נעשה ונשמע – כשדבקות גוברת על כל היגיון, לחג השבועות

נעשה ונשמע – כשדבקות גוברת על כל היגיון, לחג השבועות

מדוע קוראים את מגילת רות בחג השבועות? טעמים רבים ניתנו לשאלה זו, במאמר זה נתמקד באחד מהם, המבליט את הקשר שבין קריאת המגילה ליום מתן תורה.

בפרק א במגילת רות אנו קוראים על השיח שמתנהל בין נעמי לכלותיה – ערפה ורות.

בשלב מסוים, ברגע מרגש מאד פונה נעמי ומבקשת משתי כלותיה, המלוות אותה לשוב על עקבותיהן, אל ביתן במואב.

נעמי דיברה בשם הרגש, כשאמרה לכלותיה: "לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי. יִתֵּן ה' לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ" (א, ח-ט). תגובת שתיהן היתה מפתיעה: "וַתֹּאמַרְנָה לָּהּ כִּי אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ". הן רוצות להמשיך וללכת עימה, ולא לנטוש אותה.

ואז פותחת נעמי בנאום שני. היא מפצירה בהן ואומרת: "שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי? הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים? שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ, כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים, הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ? הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ? אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד ה'". אם בנאום הראשון דיברה מהרגש, הרי שבחלק זה בלט קולו של השכל הישר. הוא מצייר את המציאות כמו שהיא. אם יתבוננו רות וערפה בדבריה, ישמעו את קולו של ההיגיון הצרוף. ניתן להבחין בצדקת דרכיה של החמות, קשת היום. נעמי אומרת להן: אל תלכו איתי, אישה זקנה וגלמודה, להיות דבוקים אל העבר שאין לו כל תקווה. שבנה אל מואב, לעתיד המצפה לכן בבתיכן.

לשמע דברים אלו, שתי הכלות האוהבות שומעות את אותן מילים בדיוק, ובכל זאת כל אחת מגיבה בצורה שונה: "וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ".

נשאלת השאלה: כיצד יתכן ששתיהן שמעו את אותם הדברים בדיוק, ובכל זאת כל אחת הגיעה למסקנה אחרת ונקטה בדרך שונה זו מזו? במבט ראשון נדמה שערפה היא השומעת בקול חמותה ומקיימת את דבריה, ואילו רות ממרה את דבריה. אולם חז"ל תולים את התנהגותן בשמותיהן, ומבארים את הפסוק "שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת", וכך כותבים: "ולמה נקרא שמה ערפה? שהפכה עורף לחמותה, 'וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת', שראתה דברי חמותה" (מדרש אגדה).

נעמי, תוך כדי דברי ה"דחיה" שבפיה קוראת להן פעמיים "בנותי", ולא "כלותי", ובמלה אימהית זו שיצאה ממעמקי לבה טמונה קריאה נסתרת מצדה, שהלא אין אם דוחה מעליה את בנותיה. אך צליל ענוג זה שרעד בדברי נעמי, הגיע לאוזניה של רות ולא הגיע לאוזניה של ערפה. רות לא שמעה את דברי נעמי רק באוזן הפנימית, אלא בעיקר באוזן הנפש, שכה חסרה היתה בנפשה של ערפה.

הצדק וההיגיון עמדו לצידה של ערפה, היא פעלה בהתאם לשכל ולהגיון. היא החליטה נכון בהתאם לכלל "חייך קודמים", אבל גישתה מבטאת את ה"בינוניות".

הכוח שהחזיק את רות הוא כוח הדבקות, כפי שכתוב "ורות דבקה בה". הדבקות אינה שואלת עצה מפי ההיגיון כל העיקר. רות מייצגת באישיותה ובאורח חייה את הדמות האידיאלית של גר הצדק.

הכוח שהחזיק את רות הוא כוח הדבקות, כפי שכתוב "ורות דבקה בה". דבקות זו אינה שואלת עצה מפי ההיגיון כל העיקר, והיא שאפשרה לרות לבחור בדרך זו למרות כל הקשיים והמכשולים הצפויים. בדבקותה בנעמי חמותה ובהשתוקקותה להתגייר ולהסתפח לעם היהודי, היא השליכה מאחורי גווה את גינוני המלכות של בית אביה, ולא נרתעה מהמחשבה שהולכת אל הבלתי נודע. רות לא היססה נוכח הידיעה שהיא גויה, ומגיעה מהעם המואבי, שלא מתקבל בקרב עם ישראל, ולא חששה מפני העתיד הכלכלי הלא מזהיר שצפוי לה בארץ יהודה.

1

ברצונה העז הפכה רות להיות סמל של גיור אמיתי, ומילותיה הפכו לביטוי האופייני לכל מתגייר: "כי אל אשר תלכי – אלך, ובאשר תליני – אלין, עמך – עמי, ואלוקיך – אלוקי". בנכונותה זו, שאינה תלויה בשכל או בהיגיון אלא נובעת מתוך רצון עז ודבקות בלתי מסויגת, מהווה רות את הדוגמה המובהקת ביותר לקבלת עול מלכות שמים ללא תנאי, כדוגמת קבלת התורה.

במעמד הר סיני היינו כולנו גרי צדק. עם ישראל, שעד חודשיים קודם עוד היו עבדים במצרים, שהתחנכו על ברכי התרבות המצרית, ניצבו למרגלות הר סיני והכריזו קבל עם ועולם: "נעשה ונשמע". קריאת מגילת רות מהווה לימוד הממחיש את שאירע לעם ישראל בקבלת התורה.

דמותה של רות מזכירה לנו כי קבלת התורה היא מעשה של דבקות הרותמת את כוח הרצון והנפש מעבר לשיקולי השכל הישר, ובכך היא ממחישה את רוח 'נעשה ונשמע' המלווה אותנו בחג השבועות.

 

יהי רצון שנזכה לקבל את התורה כראוי !!!

חג שמח.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובותoffice@shaalti.co.il

 

 

מחפשים רעיונות נפלאים לפרשת נשא, שיעשירו את שולחן השבת?

אספנו עבורכם תכנים מרתקים, בקישור https://did.li/1WzmC

מעוניינים ברעיונות יפים לחג השבועות?

לחצו על הקישור https://did.li/h92ZH

 

 

 

מעוניינים לקבל מידי יום רעיונות יפים לפרשת השבוע?

שלחו את המילה 'רעיון' לכתובת מייל office@shaalti.co.il

או לחצו על הקישור https://did.li/EAVgT

 

חינוך בפרשה- נשא- התחדשות

אדם- התחדשות וגדילה

בשנת תשי"ב ניסה סר אדמונד הילרי לטפס והגיע לפסגת הר האוורסט, הגבוה בהרי העולם. הר זה מתנשא לגובה של כמעט 9000 מטר (בהשוואה להר החרמון, 'הנמוך יחסי', שאינו מתנשא אפי' לכדי 3000 מטר). הקשיים שבדרך, והאמצעים הדלים שהיו עמו מנעו ממנו הצלחה. בלית ברירה, עצר במרחק ¼ ק"מ מהפסגה, 250 מטר בלבד, ונאלץ לשוב על עקבותיו.

היה זה בשעתו 'שיא עולמי'. נערכה לכבודו מסיבה גדולה בלונדון, אך השמחה מהולה היתה בצער. אמנם הושג דבר 'ראשוני', אך את 'הדובדבן' לא קטפו… סר הילרי התכבד לנאום בפני הנאספים. בדבריו תיאר את מסעו והודה למסייעים. לאחר כמה דקות נאום, פנה לעבר תמונת ענק של ההר שתלתה על הקיר מולו, והחל 'לדבר' עם ההר: "אוורסט רם ונישא, במסע אחרון זה – אתה ניצחת אותי. לא הצלחתי להגיע לראש ההר. אך האזן לדברי! אני מצהיר ומודיע לך כי בפעם הבא אני אנצח אותך! אגיע לפסגת כדור הארץ! וזאת מנין לי? כי אמנם אתה גבוה מאוד, אך אתה דומם, אינך מוסיף לצמוח. ואילו אני, אדמונד הילרי, מוסיף ומתפתח, מנסה ומשתדל! לי יש מה שאין לך, אני חי, עם כוח העשייה!". ואכן, כעבור שנה, זכה סר הילרי בתואר 'הראשון שניצב על פסגת האוורסט'.

בחג השבועות ניצבים אנו סביב הר סיני. אמת כי סיני נבחר בהיותו נמוך והקב"ה מלמדנו ענוה ושפלות (סוטה ה). אך התורה שניתנה עליו גבוהה עד שמי רום! למרות שמשה רבינו קובע לפני מותו לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא, אך עילאית היא התורה, וקניינים רבים נדרשים להשגתה. סוד השגתה היא לא להיות דומם! להוסיף ולנסות, להשתדל ולעשות!

תלמידים מתמודדים עם קשיים ואתגרים, ורגילים לשמוע מאתנו, הבוגרים, 'צריך לנסות שוב'. הילד חושב בקרבו 'מה יעזרו הניסיונות החוזרים שוב ושוב? כפי שנכשלתי כך אשוב ואכשל…'. חשוב לנו ללמדם כי בכל ניסיון ובכל השתדלות יש משהו חדש!

באבות דר"נ (פ"ו ב') מסופר כי רבי עקיבא ראה מים שֶׁשָּׁחֲקוּ באבן, ומהם קיבל עוז רוח להוסיף ולהשתדל בתורה. בעלי המוסר דרשו "איזו טיפה הבקיעה בעצם את האבן?" בלי הטיפה האחרונה לא היתה האבן נשחקת, אך גם בלי הראשונה או העשירית… כל טיפה וטיפה הוסיפה וחידשה כוח מול צור החלמיש.

כל אחד הוא מיוחד

פרשת נשא היא הארוכה בפרשיות התורה, אך חציה בעצם חוזרת 'שוב ושוב' על קרבנות הנשיאים ונדבותיהם. התורה מתייחסת באריכות לכל נשיא ונשיא. הרמב"ן (בפירושו השני לענין זה) מסביר שאמנם כל נשיא הביא בדיוק כמו חברו שלפניו, אך כל אחד פעל מתוך מחשבה וכוונה אישית, לא הרי זה כהרי זה, "ועוד בזה טעם אחר במדרשם, כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד, וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו…". זה 'נראה' אותו דבר, אבל כל אחד היה 'חדש וראשוני'. לא שתים עשרה 'חזרות' יש כאן, אלא שנים עשר 'סיפורים חדשים' מספרת התורה. כל אחד 'יצירה' בפני עצמה!

מחשבה זו, בדרך בעבודת השם, מעניקה כוחות ומרעננת. הלימוד של היום הוא 'חדש' לעומת הלימוד של אתמול. הניסיון להצליח, ההשקעה בקיום המצוות, אינם רוטינה מעייפת, אלא יצירה מחודשת וראשונית. חז"ל מספרים על תלמידו של רב פרידא שהבין משנתו רק לאחר ד' מאות חזרות (עירובין נד). לא 400 פעמים של 'השמעת הקלטה' משעממת מְזַכָּה בהבנה. כי אם 400 יחידות, 400 'פעמים ראשונות', הן הנה הביאו את התלמיד המתקשה להצלחה.

אין יאוש!

נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ! אדם נבדל מבעלי חיים בכך שבהמה מתהלכת בראש כפוף ארצה, ואדם בקומה זקופה, כמלאכי השרת (חגיגה טז). אל לנו להיות כבהמות, החורשים שוב ושוב בראש רכון לארץ. הבה נהיה כמלאכים, על מעלתם נשורר בפיוט 'אקדמות' חֲיָל אֶלֶף אַלְפִין וְרִבּוֹא לְשַׁמְשׁוּתָא, חַדְתִּין נְבוֹט לְצַפְרִין! לה' מיליוני מלאכים, מתחדשים מדי בוקר! בקומה זקופה! ללא לאות וללא עייפות החומר. נלמד בפרשתנו מהנזיר, אף אם נטמא בנזירותו אינו נופל ואינו מתייאש. הוא מתחיל מחדש! וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא! בראש מורם!

נישא ראש ונביט אל עבר התורה הק' בהצהרה – כל זמן שאני חי, ער ופועל, לא דומם ולא עייף, אנסה ואצליח!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

סיפור על אין יאוש! מאת דרשו- לחצו כאן!