א' הצדיקים זי"ע כי חזקיהו מלך יהודה גנז את ספר הרפואות שכתב שלמה המלך. וזאת למה? כי הספר כבר לא רלוונטי! המחלות אינן אותן מחלות, והתרופות ההן לא תרפאנה היום! חינוך דומה לעולם רפואה, מתעדכן ומתחדש… חובה על הרופא להתעדכן, ולא להטיל אשמה על הפציינט. יתעקש מלמד 'אני מחנך 'כמו פעם'!'. נשאלוֹ 'היש בביתך מקרר, מיקרוגל ומזגן…?' דור חדש וכלים חדשים! הרי מים נוזל החיים: בעבר שאבו מִבְּאֵר. היום פותחים ברז 'מודרני'. המים נותרו מים… וכך התורה שנמשלה להם…

מדור לדור

בשלהי פרשתנו הקב"ה מוכיח, כביכול, את מרים הנביאה. לאחר תפילת משה אומר הקב"ה 'וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים'. העיר א' מגדולי זמננו שליט"א – כי רואים כאן את 'ירידת הדורות' והחובה לעדכן את דרכי החינוך. בפסוק, האב יָרֹק יָרַק בפני בתו, כביכול. והנה, בתרגום אונקלוס, שנכתב כעבור למעלה מאלף שנים, הנוסח מרוכך "וְאִלּוּ אֲבוּהָא מִנְזָף נְזַף בַּהּ". לא יריקה, אלא נזיפה. אחרי כאלף שנים נוספות ביאר רש"י הק' את הפסוק, וכתב "ואם אביה הראה לה פנים זועפות". לא יריקה, ואפילו לא נזיפה פעילה, אלא מבע פנים בלבד…

ברור כי 'חדש אסור מן התורה'. התורה אינה מוחלפת, אך הדרך המובילה אליה חדשה. נכון ש'חדש' מרתיע, אך גם מאתגר ומחייב. נאמין בצדקת ה'דרך החדשה' ונגיע ל'יעד' הישן!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

אדם- התחדשות וגדילה

בשנת תשי"ב ניסה סר אדמונד הילרי לטפס והגיע לפסגת הר האוורסט, הגבוה בהרי העולם. הר זה מתנשא לגובה של כמעט 9000 מטר (בהשוואה להר החרמון, 'הנמוך יחסי', שאינו מתנשא אפי' לכדי 3000 מטר). הקשיים שבדרך, והאמצעים הדלים שהיו עמו מנעו ממנו הצלחה. בלית ברירה, עצר במרחק ¼ ק"מ מהפסגה, 250 מטר בלבד, ונאלץ לשוב על עקבותיו.

היה זה בשעתו 'שיא עולמי'. נערכה לכבודו מסיבה גדולה בלונדון, אך השמחה מהולה היתה בצער. אמנם הושג דבר 'ראשוני', אך את 'הדובדבן' לא קטפו… סר הילרי התכבד לנאום בפני הנאספים. בדבריו תיאר את מסעו והודה למסייעים. לאחר כמה דקות נאום, פנה לעבר תמונת ענק של ההר שתלתה על הקיר מולו, והחל 'לדבר' עם ההר: "אוורסט רם ונישא, במסע אחרון זה – אתה ניצחת אותי. לא הצלחתי להגיע לראש ההר. אך האזן לדברי! אני מצהיר ומודיע לך כי בפעם הבא אני אנצח אותך! אגיע לפסגת כדור הארץ! וזאת מנין לי? כי אמנם אתה גבוה מאוד, אך אתה דומם, אינך מוסיף לצמוח. ואילו אני, אדמונד הילרי, מוסיף ומתפתח, מנסה ומשתדל! לי יש מה שאין לך, אני חי, עם כוח העשייה!". ואכן, כעבור שנה, זכה סר הילרי בתואר 'הראשון שניצב על פסגת האוורסט'.

בחג השבועות ניצבים אנו סביב הר סיני. אמת כי סיני נבחר בהיותו נמוך והקב"ה מלמדנו ענוה ושפלות (סוטה ה). אך התורה שניתנה עליו גבוהה עד שמי רום! למרות שמשה רבינו קובע לפני מותו לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא, אך עילאית היא התורה, וקניינים רבים נדרשים להשגתה. סוד השגתה היא לא להיות דומם! להוסיף ולנסות, להשתדל ולעשות!

תלמידים מתמודדים עם קשיים ואתגרים, ורגילים לשמוע מאתנו, הבוגרים, 'צריך לנסות שוב'. הילד חושב בקרבו 'מה יעזרו הניסיונות החוזרים שוב ושוב? כפי שנכשלתי כך אשוב ואכשל…'. חשוב לנו ללמדם כי בכל ניסיון ובכל השתדלות יש משהו חדש!

באבות דר"נ (פ"ו ב') מסופר כי רבי עקיבא ראה מים שֶׁשָּׁחֲקוּ באבן, ומהם קיבל עוז רוח להוסיף ולהשתדל בתורה. בעלי המוסר דרשו "איזו טיפה הבקיעה בעצם את האבן?" בלי הטיפה האחרונה לא היתה האבן נשחקת, אך גם בלי הראשונה או העשירית… כל טיפה וטיפה הוסיפה וחידשה כוח מול צור החלמיש.

כל אחד הוא מיוחד

פרשת נשא היא הארוכה בפרשיות התורה, אך חציה בעצם חוזרת 'שוב ושוב' על קרבנות הנשיאים ונדבותיהם. התורה מתייחסת באריכות לכל נשיא ונשיא. הרמב"ן (בפירושו השני לענין זה) מסביר שאמנם כל נשיא הביא בדיוק כמו חברו שלפניו, אך כל אחד פעל מתוך מחשבה וכוונה אישית, לא הרי זה כהרי זה, "ועוד בזה טעם אחר במדרשם, כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד, וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו…". זה 'נראה' אותו דבר, אבל כל אחד היה 'חדש וראשוני'. לא שתים עשרה 'חזרות' יש כאן, אלא שנים עשר 'סיפורים חדשים' מספרת התורה. כל אחד 'יצירה' בפני עצמה!

מחשבה זו, בדרך בעבודת השם, מעניקה כוחות ומרעננת. הלימוד של היום הוא 'חדש' לעומת הלימוד של אתמול. הניסיון להצליח, ההשקעה בקיום המצוות, אינם רוטינה מעייפת, אלא יצירה מחודשת וראשונית. חז"ל מספרים על תלמידו של רב פרידא שהבין משנתו רק לאחר ד' מאות חזרות (עירובין נד). לא 400 פעמים של 'השמעת הקלטה' משעממת מְזַכָּה בהבנה. כי אם 400 יחידות, 400 'פעמים ראשונות', הן הנה הביאו את התלמיד המתקשה להצלחה.

אין יאוש!

נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ! אדם נבדל מבעלי חיים בכך שבהמה מתהלכת בראש כפוף ארצה, ואדם בקומה זקופה, כמלאכי השרת (חגיגה טז). אל לנו להיות כבהמות, החורשים שוב ושוב בראש רכון לארץ. הבה נהיה כמלאכים, על מעלתם נשורר בפיוט 'אקדמות' חֲיָל אֶלֶף אַלְפִין וְרִבּוֹא לְשַׁמְשׁוּתָא, חַדְתִּין נְבוֹט לְצַפְרִין! לה' מיליוני מלאכים, מתחדשים מדי בוקר! בקומה זקופה! ללא לאות וללא עייפות החומר. נלמד בפרשתנו מהנזיר, אף אם נטמא בנזירותו אינו נופל ואינו מתייאש. הוא מתחיל מחדש! וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא! בראש מורם!

נישא ראש ונביט אל עבר התורה הק' בהצהרה – כל זמן שאני חי, ער ופועל, לא דומם ולא עייף, אנסה ואצליח!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

סיפור על אין יאוש! מאת דרשו- לחצו כאן!

 

קושי מחשל

במסגרת עבודתי הכרתי מחנך, שעלה והצטיין בכל הפרמטרים הדרושים. תלמידיו כרוכים אחריו בעבותות אהבה. מכיל כל אחד ואחד ובכל מצב. שיעוריו בהירים ומושקעים. שלוה בארמונו. דורש טוב ודובר שלום. 'איש חינוך'.

קיימנו מספר שיחות אישיות. ראיתי אישיות איתנה, בעל חשיבה מקורית וממוקדת. אך, 'בין ריסי עיניו' חשתי משהו מתחת לפני השטח. השיחות התמשכו והלבבות התקרבו. הוא סיפר על ילדות עשוקה ופגומה. בן יחיד הוא להורים שהתגרשו תוך מצה ומריבה. המשפחה הענפה חיה בְּשִׂטְנָה אלה לאלה. כשבא לבקר אצל אביו ומשפחתו החדשה חש ניכור, כי הרי גדל 'אצלה'… גם בבית אמו הרגיש שונה וחריג, והיה שומע שמזהים בו 'פגמי אביו האמיתי'. בחיידר היה לעתים דחוי. בהיותו בעל ערכים ביקש לרצות 'כל הצדדים' אך מצא עצמו מרגיז את כולם…

כיום הוא מודע שהקושי שעבר, הוא הוא שבנה והעצים אותו. כפלדה שיוצקה בכור. הוא אינו מתמסכן, כי צמיחתו הוּזְנָה וְדֻשְּׁנָה בדמעות שהמזבח הוריד על פירוד הוריו (עפ"י גיטין צ). ולמה מזבח ולא מנורה ושלחן? כי בגירושין הילדים הם הקרבנות! אך קרבן זה התעלה לריח ניחוח, לא נתן לרוחות הרעות לנצח את עשן המערכה, הוא ניצח במערכה!

נתבונן בעומק ענין גלות וגאולת מצרים עפ"י הנאמר בספרים הק'. נלמד כי מהות הגלות היא תשתית לגאולה, וכגודל הצער והכאב כך זוכים בסוף ל'רכוש גדול'. משל למה הדבר דומה? במעמקי ים ישנם בעלי חיים רכרוכיים החיים בתוך צדפות. אך אבוי! גרגר חל חדר לַצְּדָפָה. מציק ומטריד. הרכיכה מפרישה חומר לעטוף את גרגר החול, שלא יגרד ויפריע. היא 'מתגברת' שוב ושוב ועוטפת את גרגר החול, ובכך נוצרת פנינה יפהפייה, בשלל צבעים, צורות וגדלים! לולא ה'מיטרד' והקושי המעיק לא היה מתפתח המטמון הגלום בצדפה! הקשיים בחיינו מחשלים, המאבק מְחַסֵּן!

שירת הגאולה

אבותינו עומדים על שפת הים ושרים שירה. זכו לדרגה גבוהה של נבואה. לא על הגאולה בלבד מודים ומהללים, אלא אף על הגלות שרים, כי בגינה זוכים כעת לגאולת הנפש והגוף. רבינו הרמב"ן מביא ממכילתא עה"פ זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹ-הֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ, כי שם אֵ-ל מורה על מידת הרחמים, ואילו שם אלוקים הוא ממידת הדין. בני ישראל מודים ומשבחים את שני 'השמות', הן למידת הרחמים והן למידת הדין, כי לולא הדין לא היו לרחמים!

בין רכסי הר החרמון, בגבול הצפוני של ארץ ישראל ניצב 'הר אמנה'. במדרש נאמר בפרשתנו (פכ"ג) שהר אמנה הוא מעבר לגבול, ב'חוץ לארץ'. 'אמר רבי אלעזר ברבי יוסי, כשיגיעו הגליות לשם (בשוב ה' את שבות ציון בבי"א) יהיו אומרים שירה, שנא' תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה' (שיה"ש ד ח). ויש לתמוה, מדוע נעצור מֵעֵבֶר לגבול לשורר שירה? לכאורה עדיף להתקדם, להיכנס לתוככי ארץ ישראל, וכאן לשורר בקדושה מרוממת! ושמעתי מפי האדמו"ר מבאבוב שליט"א ביאור נפלא. כאשר נזכה לשוב מהגלות וניכנס לארץ, נתעלה באורות הגאולה. לכן נעצור דווקא מחוץ לארץ ישראל, ברגעים אחרונים שעוד נהיה 'בגולה', ונשורר ונהלל שם על הגלות! על הניסיונות שבהם הצלחנו לעמוד! נודה על הקשיים, שחיזקו ואימצו אותנו! כאשר אדם זוכה, הוא מבין שצרותיו העמידו אותו, והוא שר עליהם שירה לה'.

אשריך שראיתני!

רבי פנחס בן יאיר נכנס למרחץ הטברייני עם חתנו רבי שמעון בר יוחאי ורואה סדקים נוראים בגבו, משהייה ממושכת בחול, בשנותיו במערה. הוא מזדעק 'אוי לי שראיתיך בכך!'. משיבו חתנו 'אשריך שראיתני בכך! שאלמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך!'. גדולתי בתורה וקדושה באה רק מתוך ההתמודדות והכאב! (שבת לג)

קשה להרגיע תלמיד השרוי 'ביום חשוך ומעונן' ולהסביר שדווקא העננים הכהים נושאים גשמי ברכה. ילד מתקשה להבין שהאור הגדול ביותר בוקע מתוך שיא הקושי והחשכה. ננסה להבין ולעודד. נמתין אף אנו, בסבלנות ובהכלה, לצאתו מאפילה לאורה ולגאולתו הפרטית. אז נראה בס"ד שהסבלנות היתה כדאית. אבותינו שררו 'כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ' (תהליך מב ח), 'משבר' אינו הורס ומקלקל, אלא מצמיח, כיולדת היושבת על משבר, ומביאה אור חדש לעולם.

בהצלחה בעבודת הקודש!

 יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

מקבץ סיפורים על קשיים שמחשלים- לחצו כאן לאתר 'דרשו'

 

כבד את ה'

בפרשתנו מכריז הקב"ה: רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר… וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת… הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן… וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ.

חז"ל הרבו לדרוש על סגולותיו של בצלאל, וכן על זכות אבותיו, בהיותו נצר למרים הנביאה, נכד חור, בנה. תשב"ר מתרגשים לשמוע שבצלאל היה באותה עת בן שלש עשרה שנה בלבד (סנהדרין סט:)! והנה, הג"ר משה פינשטיין האיר נקודה חשובה ומעשית. רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל, מה ראו והיכן קרא לו? אלא, אדם שנולד עם כשרון כלשהו, אופי מסוים, הם מתנות שמים המהווים 'קריאה' להתייצב ולכבד בהם את שם ה'. ראו כי מן השמים הוענקו איכויות רבות לבצלאל, הקב"ה מלאהו ביכולות אומנותיות נדירות. הללו הן 'צו גיוס'. קריאה להתייצב!

יש ואדם מתגלה כבעל יכולת ציור. אחר כיודע נגן. לפלוני כשרון ארגון ולאלמוני חוש טכני. אלה הם מתנות שמים שניתנו מאת ה'. חובת האדם להכיר טובה לה' הטוב והמטיב, וינצל כישוריו להאדרת שמו יתברך. שלמה המלך מכריז (משלי ג ט) כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ, ורש"י מביא מחז"ל "מֵהוֹנֶךָ – מכל מה שחננך, אפי' מקול ערב" (מהונך – מגרונך).

גרעין של כישרון

חשוב להורים ולמורים לסייע ולעודד ילדיהם בגילוי ופיתוח הכישרונות בהם זכו מאת ה'. בפיתוח הכישרון זוכה הילד לחיזוק בעולמו הרגשי, והדימוי העצמי שלו נוסק בס"ד. רבים שולחים את בנותיהם הצעירות לחוגים רבים ומגוונים – במטרה שתתנסינה בתחומי אומנות שונים, ובכך לחשוף מהו הכישרון הגלום בקרבן. אולי תתחבר לחלילית ולנגינה? אולי תתגלה כמוכשרת בתפירה או עיצוב מיני מאפה? אצל הבנים, יש החוששים כי העיסוק באומנויות ובעיסוקים נוספים, יסיח הילד דעתו חלילה מעבודת ה' ולימוד התורה. אדרבא! גרעין הכישרון קיים, הקב"ה שתלו בקרבו. יש לגדלו לכבוד שמים. על הפסוק (פר' ויקהל) וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה דרשו חז"ל (מ"ר פר' מח) 'בְּהֵמָה כתיב שנתנה חכמה באדם ובבהמה'. רבינו רבי בונם מפשסיחא דרש כי הקב"ה מסייע לקדש ולרומם אף את החלק 'הבהמי' שבאדם. הללו ישמשו את הלימוד, בהם יגביר הבנתו וחשקתו.

הכבוד והליבוב לחי העולמים

אסור להתעלם מקריאת הקב"ה, שחננו בכישרונות ובהם קורא לנו להתייצב ולכבדו בהם! בהפטרת השבוע נקרא על אליהו בהר הכרמל. בשנות מלוך אחאב הרשע עורר אליהו לב בנ"י לאביהם שבשמים, במעמד נאדר בקודש. בנביא (מ"א כא) מסופר כי אחאב חמד את כרם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, שְׁכֵנוֹ. נבות סרב לוותר על נחלת אבותיו. אחאב ואיזבל הביאו בדרכים נלוזות להריגתו, וכך זכה בכרם. במדרש חז"ל מצאנו דבר נורא! בן אחותו של רבי אלעזר הקפר, חייא, היה בעל קול נאה. אמר לו דודו 'עמוד וכבד את ה' ממה שחננך! נָבוֹת היה בעל קול ערב, ובעלייתו לרגל ירושלימה היו רבים מתקבצים לשמוע שירתו. שנה אחת לא עלה. חסרה לו בשנה זו הבטחת הקב"ה (בפרשתנו) וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה"א שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה, ואחאב הרשע חמד את כרמו (ילקוט שמעוני שם)! אתה יודע לשיר או לנגן? לכתוב, לסגנן ולנסח? לקשט או לצייר? לתקן או לבנות? תן כבוד לה'! הוא קורא לך!

לכבודי בראתיו

את המשכן בנו רבים. כל אחד נתן חלקו. מחנך בר-דעת מקרב תלמידיו ללימודים ע"י מיצוי כישוריהם! לכל תלמיד, אף למתקשה, יש 'ידית אחיזה', בה ניתן להרימו. המלמד המומחה מזהה אותה ובאמצעותה ממנף את  התלמיד! מנהל פיקח מצליח לשתף את ההורים, להביאם לבטא כישוריהם למען בית הספר! הורים משתוקקים להטות שכם למען כיתת בנם! יש אמהות מוכשרות בקישוטי קיר, בעיצוב גרפי, בעריכת ובאפייה וכדו'. מגייסים אבות מוכשרים במגוון דברים לתועלת המוסד! 'המשכן' הוא של כולנו! נצא ב'קריאה של חיבה' לתועלת הכלל!

תנו לילדים להתנסות ובכך להתפתח. לדוגמא, ינסו לחבר ספר חידושים (ואפילו להתחיל ב'תולדות המחבר'…). תווכו להם מלאכות יד, ציור, יצירה ועוד 'נובלות החכמה', כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו! (ישעיה מג)

 בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

עבדו את ה' – בשמחה!

מידת ה'שמחה' נעלה מאוד, אך זיופים רבים לה. כמו יהלום יקר שקשה להשיגו, ויש להיזהר מחיקויים זולים, כך גם השמחה. הנהגות רבות ואף מוזרות ומסוכנות מוצגות כשמחה. וכמו יהלום אמתי שהוא מן החומרים החזקים בטבע, כך לשמחה חוזק ועוצמה. הזוכה לשמחה נעשה חסון ואיתן, זריז ואופטימי. לא כן החיקויים הזולים…

בפסוקי פרשתנו מתוארים 'שבעת ימי המילואים', בהם מתמנים את אהרן ובניו, ומקדשים את המשכן בהקמתו ובהקרבת קרבנות. בספה"ק אי' רעיון נפלא: הקב"ה מְצַוֶּה את משה קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו… וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת… שְׁנֵי הָאֵילִים… סַל הַמַּצּוֹת. וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ. משה מתחיל, קורא לאהרן ולבניו, עוסק בסידור הבגדים, שמן המשחה ובעלי החיים. והנה, בני ישראל מרגישים ניצני עשייה, מזהים פעילות קדושה הממששת ובאה, מיד וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד – נקהלו מעצמם! משה טרם הספיק להעביר כרוז במחנה והם כבר הזדרזו להתאסף! על כך – וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'. הזריזות לדבר ה'! ההשתוקקות! ההשתייכות! אלה הם סממני השמחה הפנימית והאמתית.

בעלי הדרוש האריכו לבאר מדוע פנתה אסתר והתחננה למלך תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי, רק במשתה השני. הרי כבר במשתה הראשון אומר לה המלך מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ, וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ… מדוע הזמינה למשתה נוסף מחר? אמר רבינו האמרי אמת, כי על המשתה הראשון נאמר וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב. ראתה אסתר שמחתו וידעה שאדם שמח הוא בלתי מנוצח! אך למחרת, אחרי שכבר נִדְחַף אֶל-בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ, ניתן להפילו!

אין שמחה אלא תורה

חשוב לנו כהורים ומחנכים לטפח בקרב ילדינו שמחה בעבודת הקודש. ב"ה לומדים המון, עומדים בכור המבחן, המוסדות מתרחבים ועולם התורה מתפתח. האם הם 'מצליחים' בלימודים? מהי בעצם הצלחה? לא כמות התשובות ואיכות הכתיבה, אלא השמחה שבאה עם התורה! שמחה בהתקרבות להשי"ת. שמחה זו משמשת תריס בפני הפורענות, מגן וצינה מול יצה"ר. לא לחץ והישגיות אלא שמחה ותחושת מרגוע. שמחה שממריצה ומעצימה!

הבדל מעניין בין מרדכי היהודי לבין המן הרשע הוא בדרך הביצוע. המן מוציא פקודות שאחרים יבצעו בעבורו. וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ… וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן… וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים… ומה עשה המן עצמו כשכולם טורחים סביבו? וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת… ואילו מרדכי הצדיק – הוא פועל! הוא עושה! וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ, וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים… הזריזות והחריצות לדבר מצוה הם הבעה לשמחה פנימית. גם בפרשתנו, כאשר וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אמרו חז"ל 'זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה'. כשיש שמחה – יש זמן לכל ויש מקום לכולם! השמחה מרוממת, מעל מגבלות הטבע. מספיקים – בכמות ובאיכות.

נשוחח ונלמד את הילדים על מידת השמחה. למצוא נקודות אור, לחוש סיפוק ומשמעות, ולחשוב באופן חיובי. ילד שמח הוא בריא בנפשו ופתוח לדבר על רגשותיו. שמחה היא 'אור חוזר', ילד מושפע מהבוגרים הדומיננטיים בחייו. הוא רואה ולומד מאתנו אמונה ובטחון, אורך רוח, עין טובה, ויתור וענוה. כל אלה הם מרכיבי יסוד ב'שמחה'.

בשבת 'מוצאי פורים' ימלאו 23 שנים להסתלקות רבינו הפני מנחם. 'הוא היה אומר' – שאי' (תיקו"ז כב) כי 'בשמחה' אותיות 'מחשבה'. שמחה אמתית באה מהתבוננות ומחשבה, לעומת שמחה ריקה שנובעת מפיזור הנפש וריחוק ממחשבה. שמחה אינה תוצאה של הישגים והצלחות בלבד, אלא שמחים על עצם הזכות לבקש ולעמול, ללא קשר לתוצאה. דרש הרבי ר' בונם מפשיסחא – יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ה', הביקוש הרוחני משמח בעצמו, עוד בטרם המציאה.

אחרי פורים יש לסייע לילדים הרכים 'להוריד את המסכות' ולחשוף מהי שמחה פנימית. נסביר כי 'מצוה גוררת מצוה', והיות ו'מצוה גדולה להיות בשמחה' – על כן השמחה האמתית ניכרת בגרורותיה, מה בא אחריה…

 בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

 

פרצופיהם שונים

מטבע הבריאה שונים אנו זה מזה. שונים בחיצוניות ובפנימיות. שונים בתרבות והנהגה ושונים ביכולת וכשרון. על כך אמרו חז"ל (ברכות נח ע"ב) 'כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות'. אך מה 'מחדשים' רבותינו, הרי זה ברור, גלוי וידוע? אלא, כפי שאינך דורש מחברך, תלמידך, או קרוב משפחתך, להידמות אליך במראהו החיצוני, כתנאי לחיות אתו באהבה ואחוה, שהרי לא ניתן לשנות מראה פנים, כך, אל תחשוב לְהַשְׁווֹת אותו אליך בדעה ובמחשבה. לימדונו חכמינו, לכל אחד 'פרצוף' אישי וייחודי ועליך 'להסתדר' אתו, כך גם עם דעותיו ואישיותו, תסתדר איתם!

אך ההסתכלות הנפוצה היא ש'הדעה שלי מצוינת, ועלי ללמוד 'לסבול' דעתו של האחר, שהרי אני בן תרבות, אני צודק, החוג שלי, המפלגה שלי, האסכולה שלי… ובתור יהודי כשר אקיים אמנם מצוות 'ואהבת לרעך – כמוך', וברור שאני אוהב את עצמי… אשתדל 'לקבל' את הזולת עם מגרעותיו ודעותיו המוזרות…'. על כן בא ביאורו היקר של הג"ר שלמה איגר, כפי שהנך חי עם המציאות שיש סביבך פרצופים רבים ושונים, ואין לך קושי עם זה, ואדרבה, יש בזה ביטוי לגדלות ה' בבריאתו ה'אישית' (עי' סנהדרין לז.) כך מלמדים חז"ל שאין לחוש קושי מול ריבוי הדעות, ואף אלה שאינם 'דומים לדעות שלי'. דעות רבות ומגוונות משלימות אלו את אלו, ובונות חברה תקינה.

סגולת אבני החושן

החושן הוא המרהיב בין בגדי הכהונה שנאמרו בפרשתנו 'לכבוד ולתפארת', לקשט לב כהן הגדול. בחושן משובצות 12 אבנים חן. כל אבן הנתונה במשבצת זהב משתלבת ביופי. היופי הוא הגיוון. שילוב 12 אבנים שונות יפה יותר מ12 אבנים ממין אחד. כתב הג"ר שלמה אפרים מלונטשיץ (כלי יקר בפרשתנו) בשם 'העקידה' (הג"ר יצחק עראמה, מחכמי ספרד בדור ה'גירוש') 'אבנים אלו היו קצתם יקרים וקצתם בזול'. אך הרי אין עניות במקום עשירות? וכי חסרות עוד אבנים יקרות? ברם, דווקא השילוב ה'זול' מבליט את הוד ה'יקר', ומגדיל הדרם. לא רק ה'זול' מרוויח משיבוצו בין ה'יקרים', כי גם ה'יקר' מרוויח ומתהדר מהמכלול! וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב – לכפר על עיוות הדין (זבחים פח:)

נחשוב על עיוות הדין המצוי ב'שיבוץ וקבלת תלמידים'. קבלת השונה. תלמיד עם לקות למידה. בן למשפחה מוחלשת. תלמיד הנעזר בתרופה. עולה חדש. ילד שהתקשה במסגרת אחרת. בעל נכות פיזית. תלמיד מוגבל שנעזר בסייע צמוד. אך ככל שאני מאמין באיכות המוסד שלי אפתח שערי לקבל גם מספר תלמידים שטרם בקע אורם. היות והמורים יהלומים, התלמידים והוריהם הם אבני-חן משובחות, נצליח לקלוט בקרבנו אף אבנים פחותות. אנחנו נעלה אותו ולא הוא ינמיך אותנו, ככל אנחנו 'יקרים', כך נבהיק אורו ונעורר זוהרו.

קליטת השונה היא אות כבוד למוסד! פתיחת שערים מהווה 'תו איכות'. כשאנחנו מסוגלים להתמודד ולהטיב אתו, הוא ישלים את איכותנו! נעטרהו במשבצות זהב, נעריף עליו יוקרה וכבוד, עד שיממש זיוו והדרו הטמונים והגלומים בקרבו. מוסד שקולט 'מצוינים' בלבד, חושף חולשה וחוסר יציבות מוסדית. מוסד מוגבל. נטול יכולת 'חינוכית אמיתית'.

דעותיהם שונות זה לכתחילה

עם ישראל מאגד מארג של י"ב שבטים. לכל שבט ייחודיות, מנהג ומסורה. כך היה מעת יציאתנו ממצרים וכך יישאר. ריבוי העדות ומגוון המסורות מייחדת את היהדות ומרבה כבוד שמים. 'כך דעותיהן שונות' איננה חידלון, אלא 'לכתחילה'! חז"ל מונים ומפרטים בין נסי קריעת ים סוף, את הנס שלכל שבט נבקע שביל נפרד. כל אחד עם דגלו והנהגתו. הקירות שבין השבטים שקופים היו, ממים צלולים וזכים. רבינו ה'פני מנחם' דרש בנותן טעם, שברגעי המעבר ביבשה בתוך הים לא ידמו בני השבט  כי "רק אנו עוברים, רק אנחנו ניצולים, כי רק אנו חשובים". ראו מיד עוד שבטים. גם הם עוברים את הים, כי גם הם חלק מעם סגולה. כולנו משתבצים לפאר כתרו של מלך.

להלכה נפסק שכל אבני מילואים, כמו כל בגדי הכהונה, 'מעכבין זה את זה'. היינו, שאם חסר אבן, אפילו ה'זול', אין הכהן לובש את החושן ומשרת. תמורת אבן אחת ביקשו חכמי ישראל לשלם לדמא בן נתינא הון עתק. לנשמה של יהודי אין כלל מחיר… שלל האבנים כולם וקדושת הנשמות כולן יוצרים קשת של אורה ושמחה לפני השי"ת.

חינוך בפרשה | פסח

חינוך באהבה

אבא ניחן ביכולת טבעית, מתנת ה', לחבר בינו בין כל בניו. לא צריך קורס לעמוד בכך. אין כאן רב ותלמידים. אין התלמיד סומך על רבו כפי שבן סומך על אביו. הקשר הוא פנימי עמוק, ולא ניתן להגדירו במילים – כי מילים מסמלות דבר חיצוני. ביכולתו של אב להשיב 'בו זמנית' לשאלות כל ד' בניו, מבלי שאחד יגרע מחלקו של האחר. יש לגלות את ה'כוחות' השונים סביב לשולחננו, ואף הכוחות החבויים בלב.

 

הדרכת הורים

'הכיתה ההטרוגנית' היא אחת האתגרים הבולטים בהם מתמודד מחנך ומלמד. כיתה זו, אינה 'אחידה' בהרכבה, אלא מכילה מגוון תלמידים השונים מאוד אלה מאלה. קשה לקבוע תכנית לימודים, בגין הבדלי הרמות, וקשה לייצב בה סגנון חינוכי וכללי כיתה. אמנם, 'מלמד פשוט' (כינוי מכובד למלמד ירוד) נכנס בשלום ויוצא בשלום, מתוך שבכלל אינו מבחין בשוני ולא מתייחס לפערים. הוא עושה את שלו, ודי לו בזה. יש קורסים מיוחדים ללמוד איך להוביל כיתות עם פערים קיצונים. אומנות יתירה נדרשת להכנת שיעור שיגשר בין כולם, ולחנך בגישה אישית, בבחי' כלל – ופרט – וכלל…

והנה, בליל התקדש חג, זוכים למצוה דאורייתא של 'והגדת לבנך', לספר ביציאת מצרים, ולהנחיל יסודות האמונה לבנינו. התורה מלמדת כי מחובתו להקיף את כל הבנים, 'כנגד ארבעה בנים דיברה תורה'. חובה ללמד את 'החכם' ברמה שלו, לעומת 'הרשע' בסגנון שלו. יש לרדת לרמת 'התם', ולעורר אף את הבן שבשוליים, 'שאינו יודע לשאול'. האם כל אב ואב בישראל עבר השתלמות וקורס לדעת ללמד את כל הבנים 'בבת אחת'? לאן יכוון? למי יפנה? הרי אין 'הגדה של פסח' מיוחדת לאבות, בה ארבעה 'קונטרסים' נפרדים, מותאמים לכל בן ובן – בשפתו, סגנונו ורמתו. איך נדרש כל איש ישראל לקיים 'והגדת לבנך' בעת שמחויב לכלול את כל ד' הבנים כאחד? חכמה זו מאין תימצא?

 

אבא שלי

אלא, אבא ניחן ביכולת טבעית, מתנת ה', לחבר בינו בין כל בניו. לא צריך קורס לעמוד בכך. אין כאן רב ותלמידים. הוא אבא והם בניו. כשאר משה רבינו מתרעם על האספסוף המתאוננים (בפר' בהעלותך), אומר להקב"ה 'הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ?' וכי אני אבא שלהם? אילו הייתי אביהם כן הייתי מסתדר! כתב רבינו עובדיה ספורנו "הנה, האב יוכל להנהיג את בניו אע"פ שהם חלוקי הדעות, וזה כי כולם חושבים אותו לאוהב…". לאב יש סגולה מיוחדת, אהבה, להצליח 'להסתדר עם כולם יחד'. צריך חכמה וסייעתא דשמיא לא לקלקל מתנת שמים זו!

אין התלמיד סומך על רבו כפי שבן סומך על אביו. הקשר הוא פנימי עמוק, ולא ניתן להגדירו במילים – כי מילים מסמלות דבר חיצוני. ביכולתו של אב להשיב 'בו זמנית' לשאלות כל ד' בניו, מבלי שאחד יגרע מחלקו של האחר.

כתבו הקדמונים כי 'ארבעת הבנים' אינם דווקא בארבעה גופים שונים, אלא גם ארבעה כוחות המצויים בתוככי אדם אחד. יש אדם ש'בעיקרו' הוא חכם, שומר תורה ומצוות ועומד בקריטריון 'יהודי טוב', אך בנפשו מפעפע חלק ה'רשע' הַמַּכְשִׁילוֹ ומתעהו. למרות ידיעותיו ולמדנותו – בתחומים שונים הוא אף 'תם' חסר עיון עמוק. ועדיין ישנם 'אזורים רוחניים' שאותם הוא בכלל לא מכיר ובהם הוא 'אינו יודע לשאול'… ליל הסדר הוא לילה סגולי בו זוכים ל'והגדת לבנך', אדם מעורר את עצמו 'לטפל' בכל הבנים המתרוצצים בקרבו ובנפשו, כל אחד בדרכו. צא ולמד!

ארבע בנים

הג"ר אהרן ליב שטינמן נשאל 'לאיזו רמה יקבע מלמד את שיעוריו? הרי בכיתה יש מצוינים, בינונים, וחלשים?'. השיב 'המלמד ידבר לכולם בבת אחת!'. השואל הזדעק 'הכיצד?', ושמע ברורות 'הכל תלוי ב'הכנה' של המלמד…'. מלמד מוכן מתחבר לכולם בו זמנית! כך, עלינו להכין את עצמנו, בעיון ומחשבה, לקראת החג, ולקראת כל הבנים!

יש לגלות את ה'כוחות' השונים סביב לשולחננו, ואף הכוחות החבויים בלב. לא ניתן להשיב ל'ארבעת הבנים' בלי לזהותם. 'בעל ההגדה' מלמד כיצד לעשות זאת: 'חכם מהו אומר… רשע מהו אומר…' שְׁמַע אותם, הֱיֵה קשוב לדיבורם, שים לב לדקויות המבצבצות במילותיהם. לא שמיעה שיפוטית אלא האזנה מאבחנת. זו תחילת ה'טיפול'. הבן הרביעי שותק כי 'אינו יודע לשאול'. אתו נסתדר. הכי קשה הוא הבן 'שאינו רוצה לשאול'. תאזין לשתיקתו…

ארגון וניקיון הבית, מסמל ארגון ורענון הבית הרוחני, המשכן לשכינה. אב מסתדר עם בניו השונים – מתוך האהבה השוררת ביניהם, כנ"ל. נרענן אהבה זו, נעוררו ואולי נחדשו. גם אבינו שבשמים 'מסתדר' עם בניו, אף השונים והמשונים, מתוך אהבתו הגדולה. זכור אהבת קדומים, כי חולת אהבה אני, ועל כל פשעינו תכסה אהבה.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

 

ללמד איך ללמוד

שגור בפי כל, שילד בת"ת ונער בישיבה קטנה טרם 'לומד'. בתקופה זו הוא עדיין 'לומד איך ללמוד'. האם קביעה זו מיושמת בפועל? האם אכן המלמדים והרמי"ם בימינו מלמדים איך ללמוד, או שמעבירים חומרי למידה ומצפים שהתלמיד ידע לקלוט ולזכור, וכך יעמוד בכור המבחן? 'ללמוד איך ללמוד' דורש לסייע לתלמיד להבין קושיית הגמרא, ולא רק למנות שלש שיטות או ארבעה יישובים. האם המלמד הסביר למה הגמ' מוסיפה 'ואי-בעית-אימא'? כוונת רש"י ב'כלומר'. האם הר"מ מנחיל מיומנויות להתבוננות ובקרה, לפני שמתהדר ב'דיבור הישיבתי'?

התחרות והלחץ 'להתקדם מהר יותר' אינם חדשים. כבר כתב הג"ר אליעזר פאפו (פלא יועץ ערך מלמדי תינוקות) 'יהיו עולים בסדר הלימוד בהדרגה, שהעולה בלא הדרגה נפול יפול והיא לא תצלח… ולא יטו אוזן אל האבות אשר לא דעת ותבונה בהמה, ורוצים שבניהם יעלו תיכף מעלה מעלה, וילמדו גמרא, כי הבנין בלתי יסוד ישאהו הרוח…'. בפועל רואים כי ילדים צעירים נדרשים לדקלם סוגיות, כ'בנין ללא יסוד'. היינו, הם נדרשים 'ללמוד', בטרם 'למדו ללמוד'. רוצים שישמיע שיטות אביי ורבא, רש"י ותוס', רא"ש ופני יהושע. ידע מחוסר הבנה. עורכים רשימות של שיטות ומסקנות, תוך דילוג על דרכי חשיבה, הבנה, יישום, ניתוח, ויתר חלקי העיבוד השכלי. למה הדבר דומה? איש בער לא ידע וכסיל לא יבין מדוע האופה לחם נזקק לתהליך ממושך של לישה והתפחה. יטען, ערבב חומרי הבצק ודי! למה ללוש וללוש? וכי שעת ההתפחה איננה בזבוז זמן? הבה נערוך לחמניות במהירות! ללא שהייה!…

ללמוד וללמד

עיבוד חומרי הלמידה נמשל לתפיחת הבצק. לא למידה מהירה ודי. טוב מעט – בכוונה! הטעם בלימוד בא מתוך עיבוד החומר. הילד מתנסה בלמידה. חושב, מסכם, מעיין, דן, טוען, מבחין, מתמודד, מגלה, אפילו מתקשה, ובכך – מגיע לאהבת התורה! אי' בשו"ת חוות יאיר (סי' קכ"ד) 'הרגל בנך לדקדק בגפ"ת הדק היטב היטב הדק, בחסר יתור וחליף במקומו וממקום אחר, וזהו חריפות של אמת שהורגלו והרגילו הקדמונים בעלי ש"ס ובעלי פי' הש"ס…'.

ילד צעיר נבחן, ומקבל 'ציון' בגמרא. זה ראוי? בעצם צריך לתת ציון למלמד, האם הצליח במשימתו, ללמד דרכי הלימוד, להאהיב הלימוד ולהעניק הרגלי למידה. בגיל ילדות ונערות לא התלמיד עומד במבחן כי אם רבו! האפשר לקבוע כי 'הילד לא טוב בגמרא'? הוא עדיין בשלבי 'לומד איך ללמוד'! הוא בַּהֲרָצָה, וטרם נבדק על  התוצאה!

ותן בליבנו בינה

רבינו החתם סופר מאיר עינינו בהגדרת 'ללמוד איך לומדים'. הוא מדייק ודורש בפסוקי פרשתנו, כי נאמר פעמיים שבצלאל, אהליאב, ויתר חכמי הלב עשו את מלאכת הקודש. כי בתחילה לא היו מנוסים ובקיאים, לכן לא התחילו מיד בביצוע בפועל. ראשית בנה בצלאל מודל מוקטן של המשכן. ארגו יריעות קטנות. כלי משכן זעירים. כך למדו והתנסו. כאשר משה רבינו ראה – ב'מהדורה ניסיונית' – כי עבודתם טובה,  המשיכו למלאכה ממש. בגדול. למרות שהם זכו מאת ה' לחכמה יתירה, נזקקו להתנסות, הֲרָצָה ולמידה. ילד ונער הם בתקופת ההבשלה, הדגירה והתפיחה. כאשר פעוט מתחיל ללכת אין מקפידים אם נופל. זה חלק מהתהליך. כך עם תלמיד. כעת הוא לומד ללמוד, ולעת עתה רק המלמד נדרש להישגים. לא הישגי תלמידיו אלא הישגיו שלו. ההישג המצופה ממנו – שהילדים יאהבו את הנלמד! אהבה תבוא מתוך חיבור לחומר. מתוך שעשועי תורה. מתוך הבנה איכותית ושמחה על ידיעה מושלמת. 'ריבוי הלעיסה' מפיק את הטעם שבחומר הנלמד. ממילא זוכרים ומתמלאים סיפוק ואהבה.

אין לומדים 'עמוד גמרא' בשביל 'לסיים' עמוד זה, אלא בשביל 'ללמוד' עמוד זה. לא הספק – אלא סיפוק. תנו לתלמיד לסכם במילים שלו 'קושיה ותירוץ'. לבטא ולהקריא. לפני שעוברים לתירוץ – עִמְדוּ שוב ושוב על הבנת הקושיה. כך יבינו אח"כ מה מתורץ, ויהנו. ככל שמלטשים יהלום כך נותן אורו. ככל שמלטשים גמרא כך נותן טעמה. ככל שמלטשים ילד כך ממצא כשרונו. ככל שמלטשים מלמד כך מפתח יכולותיו. הבה נחזיר למלמדים ולמורים את משימתם המקורית – ללמד איך ללמוד. בהדרגה, עם תכנית עבודה ברורה, ובסייעתא דשמיא!

בהצלחה בעבודת הקודש!

 יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

א' ב' של לימוד גמרא- לחצו כאן לקריאת המאמר

מעשה ביהודי קדוש

אוצרות דעת ומשכיות בינה נמסרו מדור לדור ע"י אנקדוטות ומעשי הצדיקים הצריכים לימוד. מסופר כי רבינו ה'יהודי הקדוש' מפשיסחא ראה את פני תלמידו הגדול הרבי ר' בונם כי רעות הן, ושאלו בדאגה מה ארע. השיב תלמידו, כי אכן נעצב, וזאת כי מישהו פגע בו והעליבו עד עמקי נפשו. "מיהו זה? ומה עשית לו?" שאל הרבי בדאגה. "לאחר שפגע בי – אחזתי בו ונישקתיו!", והסביר, "ה' אִנָּה לידי ספר הקדוש 'שבט מוסר', עיינתי בו וראיתי את בעל השמועה, רבינו אליהו הכהן מאיזמיר, כאילו עומד לנגדי. הוא הטיח בי מוסר, הוכיח אותי כמה אני רחוק מעבודת ה' אמתית. נעלבתי ונפגעתי מאוד מדבריו. אך הרהרתי וראיתי שהוא אכן צודק בתיאור שפל מדרגתי. קיבלתי על עצמי קבלות טובות. בסוף אחזתי בספר, וב'הכרת הטוב' נישקתיו והחזרתיו לארון עד לפעם הבאה…".

מקבלים ביקורת

בפרשתנו למדנו על נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם, אף בהיותו כהן ותלמיד חכם, אינו פוסק לעצמו. אלא – וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. מכאן למדו חז"ל (משנה נגעים ב ה) 'כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו'. אבות החסידות דרשו כי טבע בני האדם לא לזהות ולהכיר בחסרונות עצמם. עלינו להידרש לאחרים ולהיעזר באבחנתם בכדי לתקן את הנגעים שלנו.

כבר עסקנו בעבר איך מעבירים ביקורת בצורה יעילה ונקייה. את השורות הבאות נקדיש לנושא קבלת הביקורת. הרבי רבי בונם נעלב כי 'ראה את בעל השמועה כאילו עומד כנגדו', הרב 'העליב' אותו. אך אדם רגיל הקורא בספר מוסר אינו נפגע, כי נייר לא מעליב. הפגיעה באה מאדם. חשים מושפלים לעומתו. ואיך מתגברים? רבי בונם זיהה במחבר 'דמות אוהבת', שאינו באה להשתלט או לפגוע בו ממניע אישי. לאור הבנה זו התבונן בדברי המוסר, חשב על הדברים וקיבל על עצמו שינוי. כשהורים ומחנכים מבקרים, נאזין לדבריהם, כי נאמרים מתוך אהבה, למעננו.

רבי בונם לא יכול להשיב ולהתווכח עם רבינו אליהו הכהן – שרק 'כאילו' עומד לנגדו, וטוב שכך. בשעת שמיעת ביקורת חשוב להאזין מבלי להשיב. הווכחנות וההצטדקויות מונעות מהביקורת לפעול ולהצמיח תועלת, הם רק מגבירים את התסכול והפגיעה. היות ובני אדם מבקרים אותנו (ולא רק ספרים) אנו חשים מולם צורך אינסטינקטיבי להגיב ולומר משהו – לכן מומלץ לחזור על נקודת הביקורת – במילים שלנו – בקצרה: "זאת אומרת שעלי להקפיד על עבודה מסודרת יותר". חזרה זו מסייעת למבוקר להירגע,  היא עוזרת בְּאִוְרוּר רגשי תוך הפנמת המסר. כדאי גם לשאול 'שאלת הבהרה' נקודתית, כמו "אמרת שעלי להיות מסודר יותר בעבודה – אתה מתכוון בכל הדברים, או בתחום מסוים?". שאלה כזו מכוונת את השיחה ל'ביקורת בונה'. את תחושת הכלימה ממירים בדיבור חיובי.

אוהב את התוכחות

ככל שנדע כי הביקורת ממנפת ומשרתת אותנו, כך תתקבל ברצון. הרב רבי בונם סיים את דבריו "נישקתיו והחזרתיו לארון עד לפעם הבאה". ולמה תהיה 'פעם הבאה'? כי ידע שהמוסר מביא לו תועלת. רבינו החיד"א כתב כי המהרש"ל שכר לו 'מוכיח' וצוה שיבוא לפניו שעה בכל יום ויוכיחו… וכן נהגו רבים מצדיקי אמת הקדומים.

יש לדעת לסנן את הביקורת המתקבלת, לדעת מה אכן מוצדק ונכון לגבינו. המבקר מדבר לפי ראות עיניו ולפי המצב האישי שלו. עלינו לשקול במאזני שֵׂכֶל מה מתאים ונכון לנו. נפנים כי הרי לעולם לא נוכל לְרַצּוֹת את כולם.

לאחרונה קיבלתי 'מייל' מאדם איכותי, בשירותיו אני נעזר. הוא כתב, באומץ, כי לאור כשלים בעסקיו, ושהינו פועל לעתים בצורה לקויה, שכר יועץ ארגוני להסתייע בו. היועץ מבקש שקהל הלקוחות ישלחו הערות וביקורת על תפקודו. היועץ יעבירם אליו באופן מועיל ועלום שם להבין ולהשכיל. קראתי שוב ושוב את המייל. האיש גיבור! מבקש ביקורת כדי להתייעל! ממ"ח קניני התורה 'אוהב את התוכחות'! המכיר במעלת התוכחה – אוהב אותה!

ככל שקשה לבוגרים לקבל ביקורת, לילדים ונערים הדבר קשה שבעתיים. התוכחה סותרת את שאיפתם לעצמאות. במקום להסביר להם את חשיבות הביקורת, נשקיע בעצמנו, נלמד איך לבקר, מתוך אהבה, כבוד ורגישות.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

 

דרוש וקבל שכר

הקדמונים שואלים מדוע קרויה השבת 'שבת הגדול', הרי שבת היא לשון נקבה, ויש לכנותה 'שבת הגדולה'. אחד ההסברים הוא שזו שבת של 'הגדול', שבת שבה דורש הרב מרא דאתרא בפני הציבור בענייני החג הקרב ובא. אין מאמרינו מופנים לרבני עיר וקברניטי קהילה, על כן אפרוס רעיוני בפני 'גדול שבבית', האב והאם, שגם עליהם מוטלת המשימה לדרוש ולעורר לב ילדיהם 'לפני בא יום ה' הגדול והנורא', ולהכינם לקדושת יום יציאת מצרים.

משפחות צעירות רבות חוששות מעריכת ליל הסדר בעצמם בבית. גם כאשר בלע"ה המשפחה מתברכת ומתרחבת מעדיפים להסב על שלחן הוריהם. אין זה כי אינם יודעים להכין חרוסת או מתקשים בצליית הזרוע. הם חוששים איך 'לנהל' ליל סדר מרומם, באופן שהילדים 'ישתפו פעולה', האם ישבו הקטנים למשך זמן ויקחו חלק פעיל בשלבי ליל הסדר הרבים. הם רגילים לסעודת שבת, בה הילדים מתקוטטים או מתפזרים אט אט לספריהם ומשחקיהם.

שיתוף

קיימות בימינו 'סדנאות הכוונה' להורים, בה מוסרים אנשי מקצוע הדרכות ו'טיפים' לעריכת ליל הסדר כדבעי! היסוד המרכזי בסדנא הוא 'שיתוף'. מכוונים את ההורים לשתף את הילדים בתכנון, בהכנות ובעריכה. הילדים בוחרים את גביעיהם וההגדות בהן יקראו. ההורים מדברים ו'מתייעצים' עם ילדיהם על פרטי 'ליל התקדש חג'. 'מכינים' את הניגונים המשפחתיים. כשותפים פעילים מעוניינים הם בהצלחה! מקפידים כמובן על הוראת חז"ל להכין 'קליות ואגוזים' לגירוי הילדים. ה'מהדרים' משכללים ב'נקודות נושאי פרסים' קטנים, ושוקולדים (פרווה)…

"שבת הגדול". גדול הבית הוא האב. "גדול – מכלל דאיכא קטן". האב הוא 'גדול' רק כאשר סביבו מתקבצים בניו, בלב אחד. אב ואם הם המלך והמלכה, אך 'אין מלך בלא עם'. רבינו ה'תפארת שלמה' ביקר בקראקא המעטירה. רב העיר הג"ר שמעון סופר, בן רבינו החת"ם סופר, בא לקבל פניו. בתוך הדברים העלה הצדיק את מאמר רבא (קידושין מ.) שהתקשה בהבנת הפסוק (ישעיה ג י) אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ, 'וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב?' ורב אידי הסביר לו 'טוב לשמים ולבריות זהו צדיק טוב, טוב לשמים ורע לבריות זהו צדיק שאינו טוב'. והקשה הצדיק, "היתכן ואדם 'רע לבריות' קרוי 'צדיק'? אלא, 'טוב לבריות' זה רב שדואג ומתפלל על אנשי עירו, פרנסתם ובריאותם, נוטל חלק בשמחתם וכואב בצרתם. 'רע לבריות' אין הכוונה שהוא אדם רע ומציק ח"ו,  אלא שאינו ער דיו לרווחתם". הצדיק יישר מבט לרב העיר "כבוד הרב! לא התמנית לתפקיד הרם בכדי להורות בדין 'כף חולבת בקדירה של בשר', הרי לכך יש מורי הוראה ומו"צים. על רב העיר לשאת צאן מרעיתו על לבו, באהבה וחמלה. זהו 'צדיק טוב'.". בשביל שהאב יהיה 'מרא דאתרא' בביתו, ינהג כך, ובני הבית יסורו למשמעתו.

לב אבות ובנים

דרשת 'שבת הגדול' בבית לא נועדה ל'הלכות' בלבד, אלא בעיקר להתגבש יחד בהכנת הנפש. השבת מציינת כי ביום זה קיימו אבותינו מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם – וכדברי חז"ל "משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה". תיכף לקבלת עומ"ש נאמר לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם. המשפחתיות. המנהגים. כולם יחד. זה תנאי ליציאה מ'מצרים'…

יש חוששים שליל הסדר 'צעיר' 'לא יהיה מוצלח בכל פרטיו ודקדוקיו'. וכי מהו מבחן ה'מוצלחות'? הגשה מפוארת? עמידה בלו"ז? שמירת ניקיון המפות והחולצות? 'משכו ידיכם' מחיצוניות! 'קחו לכם צאן של מצוה', צאן קדשים! העיקר שהילדים יחושו חוויה רוחנית, ההורים יטוו את שושלת הדורות תוך קיום 'והגדת לבנך' בשמחה. כל ילד משתף בהגיגיו, כל ילדה מציגה ציוריה, שירים וסיפורים, העברת המסורה, המורשה והמנהג, חוויה בלתי נשכחת!

אדרבה! ישנן משפחות צעירות שלכתחילה מתנצלות בפני הוריהם על היעדרותם, כי מבקשים לערוך 'ליל הסדר' דווקא בביתם. הם מעוניינים לקדש את ביתם, לגבש תא משפחתי, לזרוע זרעים רוחניים שילוו את ילדיהם למשך השנה, ולמשך השנים. מתבוננים, מתכוננים, ומכוננים דור המשך. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

משנה מקום

מסופר על נער שנשלח מוורשא ללמוד בישיבת ראדין, בצל רבינו החפץ חיים. כעבור כשנתיים ביקרו אביו בישיבה, והתאכזב על שאין בנו רואה סימן ברכה בלימודיו. נכנס ל'כהן הגדול' לשיח את דאגתו. השיבו החפץ חיים כי הצטער לשמוע על כך, והוא מציע להעבירו לישיבת סלבודקא, יתכן ושם יצליח כי כאן אין התאמה בין הישיבה לאישיותו. פנו לישיבת 'הסבא' הג"ר נתן צבי פינקל, בתקוה כי כאן יתפתח הבן בתורה ויר"ש. בס"ד, בדרכם החינוכית המיוחדת זכו רבני הישיבה להעמידו על רגליו, עד שזכה ונעשה לאחד מפארי ישיבות ליטא. כעבור מספר שנים, לאחר ויצא שמו בעולם הישיבות, הגיע ל'שמחת תורה' לראדין. ישב החפץ חיים, בזקנה מופלגת, וצפה ב'הקפות' כשבמרכז מפזז בחור בעל הקומה מוקף מעריצים. התבטא החפץ חיים בהערכה "אנו עושים חיבורים [אני מחבר ספרים], שם [בסלבודקא] עושים בני אדם…".

קורה ותלמיד אינו מצליח במקום מסוים עקב חוסר התאמה. יתכן והוא רוצה להשתנות אך ההרגלים במקום זה מקשים עליו. יש וישיבה זו אינו מתאימה לאופיו, בהיותה קרובה מדי או רחוקה מדי, נוקשה מדי או רפויה מדי. הרי לכל אחד ואחד דרך משלו, ההצלחה תלויה בו ובאישיותו, יש לחנך נער על פי דרכו, ולא רק בדרכה וסגנונה של הישיבה.

עבד עברי

בפתח פרשתנו – דין עבד עברי, זה המסכן שנכשל בגניבה גדולה, ואף בזבז את מעות הגניבה עד שאין בידו להשיבם. התורה מלמדת במצוה זו כי השאיפה גדולה היא לסייע ביד החוטא והנכשל להשתקם ולייצב אורחותיו. יתכן וגנב זה גדל בקרב אוכלוסיה מוחלשת, בין אנשי תת-תרבות, שם פיתח לו 'דרכי הישרדות' כוחניים ופסולים. הוא ספג אוירת 'כל דאלים גבר' עד שהידרדר לגניבה בזויה. התורה מְצַוָּה למוכרו לעבד. המכירה נעשית בבית-הדין, בכבוד, ולא בשוק העבדים. מהרגע הראשון הוא חש סביבו הנהגות נכבדות, הוא רואה כי רבני ביה"ד מלמדים את קונהו שיש לכבדו במאכל ומשתה, בכר וכסת, באומרם 'הנך קונה אדון לעצמך!'. הגנב לומד לכבד!

כי טוב לו עמך

העבד מַפְנִים, אולי לראשונה בחייו, שאין הגדול 'משתלט' על הקטן ממנו. הוא רואה שאדונו מוגבל, למרות היות 'אדון', ואינו מטיל על עבד עברי עבודות בזויות וחסרות תועלת. במשך 6 שנים חי העבד בכשרות ובישרות. האדון מוסר לו שפחה כנענית, השייכת – היא וילדיה – לאדון. זה חלק מתהליך שיקומי שהעבד לומד לכבד ולהטיב, וטרם נושא באחריות, כך לא יילחץ בעול פרנסה ויפול שוב לפיתויי 'כסף קל' וגניבה. התורה מתייחסת לעבד 'כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ'. טוב לו אצלך, הוא נעשה טוב אצלך! לא לצינוק הושלך כעונש על מעשיו, לא לכלא שורץ חלאות אדם, שם ירד עוד, אלא לטרקלינו של בעה"ב. עד שיאמר וישנה אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי! הריטב"א מעיר (בדברי התוס' קידושין כ"ב) שבמידה והעבד לא רוצה לצאת בתום שש השנים, אין זה מתוך שנהנה שרווחה כלכלית בבית האדון ותנאי המחיה, אלא חייב שתהיה אהבה וחיבה בינו לבין אדונו! האהבה היא המשקמת! החיבה היא הבונה כראוי את נפש האדם!

השבת יברכו את החודש. חודש אדר. אך טרם נערכים לקריאת המגילה ומצוות הפורים, כי בְּפִתְחֵנוּ 'אדר ראשון'. ולמה מעברים את השנה? מפני שטרם ניכרים ניצני האביב, והתבואה לא תבשיל עד לקצירת העומר (עי' סנהדרין יא). 'מעכבים' חודש נוסף וכך 'שומרים את חודש האביב'. על דרך זו, ישנם ילדים שטרם בְּשֵׁלִים לעבור מִגַּן ומכינה לכיתה א', או מת"ת לחיי ישיבה, יש צורך 'לעכבם' שנה נוספת במסגרת מותאמת ובכך לסייע להבשלתם. חז"ל הוסיפו שיש לעבר שנה מפני דרכים משובשות וגשרים מקולקלים שיש לתקנם לקראת העלייה לרגל. גם אנו 'נעבר ונעכב', ניתן זמן 'לתיקון הדרכים' עד שיהיה העקוב למישור, וגשר-קשר אמיץ יִבָּנֶהבין הנער לבין מימוש יכולותיו.

הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ, בצאתו מעמך, תעניק לו את עצמו! הוא נעשה אדם במחיצתך! אכן, קנית אדון לעצמך – אדון העולם מרוצה ממך. עלינו להעריך מוסדות חינוך שעושים מאמץ לשקם ולייצב, לשפר ולעצב, ופותחים שעריהם גם לתלמידים מוחלשים. מפרשת עבד עברי נרכוש כלים בהם נצליח במשימה זו. חז"ל העריכו ביותר מחנכים אלה, באומרם (ב"מ פה.) 'אפילו הקב"ה גוזר גזירה – מבטלה בשבילו שנא' (ירמיהו טו יט) וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל – כְּפִי תִהְיֶה!'

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

בואו חשבון

פרשתנו קרויה פְּקוּדֵי, ע"ש החישובים והחשבונות. עם ישראל תורמים להקמת המשכן בלהט, עושי המלאכה מסורים לביצוע, ומשה מקיים 'רגע חושבים' ועורך חשבון, כמה זהב… כסף… נחושת… כך מתנהלים בעסק מצליח.

מוסד חינוכי פועל 'סביב לשעון' למען התלמידים. שיעורים והספקים, חזרות ומבחנים, מבצעים ונסיעות. מארחים ומתארחים. ימי שיא מיוחדים וימי תפילה. פעילויות חינוכיות. רק סיימו רישום לקליטת כיתה חדשה – ומיד עוסקים ברישום המסיימים למסגרות המשך. זרימה בלתי פוסקת של עשייה ופעילות. ובתוך כל זה חובה לעצור (תוך כדי נסיעה מהירה…) ולערוך חשבון. חשבון נפש מוסדי. על המנהל לעיין היטב, ולגלות אילו הם נקודות החזקה, אותן ימנף ויגביר. היכן נקודת התורפה, וכיצד יטפל בהן. גם מחנכי ומלמדי הכיתות יערכו לעצמם 'ספירת מלאי', הערכת כל תלמיד, בקרת מערכת השיעורים ותכנית הלמידה. ימצאו את 'הרווחים' ויעיינו איך לצמצם 'גירעונות'. פרשת פְּקוּדֵי, פרשת החשבונאות, מזכירה לנו, בשלהי החורף, לערוך לנו חשבון. לא להתגלגל ולהתאמץ בניוטרל…

סטטיסטיקה

הפנמתי תובנה ניהולית מאיש משכיל. בכל חברה גדולה ישנם 'תפקידי מפתח' רבים. לדוגמא, בחברת 'קוקה קולה' יש אחראים על הייצור ועל בקרת האיכות, על שינוע ועל מכירות, על כספים ועל פרסום. כולם חשובים! עובדי התפעול חשובים, ואף מנהלי החשבונות, כמו גם המכונאים, נהגים ועוד. כולם חשובים להתפתחות הכוללת במערכת הענפה! ברם, בין אלפי העובדים יש אדם שתפקידו מכרעת למען הצלחת החברה – והוא הסטטיסטיקאי. הוא עוסק באיסוף, עיבוד וניתוח נתוני השטח. הרי ב'קוקה קולה' מייצרים מגוון מוצרים. שתיה רגילה ושתיה 'דיאט'. עשרות טעמים. בירות ומיצים. בקבוקים גדולים וקטנים, ואף פחיות. המכונאות מייצרות. משווקים ומוכרים. הסטטיסטיקאי לומד וחוקר באיזו עונה בשנה יש ביקוש ל'ספרייט', והיכן רוכשים 'דיאט'. באילו מגזרים נשווק בירה, ומתי בשנה יש צורך במסע פרסום, עם או בלי 'מבצע'. מהם הבדלי הצריכה בין המגזרים השונים בארץ. כאשר מנתחים את המצב ואת הנתונים – עובדים נכון. מתאמצים בעיתוי ובאזור הראוים. כך יהיו מינימום 'החזרות' ועודפים, יפיקו כמויות ייצור מותאמים לצריכה, יצמצמו בבלאי, ובכך רווחי החברה הכלכלית נוסקים…

מקובל להעניק במחצית שנת לימודים 'גליון הערכה' לתלמידים. יש תומכים ויש מתנגדים. המתנגדים חולקים על הדרך ועל הצורה, אך מסכימים שחשוב להעריך את המצב ולחשב נתונים. לא בשביל ה'עבר' כמו למען ה'עתיד'. יש לקיים הערכת מצב לגבי התלמידים, בפרוטרוט, בשיבה רבת משתתפים, בשאיפה להגיע לפתרונות ולא רק לדשדש בבעיות. שלהי החורף הוא גם זמן שמנהל ישמש 'סטטיסטיקאי' ויעריך את תפקוד הצוות. באילו כיתות רואים התקדמות יפה בלימודים – מתוך אקלים נעים ובונה. מהי רמת שביעות רצון ההורים – באיזו כיתות ומאילו חברי צוות. מי ה'עובדים המצטיינים' הראויים להערכה ואולי לקידום. 'ומכלל הן אתה שומע לאו'… על איזה מלמד רבו התלונות… באיזו כיתה יש עזיבה… מי מתנער מהשקעה קולקטיבית… מי מתנהל ברוגזה… חושבים על העתיד…

הסטטיסטיקאי שֶׁבְּךָ

כאשר הסטטיסטיקאי שֶׁבְּךָ חושף פינות רעועות וקצוות הדורשות חיזוק, יש לפתוח את הנושא ולשוחח, לשתף במחשבות ולצפות לשינוי. חשוב לסכם ולערוך מסמך כתוב, ובכך למזער את הטענה 'מעולם לא אמרו לי…', התגוננות שנשמעת באופן קבוע כשאר מקיימים 'בדק בית'. מזמינים הורים ודנים עם מלמדים. עובדים נכון.

במדרש רבה בתחילת פרשתנו נאמר, כי אמנם היה משה רבינו 'מנהל יחיד', אך כאשר ערך חשבונאות היה משתף אחרים עמו. 'אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן… אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה' לא נאמר, אלא 'אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה'. ואמרו חז"ל 'אף על פי שהיה משה גזבר לעצמו, הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם'. מחנך אינו יכול להחליט ולהסיק מסקנת לבדו. עליו לשתף את המנהל ולהתייעץ. המנהל הוא אמנם 'גזבר לעצמו', אך ישתף אף הוא את הממונים עליו כאשר מנתח ובוחן סטטיסטיקות ובוחן פעולות ליעול. אלה פקודי. חייבים לערוך חשבונות, וחייבים לערוך אותם נכון.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

בלבבי משכן אבנה

הקב"ה חפץ להשרות שכינתו בישראל. הוא מבקש שנכין לו מקום ראוי ומקודש. פרשתנו פותחת וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי, כתב הרש"ר הירש שלא נדבה חומרית בלבד מבקש הקב"ה, אלא תרומה מלשון רוממות. לי לשמי. בנתינה ונדבת הלב נתרומם בנפשנו אליו יתב"ש, ונתקדש לקראת וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

בכדי להרגיש קדושה יש להתכונן. בכדי לכנוס 'אוצרות' יש להכין 'כלים'. ובמה נכין את נפשנו לחיי רוח? כתב מוה"ר חיים ויטאל בספרו שערי קדושה (עפ"י דברי הכוזרי) כי בתורה לא נצטוינו על 'מידות טובות', כי "המידות הטובות והרעות הן כיסא ויסוד ושורש של הנפש העליונה השכלית, אשר בה תלויים תרי"ג מצוות התורה, לפיכך אין המידות מכלל תרי"ג מצוות, ואמנם הן הכנות עיקריות אל תרי"ג המצוות בקיומן או בביטולן" (חלק א' שער ב').

להתכונן בבית

עלינו כהורים להכין נפש ילדינו לקראת חיי 'חיידר', בית ספר וישיבה. כדי שתלמיד יחבור ללימוד, ישאף לשקידה, יצמא לְדַעַת ויכמה להתעלות, עליו להרגיש שזו שאיפת הוריו, שִׂיגָם וְשִׂיחָם, הן גשמיות והן ברוחניות. כמו שהורים מציידים בניהם בילקוט, עפרון וכריך, כך עליהם לציידו אף במוטיבציה, הליכות נועם ומידות טובות ומתוקנות.

באוזבקיסטן שבמרכז אסיה, מתאמצים לשקם את איכות האוכלוסייה, וּלְפַתֵּחַ את 'ההון האנושי' (התכונות שבאדם, היקפי הידע ומיומנויות הביצוע), לאחר פירוק 'ברית המועצות' וחורבן שיירי הקומוניזם. בכניסה לכל בתי הספר במדינה מתנוסס שלט הניצב לעיני לכל באי שעריו:

הורים יקרים! אנחנו רוצים להזכיר לכם ש'מילות קסם' כמו שלום, בבקשה, תודה וסליחה – שומעים בפעם הראשונה בבית. רק בבית לומדים הילדים להיות נקיים, להגיע בזמן, להיות נדיבים, להתייחס יפה לחברים, לכבד את המבוגרים ואת המורים. רק בבית הם לומדים להיות עדינים, לא לדבר בפה מלא, ולהשליך את הפסולת לפח האשפה. בבית הם גם לומדים סדר וארגון, לשמור על החפצים שלהם ולא לגעת בחפצים של אחרים. בבית הספר אנחנו מלמדים אותם לשון, מתמטיקה, היסטוריה, גיאוגרפיה, פיזיקה, כימיה ועוד. את החינוך של ההורים, אנחנו יכולים רק לחזק. לא להחליף.

חכמה בגוים תאמין! יש בסיס חינוכי שעליו מעמידים את הלמידה. כדי שצוות ההוראה יצליח במלאכתו, על ההורים לבסס תשתיות. יחד, בשותפות שבה כל צד ממלא את תפקידו, יראו בבניית האדם, מחונך ואף משכיל.

ושכנתי בתוכם

כך דרשו את הציווי התמידי אותו קורא הקב"ה לעברנו 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ – וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם'. אתם תתחילו בעשיית מִקְדָּשׁ, קדשו עצמכם. לקראת מתן תורה שולח הקב"ה את משה רבינו לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם. פירש"י שֶׁיְּכִינָם. גם כאן אומר הקב"ה 'תעשו לי הכנה'. נשקיע בהליכות דֶּרֶךְ אֶרֶץ קָדְמָה לַתּוֹרָה, מידות טובות וישרות, שהם ההכנה לתורה, כנ"ל. הקב"ה הכריז וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, 'בְּתוֹכוֹ לא נאמר אלא בְּתוֹכָם, בתוך כל אחד ואחד'. וכיצד 'בלבבי משכן אבנה'? ע"י ניקיון רוחני, ואף גשמי, דיבור מטוהר, כבוד לה' וכבוד לכל אדם, להיות טובי עין ולב והגונים.

תלמיד מזהה היחס וההערכה שהוריו חשים כלפי מחנכיו. הוא אף שומע כי ממהרים לשוב במוצ"ש לביתם כי 'מחר יש לימודים'. הוא חש אכפתיות של הוריו כלפי מחברותיו ומערכתו. הוא רואה שמחה בעיניהם כשהוא משמיע דבר חכמה. כל אלה, ועוד, מעוררים בו מוטיבציה ללימודים. הוא מזהה את הרצינות שלהם לחינוכו שלו.

וכאשר הורים משתדלים, יבוא 'השותף השלישי' וישלים אף הוא חלקו, ויראו סייעתא דשמיא. בפרשתנו, הקב"ה מלמד את משה מעשה המנורה. מתאר צורתה ואופן עשייתה, ואף מראהו דמותה מאש. בסוף אמר לו להטיל לאש ככר זהב והמנורה נעשית מאליה. מדוע, אפוא, הראהו הקב"ה וְלִמְּדוֹ? למה לא אמר מתחילה שהיא תֵּעָשֶׂה מאליה? כתב רבינו השפת אמת כי הסייעתא דשמיא באה רק לאחר שמנסים ומשתדלים…

בהצלחה בעבודת הקודש!

 יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

איש מהיר במלאכתו

רגילים להתבדח כי בימי קדם עשו את כל העבודה. עמלו וטרחו קשות בכל תחומי החיים, חרשו וזרעו, קצרו, לשו ואפו, בכדי לטעום פת לחם (ודילגנו על יותר ממחצית 'סידורא דפת'…). כיבסו ביד. כרתו עצים להסקה ובישול. טחנו. ליקטו. חלבו וגיבנו, נסעו באיטיות על גבי בעלי חיים. שאבו מים ונשאו דליים במוטות. חצבו אבני בנין ביגיעת כפיים, תפרו בגדים בעצמם מבד שארגו, סרגו וצבעו לבד. והיום? הכל מהיר וחשמלי. רוכשים מוכן במזומן. הזמנה טלפונית. משלוחים. הכל 'אינסטנט'. תחבורה ומיחשוב. וראו זה פלא, למרות הקידמה, ולמרות שיש מי ש'עושה את העבודה', אין לנו זמן! ככל ש'מתקדמים' כך 'מפגרים' בזמן.

נראה כי עם התקדמות הטכנולוגיה, האנשים נסוגים. מאבדים האתגר שבעשייה, החריצות והעמידה בהספקים. המדד ההישגי והתעשייתי פגע בערכי האישיות. נִשְׁחַק אחד מיסודות האדם בכלל והיהדות בפרט, מידת הזריזות.

מַצּוֹת אוֹ מִצְווֹת?

לקראת צאתנו ממצרים, ברגעים מכוננים של 'עם ישראל', מצוה הקב"ה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת. 'רבי יאשיה אומר, אל תהי קורא את הַמַּצּוֹת אלא את הַמִּצְוֹת, כדרך שאין מחמיצין את הַמַּצּוֹת כך אין מחמיצין את הַמִּצְוֹת, אלא, אם באה לידך עֲשֵׂה אותה מיד. הפסוק ממשיך וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם. התורה מלמדת כי נשמור את הלימוד ממעשי הקב"ה ביציאת מצרים, שמיהר להוציאנו לפני שנשקע בשערי הטומאה רח"ל (עי' באוה"ח הק' כאן). לעתים חושב האדם "מה משנה אם אתפלל מנחה דקה לפני שקיעת החמה, או דקה לאחריה? מה 'עושים עסק' על רגע לפני או אחרי זמן צאת השבת? על כן הציווי להתבונן בהבדל בין חמץ לבין מצה, זה תלוי בדקה! נלמד ערכו של רגע בחיים! בתאונת דרכים, לדוגמא, 'רגע' הוא מה שמבדיל בין חיים למוות! וכמו בגשמיות כך גם בחיי רוחניות.

מהי זריזות?

על מלמד לטפח ולפתח מידת הזריזות. זריזות אינה מהירות בלבד, אלא הערכה נכונה של ריבוי המשימות שלפניו. הוא יודע שחשוב ללמד, וחשוב גם לחייך. הוא יודע שחשוב להתעניין אצל התלמיד על אחיו החולה רח"ל, וחשוב לעודד ילד שמתאמץ בלימודיו. חשוב לשמוח עם פלוני שחגג אמש אירוסי אחיו, וחשוב לקבל בברכה את אלמוני השב מימי מחלה. חשוב להיות בקשר עם המורה שמלמד אחה"צ, וחשוב לבדוק ממבחנים ולהחזירם בהקדם. חשוב לתמוך במתקשה, וחשוב לתכנן פעילויות ואירועים לכיתה. מתוך שהוא מעריך נכונה מהי העבודה שלפניו, חשיבות כל משימותיו הרבות, וברור לו שאת כל אלה, מחובתו להספיק, הוא נעשה זריז ויעיל, והכל יבוא על מקומו, ובשלום. כולנו מספיקים גם לנשום וגם לשתות, כי הללו חובה… כך יש עוד חובות.

זריזות משלבת הערכה, תכנון וביצוע יעיל.

הזריזות היא מטרה וערך בפני עצמה, ולא אמצעי בלבד. הקב"ה צוה לאכול קרבן פסח בחיפזון. ולמה למהר? הרי אכלו רק עד חצות, ועד הבוקר נאסר לצאת מהבית? בנ"י הזדרזו לתרום ולהקים משכן. משבחים את זריזות עושי המלאכה, ומעירים על הנשיאים שהתעצלו בתרומתם. ולמה למהר ולסיים הכל עד חנוכה? הרי אין מעמידים את המשכן עד א' בניסן! אלא, כמו שיש מצוה לאכול קר"פ, כמו הציווי וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ. כך יש ביהדות ענין להיות זריז!

רב הדומה למלאך

עה"פ כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא, דורש ר' יוחנן (מו"ק יז) אם דומה הרב למלאך ה' – יבקשו תורה מפיו, ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיו. וכי היכן נמצא כאלה מלמדים? האם נדרשים כולנו ללמוד רק אצל גדולי ישראל, המועטים, ששתל ה' בחמלתו בכל דור ודור? ושמעתי על פי הרמח"ל (מסילות ישרים פ"ו) בביאור מידת הזריזות 'המלאכים נשתבחו במדה הטובה הזאת, שנא' …מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ, ואומר וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק. והנה אדם הוא אדם ולא מלאך, על כן אי אפשר לו שיגיע לגבורתו של המלאך. אך ודאי שכל מה שיוכל להתקרב במדרגתו אליו, ראוי שיתקרב' עכ"ל.  יִדָּמֶה הרב למלאך!

כאמור, אין 'זריזות' מהירות בלבד. ה'אורחות צדיקים' מעיר כי הממהר בריצתו וברכיבתו קרוב ליפול ולהיכשל. ומה היא הזריזות? וכתב (שער ט"ו) 'שיהא נעור בליבו ויקץ במחשבתו, ויקלו איבריו למלאכתו…'. עבודה מתוכננת, חשיבה על כל פרט, הכנה מבעוד מועד, ניהול תקין של הזמן, הללו הם מיסודות הזריזות, ואף מיסודות החינוך.

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.c

ניצול הזמן של הגריא"ל שטינמן זצ"ל- קראו סיפור באתר דרשו!