פגשתי פעם אברך רציני תלמיד חכם מצוין והוא הסיח את “צערו” לפני הוא ערך “חשבון הנפש” והוא גילה שהשבתות והחגים הם הימים הכי מבוזבזים בחייו, לטענתו בימות החול הוא מנצל את זמנו בצורה המקסימאלית, הוא מתעלה מיום ליום סדר יומו עמוס בלימודים ובהרבצת תורה מהבוקר ועד שעת ליל מאוחרת, הוא פשוט עושה חיל, בני ביתו מסירים ממנו כל עול והוא יושב על התורה ועל העבודה לומד ומחדש חידושים ומרביץ תורה ומתעלה בכל יום.
אך בהגיע ימי השבתות והמועדים, התפילות הארוכות, הסעודות הממושכות, הזמן שעליו להקדיש לילדיו, לשמוע את הגיגיהם, לטפל בגחמותיהם, כאשר עוברת עליהם רוח תזזית והם מתחילים להשתולל סביב שולחן השבת או החג, לפעמים הוא כועס ואף נוזף בהם, אחר כך הוא מתוסכל מעצמו, ה”יום” ממש לא מנוצל, אחרי האוכל הכבד הוא הולך לישון, לפעמים הוא נסחף בשנתו וישן יותר מהרגיל, הוא מרגיש ממש בזבוז, בסיום החג, הוא נהנה לחזור לשגרה ובעצם כבר תוך כדי החג הוא מחכה למוצאי החג אז יוכל לשוב לסדר לימודיו הרגיל.
כך יכול האדם לתת לחגים הקדושים ולזמנים הנפלאים של כל השנה לחמוק מתחת ידיו מבלי לנצל את האוצרות הטמונים בהם.
אך לא רק באצטלא דקדושה ניתן להפסיד את קדושת הימים, לצערנו רדידות כללית העולה דווקא מתוך התקשורת ומתוך דפי העיתונות שלנו, עלולה לגרום לנו להתרחק ממעיינות הישועה של הזמנים המקודשים.
להלן לקט “כתבות” המאפיינות את העיתונות שלנו ב”הכנות לחגים”
נשלמות ההכנות לקראת ראש השנה מכריזה הכותרת באחד העיתונים, ילדי הגנים הכינו כרטיס “שנה טובה” לסבא ולסבתא שלשלוהו בעצמם לתיבת הדואר האדומה העומדת בפאתי הרחוב ובינתים למדו על הדואר על הדוור ועל כובע המצחיה שלו, על האוטו האדום המוליך את המכתבים ואת הגלויות, תלמידי בתי הספר ברחבי הארץ זכו לתערוכת השופרות הנודדת, הם התוודעו לסיפורי השופר ששרד את סיביר ומששו בידיהם שופר תימני ארוך ומסולסל.
בעתוני הנשים הודפסו מתכונים חדשים לעוגות דבש תפריטים מיוחדים לחג, דיונים מפולספים בעד ונגד הליכה לבית הכנסת עם חבורת הזאטוטים לתקיעת שופר, “זה מאוד חינוכי ואין לזה תחליף טוענת אחת” ולצידה בתוקף ובלהט דעתה של חברתה “זה מפריע לאחרים וביום הדין לעבור על מצוות של בין אדם לחברו”.
במוספי החג טרחו לאתר את החזנים המיתולוגים של בתי ראנד הירושלמית, את רבי צבי הערש הבלתי נשכח ותיארו את ה”אין קצבה” של רבי חיים אהרן האגדי, וכמובן אל תשכחו את ה”קאפעלעס” של כמה חסידויות שגם הם זכו לראיון נדיר ומיוחד, איך שומרים על הקול לכבוד החג.
לקראת חג הסוכות נתמלאו העיתונים בכתבות חדשות, על שלל הקישוטים החדשים שיוצרו השנה בסין, על ספרי תורה ספוגיים ממיטב המסורת של ‘מייד אין צ’יינה’, על אניות מלאות ב”קנייעס” שנשלחו לארץ מהמזרח הרחוק, על מגדלי אתרוגים מדורי דורות, בעיתוני הנשים הוחלפו הדיונים והמתכונים והפעם הוצעו מתכוני ריבת אתרוגים מיוחדת למוצאי החג, הצעות לעריכת שולחנות החג בכלים חד פעמיים מרהיבים ביופים, במוספי החג טרחו לאתר את ה”זמרים של השנה” תחת הכותרת “זכר לשמחת בית השואבה” ואפילו ראיון התגוששות בין בוני הפארנצעס הגדולים בארץ.
לחנוכה שוב כתבות על ייצור ויבוא שמן זית היקפו וגודלו, ניסיונות הזיופים ומחזור הכספים שהוא מכניס לארץ, ואיך לא, כמה כתבות נמרחו על יצרני החנוכיות למיניהם, שלל מתכונים של סופגניות חלביות ופרווה במגוון טעמים וצבעים, וכך יכלה הדף מלתאר את הרדידות הנושבת מכל הסגנון הלזה, כאשר לקראת חג הפורים נזכה לראיון עם מיטב בדרני הציבור החרדי, תחת הכותרת “משנכנס אדר מרבים בשמחה”, לקראת חג הפסח נזכה לקרוא על טונות המצות והררי התפוחי האדמה המחולקים על ידי ה”קמחא” לצד ראיון עם אחד מגדולי היקבים בארץ על ההערכות למיץ ענבים לקראת החג … ולחג השבועות נזכה למאמר מעמיק ממחלבת נס ציונה על החלב ומאכלי החלב מתכוני בלינצעס וכו’ וכו’… ואיך לא על הרכבת האווירית ל”מעזיבוז” לקראת יומא דהילולא דהבעש”ט.
בנין רוחני
הדברים הללו נכונים ככתבם וכלשונם אך הם מקוממים, לצערנו אינם נחלת יחידים, ישנם רבים החושבים מחשבות כאלו ומרגישים הרגשות דומות, זו בורות איומה וחוסר הבנה, החגים, הימים טובים ואפילו ימי התעניות אינם ימים של בדיעבד, יהודי, אינו נופל לחגים, אלא עליו להבין שימים אלו הם מרכזיים בכל אישיותו וקומתו הרוחנית.
מחנך שלב מרגיש לו, מתקומם נגד השטחיות הזו, הוא מחפש משהו אחר, משימה לא קלה מוטלת על המחנך בדורנו, כאשר חניכיו צורכי העיתונות והתקשורת שלנו בולעים בשקיקה את כל החומר הרדוד הנכתב לעיל, ועליו להגביה אותם ולרומם אותם טפח מעל גבי קרקע להביא אותם להרגשות יהודיות אמתיות, יותר פנימיות, להכניס אותם ל”מצב” של אימת הדין בראש השנה, לשמחת החג בסוכות, להכרה בהשגחת השם, לניצחון על תרבות יון בחג החנוכה, לסכנה מפני צינתו וקרירותו של העמלקי השוכן בקרבו, לתחושת חירות אמתית מיצר הרע ולקבלת תורה בשמחה.
אלה מועדי ה’ אשר תקראו אותו מקראי קודש, מובא בשפת אמת שתחילת הקריאה של האדם אל הקדושה היא דרך המועדים, מקראי המועדים מזמנים ומביאים את אדם אל הקדושה, כל בנינו הרוחני תלוי בזה.
החגים והמועדים הם אברים שהנשמה היהודית תלויה בהם, הם בחינת המח והלב של כל הקומה השלימה, ימי החול הם כלל הקומה של האדם, אך המועדים והחגים הם היסודות של עקרונות היהדות, הם הבסיס לכל צורתו הרוחנית של האדם, לולא ידיעות אלו האדם נדמה לבהמה.
רבינו המאירי מתאר את האדם שלא מכין את עצמו כראוי לקראת כל חג וחג שהוא כחמור, החמור אינו יודע ואינו מבין מאומה, הוא רק רואה שבעת הבציר נושאים על גביו ענבים, בשעת הקציר נושאים על גביו חיטים ובשעת החריש את כלי המחרישה, אבל אין בינו ובינם כלום. גם ימי המועדים והחגים עלולים לעבור על יהודי כמו חמור רח”ל, בשבועות הוא אוכל בלינצעס ובחנוכה לאטקעס, בפסח קניידלאך ובפורים קרעפלאך, וחוץ משינוי המאכלים המסורתיים הוא אינו מבין מאומה ממהות היום קדושתו ותפקידיו הגדולים.
רבותינו גילו לנו שיהודי יכול לזכות לקדושת המועדים רק אם הוא מאמין בקדושתם כפי שנאמר “והיתה אמונת עתך”, כי כפי האמונה בקדושת העתים כך אכן יזכה לקבל את קדושתם.
על המחנך להתמלא בעצמו ולספוג אל קרבו את עניני החג, מנהגי החג, פנימיות המצוות, על מנת שיוכל להעניק ולהעביר את ענין החגים לתלמידיו, זו היא אחריות עצומה כי בגיל צעיר הדברים חורטים בנפש הצעירים רושם עמוק, בכל פינה תוכל לשמוע יהודים משוחחים אודות שבת שבה הם שהו אצל אדם גדול, ראש ישיבה, אדמו”ר חסידי, שרק להסתכל על זיו פניו בשעת התפילה השבתית או לראותו מקיים אחת ממצוות החגים במועדי השנה היתה חויה רוחנית שהעלתה את הנוכחים לאוירת פסגות רוחנית מרוממת ונעלה.
אומה החוגגת שלש רגלים
לכל מחנך יש בליבו חויות אישיות אותן הוא חווה בשבת או בחג בהדלקת נרות חנוכה בקריאת המגילה בתקיעת שופר או בליל שבועות ועליו להעביר אותם לחניכיו לספר על הרגשותיו על החויה עד כמה החג יכול לתרום ולתת לכל החיים.
עד היכן הדברים מגיעים נוכל ללמוד ממאמר חז”ל (במדבר רבה (וילנא) פרשת בלק פרשה כ) “ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים”, רמזה לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים,
למדנו, כי החגים שלנו אינם ציוני דרך הסטוריים בלבד אלא הם משהו מהותי, אומתנו אומה החוגגת שלש רגלים.זו היא בנינה וקומתה של הנפש היהודית חוגגת שלש רגלים.
אך ראשית לכל מקראי קודש היא השבת, מקור הברכה שבת מנוחה מי יתנה שבחה ומי יספר מעלתה. חמדת הימים קראו אלי צור ואשרי לתמימים אם יהיה נצור.
אין זמן ומקום בו האב יכול לחנך את ילדיו ולהשפיע עליהם שפע ברכה מלא חפניים רוחניות כמו שולחן השבת, כבר אמר אחד מגדולי ישראל כי הסבה שבנו לא הלך בדרכו הוא מפני שקיצר בשולחן שבת ואם היה יושב ושר עמו זמירות שבת לא היה נוטש את הדרך, על החתם סופר מעידים בניו שהיה מאריך בסעודת שבת של הבוקר כמעט עד זמן המנחה והיה מספר סיפורי צדיקים ומדבר על קורות ימי עמינו.
כאשר סיפר סיפור מוכר, בנו הכתב סופר הציץ בספר מתחת השולחן ורבינו החת”ס לא הסכים עם הנהגה זו, אין זמן איכות בו ניתן להעביר ולהנחיל את מורשת היהדות, את ניחוחות הקדושה כמו הרגעים הקדושים הללו, כל העוסקים בקרוב רחוקים מעידים נאמנה, כי מה שכובש את ליבם של הרחוקים מתורה ומצוות הוא שולחנות השבת, זמירות השבת, הילדים היושבים כבני מלכים ליד שולחן השבת.
עם מדושני עונג אנחנו, החגים והשבתות מלאים בתענוגים רוחניים וגשמיים לנו ולבנינו והם הכלי המופלא ביותר הנמצא בידינו, להאהיב עליהם את עבודת השם, את קיום מצוותיו.
האדמו”ר מצאנז קלוינבורג זצ”ל ישב עם רופאים מבית החולים לניאדו אחד הרופאים ראה את הרבי כשהוא יושב ועוסק בתורה ללא הפסק, הוא פנה אליו בשאלה, רבי מה אתה נהנה מן העולם הזה, כל היום הנך יושב ליד הגמרא עם האותיות השחורות הקטנות הללו, מה הנאה יש לך בעולם ענה לו הרבי בחביבות, דע לך יקירי, גם אם תעלה לירח ותחזור, לעולם לא תגיע להנאה שיש לי כאשר אני יושב ולומד בשבת בבוקר ואח”כ אני אומר פסוקי דזמרה כמונה מעות ומתמתק בתפילת “נשמת” בערגה וכיסופין של שבח והודיה להשם, אך לא רק בהנאה זו אין לך מושג אלא גם בטעמם של הדגים אותן אני אוכל בשבת בבוקר אחרי כל ה”עבודה” הזו גם לזה לא תגיע לעולם.
כי על כן עם מדושני עונג אנחנו את התענוג וההנאה מן המצוות אותן נותנים לנו השבתות והחגים עלינו להחדיר ולחזק בילדינו.
קידוש על קידוש
עד היכן הדברים מגיעים נוכל ללמוד מדברי הרמח”ל בדרך ה’ – חלק ד פ”ז ואמנם גזרה החכמה העליונה להוסיף לישראל קידוש על קידוש, ונתנה להם ימי קודש מלבד השבת, שבהם יקבלו ישראל מדריגות ממדריגות הקידוש, אמנם כלם למטה ממדריגת השבת, השפעתו, וקידושו. והנה כפי מדריגתו, השפעתם של הימים האלה, כן הוצרכנו לינתק מן העסק העולמי, וכפי זה הוא איסור המלאכות בהם. והיינו יום הכפורים למעלה מכלם, ואחריהם ימים טובים, ואחריהם חולו של מועד, ואחריהם ראש חדש, ואין בו ביטול מלאכה אלא לנשים, ואחר כל זה חנוכה ופורים, שאין בהם ביטול מלאכה, אלא הודאה בחנוכה, ושמחה גם כן בפורים. וכל זה כפי ערך השפע הנשפע והאור המאיר, ואולם מלבד הקידוש הזה הנשער במדריגותיו כפי מדריגת קדושת הימים, יש עוד ענינים פרטיים מיוחדים לכל זמן מזמנים אלה כפי ענינו. ושרש כלם הוא סדר שסדרה החכמה העליונה, שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא, יאיר אור מעין האור הראשון, ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקבלו. והנה על פי זה נצטוינו בחג בכל הענינים שנצטוינו לזכר יציאת מצרים, כי בהיות התיקון ההוא תיקון גדול מאד שנתקנו בו וכמש”ל, הוקבע שבשוב תקופת הזמן ההוא יאיר עלינו אור מעין האור שהאיר אז, ותחודש בנו תולדת אותו התיקון, ועל כן נתחייב באותם הענינים כלם. ועל דרך זה חג השבועות למתן התורה. וחג הסוכות לענין ענני הכבוד, אע”פ שאינו אותו הזמן בפרט, אלא שקבעה התורה חג זה לזכרון ענין זה, וכמ”ש, כי בסוכות הושבתי וכו’. וכן חנוכה וכן פורים.
ובמדרש רבה (בראשית פרשה ע פסקה ח) והנה באר בשדה זו ציון והנה שלשה עדרי צאן אלו שלשה רגלים, כי מן הבאר ההיא ישקו שמשם היו שואבים רוח הקודש, ומובא בספה”ק שהאבן רומז ליצר הרע, בשעת הרגלים מסלקים את היצר הרע, הבאר הוא מקור מים חיים ששם שואבים רוח הקודש לכל השנה. כלומר הזמנים הקדושים של השנה הם בארות של קדושה וטהרה אותם עלינו לנצל ולא לתת להם לחמוק מתחת ידינו.
מבלי משים אנו מוצאים את עצמינו במלחמה מחד הרצון להקנות לילדינו את כל הטוב העצום שבחגים אך מאידך הרדידות והשטחיות המציפים את רחובותינו מאיימים לבלוע כל נסיון התעוררות בתחום הזה.
אם נרצה באמת להצליח במלחמה הזו אנו חייבים להקדיש לזה כח וזמן, בדרך “ממילא” לא יקרה כלום, שולחנות השבת שלנו צריכים לא רק הכנה גשמית אלא גם הכנה רוחנית, סיפורים יפים, משלים נחמדים מענינו של יום, חידות משעשעות יעשירו את השולחן ויתנו לו גובה אחר.
וכמובן הדוגמא האישית, הרישום שמותיר האב על ילדו כאשר הוא עושה קדוש של חג ברוממות ובהתלהבות, הוא מדליק נרות חנוכה בשמחה וברגש לא נמחקים לעולם.
אין ספק שתיאורים על מסירות נפשם של אבותינו לקיום מצוות החג תחת מסעי הצלב במרתפים המוסתרים מעיניה של האינקוזציה, סיפורי גבורה יהודית של ניצולי שואה רבים, משפיעים על נפש החניך היטב ומחדירים לתוך עולמו המפונק המלא בקצפת קצת “מושגים” של מסירות נפש.
אם נצליח למצוא יהודי מבוגר שכזה, שיספר לילדינו מכלי ראשון את החויה הרוחנית הזו, תהיה זו חוויה בלתי נשכחת שתחרט בנפשם לעולם, רבים מהנצולים החיים עמנו היום אשר היו ילדים קטנים בתקופת המלחמה מעידים שדמותו של האב או הסב בליל הסדר בקריאת המגילה לא משה מעיניהם עד היום הזה, לאורה הם מתחממים עד זקנה ושיבה.
אחד ממזכי הרבים הגדולים בדורנו, מתאר בהתרגשות כיצד בשנות הזעם הקים סביו בתוך מחסן קרשים סוכה כשירה מינמאלית בגובה עשרה טפחים ובאישון ליל יצאו מחופשים לגויים כאשר ילד קטן מטלטל עבורם ב”כרמלית”, את כזית הלחם בשביל ברכת “ליישב בסוכה” ו”שהחיינו”, מעיד על עצמו אותו יהודי שכה להקים דור מפואר של בנים ובני בנים העוסקים בתורה ובמצוות שמתיקותה של ברכת שהחיינו של “אז” אין לה אח ורע, ולעולם עוד לא טעם את המתיקות הזו בסוכה הגדולה והמפוארת שיש לו היום.
ספורים מסגנון זה יעזרו לנו להנחיל את המסירות נפש לקיום המצוות, את השמחה בכל דבר קטן שאותו אנו זוכים לקיים.
אך לא רק מימים עברו יש לנו סיפורים גם בימינו וגם בדורנו יהודים בעלי תשובה מתעוררת בהם הנקודה היהודית והם מקיימים את מצוותיה של תורה בכל קצוי תבל במסירות נפש, זו היא גבורה יהודית בת דוורינו, שגם עליה לספר לילדינו.
נשכיל מאוד אם נסגל לעצמינו דמויות של תלמידי חכמים צדיקים בני דורנו, שנקח את הילדים מפעם לפעם לראות בתפילתם, לראות את קיום המצוות שלהם, בבחינת “והיו עיניך רואות את מוריך” עצם ההליכה מחדירה בילד את התחושה שהיום הזה, ה”חג הזה”, הוא לא יום מיומיים, אלא יש בו משהו מיוחד.
עם הגדולים שבהם כדאי לרדת מעט לעומקם של דברים לראות יחד כיצד החגים הם מבנה מסודר של קומה שלימה רוחנית כאדם עם ראש וידים ורגלים וכולם יחד בונים את כל הקומה הרוחנית של האדם.
מצוות אנשים מלומדה
אחת מהנקודות המטרידות כל יהודי רציני היא אותה עובדה שרבים מאתנו נכשלים בה והיא קיום המצוות כמצות אנשים מלומדה, פעמים רבות תפילתנו יוצאת מהטיס האוטמטי מבלי משים הוא אטנו זוכר מה הוא אומר ומה הוא עושה, כמו כן השגרה שוחקת את המצוות התמידיות ומכניסה אותנו לתרדמה.
החגים והזמנים המקודשים יכולים להוות עבורנו קרש הצלה, הלא “מצות אנשים מלומדה” אינה ענין של מה בכך, התורה הקדושה מתייחסת לכך בחומרה רבה כמו שנאמר (ישעיה כט): וַיֹּאמֶר ה’ יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר. ימי המועדים מוציאים אותנו משגרת החיים ומזרימים דם חדש כביכול בעבודה שלנו.
אך יתר על כן בתחבולות תעשה לך מלחמה, לפעמים מלחמה חזיתית קשה הרבה מאשר מלחמה בצורה עקיפה, והנה ביום הכפורים לא צריך להדריך יהודי מה עליו לעשות, האוירה מלמדת אותו והוא נכנס מאליו למצב של “יראת שמים” כל התפילות הם בדרך אחרת, כל ההנהגה כולה אומרת קרבת השם.
האדם לא צריך להלחם עם המידות הרעות שלו עם התאוות שלו ביום הזה, כי הוא בכלל באטמוספירה אחרת, טפח מעל גבי קרקע, אם נשכיל לרומם את המועדים ואת זמני הקדושה נרויח שהמלחמה לא תהיה ישירה, אלא התחושה שדבר זה לא מתאים ליום מקודש כזה, תביא אותנו להתעלות מרובה.
מסופר שהמשרתות בביתו של הרבי רבי אלימלך מליזענסק היו מבקשים אחת מחברתה מחילה כמו בערב יום הכפורים, הרבי הק’ הקרין את קדושת השבת עד שאפילו המשרתות חשו כי קדוש היום לאדונינו. זו היא מלחמה עקיפה, עצם אוירת היום מעלה את האדם ואינה נותנת לו להתעסק בזוטות.
במדרש (ויק”ר פרשה לא ה) נאמר: אמר רבי חנינא חלונות היו במקדש ומהם היה אורה יוצא לעולם וכו’ אמר ר’ לוי משל למלך שבנה טרקלין ועשה חלונותיו מקטינות צרות מבחוץ ומרחיבות רחבות מבפנים כדי להכניס אורה לתוכו אבל חלונות של בית המקדש לא היו כן אלא מקטינות מבפנים ומרחיבות מבחוץ כדי להוציא אורה גדולה וכו’ אמר ר’ ברכיה בשם ר”י ממקום בית המקדש משם אורה יוצאת לעולם.
ובשפת אמת ביאר מדוע בפרשת אמור הוזכר ציווי הדלקת הנרות שבמקדש לאחר פרשת המועדות, לרמוז שכשם שהיה בית המקדש מקום שמשם יצאה האורה לעולם וזו מצוות נרות המנורה כמו כן המועדות מאירים הם את כל ימות השנה וכפי שנאמר בזוה”ק שנקראו ימים טובים על שם התגלות האור הגנוז שבשבתות וימים טובים.
בזמן שבית המקדש היה קיים היינו רואים עין בעין את הגילוי המתרחש בכל יום טוב ובכל שבת כאשר השער הפונה קדים היה נפתח מאליו ובו יבא האדון אלוקים צבקות אל היכלו, הוא היה נפתח מאליו והיו רואים הכל בחוש את קרבת ה’ אלינו בחג ומועד מי יתן ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה ובמהרה יבוא ויגאלנו ושם נעלה ונראה ונשתחוה בשלש פעמי רגלינו במהרה בימינו.
