בס”ד
חג הסוכות מתייחד במצוות רבות, אולם דומה כי המצווה הכללית שנוהגת בכל חג הסוכות ומקיפה אותנו בכל שלב משלבי החג היא מצוות השמחה – “והיית אך שמח”, וכמו שכתב הרמב”ם בהלכות לולב שאף שבכל המועדות נצטווינו לשמוח בהם, מכל מקום שמחה יתירה הייתה בחג הסוכות שבאה לידי ביטוי בשמחת בית השואבה.
מצוות השמחה אינה מצווה יבשה, היא מבטאת פסגה נעלית כלשונו של הרמב”ם בסוף הלכות לולב “השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן עבודה גדולה היא”. משאת ליבו של עובד ה’ היא להגיע לקיום המצוות מתוך שמחה וטוב לבב.
אנו כהורים ומחנכים צריכים להתבונן ולחשוב: כיצד נגרום שהשמחה עם הילדים תהיה כדבעי? מהי הדרך לשמח את הילדים? והעיקר כיצד נחנך את ילדינו היקרים למצוות מתוך שמחה וטוב לבב? כל חג יכול להיות חלילה מקור ללחץ ומתח, ומאידך להיות מחולל צמיחה רוחני רב עוצמה, מהם הכלים שיסייעו לנו להפוך את חג הסוכות למקור של שמחה בעבודת ה’?
מעבר לחובתנו הרוחנית, הרי בית שמח רגוע ושליו, הוא משאלת-לב של כל אחד מאתנו. מי מאתנו אינו חפץ שהילדים יראו בבית מקור בלתי אכזב של חום ואהבה וירגישו בבית שלווים ונינוחים? במאמר שלפנינו מעט שביבי אור, כלים והדרכה מעשית, שיוסיפו אור ושמחה במחיצתנו.
השמחה משתנית בהתאם לגיל
בדברי חז”ל אנו מוצאים כמה חילוקים בחובת השמחה כיצד ישמח האדם עצמו ברגל. הגמרא (פסחים קי”ט) אומרת: “חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל”, הגמרא מבארת כיצד היא השמחה האמורה ואומרת “אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן” כלומר – אנשים ביין ונשים בבגדי צבעונין וכו’. בפשטות, הגמרא מבארת מהם הדברים המביאים לידי שמחה. אולם שמעתי מאבי מורי המחנך הנודע שליט”א, שכשם שמתחלקת המידה המביאה לידי שמחה כפי תכונות האדם שכל אחד מוצא שמחה בדבר הראוי לו, כמו”כ יש לומר שהאופן שהשמחה מתבטא אצל האדם משתנה כפי מהותו ומזגו וגם לפי דרגתו.
וכך גם מצינו ברמב”ם (הל’ שופר פרק ח’ , הי”ג) לגבי שמחת בית השואבה “והיאך היתה שמחה זו החליל מכה ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים, וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו ומי שיודע בפה בפה ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע”
. כלומר בשמחת בית השואבה שבה באה לידי ביטוי השמחה בשלימותה, לא נקבעו כללים כיצד צריכה להיות השמחה כי השמחה היא תחושה פנימית שכל אחד מבטא אותה בצורה אחרת. אולי לכך הורו לנו חז”ל את הדרך הראויה שמביאה אותנו לידי שמחה ואמרו “במה משמחן”, ע”י בשר ויין, בגדים וכלים נאים, או קליות ואגוזים לתינוקות, אבל לא קבעו כללים והנהגות כיצד צריכה להיראות השמחה, כי כאמור השמחה היא תחושה פנימית וכאשר אדם מכין לעצמו את הדרך שמביאה אותו לידי שמחה, כאשר הוא מגיע לשמחה הוא כבר מבטא אותה בצורה המתאימה לאופיו וכשם שאין פרצופיהם שוים כך דעותיהם אינם שוים.
בהתאם לאמור נבין שבכל בית, השמחה בעשיית המצוות מתבטאת בצורה אחרת, אולם עלינו מוטל החובה להתוות את הדרך ולסלול את המסילות לשמחה של מצווה. בבואנו לסלול את הדרך חשוב שנדע ונבין שלא כל מה שמשמח אותנו אכן ישמח את הילדים. וכמו בכל דבר גם כאן יש להשקיע זמן ומחשבה כיצד נגרום לילדינו שמחה.
החדרת השמחה צריכה להגיע דרך הילד
אחד הדברים שגורמים לילדים שמחה הוא החוויה שבעשיית המצווה. נדמיין לעצמנו את אותו אבא שאומר לבנו חביבו ביו”ט ראשון של סוכות: “תגיד לי, למה לא רואים עליך התרגשות ושמחה ממצוות לולב? היכן ההתלהבות שלך?! אתה יודע כיצד רבי לוי יצחק מבארדיטשוב היה משתוקק ליטול את הלולב? היכן אתה”? האבא הזה צודק בהחלט הוא באמת כאוב ולא מבין למה ומדוע הילד שלו לא מתלהב, אבל הטעות שלו היא שהוא מנסה להביא את הילד לשמחה בדרך שמתאימה למבוגרים(?). אדם מבוגר קורא סיפורים על שמחתם של גדולי ישראל וזה גורם לו להתלהבות, אבל ילד, ובמיוחד בגיל צעיר, אינו מסוגל להגיע לשמחה דרך סיפורים בלבד. הדרך הנכונה ליצור אצלו תשוקה ושמחה לעשיית מצוות לולב (לדוגמא) הוא, באמירת משפטים כגון: “יוסי הצדיק התנהגת היום כל כך יפה, מחר בבוקר אני אעיר אותך מוקדם לפני התפילה ואתה תחזיק את קופסת האתרוג המיוחדת בדרך לביהכנ”ס”. “רק עליך אני סומך ואתה תחזיק את הנרתיק עם הלולב וארבעת המינים”. או משפטים אחרים בסגנון כזה שגורמים לילד להרגיש את החשיבות המיוחדת של המצווה ויוצרים אצלו חווייה וחיבור רגשי. דהיינו, שהאבא הכניס את שמחת מצוות ארבעת המינים דרך הקופסא המהודרת, דרך ההשכמה להוליך לביהכנ”ס – והם ה”קליות והאגוזים” עבור היניק והחכים, שפותחים לו צוהר ומאירים לו דרך לשמחה בעשיית המצווה.
להאמין שאצלנו הפתרונות
לפעמים הורים מתקשים ואינם מאמינים ביכולתם לחנך לרומם את צאצאיהם, אולם עלינו לדעת שלכל אחד ואחד מאתנו יש כוחות מיוחדים מבורא עולם, שבאמצעותם אנו מסוגלים בסייעתא דשמיא לחנך את ילדינו ולהעמידם בקרן אורה. במפגש ייעוץ שקיימתי עם הורים לפני תקופה, נסובה השיחה אודות בנם בן ה-9 שאינו מציית לדרישותיהם, כמובן שההורים אינם רווים נחת מהילד ואינם שבעי רצון משיתוף הפעולה שלו. ישבנו בצוותא וניסינו לבנות מתווה שיסייע לנו לרומם את הילד ולהעלותו על דרך המלך. תוך כדי השיחה ראיתי אתך אחד ההורים שמתלבט אם לשאול, מתחיל ומתחרט: אה… אם… אם מותר לשאול, מי אמר שבאמת אנחנו המוסמכים ואנחנו אלו שצריכים ויכולים לחנך אותו”…..? הרחבנו רבות בשאלה זו. שמנו דגש והסברנו שהשאלה הזו היא תחילתו של פתרון, כלומר השאלה חשפה את החשש הפנימי המקנן בליבם של ההורים שהוא זה שמונע מההורים לחנך את הילדים כדבעי. הסברנו לאותם הורים שאנו צריכים להטעין את עצמנו במטען של אמונה, שאם זה הילד שהקב”ה נתן לנו כהורים אז בוודאי שיש לנו גם את הכוחות להתמודד עמו.
הגמרא בשבת דנה במקרה ש”בא תינוק וכיכר בפיו” – צדיקים הגידו שאין זו סתם שאלה הלכתית, אלא יש כאן רמז עמוק שעלינו להפנים שאם בא תינוק אזי כיכרו בפיו, שהקב”ה נותן לנו ילד הוא נותן לנו את היכולת והאפשרות לכלכלו ולפרנסו. באותו הקשר יש להוסיף ולהבין כי כשמגיע תינוק הוא מגיע עם כיכר, גם בהיבט הרוחני, אנו מקבלים לא רק כוחות גשמיים אלא גם כוחות רוחניים ונפשיים להתמודד עם האתגרים שמציב התינוק לפתחנו, והיכולת לחנכו ולעצב את דמותו ואישיותו טמונה אצלנו. (יתכן מאד שדווקא ההתקדמות והמודעות הגדולה הקיימת היום, לצד ריבוי האפשרויות והזמינות לטיפולים מועילים, הנותנים מענה מצוין במקרים רבים, עומדים לנו לעיתים לרועץ, וגורמים לבלבול עד שההורים בעצמם חוששים מלקויות למידה, או ממגוון רחב של בעיות קשב וריכוז, לימודי, רגשי ועוד ועוד, כשהם מבחינים שהבן שלהם מתנהג בצורה כזו או אחרת והם סבורים “שמדובר בוודאי בתסמינים של בעיה כזו או אחרת” ומיד מחפשים “לקטלג” את הילד אולם יש לדעת שאין להיבהל מכל בעיה, ולא לחשוש להתייעץ עם מחנכים ואנשי חינוך) כי הפתרון והמענה נמצאים אצל ההורים.
ילדים זה אוצר
במידה רבה, אורח החיים בימינו שאנו טרודים על המחיה ועל הכלכלה, המרדף אחרי הזמן, העבודה והפרנסה, מונעים מאתנו במקרים רבים, לזכור את התכלית האמיתית שבגללה אנו מתאמצים וטורחים, ואנו שוכחים שכל עבודתנו ויגיעתנו, הכל למען הילדים, ואילו את העיקר – ילדים זה נחת, שמחה, מתנה, אנו מעט שוכחים. כל החזון שלנו וכל התפילה שלנו זה לראות פירות בדור העתיד – “ונהיה אנחנו וצאצאינו יודעי שמך ולומדי תורתך…”, ולכך ניתן להגיע אך ורק ע”י שנאמין שגם במקרים שאנו נתקלים בעמל וקושי, ומתמודדים עם אתגרים חינוכיים לא פשוטים, בכל זאת הפתרון נמצא אצלנו, ואנחנו ורק אנחנו הכי טובים בשביל הילדים שהרי בורא עולם ברוב טובו וחסדו נתן לנו את הילדים הללו עם כל ה”בעיות” שלהם. כשנאמין בכך נגלה בעצמנו יכולות מופלאות.
תחושת ההורים כ”מראה” לילדים
כשהחשיבה וההסתכלות היא אכן כזאת, כשאנו מובילים בעצמנו תהליכים שיפנימו בעומק ליבנו דרך חיים כזו המושתתת על הכלים והיכולות שהעניק לנו הקב”ה, ודאי ובודאי ש”נקודת הפתיחה” תהיה טובה ורגועה יותר, התסכול שלנו מהתנהגות לא ראויה של הילדים מתפוגג, וממילא האוירה נינוחה ונעימה, השפה מתעדנת והתקשורת הופכת להיות יעילה יותר. התחושה הזו מוקרנת החוצה – כלפי חוץ והילדים בחושיהם המחודדים מזהים זאת והם משיבים לנו באותה מטבע. זהו גלגל חוזר ומעגל כמו מַרְאָה – אור חוזר והורים שחיים באמונה ובתחושה זו ניכר עליהם אף בשפת הגוף החיצונית את זה, והילדים בחיישנים המפותחים שנחונו, מזהים וחשים זאת באופן מיידי. ולכן השאלה שתעמוד לנגד עינינו תהיה, לא – ‘איך נעשה את הילדים יותר שמחים’ אלא: “איך נהיה הורים יותר שמחים?”.
רוגע ושלווה מתכון להצלחה
עד כמה שגישה זו מסוגלת לחולל מהפך נוכל ללמוד מאותו מחנך שהתאונן על אווירת מתח שנוצרה בכיתה מסיבות לא ברורות, אשר מקשה עליו מאוד ומשליכה על צורת ואופי הלמידה בכתה. ישבנו ביחד כדי ללבן את הנושא, בסוף השיחה הגענו ביחד למסקנה שאם הקב”ה נתן לו את הכיתה הזו בהרכב הזה, הרי שבוודאי יש לו את הכלים להצליח לחנך את הילדים הללו. בקשתי ממנו לשנן את התובנה הזו, ובמקביל הצעתי לו לנסות שתי עצות, הראשונה להיכנס לכתה עם חיוך, בכל מקרה ובכל מצב. השניה, כמה דקות של סיפור לתלמידים או שירה בצוותא עם התלמידים. העצות הללו חוללו מהפך של ממש בכתה. כעבור כמה ימים התקשר אלי אותו מחנך כולו נרגש עד שהוא בעצמו התקשה להאמין שהצליח ליצור אווירה חיובית בכתה. כלומר, באמצעות יוזמות קטנות יצירתיות ונכונות, ניתן לחולל מהפכות של ממש, אבל כאמור הכל מתחיל מתוכנו פנימה.
תוצאותיה של גישה תורנית זו, משיגה מול הילדים שיתופיות, הדדיות, הבנה, חשיבה, אורך רוח, רוגע, שלוה, בריאות, סבלנות וסובלנות. ובעיקר הכנה נכונה לחיים ארוכים תומכת ומכוונת לנפש בריאה, וגורמת לילדים לשתף פעולה כנדרש. דוגמא מוחשית לכך יכול כל אחד לנסות, בשעות הערב בבית, בבית מבורך בילדים בלעה”ר לפעמים השעות הללו נראות כמו “מלחמת עולם” על כל המשתמע מכך. ההורים אובדי עצות ומנסים להטיל משמעת באמצעות צעקות וגערות, איומים ועונשים. ולמרות הכל, אחרי כל האיומים, המתח והעונשים הילד לא נשכב לישון בזמן, בסופו של יום (או של לילה) כשהילד סוף סוך נרדם התחושה תהיה עם מצפון לא נעים. לעומת זאת אם האמא התיישבה לידם ל-5 דקות של סיפור מתוך רוגע ושלוה, לרוב האוירה תהיה נעימה ורגועה שלווה ונינוחה, וראו זה פלא, הילדים ינומו את שנתם ברוגע ובשמחה בזמן שקבענו.
הכנה למצוה גדולה מן המצוה
נקודה נוספת שחשוב לזכור אותה, היא שהציפייה לעשיה נותנת שמחה. לדוגמא, ילד שבועיים- שלוש לפני הבר מצוה, מרוגש מאוד למרות שיש עוד זמן עד הבר מצווה. כך גם לפני חתונה, או כל אירוע כזה או אחר הילד מתרגש לקראת המאורע. ככל שיותר מדברים ומתכוננים על האירוע המיועד, כך גוברים הציפייה והגירוי, ובד בבד השמחה וההתרגשות לקראת האירוע מתחזקים. גם בענייננו כשהילד עטוף באוירה של רכישת ד’ מינים, “היום אבא הולך לקנות לולב”, או “מחר אני הולך לחנות לבחור אתרוג, ומוישי החמוד יגיע איתי ביחד”, הילד יחכה וישתוקק לרכישה הזו. כללו של דבר, ככל שאנחנו נקרין התרגשות לקראת נטילת ארבעת המינים, נעשה “עסק” מזה, וניצור השתוקקות למצווה, נצליח ליצור שמחה והשתוקקות אצל ילדינו היקרים.
או למשל בניית סוכה וקישוטי סוכה, אפשר להגיע ולבנות את הסוכה כמצוות אנשים מלומדה, לבקש מהילד לעזור ביובש, “תביא את הפטיש” “תחזיק את הקרש” וכיוצא באלו. אבל אפשר לקחת את הילד ולהסביר לו את דיני הסוכה, להמחיש לו איך אנחנו יוצרים שלושה דפנות, להראות לו את הסכך. בגיל גדול יותר אפשר להראות לילד דוגמא לדופן עקומה, לבוד, ואפילו גוד אסיק וגוד אחית, ללמד אותו כמה הלכות ו’להתייעץ’ עימו, זה יוצר תחושה של שייכות לילד בונה ומחזק את הדימוי העצמי שלו, וגם מחבר אותו למצוות סוכה במידה שלא יישכח לעולם.
אם נפנים את האמור, ציפיתו וכמיהתו של הנער הצעיר לסוכה ולמצוות ארבע מינים מתחזקת ומתעצמת. כתוצאה מכך גם נרוויח וניצור אצל הילד חיבור חיובי למצוות, שיגרום לו גם בתת מודע חיבור בלתי ניתן לניתוק למצוות ה’. הוא הדין גם לתורה ותפילה ובקיום כל המצוות, עלינו למצוא את הדרך ביצירתיות ובחכמה, כיצד להגביר אצל הילדים את הציפייה, כיצד לתת יותר גירוי, עד שיחושו את העשיה כאתגר חיובי עבורם וימלא אותם בתחושה של הנאה וסיפוק.
הן הן הדברים הנקנים באמירה
דרך נוספת ליצור ציפייה אצל הילדים היא באמצעות השיח והדיבור בבית סביב הנושא, כלומר שהבית ישדר גירוי והתעניינות עבורם שילווה עם רגש מסוים. לדוגמה: מי יודע איזה רב מגיע אלינו לסוכות – אושפיזין?! אברהם אבינו בעצמו יגיע אלינו לסוכה”! בואו נתכונן נכין ביחד את הסוכה שתהיה יפה ומקושטת לכבוד האושפיזין הקדושים. גם כמחנכים בכתה אנחנו יכולים להגיע לציפייה ברמה גבוהה ע”י משפטים כמו “עוד מעט אנחנו מתחילים כאן בכיתה תפילה שנרגיש כ-ו-ל-נ-ו התחברות להקב”ה”…, “ילדים שימו לב, אנחנו מתחילים כעת סוגיא מרתקת שיש בה שאלה שהמון ת”ח מתעסקים בזה, מענין איזה תשובה אתם תענו על זה”?! “השבת אני אחזור איתך על המשניות שלמדתם בכיתה, ותראה שיש שמה איזה שהוא “סתירה” כשהייתי בחיידר הרבי שלנו חיפש תשובה”… (הדוגמאות משתנות בהתאם לגילאים השונים)
אפשר להטמיע את השמחה בליבותיהם הרכים, באמצעות העצמת החוויה החיובית בחיי היום יום. נותנים לילד משימה, יעד/ מטרה שישאף לבצעה שיחוש שזה בר השגה. המטלה והמטרה צריכות להיות מותאמות ליכולתיו של הילד (בהתאם לאופיו, גילו, כשרונותיו וכו’) , בכדי שהילד ירגיש שעם מעט מאמץ הוא אכן יוכל להשיגה. למשל נאמר לילד: “תאסוף את המשחקים מחדר – ילדים” אבל לא ניתן לילד משימה בלתי אפשרית בעיניו כמו “תעשה סדר בבית”, זהו משפט כללי, לא ממוקד, ולא משדר שיתופיות והילד חושב שאינו מסוגל לעמוד בו.
לאחר שהילד אכן עמד במשימה, נעודד אותו ונשמח עם ההישג שלו, נעצים אותו בכדי שזה יספק לו דלק ותעצומות להמשך וישמש בעתיד כגירוי ורצון לשחזר הצלחות. מילים כמו “איזה תענוג”, “איזו שמחה”, “כמה יפה התפללת”, איזו זריזות הפגנת”, “כמה שמח לראות… “כמה מרגש היה לשמוע ש…” ואם נרצה להוסיף ולהעצים נספר זאת לאחים, אפשר בסעודת שבת לשבח את “דודי שהתנהג כל כך יפה”, אולי לסבא וסבתא, אולי פתק לת”ת, אולי נכתוב על המקרר, ואולי אף “נפתח” ממתק מיוחד לכבוד הישג זה. והדבר נכון בכל תהום וענין: לימודי, חברתי, התנהגותי, משמעתי וכו’. ההעצמה של החויה החיובית נותנת המון כח, חשק ורצון לפעול ולהשיג שוב ושוב חוויות חיוביות מעין אילו.
משום כך, חשוב שבתגובותינו ובשפת היום יום, נבטא ונזכיר בשיח שלנו, את ענין השמחה: “טוב, ילדים עכשיו נעשה לנו שמח וכולנו נתחיל…” “הנה הילד שגרם שתהיה לנו ארוחת ערב שמחה ונעימה” וכמו”כ במקרה של ביקורת נעדיף להתבטא: “אם זה יימשך , זה יקח לכולנו המון מהשמחה, ההרגשה שלנו תהיה ממש…” (שימוש בשיח נכון, בונה תקשורת נכונה ובריאה בין הורים לילדים, ומעצימה את הפתיחות והאמון, ועוד חזון למועד להרחיב בזה).
“כל האזרח בישראל ישבו בסוכות… למען ידעו דורותיכם” – אמר בעל ה”לב שמחה” זצוק”ל, שזה ראשי תיבות “ילד”, והיינו, שחג הסוכות הוא הזדמנות עצומה להטמיע דרך, להכניס אוירה ודרך של שמחה, הסוכה נותנת השראה של אחדות, משפחתיות ולבביות, מצוות החג תורמות רבות לכך, וככל שמשכילים לנצל ימים אלו, הילדים ישאבו מלא חופניים כח לקראת “זמן חורף” הבא לקראתנו. אך מאידך יש להיערך ולשוחח ע”כ מבעוד מועד , לעיתים דוקא העניינים הקטנים והשוליים לכאורה הם הם אשר שוברים את רוחנו, לעיתים הסוכה הצפופה, הלחץ מ”פיטם” האתרוג וכו’, יש להשקיע זמן ומחשבה כיצד נוכל לקיים את המצווה בנעימות ובשלווה ובאופן שיחבר את הילדים למצוות.
נתפלל ונבקש מאת הבורא ית”ש, שנזכה לעשות תפקידנו נאמנה, לשמוח בחג כמצוות התורה, לשמח את הסביבה כנדרש, במטרה לגרום נחת ושמחה ליושב מרומים.
לשאלות ותגובות: K0527680110@gmail.com
