חינוך בפרשה- פרשת ויקהל

ללמד איך ללמוד

שגור בפי כל, שילד בת”ת ונער בישיבה קטנה טרם ‘לומד’. בתקופה זו הוא עדיין ‘לומד איך ללמוד’. האם קביעה זו מיושמת בפועל? האם אכן המלמדים והרמי”ם בימינו מלמדים איך ללמוד, או שמעבירים חומרי למידה ומצפים שהתלמיד ידע לקלוט ולזכור, וכך יעמוד בכור המבחן? ‘ללמוד איך ללמוד’ דורש לסייע לתלמיד להבין קושיית הגמרא, ולא רק למנות שלש שיטות או ארבעה יישובים. האם המלמד הסביר למה הגמ’ מוסיפה ‘ואי-בעית-אימא’? כוונת רש”י ב’כלומר’. האם הר”מ מנחיל מיומנויות להתבוננות ובקרה, לפני שמתהדר ב’דיבור הישיבתי’?

התחרות והלחץ ‘להתקדם מהר יותר’ אינם חדשים. כבר כתב הג”ר אליעזר פאפו (פלא יועץ ערך מלמדי תינוקות) ‘יהיו עולים בסדר הלימוד בהדרגה, שהעולה בלא הדרגה נפול יפול והיא לא תצלח… ולא יטו אוזן אל האבות אשר לא דעת ותבונה בהמה, ורוצים שבניהם יעלו תיכף מעלה מעלה, וילמדו גמרא, כי הבנין בלתי יסוד ישאהו הרוח…‘. בפועל רואים כי ילדים צעירים נדרשים לדקלם סוגיות, כ’בנין ללא יסוד’. היינו, הם נדרשים ‘ללמוד’, בטרם ‘למדו ללמוד’. רוצים שישמיע שיטות אביי ורבא, רש”י ותוס’, רא”ש ופני יהושע. ידע מחוסר הבנה. עורכים רשימות של שיטות ומסקנות, תוך דילוג על דרכי חשיבה, הבנה, יישום, ניתוח, ויתר חלקי העיבוד השכלי. למה הדבר דומה? איש בער לא ידע וכסיל לא יבין מדוע האופה לחם נזקק לתהליך ממושך של לישה והתפחה. יטען, ערבב חומרי הבצק ודי! למה ללוש וללוש? וכי שעת ההתפחה איננה בזבוז זמן? הבה נערוך לחמניות במהירות! ללא שהייה!…

ללמוד וללמד

עיבוד חומרי הלמידה נמשל לתפיחת הבצק. לא למידה מהירה ודי. טוב מעט – בכוונה! הטעם בלימוד בא מתוך עיבוד החומר. הילד מתנסה בלמידה. חושב, מסכם, מעיין, דן, טוען, מבחין, מתמודד, מגלה, אפילו מתקשה, ובכך – מגיע לאהבת התורה! אי’ בשו”ת חוות יאיר (סי’ קכ”ד) ‘הרגל בנך לדקדק בגפ”ת הדק היטב היטב הדק, בחסר יתור וחליף במקומו וממקום אחר, וזהו חריפות של אמת שהורגלו והרגילו הקדמונים בעלי ש”ס ובעלי פי’ הש”ס…’.

ילד צעיר נבחן, ומקבל ‘ציון’ בגמרא. זה ראוי? בעצם צריך לתת ציון למלמד, האם הצליח במשימתו, ללמד דרכי הלימוד, להאהיב הלימוד ולהעניק הרגלי למידה. בגיל ילדות ונערות לא התלמיד עומד במבחן כי אם רבו! האפשר לקבוע כי ‘הילד לא טוב בגמרא’? הוא עדיין בשלבי ‘לומד איך ללמוד’! הוא בַּהֲרָצָה, וטרם נבדק על  התוצאה!

ותן בליבנו בינה

רבינו החתם סופר מאיר עינינו בהגדרת ‘ללמוד איך לומדים’. הוא מדייק ודורש בפסוקי פרשתנו, כי נאמר פעמיים שבצלאל, אהליאב, ויתר חכמי הלב עשו את מלאכת הקודש. כי בתחילה לא היו מנוסים ובקיאים, לכן לא התחילו מיד בביצוע בפועל. ראשית בנה בצלאל מודל מוקטן של המשכן. ארגו יריעות קטנות. כלי משכן זעירים. כך למדו והתנסו. כאשר משה רבינו ראה – ב’מהדורה ניסיונית’ – כי עבודתם טובה,  המשיכו למלאכה ממש. בגדול. למרות שהם זכו מאת ה’ לחכמה יתירה, נזקקו להתנסות, הֲרָצָה ולמידה. ילד ונער הם בתקופת ההבשלה, הדגירה והתפיחה. כאשר פעוט מתחיל ללכת אין מקפידים אם נופל. זה חלק מהתהליך. כך עם תלמיד. כעת הוא לומד ללמוד, ולעת עתה רק המלמד נדרש להישגים. לא הישגי תלמידיו אלא הישגיו שלו. ההישג המצופה ממנו – שהילדים יאהבו את הנלמד! אהבה תבוא מתוך חיבור לחומר. מתוך שעשועי תורה. מתוך הבנה איכותית ושמחה על ידיעה מושלמת. ‘ריבוי הלעיסה’ מפיק את הטעם שבחומר הנלמד. ממילא זוכרים ומתמלאים סיפוק ואהבה.

אין לומדים ‘עמוד גמרא’ בשביל ‘לסיים’ עמוד זה, אלא בשביל ‘ללמוד’ עמוד זה. לא הספק – אלא סיפוק. תנו לתלמיד לסכם במילים שלו ‘קושיה ותירוץ’. לבטא ולהקריא. לפני שעוברים לתירוץ – עִמְדוּ שוב ושוב על הבנת הקושיה. כך יבינו אח”כ מה מתורץ, ויהנו. ככל שמלטשים יהלום כך נותן אורו. ככל שמלטשים גמרא כך נותן טעמה. ככל שמלטשים ילד כך ממצא כשרונו. ככל שמלטשים מלמד כך מפתח יכולותיו. הבה נחזיר למלמדים ולמורים את משימתם המקורית – ללמד איך ללמוד. בהדרגה, עם תכנית עבודה ברורה, ובסייעתא דשמיא!

בהצלחה בעבודת הקודש!

 יחיאל מיכל מונדרוביץ’

123ymm@gmail.com

א’ ב’ של לימוד גמרא- לחצו כאן לקריאת המאמר

חינוך בפרשה- פרשת יתרו

מתיקות התורה

בסיני קיבלנו את התורה. מאז ועד היום מצווים להנחילה לבנינו ולדורות הבאים. לא די בהוראה ובמסירת שיעור, כי עיקר הקניית התורה תלויה ברגשות הלב וצורת העברת השיעור. עה”פ (שיה”ש ד א) דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ דרשו חז”ל (מד”ר שם) ‘כל שאומר ד”ת ברבים ואינן עֲרֵבִים על שומעיהן כדבש, נוח לו שלא אמרן!’ מלמד ור”מ יקר! תלמידיך חשים ששיעורי הגמרא שלך מַשְׁמִימִים ויבשים, משעממים ומרדימים? פנה נא למו”צ לבקש היתר להמשיך ללמד.

כל אימת שאני חושב על מדרש זה, ניצב בדמיוני ר”מ אהוב בישיבתנו, שהשפיע עלי בבחרותי. כולו הדרת כבוד. שיעוריו ערוכים ובנויים לתלפיות, דיבורו רהוט. מכבד את תלמידיו ומעולם לא פגע בהערה עוקצת וכדו’. אהבנו את התיבולים שהוסיף להעשרת השיעורים. כל מובאה בגמרא זכתה להרחבה ברורה, דיני כלאים או ערכין, מידות ושיעורי תורה, גרסאות ומטבעות לשון, את הכל ‘המתיק’. עורר אותנו ע”י ‘פטפוטי אורייתא טבין’ ולמדנו ממנו רבות על גדולי ישראל וקורות עמנו. היה משלב פניני ידע ופתיתי דעת, ובכך גירה קשב וריכוז. ‘ארבעת השבויים’ ואירועי דפוס סלוויטא. חיי הרמב”ם והש”ך ואהבת התורה של ה’קצות’. קטעים מ’אחרית דבר’ שערכו ‘האחים ראם’ בשלהי הש”ס וגאונותו של ר’ יוסף ענגיל… דברי תורתו מתוקים היו כדבש וליקקנו שפתיים! למדתי ממנו ללמוד, ואף למדתי ממנו איך ללמד! הוא נטע בתוכנו ‘שמחה’ של לימוד התורה. אוי! מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם…

מה התנאי להמשכיות התורה?

רבינו אוה”ח הק’ בפרשתנו מדגיש כי ‘טעם בלימוד’ מהוה תנאי להמשכיות התורה. וז”ל עה”פ וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ – תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, ‘אם שמוע עתה, אני מבטיחכם [כביכול, כך אומר לנו הקב”ה] כי תשמעו מעצמכם כשתטעמו טעמה, כאומרו טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה” עכ”ל. כשמתוק – רוצים עוד. אי’ בתנא דבי אליהו (רבה פי”ח) “כל זמן שתלמידי חכמים בביהמ”ד ודברי תורה מתוק עליהם, הקב״ה מרחם עליהם ונותן בהם חכמה ובינה ודעה והשכל לעשות מעש”ט ותלמוד תורה”. הרי אנו מתפללים וְהַעֲרֵב נָא, ה”א, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ. רבש”ע! הֱיֵה עם פיפיות המלמדים והרמי”ם, שימתיקו את התורה לשומעיהם, בשיעורים בהירים ומאירים, להסביר כל מילה, בכך יאהבו וילמדו!

בפרט כיום, שבנינו התרגלו לחוות גירויים והינם אפופים בריגושים, חובה יתירה לעורר רוח חיים וריגוש לתורה. המחנך יתכנן ויתכונן, יעשה שימוש בעזרים נוספים ובאמצעים לעורר שמחה ללימוד וְלַאֲוִירָה שבבי מדרשא. דברים נפלאים דרש בזה החתם סופר (ז’ באדר תק”ס). הרי מחד נא’ פִּקּוּדֵי ה’ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב, היינו שהזוכה לחבור לתורה מתמלא שמחה. אך מאידך אמרו שבכדי לִזְכּוֹת לתורה צריך יישוב הדעת ושמחה (‘שמעתא בעי צלותא’ ועוד, עי’ עירובין סה.). ואיך נגיע לשמחה הראשונה? אלא, נלמד מאלישע הנביא שביקש וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן, וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה’. וזה לשונו ‘על כן [בשביל לעורר שמחה בלב לפני שזוכים לשמחת התורה] צריך המצאה מבחוץ, לשמח עצמו ע”י ניגון וכדו’…’. עד שתלמידינו יזכו להרגיש מתיקות התורה, נסייע להם ע”י המתקה מלאכותית! נְשַׂמֵּחַ בהפעלות כמו מבצעי חיזוק, שירה והרקדה, ימי תפילה וימי עיון, ביקורים אצל רבנים וכדו’. ובעיקר, בלימוד ברור ומעניין!

קבלוה באהבה

כשירגישו בנינו ותלמידינו סיפוק וטעם בלימוד, יחפצו וישתוקקו להיות יושבי אהלים! רבינו הט”ז פוסק (הל’ נדרים  יו”ד רכ”א ס”ק מג) שהמודר הנאה מחברו, יכול לצאת ממנו ידי חובת מצוה, כי ‘מצוות לאו ליהנות ניתנו’. אך אסור ללמוד תורה ממנו – כי דברי תורה משמחים ומהנים! הרי לנו שכך מלמדים, באופן שנשמח ונעורר הנאה! על מלמד לשאול את עצמו בתום השיעור “האם התלמידים נהנים ברגע זה על שהשיעור היה מענג, או על שהוא הסתיים”.

לא את הלימוד בלבד זוכרים במשך החיים, כי אף את האקלים, האווירה ששררה בכיתה בשעת הלימוד, ה’געשמאק’ והחוויה הרוחנית! המשך חיבורם לתורה תלויה ‘במעטפת’ בה עטפו להם את הלימוד! זכור! בסיני קיבלנו את תורה מתוך יראה. הכרזנו נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. לעצמנו. ואילו בנס פורים, הדר קבלוה מתוך אהבה ושמחה, נאמר קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם… כי באמצעות אהבה ושמחה זוכים להנחיל לדורות הבאים….

בהצלחה בעבודת הקודש!

 יחיאל מיכל מונדרוביץ’

123ymm@gmail.com

חינוך בפרשה- ויצא

 

תתן אמת ליעקב!

מחובתנו לתת מענה לִתְהִיּוֹת בנינו, וחלילה להתעלם או ‘לכעוס’ כשמבטאים שאלות שמטרידות אותם. אדרבה! יש להעמיק ולהגיע בעצמנו להבנה נכונה בכל סוגיות התורה, בפרט ב’מעשה אבות’, ולבארם לתלמידים כראוי, מבלי ‘לטאטא’ ולדחות. שמעתי בשם הג”ר יצחק זילברשטיין כי בהגדה של פסח מלמדים כיצד להתמודד עם בן ‘שאינו יודע לשאול’. הקושי הוא עם בן אחר, ‘היודע, אך אינו שואל’, זה הבן שבעבר הֵעֵז לשאול שאלות אמוניות וכדו’, ובמקום להשיב לו ברצינות וּבְשׂוֹם-שֵׂכֶל, ‘סטרו לו על פיו’ תוך גערת ‘איך אתה מדבר?!’. שאלותיו לא נעלמו וספקותיו לא נפתרו, אך הוא כבר לא ישאל אותנו. הוא מחפש תשובות בעצמו במקומות ‘אחרים’… אבוי לו ולנו…

יעקב, בחיר האבות, מכונה ע”ש מידת האמת שבו. אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים. פירש”י ‘תָּם, אינו בקי בכל אלה, אלא כְּלִבּוֹ כן פיו’. ברם, רואים שיעקב בכלל אינו תם! את הבכורה הוא ‘מוציא’ מעשיו אחיו ומנצל רגע שהוא עיף ויגע ומשדלו בנזיד עדשים… כן הדבר במעשה הברכות. תשב”ר שומעים שיעקב ‘מתחפש’ ומכריז בפני אביו, אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ ופירש”י ‘אָנֹכִי המביא לך, ועֵשָׂו הוא בְּכֹרֶךָ’. וכאן הבן שואל: האין זה רמאות? ושוב בפרשתנו, יעקב מעמיד מקלות מול הצאן שֶׁיֵּלְדוּ נקודים וטלואים. וכן, וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי… איפה הגבול בין יושרה לרמאות?

ברור לנו שיעקב אינו רמאי, ואף כשיצחק אומר לעשיו בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ מתרגם אונקלוס בְּחָכְמָא. גם בענין המקלות מתפללים ב’הושענות’ ומבקשים גשם – לְמַעַן חָלָק (בזכות יעקב ‘איש חלק’) מְפַצֵּל מַקְלוֹת בְּשִׁקֲּתוֹת הַמַּיִם, הרי שפעולה זו נחשבת לו לזכות! עלינו ‘לעשות לנו סדר’ ללמוד לעצמנו וללמד כראוי. חובה להציף נושא זו בכיתה!

חכמינו ז”ל מלמדים שאדם שכולו אחוז במידת האמת, יודע מתי צריך לשנות, ואף לעשות שימוש בכלי הרמאי. בבוא יעקב חרנה מציג עצמו בפני רחל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא, ופירש”י ‘אם לרמאות הוא (לבן) בא – גם אני אחיו ברמאות, ואם אדם כשר הוא – גם אני בן רבקה, אחותו הכשרה’. בגמ’ נאמר (ב”ב קכג.) רחל תמהה על יעקב, ‘ומי שרי להו לצדיקי לסגויי ברמאותא? אִין! עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל!’ (ש”ב כ”ב כ”ז). הרי זה בבחינת הבא להרגך – השכם והרגו! ואף יעקב לא קנה את הבכורה עד שלא שמע שאחיו מְבַזָּהּ, באומרו וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה. גם בברכות, בשעה שהציע יצחק לעשיו וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים… בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי, היה על עשיו לספר לאביו שהוא מכר את בכורתו ליעקב, ויעקב הוא הראוי להתברך. כשעשיו נוהג בערמה משיב לו יעקב בדרכו הוא, כדין.

כך נהג יעקב בעסקיו מול לבן הארמי. בחלומו הוא רואה מלאכים מעבירים אליו עתודים מעדר לבן. אין כאן גזל חלילה, אלא מן השמים מסייעים ליעקב להציל את שלו מיד עשקהו! הרי אות משמים להיות ‘אחיו ברמאות’! אמרו חז”ל כי בשעה שנכנס יעקב אצל יצחק אביו, לבוש בבגדי חמודות ועטוף בעורות גדיי עזים, נשא תפילה חרישית, ה’! הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה! תוך שעושה שימוש המותר במידת השקר, מתפלל שלא יִדַּבֵּק במידה זו! דרש הג”ר אליהו אליעזר דסלר (מכתב מאליהו ח”ג עמ’ קנה) “כל מדה באה אל שלמותה רק כשאדם עומד בניסיון של הֲפָכָהּ… בזה מתיישבת קושיא גדולה המתעוררת כשמתבוננים במעשיו של יעקב אבינו, הלא הוא הוכתר בתורה הקדושה בתואר איש תם, וכבעל מדת האמת בשלמותה, ולמה הוצרך כמה פעמים בחייו להשתמש, לכאורה, במידת הערמה? כי יעקב אבינו בא לידי שלמות מדת האמת ע”י שמן השמים זימנו לו נסיונות של מעשים, שמפאת צורתם החיצונית היו נראים כהיפך האמת. הוא עמד בניסיונות אלה, התגבר על השפעת הצורה החיצונית, ועשה את המעשים ההם בכוונה טהורה, רק למען האמת ולשם עבודת השי”ת. על ידי ניצחונות נפשיים אלה טיפח את מדת האמת שבו עד תומה… [ע”ע שפת אמת תולדות תרל”ג]. יעקב זכה לשם נוסף מאת ה’, ישורון, שיא היושרה!

הטבלנו רק את קצה המטה בדבשה של תורה. על מחנך להיות קשוב לשאלות ולדעת היאך להשיב, מתוך אחריות לתת מענה כנה ומושלם. אפשר ‘לסתום פה’ אך המוח ממשיך לשאול…   יהי”ר שלא נבוש ולא נכלם ולא ניכשל…

בהצלחה בעבודת הקודש!

                          יחיאל מיכל מונדרוביץ’

123ymm@gmail.com 

 

דרכי ההשפעה על תלמידים

 

מתוך הספר החדש “דרכי החיזוק” פרקי הדרכה משיחות מרן ראש הישיבה הגר”ג אדלשטיין שליט”א

 

החזו”א כותב באמונה וביטחון (ד, טז) שתלמיד מושפע מההנהגה של המחנך, ומתנהג באותה ההנהגה שהוא רואה אצל המחנך, ולמשל אם הוא רואה שהמחנך כועס, הרי הוא חושב שכעס זה דבר מותר, ומתחיל גם הוא לכעוס, ואפילו אם באותו המקרה הייתה סיבה מוצדקת לכעוס, התלמיד אינו מבין, וחושב שכבר מותר לכעוס.

ובאמת הכעס גם לא מועיל ולא מוסיף כלום בהשפעה על המתחנך, רק יכול להיות שיגרום פחד, אבל משמעת של פחד איננה משמעת! ולפעמים יש מקרים מיוחדים שיש בזה צורך אצל ילד יחיד, שלא יתחצף, אבל בדרך כלל משמעת שמטילים פחד על הילדים אין בה שום תועלת.

ועוד צריכים לדעת, שאם רוצים לתת תוכחה לתלמיד, ולהסביר לו שהוא עושה דבר שלא כהוגן, אין להעיר לו על כך ברבים, רק ביחידות, להכניס אותו בחדר, במקום שאין רואים, ושם לדבר איתו. ותחילה יש לשבח אותו, ולומר לו, הרי אתה בעל כישרון, ובעל מידות טובות, ואתה יכול להיות אדם גדול מאד, ולמה לך להתנהג כך? הרי זה לא כדאי לך! – ככה יש לדבר איתו, מצד מה שכדאי לו, ורוצים את טובתו. אבל לא לצעוק ולא לכעוס, צעקות וכעס לא עוזרים למשמעת.

וכבר סיפרתי על אחד שהוא מגיד שיעור בישיבה קטנה, בשיעור בקיאות בסדר שני, שאז קשה מאד להחזיק משמעת, ואצלו לא הייתה שום בעיה במשמעת. והסיבה לכך, מפני שהוא אדם שאינו מסוגל לפגוע, ונזהר שלא להגיב במילה הפוגעת בתלמיד. וכשהתלמידים רואים זאת, הם מרגישים שהרב הוא אדם מרומם, שאינו רוצה לפגוע בהם, ונזהר בכבודם, ומחשיב אותם, ועל ידי זה יש משמעת. בסדר שני בישיבה קטנה, שזה הזמן הכי קשה להשפיע, כך השפיע. זו הדרך.

לכן צעקות וכעס אין זה משפיע, ולפעמים זה רק גורם ההיפך, שיהיה יותר גרוע. ואם יש איזה חוסר משמעת בשיעור, העצה היא לחכות ולשתוק עד שיהיה שקט, וזה יגרום שיהיה שקט, ובאופן כזה התלמידים מקבלים יראת הרוממות, שהם רואים שהמלמד אינו אדם פשוט, אלא הוא אדם בעל מדרגה, המתנהג באצילות.

וגם, שהתלמידים לא ישמעו “בדיחות” מהרבי, יש בדיחות יותר מדי פשוטות, שאם תלמיד רואה שהרבי מדבר בדיחות כאלו, זה מוריד את הערך של הרבי בעיניו, שהרבי הוא כמו בדחן… ואין זה כך, אלא הרבי הוא אדם רציני, בעל מידות טובות, שמתייחס בסבלנות לכל אחד. ועל ידי זה מקבלים יראת הרוממות ממנו. ומלבד התועלת שיש בזה לחינוך התלמידים, זו גם מדרגה שהמלמד עצמו זוכה בזה.

וחשוב מאד לדבר עם הילדים על יראת שמים, ועל גיהינום וגן עדן, ולחנכם ליראת העונש, וגם לדבר איתם על בריאת העולם, על אדם הראשון, ועל המבול, וכל ענייני האמונה. מה שיותר דברי אמונה, זה זיכוי הרבים עצום. ומה שמחנכים בגיל הרך, נכנס ונשאר בלב, וזהו היסוד הכי טוב שיכול להיות, יסוד של יראת שמים!

ועוד דבר שאנו מזכירים תמיד, מה שאמרו בפרקי אבות (א, יב) הוי מתלמידיו של אהרן וכו’ אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ונזכר תחילה “אוהב את הבריות” ואחר כך “ומקרבן לתורה”, כי זהו הסדר, כדי לקרב תלמידים לתורה, צריכים קודם שתהיה אהבת הבריות, לאהוב את התלמידים, ועל ידי זה אפשר להשפיע עליהם.

וכיצד לאהוב? אם בתורה כתוב (ויקרא יט, יח) “ואהבת לרעך כמוך”, סימן שזה שייך, ובטבע האדם יש אהבת הבריות, כי באמת כל אחד יש לו מעלות, ויש לו נשמה יהודית, וגם אם הוא מתנהג לא טוב, היצר הרע פיתה אותו לזה, והיצר הרע זה מלאך חיצוני שמפתה אותו, ואין זה הוא בעצמו, רק רוח שטות שנכנסה בו.

וכמו שאם יש לאדם בן קטן שמתנהג לא טוב, הוא מרחם על הבן. אם האב אינו בר דעת, הוא כועס וצועק על הבן, אבל אם הוא בר דעת, הוא מרחם עליו, ומשפיע עליו מתוך ידידות. וזהו הכוח הכי חזק להשפיע על אחרים, לא בביקורת, אלא בידידות.

צורת הלימוד עם תלמידים

ועוד דבר חשוב, ללמוד עם התלמידים בצורה פשוטה, לפי הבנתם, ולא להכביד עליהם יותר מכוחם, ובדרך כלל על פי רוב לימוד קל מושך ומעניין, ולימוד קשה פחות מעניין, וכשהלימוד אינו מעניין, התלמיד אינו מקשיב, ואינו יכול להקשיב. כך המציאות.

וכמו שידוע, להבדיל, במילי דעלמא, כגון כשקוראים בעיתון, יש כותרות בעמוד הראשון, שזה מושך ומעניין, כי זה כתוב בצורה קלה ופשוטה, ויש מאמרי מחשבה בעמודים הפנימיים, שזה פחות מעניין, אמנם יש כאלה שאוהבים את זה, אבל רוב העולם אוהבים את הפשטות.

וגם, אמרו חז”ל (שבת סג, א) ליגמר והדר ליסבר, ואין זה משנה באיזה גיל, אם בחיידר, או בישיבה, או בגיל מבוגר. קודם צריך “ליגמר” – ללמוד בפשטות, וזהו לימוד קל, שמושך ומעניין, “והדר ליסבר” – אחר כך מתוך החזרות באה ההבנה.

ושמעתי ממרן הרב מפוניבז’ זצ”ל שארבע פעמים הראשונים של הלימוד אינם בגדר חזרה, אלא זה עדיין חוסר הבנה, וכל חזרה מוסיפה הבנה.

אלו הם דברים ידועים, אלא שלפעמים יש דרישות מישיבות קטנות לשנות מהמקובל, ולהכביד על התלמידים בריבוי מפרשים, ולא זו הדרך, צריכים שלא להתחשב בזה, ולא להיכנע לדרישות כאלו. ובאמת גם בישיבות קטנות קיימת בעיה זו, שמרבים באמירת חידושים ומפרשים, וזה לא טוב לתלמידים, וגם בישיבה גדולה, לא טוב לומר שיעורים קשים, רק לפי כוח התלמידים, מה שהם מבינים ונהנים, ומעניין אותם, ואם השיעור עמוק יותר מכוחם, קשה להם להקשיב.

שו”ת בענייני חינוך

שאלה: אלו עונשים אפשר לתת לילד שמתחצף?

תשובה: לא עונש, אפשר לקרוא לו לחדר אחרי השיעור, ולומר לו, הרי אתה ילד טוב מאד, ואתה מזיק לעצמך, שאתה עושה לך שם רע, למה לך זאת, הרי אתה בעל מידות טובות, ויש לך כישרונות, ומדוע אתה גורם שם רע לעצמך? – לדבר איתו באופן שירגיש שרוצים את טובתו, ומרחמים עליו, והוא יבין זאת.

שאלה: ואם מדברים איתו וזה לא עוזר?

תשובה: לא יתכן שזה לא יעזור, זה מוכרח לעזור! אם הילד מרגיש שהרבי מדבר איתו מתוך ידידות, ומרגיש שהרבי באמת אוהב אותו, הוא מקבל את הדברים.

באמת צריך שתהיה אהבה בין הרב והתלמיד, כמו שאמרו (קידושין ל, ב) אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה וכו’ ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, היינו כי הלימוד נותן אהבה, וזה דבר טבעי מאד שיש אהבה בין הרב לתלמידו.

שאלה: כיצד לנהוג עם ילדים שמאחרים בקביעות?

תשובה: הילד אינו אשם בזה, אלא הבית אשם. זוהי בעיה מהבית.

שאלה: וכיצד יש לנהוג בילד שמציק לאחרים?

תשובה: אם הוא מציק, סימן שלא טוב לו, ויש משהו שהוא סובל ממנו, צריכים למצוא את הסיבה ממנה הוא סובל, ולפתור את הסיבה, שמחמת זה הוא מציק.

שאלה: לפעמים מהבית אומרים לרבי “תלחץ את הילד”.

תשובה: אם כן ההורים אינם מבינים, וצריכים להסביר להם שחינוך עם לחץ אינו חינוך.

שאלה: ההורים לא מצליחים, ומבקשים עזרה.

תשובה: אם הם לא מצליחים, צריכים להסביר להם שיתנו “ידידות” בבית. ילד שסובל בבית, הוא ממורמר, ואחר כך כשמגיע לחיידר הוא מפריע גם לאחרים.

אני יודע מעשים שהיו, ילד שהיה מפריע בחיידר מפני שלא הרגיש טוב בבית, וכשהגיע לישיבה קטנה, הפסיק להפריע, כי בישיבה כבר הרגיש חשיבות, שהיו מכבדים אותו, ובחיידר לא הרגיש את זה, לכן בישיבה קטנה נרגע, וכבר לא היה מפריע. ילד צריך להרגיש טוב, למנוע סיבות שגורמות לו חוסר סיפוק בחיים.

שאלה: ומה שכתוב (משלי יג, כד) חושך שבטו שונא בנו?

תשובה: תלוי באיזה אופן עושים זאת. סיפר לי מו”ר הגה”צ רא”א דסלר זצ”ל, כי בילדותו עשה פעם דבר שלא כהוגן, והוא ידע שאביו כועס עליו, אך אביו לא עשה לו כלום, אלא המתין שיעבור יום אחד, ורק למחרת נתן לו עונש, שהעונש לא יהיה מתוך כעס, אלא מתוך יישוב הדעת.

שאלה: ומה היה העונש?

תשובה: אינני יודע, אבל עונש צריך להיות רק משהו סמלי, שיגרום לילד להבין שעשה שלא כהוגן, ויחזור למוטב.

ועוד דבר שחשוב לדעת, כי כשעושים מבחנים לתלמידים, אין מטרת המבחנים לבדוק את ידיעות התלמיד, ולזה זקוק רק מי שאינו מכיר את התלמיד, כגון כשנבחנים להתקבל לישיבה, אבל בישיבה עצמה ובחיידר, המבחנים הם רק לעידוד וחיזוק התלמידים, שיקבלו כוח להמשיך הלאה, וגם שיחזרו על תלמודם. לכן צריכים לתת שאלות פשוטות, שהתלמידים יוכלו לענות עליהם.

שאלה: האם נכון ללמד ילדים בגמרא מנוקדת?

תשובה: מי שזה עוזר לו – אם הוא לא יכול אחרת.

שאלה: בדרך כלל מתחילים ללמוד גמרא בכיתה ד’, וכבר יודעים לקרוא בלי ניקוד…

תשובה: כמובן. רק אם יש ילד יוצא מן הכלל, צריכים להתייעץ.

יש מומחים עם ניסיון בחינוך, כשיש קשיים בלימוד מה לעשות, לכל הקשיים יש פתרונות. יש סיבות לקשיים, ויש פתרונות למנוע את הקשיים. בדרך כלל הילד לא אשם, ואם הוא לא לומד – יש משהו שמפריע לו.

שאלה: מתי אפשר להרחיק מהחיידר ילד שמפריע, מה הכללים בזה?

תשובה: צריכים להתייעץ בכל מקרה לגופו.

שאלה: איך מכניסים חשק בתפילה?

תשובה: צריך לדעת בכל ילד מה הסיבה שאין לו חשק. בדרך כלל ילד עושה מה שההורים עושים…

שאלה: השאלה היא גם על מבוגרים, מה העצה למי שאין לו טעם בתפילה?

תשובה: חיזוק האמונה, שילמד ספרי מוסר.

שאלה: אם כן, גם עם הילדים העצה היא ללמוד ספרי מוסר?

תשובה: כשהילד יראה שאביו מתפלל, גם הוא יתפלל.

שאלה: או שיראה את המחנך…

תשובה: כן, יש טבע החיקוי, ילדים אוהבים את החיקוי.

שאלה: האם יעזור להסביר את פירוש מילות התפילה?

תשובה: יכול להיות, תלוי באיזה גיל.

שאלה: האם נכון לתת מדי פעם בכיתות מסוימות שיעורים חופשיים, שיש מסגרת של שיעור, ופתאום הרבי מחליט לתת להם חלק מהשיעור הפסקה?

תשובה: פתאום? – הכל לפי הצורך. אם הם צריכים את זה. אולי הם צריכים להשתחרר, יש כאלה שצריכים. תלוי לפי הצורך. שיהיה זמן של רשות, שמי שרוצה יוכל לשחק. אם יש צורך בזה. יכול להיות.

אין לשער גודל זכותם של המלמדים

העיקר צריכים להכניס בילדים יראת שמים, אמונה ויראת שמים ומידות טובות, לדבר עם מידות טובות, בלשון נקייה, עם סייעתא דשמיא, וגם תפילה, פתח לבי בתורתך, השיבנו אבינו לתורתך, השיבנו לשון רבים.

זכותם של המלמדים היא זכות עצומה מאד. מי שמשפיע על אחרים לעשות מעשים טובים, ואחר כך הם או בני משפחותיהם עושים מעשים טובים מכוח ההשפעה שקיבלו, כל המעשים הטובים האלו נזקפים לזכותו של המשפיע, אפילו שהוא כבר בעולם האמת, ואינו יכול לעשות מעשים טובים, אם בעולם הזה עדיין יש אנשים שעושים מעשים טובים בגלל השפעתו, הוא מקבל על זה עוד עולם הבא בגן עדן.

אם כן אין לשער זכותם של המלמדים המזכים את הרבים, ואפילו מי שמלמד אל”ף בי”ת לילדים, זה גם כן תורה. אל”ף בי”ת הוא היסוד, שמכוח זה יוכלו אחר כך ללמוד ולהתפלל, וזה עצמו תורה. חז”ל אומרים (ב”ב ח, ב) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד אלו מלמדי תינוקות. זיכוי הרבים לתינוקות של בית רבן, זה דבר עצום שאין לשער, וכמו שאמרו (שבת קיט, ב) הבל פיהם שאין בו חטא.

בעזרת השם יזכו כל המלמדים לסייעתא דשמיא בזיכוי הרבים, וגם לחיים טובים ומאושרים, הם ובני משפחותיהם!

*  *  *

 

ללמוד או ללמד?

בס”ד
שאלה:
ב”ה זכיתי בבן מתמיד, בעל כישרונות מעולים והבנה בלימוד, השבוע הוא התקשר מהישיבה ובמהלך השיחה סיפר לי שהמשגיח בישיבה בקש ממנו ללמוד עם בחור ברמה נמוכה ולהתמסר אליו.
אני מכיר את בני, מצד טוב ליבו הוא יהיה מוכן לעשות זאת, אך אני מרגיש שזה הולך להיות על חשבונו האישי, דהיינו שהוא יגיע לרמה פחותה מהרמה שהוא יכול להגיע אליה.
שאלתי האם נכון שהוא ילמד עם הבחור החלש, או שאני אמור לומר לו ‘חייך קודמין’, קידומך לפני הקידום שלו. תודה רבה ויישר כח על המדור הנפלא ‘מסביב לשולחן’
א.ח. זיכרמן

הורה יקר,
אשריך שזכית לבן בעל תורה ומידות טובות, יה”ר שתמיד תרווה ממנו רב נחת דקדושה.
טרם אענה בס”ד, חשוב לי להבהיר כי מנוסח שאלתך ניכר שדאגתך היא יותר על הכמות והאיכות של הלימוד,
רצונך שבנך יוכל לגדול יותר בתורה. אם יש כאן שאלה במהות -שח”ו בנך יכול להגיע למצב של מיעוט לימוד
או הפסקת לימוד בעקבות ההתחברות לבחור החלש, דבר זה יגרום לבנך נזק רוחני או חינוכי, במצב כזה
בוודאי ש’חייו קודמין’ ואין שום עניין לבחור להיות ‘המטפל’ או ה’מחזיר בתשובה’ של בחור חלש.
ולעצם השאלה: אנו אומרים כל בוקר בתפילה “אשר בחר בנו מכל העמים”- בעולם נמצאים מיליוני אנשים
שגם לומדים ומשתלמים במגוון מקצועות, אך מטרתם רווחים אישיים/ קבלת תעודה/ כבוד או כסף, או כל
רווח גשמי אחר.
מטרתנו בלימוד התורה היא לעשות רצון השי”ת, ללמוד כי כך ה’ רוצה, ולא ח”ו להתגדל בה, או לרכוש מקצוע
מכובד. ואם כך הם פני הדברים נעיין בדברי חז”ל ונתבונן מה ה’ רוצה שנעשה: האם בעיקר ‘ללמוד’ או גם
‘לְלַמֵד’ – והאם ‘לְלַמֵד’ אפילו על חשבון הקידום האישי?
נפתח גמרא בעבודה זרה: (דף ט.) תנא דבי אליהו ששת אלפים שנה הוי העולם, שני אלפים תוהו, שני אלפים
תורה, שני אלפים ימות המשיח”. שואלת הגמרא ממתי מתחילים למנות אלפים שנות תורה, אם נחשב זאת
משעת מתן תורה החשבון לא יתאים עי”ש, אלא עונה הגמ’ מתחילים למנות מזמן אברהם אבינו כדכתיב ‘ואת
הנפש אשר עשו בחרן’ – (בראשית יב, ה) משעה שלימד תורה לאחרים, והרי אברהם אבינו למד תורה הרבה
לפני שהתחיל ללמדה לאחרים, אלא מרגע שהתחיל לְלַמֵד זהו הרגע שמתחילים למנות ‘שני אלפים תורה’
ואוסיף עוד את ההקדמה של החתם סופר (יורה דעה ח”א) שמחדש חידוש עצום: אברהם אבינו על אף שהיה
אב האומה היה תמיד עסוק להתעסק ב’קצרי דעת’ כלשונו- ללמדם תורה ולכן לא נשאר לו פנאי להתבודד
מחשבותיו לנבואה. אברהם אבינו אכן לא הגיע למדרגת נבואה. מסיים שם החת”ס בהדרכה לדורו: ודבר זה
הוא מוסר השכל אם יאמר העובד את ה’ ‘חשקה נפשי בה” וחפץ אני להתקרב אליו ואיך אעשה זאת למעט
במושכלות שלימות נפשי, כדי להשלים נפש חברי, התשובה אליו הם דברי חז”ל: “הרבה למדתי מרבותיי ויותר
מחברי, ומתלמידי יותר מכולם” (תענית ז), ומוסיף שם בלשונו: “היפלא מה’ דבר למלאות לך שלימות נפשך
מה שהחסרת לכבוד שמו, תפקידך לעשות רצונו ללמד אחרים וה’ יעשה את רצונך למלאות נפשך מידיעת
השלימות, ויספיק לך בזמן המועט להשיג השגות רבות ונשגבות עוד יותר מכדי שכלך’ עכ”ל.
וכך מצינו במדרש )ויקרא רבה לד( שמביא דברים חריפים למי שלא מתמסר לזולת על הפסוק: “עשיר ורש
נפגשו עושה כולם ה”, מסביר המדרש ‘עשיר’ זה עשיר בתורה ‘רש’ זה רש בתורה, אמר אותו רש לאותו עשיר
השניני פרק אחד ולא השנהו ואמר לו למה אני צריך להתמסר לך וכו’, אומר הקב”ה מי שעשה לזה חכם יכול
לעשותו טיפש, ומי שעשה לזה טיפש יכול לעשותו חכם, אולם מי שמתמסר לזולת מביא המדרש פסוק אחר:
“רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'”(משלי כב, ב): ‘רש’ זהו רש בתורה ‘ואיש תככים’ זה ששונה סדר
או שני סדרים, עמד רש עם איש תככים, וא”ל השניני פרק א’ והשנהו קנו העוה”ז והעוה”ב.

שלכם
חיים צבי יאקאב

חינוך בפרשה- סוכות

 

כאשר הג”ר מאיר שפירא השלים את בניית ישיבת ‘חכמי לובלין’ הרוממה, נשאל על שבחר לכתוב על חזית הבנין לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת ה’ אֲלַמֶּדְכֶם. השיב כי פסוק זה הולם את מטרתה של ישיבה קדושה. לכאורה היה לו לדוד המלך להכריז ‘באו בנים שמעו לי…’ הריהו קורא שיבואו לשמוע דבר ה’. אלא כוונתו – וכוונתנו – להודיע, כי עיקר הישיבה הוא לחנך שגם בתום שנות הלימוד, כשהולכים, ימשיכו כראוי, לְכוּ בָנִים לדרך חייכם, וגם אז שִׁמְעוּ לִי…

ימי חג הסוכות הם ימי מבחן לקראת הבאות. משטיננו ומקטרגינו טוענים כי בר”ה יוה”כ שָׁבוּ כולם מתוך אימה ופחד, אבל לאחר שחולפים ועוברים להם ימי הדין חוזרים למעשיהם הרעים. על כן נקבעו ימי החג, ימי התעלות ושמחה של מצוה. להתבונן ולהתכונן לימי המעשה, ‘תקופת מעבר’, בבחינת לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי, להמשיך ‘לשמוע’…

שמעתי בשם א’ מגדולי הדור שליט”א כי ‘עולם הישיבות’ עמל להעמיד ‘בני תורה’. השיג והשיח בין כותלי הישיבה ברמה גבוהה תוך שאיפה לפסגות. עבדות השם. והגית בו יומם ולילה. ביטול ה’יש’. יעדים והישגיות לימודית. ברם, מתוך ‘אלף הנכנסים למקרא’ לא יֵצְאוּ כולם להוראה. אף לא רובם. כך קבעו חז”ל! נמצא שאותו ‘רוב’ ימצא עצמו בבוא העת כשעוסק בחיי שעה, רחיים על צוארו, מתמודד עם ‘רשות הרבים’ ללא הכנה ראויה! זאת ועוד, פעמים רבות הוא חש מתוסכל ו’עצבות’ מסוכנת מתוך חשיבה כי ‘בגד’ או ‘נכשל’ במטרה הנכספת. חשוב לתת לתלמיד כלים לדעת גם איך על ‘בעת-הבית-ירא-השם’ להתנהג! יִרְאַת ה’ אֲלַמֶּדְכֶם – הליכות חיים, חיי שעה לצד חיי עולם.

חג הסוכות מסמל מַעֲבָר זה. מיום כיפור, בו אין לשטן שליטה כלל, יוצאים ‘החוצה’. יושבים בדירת ארעי, סמל לחיי עוה”ז הזמניים, בונים מפסולת גורן ויקב, חומרים גשמיים פשוטים, נוטלים ד’ מינים הרומזים על קשר בין שכבות הציבור, כולל ‘עמך’. ודווקא שם, בחוץ, ‘מוליך ומביא’ לד’ רוחות, לבטל רוחות רעות. אינו מסתגר במקלט להסתתר מרוחות וטללים רעים, אלא מתמודד איתן בחוץ! כשיעקב אבינו בנה סוכות, ידע שהן עבור מקנהו, רכושו. לעצמו בנה בית בגן עדן! עִם לָבָן הרשע גַּרְתִּי, עשרים שנה ‘עָבַד’, בסביבה מנוכרת, ותרי”ג מצוות שמרתי!

החג מלמדנו כי האתגר הגדול יותר הוא להחזיק בתורה, לימודה וקיומה, גם בעת השתדלות במזון ומחיה. שיא ‘ירח האיתנים’ הוא שמחת תורה, בו מכריזים אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה’ הוּא הא’ אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ! לאחר ששהו בסוכה, ‘בחוץ’, לאחר ‘יום החיתום’ בערבה ה’פשוטה’ דווקא, זוכים להכרזה נעלה זו. חשוב לדבר עם ילדינו על כך, להשכילם שניצחון היצר בתוככי כותלי הישיבה היא ניצחון קל, לעומת התגברות והתחזקות כשעוסקים בפרנסה.

בשמחת תורה מפטירין שהקב”ה מצוה את יהושע. לאחר ארבעים שנות חיים רוחניים, אכלו מָן ושתו מי באר, עלינו “להתגשם” – לכבוש ולנחול, איש איש ילך לשדהו וכרמו – ואין לעזוב את התורה! נעיין בפסוקים: בתחילה מְצַוֶּה ה’ על הנחלת הארץ: חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם… אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם…, במקביל מְצַוֶּה ומזהיר על הנחלת התורה: רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי… לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה… הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ…, לקראת כיבוש ל”א מלכים גיבורים ועצומים, מלחמת שתארך שבע שנים, ועוד שבע שנות הֵאָחֲזוּת והתנחלות – די בשתי מילים! חֲזַק וֶאֱמָץ. אך לשמירת התורה נזקקנו לאזהרה כפולה ומכופלת! והקב”ה מְצַוֶּה זאת לפני שעברו את הירדן. מכין אותנו מראש, כשעודנו ב’כולל’…

ברור כי המשאלה היא אחת, שִׁבְתִּי בְּבֵית ה’ כָּל יְמֵי חַיַּי. אך תיכף עוברים למצב שונה – כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי. גם אם אגיע ליום רעה, יום גשמי וחומרי, אהיה צָפוּן, בבחי’ מצוות סוכה, בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי, להיות מרומם לה’ ולעמוד כצור בְּעֶקְרוֹנוֹתַי. נזכור את פירוש ה’תפארת שלמה’ כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה, גם כשאאלץ לעסוק בדברי הרשות אשאר עם הספר… חז”ל קבעו ‘סקבא דשתא ריגלא’, המשימה קשה, השטן אינו מוותר, אך כשמצליחים – זוכים! כִּי יְבָרֶכְךָ ה”א בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.

                                                                                                                                                                                  בהצלחה בעבודת הקודש! 

    יחיאל מיכל מונדרוביץ’

123ymm@gmail.com

היבטים בתורת החינוך

היבטים בתורת החינוך במתן תורה

כל החגים קשורים לעולם החינוך, כל חג ואיפיונו. ובתוכם כמובן חג השבועות, שמתקשר מיד עם מאמר חז”ל (שהש”ר א) בשעה שבקש הקב”ה ליתן את התורה לישראל אמר להן תקבלו תורתי א”ל הן, אמר להם תנו לי ערבים שתקיימו אותה. ולא קיבל עד שנתנו בניהם כערבים, ובזכותם קבלו את התורה. שנאמר (תהלים ח, ג) מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז.

‘ערבים’ הוא לשון ערבות ומתיקות, שכן האופן שאפשר להנחיל לבנים את התורה הוא רק ע”י הטעמת מתיקות התורה. ולכן בברכת התורה מבקשים ‘וְהַעֲרֵב נָא ה’ אֱלֹקֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וגו’. וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתך’. כי כאשר מבקשים שצאצאינו יהיו לומדי תורה צריך שזה יתקיים מתוך מתיקות בפינו.

זו הסיבה שקול ה’ במשכן היה עובר דרך שני הכרובים ומשום יצא לאוהל מועד (רש”י שמות כה כב) כי הכרובים הם פני תינוקות, הם הערבים שלנו, ודרכם אנו מקבלים את התורה.

אופן עשיית הכרובים היה מקשה מתוך הכפורת, וכפי שמדגיש רש”י שלא  יעשה את הכרובים לבד ואחר כך יחברם, אלא יהיו מקשה מן הכפורת. ובא הדבר ללמדנו שכדי להצליח בהנחלת התורה לבני הנעורים אי אפשר לגדל אותם באופן נפרד, ואחר כך לחבר אותם לארון הקודש, לתורה אלא הם צריכים להיות יצוקים מתוך התורה בכל השלבים.

אי אפשר לגדל ילדים עם ממתקים, חוויות, טיולים ומקורות סיפוק שונים ומשונים, וכאשר הם גדלים ונעשים בני מצוה להלביש להם כובע וחליפה ולנסות להדביק אותם לתורה. הילד צריך לדעת ולחוש מחלב אמו ומנעוריו שהאושר הגדול ביותר הוא לימוד התורה.

השאלה הנשאלת תמיד איך מנחילים את אהבת התורה לתלמידים?

התשובה: הרבה תלוי בצורת מסירת הדברים, בטון, ובחיות שהם נאמרים.

עד היום אני עוד זוכר את היום הראשון שלי בשיעור א’ ישיבה קטנה איך הרה”ג רבי יעקב מאיר רוזנבוים שליט”א (כיום ראש ישיבה בלונדון) פתח בהתלהבות את המשנה ‘כל כינויי נדרים כנדרים’.

ערכו פעם ניסוי להבדיל בגן ילדים והציעו להם כל יום גלידה בפנים עגומות, תוך תקופה קצרה הילדים מאסו בגלידה. מידה טובה מרובה די הייליגע תורה.

בני הנעורים לא שומעים מילים הם רואים את נצנוצי העיניים, את כאב הקושיא, ועונג התירוץ.

כפי שמבארים את מאמר חז”ל (עירובין יג: עיין מהרש”א) האי דמחדדנא מחבראי – דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה, ואילו חזיתיה מקמיה – הוה מחדדנא טפי, ויש להבין מה המעלה בראיית הפנים במהלך הלימוד.

אלא ממבט הפנים רואים את האור של התורה וחדוות הלימוד.

וזה הפירוש ‘רואים את הקולות’, לא די לשמוע אלא לראות כלומר לחוש את העונג שבלימוד התורה.

היחודיות של כל תלמיד

עשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד, והקול היה מדבר לכל אחד, ששים רבוא איש היו במעמד הר סיני, אך הקול היה מגיע לכל אחד, זה התפקיד של המחנך והמלמד בשיעור, לדבר לכולם, אך לראות את הפרט, לתת תחושה לכל אחד שאתה מדבר אליו. זה מתבטא במבט העינים, בפניה מידי פעם לתלמיד בשמו במהלך השיעור.

אנו רואים זאת במציאות, לפעמים חוזרים בשיעור על דבר כמה פעמים, אחרי השיעור ניגש אחד התלמידים ואומר שלא הבין, אתה חוזר שוב על הדברים ואז הוא הבין, ואתה שואל את עצמך הרי בעצם לא הוספתי שום דבר, על אותם מילים חזרתי כמה פעמים בשיעור, ומה השינוי? והתשובה: הפעם היית איתו בארבע עינים. היית כולו שלו. זה עשה את השינוי.

וזו האומנות בשיעור, לדבר אל כל אחד בפרטות.

לאור האמור יש קשר הדוק בין שני מאמרי חז”ל (תענית ז:) ‘אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל – בשביל משנתו שאינה סדורה עליו, להמשך הגמרא ‘אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל – בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים’, הסברת הפנים יוצרת את ה’משנתו סדורה’.

אחת ההתמודדיות והטענות הידועות ביותר של ‘מחנכים’ ו’מלמדים’ זה נושא ה’פער’, כל מלמד ומחנך טוען בשלב מסוים ‘איך אפשר ללמד בכיתה כשיש ילד שמבין פשט של רבי עקיבא אייגר, ואילו השני בקושי יודע לקרוא את הגמרא’.

משל למה הדבר דומה, למנצח על תזמורת שמתאונן איך אפשר לנצח על תזמורת כזו, זה משמיע צלילי כנור, זה דופק על התוף וזה מחצרץ. אבל האמת שזו האומנות של המנצח לתאם ולהתאים את הצלילים והתווים לכל אחד. זו האומנות ליצור תמהיל שבו ימצא כל אחד את מקומו.

זה אמור להיות בלימוד, וכן בשאר התחומים למצוא בכל אחד את נקודת החוזק וההצלחה. כפי שדרשו את הפסוק ‘ולכל בני ישראל היה אור במושבותם’. שכאשר כל אחד משובץ במושב שלו, אזי הוא מאיר.

להעמיד חזון

אחת הדילמות של מחנכים היא איך להתחיל את השנה, יש אומרים שצריך להתחיל עם כל התקיפות, להעמיד ברור את הגבולות, ואחר כך לשחרר בהתאם, יש אומרים להיפך.

במתן תורה רואים את ההבדל בין אומות העולם ועם ישראל, הקב”ה הציע לשניהם את התורה, אך לגויים העמיד מיד את  הדברים הקשים ביותר שנוגדים את תכונות נפשם, ולכן מיד דחו את התורה, אבל לעם ישראל לא התחיל הקב”ה בהצעת הדברים הקשים אלא פתח ואמר להם (שמות יט, ה) וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ, קודם העמיד אותם על יעודם, רומם אותם, נתן להם חזון חיים. כאשר יש אהבה, כל הקשיים הסתלקו ואמרו כולם כאחד – ‘כל אשר דיבר ה’ נעשה ונשמע’.

תפקיד המחנך לרומם  ולתת חזון, את החלום והפיסגה. מסופר על ראש ישיבה שלא היה שואל בחור ‘איזה מסכת אתה לומד’ אלא ‘איפה אתה בש”ס’.

כאשר יש חזון ויעד מתקיימים דברי רבי אברהם בן הרמב”ם (המספיק לעובדי ה’, שער הפרישות) ‘היודע משאת נפשו יקל עליו לעזוב כל הון שבעולם’.

וכן שנינו בגמרא (פסחים סח:) רב יוסף היה מכין לסעודה בשבועות עגל תלתא כלומר עגל שלישי לבטן שהוא מובחר, והיה מכריז – אי לאו האי יומא, שבו ניתנה תורה לישראל, כמה יוסף איכא בשוקא, כלומר מה חשיבות היתה לי. ומקשים רבים הכיצד רבי יוסף שהיה גדול במדת הענוה (סוטה מט:) דיבר על עצמו בלשון של חשיבות.

אך באמת רש”י מפרש שם ‘אי לאו האי יומא – שלמדתי תורה ונתרוממתי’, והיינו שהתורה נותנת ‘רוממות’. ופשוט שענוה ורוממות אינם סתירה כלל. שכן רוממות היא מלכות, וגדלות הנפש.

ציפיות מכל תלמיד

חג השבועות מתקשר עם חינוך באחד הטעמים שאוכלים בו מאכלי חלב, לזכר משה רבינו שלא רצה לינוק מאשה נכרית ביום זה. שכן בז’ אדר נולד ולאחר שלוש חדשים בו’ סיון הונח בתיבה בים סוף, ואז הוציאתו בתיה ולא רצה לינוק ממצרית כי אם מאשה מן העבריות.

ומדוע מציינים פרט זה שלא ינק חלב נכרית?

מבארים חכמי הדורות: בשו”ע נפסק שאין ראוי להניק יהודי מנכרית (עיין יו”ד פא, ז, וביאור הגר”א) ומקור הדבר הוא משה רבינו שלא רצה לינוק מהמצרית. וקשה הרי רש”י פירש שהענין שמשה לא ינק מהמצרית הוא מכיון שעתיד לדבר עם השכינה, ואם כן מה ראיה על כל ילד שאסור להניק מנכרית.

אלא זה גופא חידוש הדין, שההתייחסות לכל ילד יהודי צריכה להיות כאחד שעתיד לדבר עם השכינה, כמו שכתב הרמב”ם שכל אחד מישראל יכול להגיע לדרגת משה רבינו ע”ה.

ואכן כל מחנך רואה ומכיר את המציאות הידועה, שציפיות מגשימות את עצמם.

שאיפות מציאותיות

אולם בד בבד עם העמדת השאיפות הגבוהות לתלמידים, צריכים להיות מציאותיים, ולהציב אתגרים שניתנים להשגה בהדרגה. גם זה נלמד ממה שאירע ביום זה בו’ סיון במצרים, שבת פרעה ראתה את משה רבינו רחוק בסוף, וזו אחת הסיבות למנהג שטיחת עשבים ופרחים בשבועות.

ואז נאמר (שמות ב, ה) וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. וברש”י: רבותינו דרשו ששלחה את אמתה – את ידה, ונשתרבבה ידה – אמות הרבה, ותמוה שהרי בת פרעה ראתה את ריחוק המקום בינה לתיבה ומה עלה על דעתה לשלוח את ידה. ומתרץ הרה”ק מקוצק זי”ע: האדם צריך לעשות מה שבאפשרותו כמיטב יכולתו, ובאשר להמשך, יאמין שהקב”ה ישלח עזרו מקודש, ובזכות האמונה והרצון הוא ממשיך עליו ישועה ונס למעלה מהטבע.

וזה אף הלימוד וההוראה לדורות בחג השבועות, שלא יאמר אדם איך אוכל לכבוש את ההר וללמוד התורה שהיא ארוכה מני ארץ ורחבה מני ים. אלא יעשה השתדלות במדת יכולתו ואז יפתחו לפניו שערי אורה וברכה.

ענין זה נלמד גם ממצות ההגבלה שהיתה ההכנה למתן תורה, שבו העמידו את עם ישראל במצב מסוים כל אחד במקומו, כהנים לווים וישראלים, זה לפנים מזה, והוזהרו לא להרוס אל ההר פן יפלו.

קבלת עול

יסוד נוסף בחינוך נלמד ממתן תורה בו כפה עליהם הקב”ה הר כגיגית, והקושיא מפורסמת מדוע הוצרך לכך והרי בני ישראל אמרו מעצמם ‘נעשה ונשמע’ וקבלו את התורה מרצון.

ומבארים צדיקים, בד בבד עם כל הרצון והאהבה צריך להיות ‘קבלת עול’, כפי שמבאר המהר”ל שהדברים היסודיים צריכים להיות גם מתוך ‘הכרח’. זה טוב למצבים בהם יש הסתר וירידה, שאז מופעל הכח של ה’הכרח’, אבל גם במצבים רגילים צריך לדעת את ה’הכרח’. כמו שכתוב ‘ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו’. למרות שהיו למשה רבינו היו מדרגות גבוהות ביותר, אך שמחתו היתה על שנקרא ‘עבד’.

גם בחינוך כך, צריך להשקיע הרבה אהבה, הסברה, נעימות. ובמיוחד בדורנו. אך יחד עם זה צריך להעמיד בצורה הנכונה את ה’הכרח’ את הביטול הגמור.

וכן בגמרא (שבת פז:) נחלקו על הפסוקים וישב, ויגד, אם קודם אמר משה לישראל את שכר המצוות- דברים המושכים את הלב, או קודם את עונש המצוות שהם דברים קשים כגידים.

ומפרש המהר”ל שבעצם לדעת כולם, המטרה היא להעביר את דברי התורה מתוך אהבה, אף שצריך גם להזכיר העונשין. ובזה חלקו האם כאשר פותחים בטוב אז זה נקבע בטוב, או דוקא כשמסיימים בטוב נשאר הטעם האחרון, והוא נקבע בלב.

אהבה ללא תנאי

במסכת קידושין (לח.) שנינו כל המלמד את בן בנו תורה כאילו העמידו על הר סיני. וצריך ביאור מדוע דוקא סבא הלומד עם בנו כאילו העמידו על הר סיני.

מבאר המקנה: לפי שהסבא קודם בדורו למעמד הר סיני. והיינו שלכל אדם מבוגר יש מעלה במה שקרוב יותר למעמד הר סיני, וכאשר הסבא לומד עם נכדו הוא מעביר לו בחינה זו.

עוד מבארים דהנה כאשר אבא לומד עם הבן יש בזה תביעות ולחצים, אבל הסבא בדרך כלל לומד רק מתוך תענוג, וזה היה האופן של מעמד הר סיני – כזקן מלא רחמים. ולכן: כל המלמד את בן בנו תורה כאילו העמידו על הר סיני.

שמעתי פעם אבא לומד עם בנו ב’אבות ובנים’, ואומר לו ‘תגיד, מה הפירוש בגמרא, ‘בלי לחץ’, תזכור ‘בלי לחץ’, אבל תגיד כבר מה הפירוש’.  למותר לתאר את מראה הילד הלחוץ שנוסף לכל הלחץ קיבל גם הוראה ‘בלי לחץ’.

שוחחתי פעם עם בחור כבן שבע עשרה ואמר לי בגילוי לב: מעולם, אף פעם לא אמר לי איש שאני שוה משהו. השבתי לו בפליאה, איך זה יכול להיות הרי ההורים שלך ידועים כמחנכים דגולים, האם אף פעם הם לא אמרו לך מילה של הערכה.

כן, הם אמרו לי, השיב הבחור. אבל תמיד הרגשתי שהם אומרים מחמאות על היכולות שלי, אבל מיד דורשים מימוש הכשרונות, למען רצף ההצלחה של המשפחה.

כמובן שלא קיבלתי את הדברים כמאמרם, אבל לימוד מסוים יש בהם, לאהוב בלי תנאי, להאמין בכוחות וביחודיות של כל אחד.

והקב”ה יעזור שנזכה לקבלת התורה מאהבה להנחיל לנו ולבנינו אחרינו מורשת אש דת למו, למען ייטב לנו כל הימים.

 

 

 

שמחים כנתינתן מסיני

“והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני”

הגמרא [פסחים סח] מספרת : “רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא, אמר, אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא”. רב יוסף ביקש לבני ביתו בחג העצרת, יום מתן תורה, שיערכו עבורו סעודה יקרה וחשובה, ופירש להם טעם שמחתו הגדולה, “אי לאו האי יומא – שלמדתי תורה ונתרוממתי – הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף, ומה ביני לבינם”[רש”י].
אולי ניתן לדרוש, הגמרא לא מספרת לנו על סעודתו של רב יוסף בחג העצרת, הגמרא מספרת איך רב יוסף פנה אל בני ביתו בפרוס חג קבלת התורה, וביקש מהם להכין סעודה דשינה, תוך שהוא מסביר להם, דעו נא: כל רוממותו של אביכם הוא מפני “האי יומא” דמתן תורה, ואלמלא שלמדתי תורה ונתרוממתי, אזי היה לכם אבא איזה “יוסף” מן השוק…

תפקידם של כל אב ואם, כל מחנך, להגביה ליבם בדרכי ה’, להלהיב את הצעירים בתחושות של רוממות, על שמחתנו הרבה על “שלמדנו תורה – ונתרוממנו”. שוב אין אנו כשאר יוסף שבשוק, מורמים מעם אנחנו. בני עבר גדול ובני עתיד מזהיר. וגם ההווה שלנו לא יסולא בפז.

“הכל מודים בעצרת דבעינן נמי ‘לכם’, מאי טעמא? – יום שניתנה בו תורה”. הגמרא מספרת על מר בריה דרבינא שהיה שרוי בתענית כל השנה, כולל שבת ומועד, לבד מחג השבועות, ערב יום הכיפורים ופורים.
ובכל זאת תמהים המפרשים, וכי לא היה מתאים יותר לחוג את קבלת התורה בבית המדרש, בתורה ובתפילה, להיותו “כולו לה'”, מדוע דווקא בחג מתן תורה יש חובה של שמחה במאכל ומשתה יתר מכל החגים?
רש”י מפרש: “דבעינן נמי לכם – שישמח בו במאכל ומשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו”.
אולי זוהי כוונת רש”י ללמדנו עומקה של הלכה, דווקא ביום שקיבלנו עול תורה ומצוות אנו מצווים לאכול ולשתות בהילולים “להראות שנוח ומקובל יום זה”, לשדר להראות ולגלות, לעצמינו, לצאצאינו, לסביבתנו, קבל עולם ומלואו,  את התחושה הנעימה, את השמחה והאושר המציפים אותנו בקבלת התורה.

“בכל יום יהיו בעיניך כחדשים כאילו היום ניתנו” [שו”ע או”ח סא]. בכל יום ויום אנו יושבים מול התלמידים, ומעבירים ומוסרים להם את ה”קבלת התורה” שלנו מהר סיני. כל שיעור תורה הינו למעשה “יום מתן תורתינו” זוטא. אנו אמורים בכל יום ובכל שיעור, ” להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו”

עסק התורה והמצווה חייב להיות מלווה ומלופף בתחושת אושר , האווירה השולטת בכיתה צריכה להיות מחושמלת בהתלהבות של חדווה עילאית, פני התלמידים, כמו פני רבם, קורנים אורה ושמחה. להראות שנוח ומקובל!
אפשר שזהו פנימיות עומק הביטוי של חז”ל הקדושים על לימוד התורה בשיא רוממותה: “והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני” [מד”ר שה”ש א, ועוד רבים]

כי זוהי תוכנה וצורתה של “קבלת התורה” בסיני ,כך לומדים תורה, וזוהי גם צורתה הנכונה של מסירת התורה לדורות הבאים.


תפקידו של מחנך בישראל אינו מסתכם בהוראת חומר הלימודים, גם לא רק להניף את התלמידים לרמות גבוהות של תפקוד והישגים.  תפקידו העיקרי של המחנך, למסוך בנפש הנער רצון אמיתי ושאיפה כנה לחיי תורה ומצוות ,לנטוע בלבבם חיבור אמיתי ופנימי לאידישקייט, להקנותם אהבת עמל התורה, להטעימם נעימות רגשית בהתמסרות לחיי תורה ומצוות, לארוג קשר אישי ועמוק עם  “ידיד נפש אב הרחמן” והנאה ושמחה במצוותיו.

לכן ארגז הכלים המשמש אותנו להניע את התלמידים שיתאמצו יותר, הינו שונה מארגז כלי ההנעה שישנם בידי המורים בחינוך הכללי.

הכלים העיקריים המקובלים בעולם החינוך,  שניים הם: גמול ותחרות.

כשהנערים בקטנותם עדיין מוקדם לשכנע אותם קוגניטיבית ולהלהיב אותם רגשית בערכים הנשגבים של תורה ומצוות , אבל הם יתאמצו עבור תופינים וממתקים, ויירתעו וייסוגו מפחד רצועה ועונשים אחרים.

כשגדלים הנערים,  מקובל להניע אותם בגלגלי התחרות , תחרות של ציוני מבחנים והישגי תעודות,  תחרות מעמדות של ‘חתנים’ וסגנים. לבם של הצעירים נמשך” למלחמת מצווה” שכזו.

כך בונה העולם הגדול את הצלחתם של ברוכי הכישרונות, כך קוצרים בתי הספר והאוניברסיטאות הישגים מעולים שנסחטו מן התלמידים במסחטות של  גמולים ותחרויות ,ומשכך, השיגו את מטרתם .

לכן, אין לך תלמיד במדעי החולין, כמו גם חניכת בית- יעקב בלימודי החול, שישמרו לאורך ימים את ספרי הלימוד ומחברות שיעורי הבית. אחר שעבר הצורך השימושי בהם, משקיבלו את הציון והתעודה הנכספת כבר הגיעו אל המטרה. וכל השאר היסטוריה. הספרים והמחברות – לסל וחסל.

לא כן בבית המדרש!

אין” ישיבה בוחער” שאינו שומר שנים רבות את המחברות של “השיעורים” וחידושי-  תורה של ימי חורפו. גם את הגמרא הישבתית, המשומשת והבלויה, ישאיר למשמרת ימים רבים,

ולא מפני צורך השימוש בה,  אלא דווקא משום הקשר הנפשי העמוק שיש בו לאותה המסכתא התפורה והמודבקת… המעלה זיכרון מתוק של  עמל עלומים ויגיעת נפש… קשר של אהבה.

המטרה שלנו שונה, אנו רוצים לא רק ידע של תורה ויהדות, אלא אישיות של תורה ויהדות, לא רק העשרה אינטלקטואלית אלא בנין הנפש, נפש רוחנית, רוח ונשמה יהודית, תחושות של אצילות וחוויות של קדושה, לב טהור ורוח נכון.

לכן אין אנו מסתפקים שהנער לומד, שיודע במבחן.  אנו שואפים שירצה ללמוד,  שייהנה מהלימוד, שירצה וייהנה להתפלל טוב, לגמול חסד, שישאף לסור מרע. שימשך לעשות רצון ה’, למלא ייעודו בעולם.

כי זהו יהודי!!!


רבים תמהים ושואלים,  מה הם הכלים היוצרים תהליך התפתחות של חיבור נפשי אל התורה והמצוות.

איך, איך עושים את זה?

ראשונה, עלינו ליצור כמיהה, השתוקקות ומשמעות פנימית אדירה, להתמסרות לחיי תורה ומצוות .

פתגם עולמי חכם אומר: “אם ברצונכם לבנות ספינה, אל תגייסו את האנשים לבנות את העצים, אל תחלקו את העבודה ותתנו פקודות. תחת זאת, למדו אותם להשתוקק לים הרחב והאינסופי“.

אכן אכשר דרא, אנו משקיעים רבות בשדרוג שיטות ההוראה ופיתוח טכניקות לרתום את הנערים לשפר הישגים.  אך לא פחות מכך עלינו לחשוב מחשבות ולטכס עצה, לדעת דרכים לשפר מיומנויות כיצד למסוך בהם תחושות חיוביות לתורה ומצוות.

כשאנו יושבים בערב ומכינים את השיעור של מחר, בד בבד עם הכנת תוכן חומר הלמידה, ליצוק אותו אל השכל של התלמידים, אנו זקוקים גם להכין את חווית הלמידה, ליצוק אותה אל הלב של התלמידים.

הגה”צ רבי אליהו דסלר זצ”ל, מתריע ב”מכתב מאליהו” [חלק ג 362] לכל מחנך בישראל:

“עיקר הלימוד בלימודי קודש איננו לימוד הידיעות, אלא לימוד ההשקפה, לימוד יראת שמים ועבודת השם… המלמד צריך למסור את הקדושה ואת החביבות שהם עושים את היראת השמים ואת האהבה, וזהו עיקר הלימוד שאין כמוהו בכל הלימודים האחרים שבעולם”

הצעירים שלנו מוצפים למעלה ראש בפיתויים עזי – צבע,

ה’יצר הרע’ של דורנו אינו פונה אל האינטליגנציה,  אינו מעורר שאלות אמוניות ולא מוכר אידאלים, הוא פונה אל הרגש, אל החוויה, הוא מוכר מרכולת של חוויות וריגושים גסים בהמיים וטמאים, המאיימים לרוקן את הלב מכל לחלוחית של קדושה וטהרה.

הנשק העיקרי, נגד היצר בן-דורנו, חוויות עמוקות של רוחניות, ריגושים של קדושה, חשק בלימוד התורה וחביבות בקיום המצוות. ההתלהבות, ההנאה החשק וסיפוק הנפש, הם דוושות השאיפה והרצון, הם הערובה לאידישקייט של הדור הבא.

אנו חיים בדור של עולם מערבי רודף הנאות וחיי נוחות, דור של ריבוי תענוגים והפחתת מאמץ, דור של “בא לי” במקום “נכון וכדאי”, דור של פרסומות אגרסיביות הפורטות על נימי יצרי התאווה ורדיפת ההנאה, ולא אל ההיגיון השכלתני ושיקולי כדאיות. דור שאביזרי נוחות  הפכו בו למוצרי קיום. דור שסיסמת חייו הוא “אדם ליהנות יולד…” – במקום “אדם לעמל יולד”, והפינה היחידה בה נדרשים ומוערכים מאמץ עמל ויגיעה – בבית המדרש!

בארה”ב נתפרסם לאחרונה ספר מחקר מקיף ביותר על תופעת הנשירה מחיי הדת רח”ל, “the off derech” [“יורדים מהדרך”]. לדברי המחבר, התגלית הגדולה ביותר של המחקר, שרוב מוחלט וגורף של הפורשים לא עושים זאת מסיבות אינטלקטואליות, כמעט תמיד הסיבה היא רגשית. החוויה של היחיד, בקהילה, בבית הספר ובתוך המשפחה, היא מהווה גורם עיקרי לעזיבת הדת והקהילה!

לכן, לצד המלחמה שלנו מבית על ה”קידמה” הקלוקלת וההרסנית הזו, אנו נדרשים להתמודד עם המצב הקיים בשיטת “ויגזול את החנית מיד המצרי”, ולמלא את אסם עולם הרגשות בתחושות חיוביות, שהמאמץ העמל והיגיעה בבית המדרש יהיו ערבים לנפש, הריחוק מחיי מותרות ובילויי עולם-הזה ריקי תוכן, יהיו מתוך תחושת עליונות מוצפת אושר מעינוגי אצילות ורוממות של חיי תורה וקירבת אלוקים.

אנו מורגלים לשוחח עם התלמידים אודות החובות היהודיות שלהם, אך יתר מכן עלינו לשוחח על הזכויות היהודיות שלהם!

החיסון העמיד והיעיל נגד הנגיף ההרסני והחיידק האלים הלזה הינו התשובה המכרעת שלנו בשדה חינוך הנערים, לתת דגש על הטמעת חוויות וריגושים, תחושות חיוביות בעולמה של תורה ועבודת השם.

לשוחח על זה, לספר על זה, ובעיקר, לדבר על כך בהתלהבות!

להדביק אותם רגשית בתחושות ה”אשרינו מה טוב חלקינו” בהיותנו עם הנבחר, בנים חביבים לבורא העולם, אושרנו וחדוותינו ב”שהבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו”, לרומם ולהוקיר את גדולינו ומנהיגינו, את התלמידי חכמים, את החסידים ואנשי מעשה שבמחננו, הבזים לחיי שעה ולתענוגי בשרים, להדגיש את האושר שלהם ושל הנלווים אליהם, להראות את היופי וההדר שבחיי עולם לעומת השפלות והנבזות שבחיים בהמיים. להטמיע את התחושה ש”שולחנך גדול משולחנם“.

בדורנו, עלינו המחנכים ללמד את הנערים ללוות ולכרוך את מעשי המצוות, את התפילה, את עמל לימוד התורה, את שבירת הרצון בסור מרע, את ההתכופפות והוויתור בבן-אדם לחברו, בתחושות נעימות ובמחשבות חיוביות.

[לא נתעלם כי בהעברת מסרי חינוך אלו, אנו מלמדים את התלמידים לקיים המצוות מתוך תוכן פנימי בכוונה ודביקות עילאית, ולא לעשותם בצורה שטחית ‘מצות אנשים מלומדה’. אנו גם מחנכים אותם במישרין לקיים את המצוות היקרות התלויות בלב].

שנית, עלינו לשים לב אל כל נער בבית ואל כל תלמיד, לדעת שטוב לו על הלב, לדעת שהוא מרוצה מעצמו, מהוריו, ממוריו, ומחבריו.

לשים לב שהוא חש משויך, שווה ומוערך.

הילד המסתובב בבית ומר לו, ילד המתהלך בתלמוד תורה בתחושה רעה ועגומה, בחור המסובב בחברה מנוכרת ומרוחקת, צעיר הרצוף חוויות מייאשות ותחושות השפלה וכאב, הוא עצוב ועגום, נסגר בתוך עצמו, חש מחוץ לעניין, לא שייך, לא שווה, לא טוב, כישלון!

ואז, המלמד לא בשבילו, הגמרא  לא בשבילו. החברה, הקהילה, כל האידישקייט, חלילה, לא בשבילו.

“והנפש לא תמלא”, אם לא טוב לו בסביבתנו, הוא מחפש תחליפים, תחליפי עונג מזויפים המתגוללים באשפתות קריה, “או חברותא”, הוא מחפש חברים, חברים שלא ידחו אותו בשתי ידיים, שיאירו לו פנים, פרחחי רחוב בדומים לו.

ואם טוב לו על הלב, אזי אתה, ההורה, המלמד, וכל מה שאתה מייצג ומלמד, הערכים המקובלים בקהילה, כולם נקלטים ומאופסנים באותה פינה חמה אהובה ונעימה שבלב, תחת אותה השראה חיובית, באותה חוויה של הצלחה המעודדת משיכה ושאיפה לשוב ולשכפל אותה.

לכן, נכבד את תלמידינו, נתעניין בהם, נעזור להם! נעודד אותם, נעודדו את התקדמותם נציין את הצלחתם, נטפח את הדימוי העצמי שלהם! נשבח אותם בכל עת מצוא!

נדון אותם תמיד לכף זכות, ניזהר מלהביע אכזבה וייאוש מהם, זה שובר אותם! נבין אותם, את מוגבלותם, את משובת נערותם.

נשמור על אוירה חיובית הן בכיתה באופן כללי, הן עם כל תלמיד באופן פרטי. ניתן להם הזדמנויות להצליח, להוכיח את יכולתם וכשרונם, נאפשר להם לחוות הצלחות!

כי אז, כמים הפנים לפנים. הכיתה, הלימודים, האידישקייט, שמחים ומשמחים, מושכים וסוחפים שאיפה ורצון פנימי. יש להם שרשים, יהא להם קיום.


יש נערים שחסר להם הרצון להשקיע, הם נראים כמתעצלים, כעייפים ומנומנמים,  אינם מגלים עניין בחומר הנלמד, אינם ממשמשים את הפוטנציאל שבהם.

וישנם נערים שאכן מתאמצים, משקיעים ועמלים, ואף מגעים להישגים מכובדים אך עין בוחנת תבחין כי ההשקעה שלהם נובעת מתוך לחץ וכפייה פנימית. או שהם להוטים אחר הפרס המובטח, או רצון מלחיץ לזכות בהערכה מיוחדת, או רתיעה מבושה ודחיה חברתית\הורית \מורית.

תלמידים אלו, רגשות שלילים מלווים את המאמץ שלהם,  והלימוד והתפילה הופכים להיות ענין שלילי שלעת עתה יש כורח לעשותו. לא זו בלבד שלא נוצר כאן תהליך רגשי של חיבור נפשי עם התורה והמצוות, עוד עלולה להיווצר ריאקציה המתנקמת בעתיד הנער.

כשאנו פוגשים את הנער המנומנם והעייף, העצל והמתרשל, אך כישוריו אינם נמוכים כל כך. ‘המבינים’ מפטירים אחריו:  “איי, חבל,  אילו הוא היה מתאמץ…  היה יוצא ממנו משהו…” בקיצור , נער עם פוטנציאל גלום וטמון, שאינו יוצא אל הפועל.  בדרך כלל יש כיום נטייה חיובית בעולם החינוך התורני לבדוק את הקושי החבוי , אם באבחונים דידקטיים,  קשב-ריכוז, מבדקי מיקוד ראיה,  וכדומה,  ולעמוד לימינו לעוזרו.

אך בנוסף לכך, עלינו לבדוק את סגנון הרגשות והחוויות המלוות את מערך הלימודים והסביבה  של הנער. יתכן בהחלט, שהחסימה העיקרית שלו מלהשקיע בלימודים היא רגשית  בעיקרה . גם הילדים שיש להם קושי למידה מסוים, או רמת קשב פחותה,  רבים מהם,  אלמלא הקושי הרגשי הנלווה,  אפשר שהיו מתאמצים יותר, וצולחים את הקושי, ומצליחים!

כי אם יש הנאה וסיפוק, יש רצון,  ואם יש רצון, אם השאיפה בוערת,  אזי עובדים, ואם עובדים קשה,  מצליחים!

[ישנם כללי הוראה כיצד להעביר חומר לימודי בצורה חווייתית, ישנם כללי התמודדות עם נערים עם קשיי למידה והתנהגות, תוך שמירה והקפדה על מצבם הרגשי. במסגרת זו לא פירטנום].

לבד מזאת,  גם על התלמידים הכישרוניים, בעלי ההישגים הגבוהים, עלינו לפקוח עין על המצב הרגשי הנלווה אל מאמציהם, כל מחנך ותיק מבכה את תלמידו לשעבר, הכישרוני והמבריק, חתן המשנה והגמרא ,שניבאו לו בילדותו  גדולות ונצורות, היה “עדיו לגדולות לתפארת בית ישראל”, ומשהתגבר – לא עמד בציפיות ואכזב את כל התחזיות.

לא הכישרונות המזהירים וההישגים הגבוהים הם הערובה ל”תלמיד חכם של הדור הבא”, אלא החיבור הרגשי עם הגמרא, כשהעמל והיגיעה הופכים לדבר מתוק, כשיש אהבת תורה, כשההנאה והסיפוק ממלאים את הנפש,  אזי גם כי יזקין לא יסור ממנה.