חינוך בפרשה- ויצא

 

תתן אמת ליעקב!

מחובתנו לתת מענה לִתְהִיּוֹת בנינו, וחלילה להתעלם או ‘לכעוס’ כשמבטאים שאלות שמטרידות אותם. אדרבה! יש להעמיק ולהגיע בעצמנו להבנה נכונה בכל סוגיות התורה, בפרט ב’מעשה אבות’, ולבארם לתלמידים כראוי, מבלי ‘לטאטא’ ולדחות. שמעתי בשם הג”ר יצחק זילברשטיין כי בהגדה של פסח מלמדים כיצד להתמודד עם בן ‘שאינו יודע לשאול’. הקושי הוא עם בן אחר, ‘היודע, אך אינו שואל’, זה הבן שבעבר הֵעֵז לשאול שאלות אמוניות וכדו’, ובמקום להשיב לו ברצינות וּבְשׂוֹם-שֵׂכֶל, ‘סטרו לו על פיו’ תוך גערת ‘איך אתה מדבר?!’. שאלותיו לא נעלמו וספקותיו לא נפתרו, אך הוא כבר לא ישאל אותנו. הוא מחפש תשובות בעצמו במקומות ‘אחרים’… אבוי לו ולנו…

יעקב, בחיר האבות, מכונה ע”ש מידת האמת שבו. אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים. פירש”י ‘תָּם, אינו בקי בכל אלה, אלא כְּלִבּוֹ כן פיו’. ברם, רואים שיעקב בכלל אינו תם! את הבכורה הוא ‘מוציא’ מעשיו אחיו ומנצל רגע שהוא עיף ויגע ומשדלו בנזיד עדשים… כן הדבר במעשה הברכות. תשב”ר שומעים שיעקב ‘מתחפש’ ומכריז בפני אביו, אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ ופירש”י ‘אָנֹכִי המביא לך, ועֵשָׂו הוא בְּכֹרֶךָ’. וכאן הבן שואל: האין זה רמאות? ושוב בפרשתנו, יעקב מעמיד מקלות מול הצאן שֶׁיֵּלְדוּ נקודים וטלואים. וכן, וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי… איפה הגבול בין יושרה לרמאות?

ברור לנו שיעקב אינו רמאי, ואף כשיצחק אומר לעשיו בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ מתרגם אונקלוס בְּחָכְמָא. גם בענין המקלות מתפללים ב’הושענות’ ומבקשים גשם – לְמַעַן חָלָק (בזכות יעקב ‘איש חלק’) מְפַצֵּל מַקְלוֹת בְּשִׁקֲּתוֹת הַמַּיִם, הרי שפעולה זו נחשבת לו לזכות! עלינו ‘לעשות לנו סדר’ ללמוד לעצמנו וללמד כראוי. חובה להציף נושא זו בכיתה!

חכמינו ז”ל מלמדים שאדם שכולו אחוז במידת האמת, יודע מתי צריך לשנות, ואף לעשות שימוש בכלי הרמאי. בבוא יעקב חרנה מציג עצמו בפני רחל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא, ופירש”י ‘אם לרמאות הוא (לבן) בא – גם אני אחיו ברמאות, ואם אדם כשר הוא – גם אני בן רבקה, אחותו הכשרה’. בגמ’ נאמר (ב”ב קכג.) רחל תמהה על יעקב, ‘ומי שרי להו לצדיקי לסגויי ברמאותא? אִין! עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל!’ (ש”ב כ”ב כ”ז). הרי זה בבחינת הבא להרגך – השכם והרגו! ואף יעקב לא קנה את הבכורה עד שלא שמע שאחיו מְבַזָּהּ, באומרו וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה. גם בברכות, בשעה שהציע יצחק לעשיו וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים… בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי, היה על עשיו לספר לאביו שהוא מכר את בכורתו ליעקב, ויעקב הוא הראוי להתברך. כשעשיו נוהג בערמה משיב לו יעקב בדרכו הוא, כדין.

כך נהג יעקב בעסקיו מול לבן הארמי. בחלומו הוא רואה מלאכים מעבירים אליו עתודים מעדר לבן. אין כאן גזל חלילה, אלא מן השמים מסייעים ליעקב להציל את שלו מיד עשקהו! הרי אות משמים להיות ‘אחיו ברמאות’! אמרו חז”ל כי בשעה שנכנס יעקב אצל יצחק אביו, לבוש בבגדי חמודות ועטוף בעורות גדיי עזים, נשא תפילה חרישית, ה’! הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה! תוך שעושה שימוש המותר במידת השקר, מתפלל שלא יִדַּבֵּק במידה זו! דרש הג”ר אליהו אליעזר דסלר (מכתב מאליהו ח”ג עמ’ קנה) “כל מדה באה אל שלמותה רק כשאדם עומד בניסיון של הֲפָכָהּ… בזה מתיישבת קושיא גדולה המתעוררת כשמתבוננים במעשיו של יעקב אבינו, הלא הוא הוכתר בתורה הקדושה בתואר איש תם, וכבעל מדת האמת בשלמותה, ולמה הוצרך כמה פעמים בחייו להשתמש, לכאורה, במידת הערמה? כי יעקב אבינו בא לידי שלמות מדת האמת ע”י שמן השמים זימנו לו נסיונות של מעשים, שמפאת צורתם החיצונית היו נראים כהיפך האמת. הוא עמד בניסיונות אלה, התגבר על השפעת הצורה החיצונית, ועשה את המעשים ההם בכוונה טהורה, רק למען האמת ולשם עבודת השי”ת. על ידי ניצחונות נפשיים אלה טיפח את מדת האמת שבו עד תומה… [ע”ע שפת אמת תולדות תרל”ג]. יעקב זכה לשם נוסף מאת ה’, ישורון, שיא היושרה!

הטבלנו רק את קצה המטה בדבשה של תורה. על מחנך להיות קשוב לשאלות ולדעת היאך להשיב, מתוך אחריות לתת מענה כנה ומושלם. אפשר ‘לסתום פה’ אך המוח ממשיך לשאול…   יהי”ר שלא נבוש ולא נכלם ולא ניכשל…

בהצלחה בעבודת הקודש!

                          יחיאל מיכל מונדרוביץ’

123ymm@gmail.com 

 

החינוך לשמחת תורה

 

מנהג ישראל בכל מקומות מושבותיהם לשוש ולשמוח בעם תורתנו הקדושה בחג ‘שמחת תורה’, בהוצאת ספרי התורה ממקומם בארון הקודש ולרקוד עימם בהקפות סביב הבימה, וכלשון הפייטן שישו ושמחו בשמחת תורה ותנו כבוד לתורה. ומקורו טהור בדברי הזוהר הק’ (ח”ג רנו:) בזה הלשון: וְנוֹהֲגִין לְמֶעְבַּד יִשְׂרָאֵל עִמָּהּ חֶדְוָה, וְאִתְקְרִיאַת שִׂמְחַת תּוֹרָה. וּמְעַטְּרָן לְסֵפֶר תּוֹרָה בְּכֶתֶר דִּילֵיהּ – ונוהגים לעשות ישראל עמה חדוה ונקראת שמחת תורה ומעטרים לספר תורה בכתר שלו.

ועלינו להתבונן מה ראו חכמים לקבוע חג שמחת תורה דווקא ביום שמיני עצרת, ומה באו ללמדנו בזאת [ואף כי בפשטות השמחה היא לגמרה של תורה בסיום קריאת כל חמישה חומשי תורה, אך באותה מידה יכלו לתקן סדר הקריאה שיסתיים במועד אחר וכגון בחג השבועות – זמן מתן תורה – שלכאורה הוא הזמן המתאים ביותר לקבוע בו חג שמחת תורה]. עוד יש לבאר בעניין זה, כי מצד אחד שם החג כפי שנכתב בתורה – שמיני עצרת מורה על עניינו ומהותו של יום שהוא המשך לחג הסוכות, והוא היום השמיני לאחר שבעת ימי החג, אמנם תוספת קביעת שמחת תורה בו ביום לכאורה אין לה שייכות כלל לחג הסוכות, ולא מסתבר לומר כן ששמיני עצרת ושמחת תורה הם שני חגים שמשמעותם הפנימית שונה ובמקרה חלים ביום אחד.

זה היום תחילת מעשיך

ידוע המבואר בכתבי הקודש אשר בכל שנה ושנה הבריאה חוזרת ומתחדשת כבתחילה, ובימי תחילת השנה נשפע שפע ההצלחה בכל העניינים עד סוף השנה. והנה התורה היא כלי חמדה שעל ידה נברא העולם, וכמו שאמרו במדרש (ב”ר א, א) על הפסוק (משלי ח, ל) ‘ואהיה אצלו אָמוֹן ואהיה שעשועים יום יום’, אמון [לשון] אמן, התורה אומרת אני הייתי כלי אמנותו של הקדוש ברוך הוא. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אמן, והאמן אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא דפתראות ופנקסאות יש לו לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין. כך היה הקדוש ברוך הוא מביט בתורה ובורא את העולם. והתורה אמרה ‘בראשית ברא אלוקים’, ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר (משלי ח, כב) ‘ה’ קנני ראשית דרכו’.

כשם שבריאת העולם היתה על פי התורה ובכוחה, כך גם בכל שנה ושנה מתחדשת ההנהגה בעולם המחודש בכח התורה. וכדבריו של רבינו השפת אמת זי”ע (סוכות תרמ”א) שהשגחת הבורא ית’ בכח התורה שנמצא בבני ישראל וכפי ערך כח התורה שנמצא בבני ישראל כך מתחדשת השנה. וניתן לרמז זאת בלשון הכתוב (דברים יא, יב) ‘עיני ה’ אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה’, שעיני ה’ אלוקיך והשגחתו הנקבעת לכל השנה כולה, היא ‘מראשית’ – מהתורה שנקראת ‘ראשית’ ומישראל שנקראו ‘ראשית’ שנאמר (ירמיה ב, ג) ‘קדש ישראל לה’ ראשית תבואתה’ (עי’ רש”י בראשית א, א; ויק”ר לו, ד). ויש לדייק זאת במה שנאמר בתורה ‘ואהיה אצלו אמון’ בלשון עתיד ולא ‘הייתי אצלו אמון’ בלשון עבר, שעדיין התורה היא כלי אומנותו של הקב”ה, שבכל שנה התורה מחדשת את העולם.

נמצינו למדים שכאשר מתחדשת השנה הבאה עלינו לטובה ומחובתו של היהודי לבנות את עולמו הרי בראש ובראשונה עליו להעמיד במרכז עולמו את התורה ולדבוק בה בכל יישותו ומהותו, שהיא תהיה הציר והנקודה שכל תהלוכות חייו ינועו ויסתובבו מסביבה,

הן בלימוד התורה כפשוטה והן שאר עיסוקיו והנהגתו שיהיו ברוח התורה וכרצונה. ואם אכן יזכה להידבק בתורה אזי ימשיך לעצמו רוב ברכה והשפעות טובות למשך כל השנה. ויש להעמיס זאת בדברי המדרש (דב”ר ח, ב) ‘מניין שטעונה ברכה לאחריה, אמר רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן, שכתוב אחר השירה וזאת הברכה (דברים לג, א), מששנה להן את התורה ואחר כך ברך, הרי ברכה לאחריה’, התורה ממשיכה ומשפיעה ברכה לאחריה, לאחר העיסוק בדבריה. והימים המתאימים ביותר לקבוע בפנימיותו את ערך התורה ומעלתה ולדבק לבבו באהבתה הם ימי תחילת השנה, שהם השורש וההכנה לכל השנה, וכפי שמחדיר ומעמיק בעצמו את הדבקות בתורה והשייכות אליה בקשר בל ינתק כך ינהג גם בהמשך השנה.

עבדו את ה’ בשמחה

ברם עדיין שומה עלינו להבין כיצד נזכה להידבק בתורה ומהי הדרך לקנות את התורה ולהתקשר עמה. אלא שכלל גדול הוא שהשמחה היא ה’דבק’ והחיבור הפנימי, שאינו דומה עושה מצוה מתוך הכרח למי ששש ושמח בקיום המצוה, שהשמחה מקשרת את הנפש לעשיית המצווה ולדבקות בשורשה, ועל ידי זה המצווה מותירה בו רושם, ונחקק בפנימיות הנפש הטעם הערב והתשוקה להרבות עוד ועוד עד שמאליו רץ לדבר מצוה. ואם ברצוננו להידבק בתורה אזי מחובתנו להשכיל בחשיבות ובמעלת התורה ובקדושתה עד שנגיל ונשמח במתנה האלוקית לה זכינו, חמדה גנוזה שהקב”ה משתעשע בה, ובכח השמחה נדבק בשורש התורה ובפנימיותה.

עוד בכוחה של השמחה שהיא פותחת שערי הלב, ובאותה שעה יכול להחדיר בלבו את החיים ואת הטוב, ונקלט בפנימיות הלב כל הדברים שעומדים תמיד ‘על לבבך’. ויש לפרש בזה מה שאמרו חז”ל (ב”ר ע, ח) על שמחת בית השואבה, ‘למה היו קוראים אותו שמחת בית השואבה שמשם היו שואבים רוח הקודש’, שמשם – שמעצם השמחה היו שואבים רוח הקודש, כי בהתעוררות השמחה מתגלים רגשי הלב והם כנייר חלק  שניתן לחקוק בו עבודת השי”ת בדבקות בכל כוחו.

מטעם זה תקנו חז”ל לקרוא מגילת קהלת בסוכות (וכמובא בשו”ע תרסג, ב), כי כל תוכנה להמאיס את ענייני העולם, וכמו שנאמר בתחילתה (א, ב) ‘הבל הבלים אמר קהלת’, כי בזמן שמחתנו כששערי הלב נפתחים לרווחה אזי שעת הכושר הוא לגנות הבלי העולם, שבכך ייחקק בתוככי הלב הדמות האמיתית של הבלי העולם, ושוב לא יימשך אליהם ולא ירדוף אחריהם בכל השנה.

זהו שכתב הרמב”ם (פ”ח מהלכות לולב הט”ו) בזה”ל: השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הקל שצוה בהן עבודה גדולה היא, שיש בכח השמחה שניים שהן אחת, פתיחת הלב להכניס בו אהבת הקל ותשוקה לקיום מצוותיו מחד, ומאידך חיבור פנימי לשורש המצווה.

בינה לעיתים

מעתה נשכיל להבין עד כמה עמקו וגדלו דברי חכמים בקבעם את חג שמחת תורה ביום שמיני עצרת, שכאמור חובת השעה בתחילת השנה להעמיד את התורה בראש ולהידבק בה, והדרך היא על ידי השמחה בתורה, ומפני כן שישו ושמחו בשמחת תורה דווקא בתחילת השנה ולא במועד אחר.

וכלשונו של השפת אמת ‘וכפי הבחירה והתשוקה בימים אלו כך מקבלין על כל ימי השנה, לכן עושין שמחת תורה לקבל עול תורה בשמחה להיות נשאר הקבלה על כל ימי השנה’. ואין לך זמן ראוי יותר מהיום השמיני, לאחר קיום מצות ושמחת בחגך בכל שבעת ימי חג הסוכות, והלב מוכן ומזומן ומעובד כראוי לקלוט היטב את האהבה לתורה והקבלות הרוחניות בלב שלם ובהסכמה גמורה, עתה ניתן לכרות ברית עם התורה בשמחה ובדבקות, וממנה תוצאות חיים להמשך השנה. ושמיני עצרת יש בו את השפעות השמחה מכל השבוע שחלף שמכוחם ניתן להסמיך מח ללב לקבל עול תורה בשלמות, ונוסף עליו השמחה בתורה לדבק בה לבבנו באמת.

וצריך להוסיף עוד שלא נאמרו הדברים רק כלפי אותם שזכו לעסוק תדיר בדברי תורה והיא אומנותם, אלא גם כלפי העוסקים בפרנסתם, ואדרבה עליהם להרבות בשמחה יותר, כדי שידבקו בכל ליבם נפשם ומאודם בתורה שלעולם לא יפרדו, ואזי אף בשעה שיוצאים מבית המדרש עדיין ינהגו בדרך התורה בלא להתרחק ממנה. וכמו שביאר השפת אמת זי”ע מה שנאמר (דברים לג, יח) ‘שמח זבולון בצאתך’, שהוא עצה שעל ידי השמחה קודם שיצא לסחורה על ידי זה יהיה נשמר בצאתו, ולכן יש שמחת תורה בתחילת השנה.

מתורתך תלמדנו

סוף דבר הכל נשמע, תורתנו תורת חיים היא, וכמו שנאמר (דברים ל, כ) ‘כי היא חייך ואורך ימיך’, ונכלל בזה הן להגות בה יומם ולילה, והן להעמיד כל ארחות חיינו לאור התורה, ובהתהלכך תנחה אותך לנהוג על פיה בכל צעד ושעל. ולכך ניתן לנו חג שמחת תורה שכל עניינו ומהותו הוא להעמיק את הקשר והדבקות לתורה ולנותן התורה, לחנך אותנו ולתת בידנו זמן מיוחד להעביר ולחנך את בנינו ותלמידינו שכל תפקידנו בעולם הוא: להביא את המלך – מלכו של עולם – לחדרי לבבנו. ‘בואו ונשמח אני ואתם’ כי גדולה השמחה לקרב את הקרובים בקשר עליון, ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה להשפיע שפע קודש לכל השנה.

עובד משיעוריו בישיבה שהתקבלו מאת מכון מורשת גד

העולם החי של התורה

 

חשוב מאד שהילדים יבינו וירגישו במהלך השיעור שהם לא רק קונים חומר, אלא מתחברים לרצף. יש כאן מטען שעובר מדור לדור, וכעת מניחים אותו על כתפיהם הצעירות.

בארגון ‘ערכים’ הגיעו למסקנה כבר לפני שנים רבות שמה שמחבר יהודים לאביהם שבשמים יותר מכל זהו דף גמרא. אפשר לתת הרצאות ומצגות, הוכחות לוגיות וריגושים, ניגונים ומסעות שורשים, אבל ברגע שמצליחים לחבר יהודי לשיעור תורה – אז הוא בפנים, ‘המאור שבה מחזירן למוטב’.

מאז, בכל סמינר אקדמאי משלבים שיעור גמרא, לכתחילה שיעור בדיני ממונות באחת מה’בבות’, אותו ספר עתיק שמלווה את עם ישראל שנים ארוכות נלמד בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות ומהווה שער הכניסה ושביל הגישה לחזרה לקדוש ברוך הוא נותן התורה. יש כאן את קדושת התורה ולצידה הנצחיות שלה, שרשרת הנצח של עם ישראל, וכעת אותו יהודי נוסף להיות חוליה בשרשרת.

לפני מס’ שנים חגגו בארץ סיום ש”ס בבלי במחזור ‘דף היומי’. הציבור הכללי בארץ צפה במבט תמה ועיניים מתעגלות בחגיגות השמחה. עשרות אלפי אנשים מתכנסים למעמדי סיום ענקיים, סעודות ואירועים, תזמורות וריקודים, על מה ? לא שמחה משפחתית, ולא זכיה בלוטו, לא יום הולדת ולא מסיבת חנופה לאישיות בין לאומית, למה חוגגים פה ?

מסבירנים ואישי ציבור ניסו להסביר להם באורך רוח שמאות אלפי יהודים סביב העולם סיימו ללמוד יחד ספר גדול וארוך של חומר עיוני, קוראים לו ‘תלמוד בבלי’.

התשובה עדיין לא סיפקה אותם. החוגגים לא למדו מקצוע, ולא סיימו קורס טייס,  לא התעטרו בתעודת עורך דין ולא קיבלו משרת דירקטור. פשוט סיימו יחד ללמוד ש”ס? רובם לא קלטו בכלל, הרימו גבה משכו כתף והמשיכו בדרכם. אבל שארית הפליטה של אנשי רוח שבקרבם ראו את החגיגות והשמחה ויצאו מדעתם מקנאה. כל כך הרבה אנשים שמחים שהצליחו ללמוד יחד נושא כבד וארוך?

סיפר לי יהודי שעובד לפרנסתו בחברה בה הבוס עדיין אינו שומר תורה, הוא פנה אליו בבקשה, מוישה, מחר תביא איתך למשרד גמרא, אני רוצה לראות מה זה. מוישה אמר לו שאין בעיה, רק צריכים לדעת להיזהר בכבודה, לא להניח על הרצפה, לא להכניס למקום לא ראוי, וכשפותחים וסוגרים מנשקים. הבוס כבר לא שאל הוא קלט שפה מדובר במשהו אחר, זה לא ספר כימייה ולא אטלס. למחרת הגיעה הגמרא למשרד, שני המנהלים מסתכלים עליה בתימהון ובקנאה, עופר פותח אותה בזהירות מביט בעמוד הראשון בעיניים של תינוק שנשבה ואומר לחברו: ‘דורון תראה מה זה, ספר משפטים שנכתב לפני אלף שבע מאות שנה, ועדיין מעורר ענין ונלמד בהתלהבות יותר מספרים מודרניים שיצאו לאור בשבוע שעבר, נכון שאין כמונו עם ישראל’ ?

קראו לי להרצאה באותה תקופה לפני ציבור שלא פתח אף פעם גמרא אבל הם רוצים לדעת מה היא. צילמתי להם עמוד במסכת ברכות ונתתי שיעור קצר על קטע משנה וכמה שורות בגמרא. במשנה ישנה מחלוקת תנאים, הגמרא מביאה את המקורות למחלוקת מתוך פסוקי התורה ומכריעה הלכה. ביקשתי מהציבור להתרכז ולנסות לנסוע מאחורי ולעקוב אחרי התמרורים והרמזורים בכביש הסואן – דף גמרא. תסתכלו בשורה השניה על המילה הרביעית יש עיגול קטן, זה תמרור פנה ימינה, עד תחילת השורה שם נמצא ספר ‘תורה אור’ שמציין את מקור הפסוק שהובא בגמרא ואת כתובתו בחומש. כעת כל מעיין יוכל לפתוח את החומש ולראות מאילו פסוקים הוציאו התנאים את ההלכות. בהמשך הגמרא על ה’והלכתא’ יש אות ב’ קטנה בתוך הטקסט ששולחת אותנו עד למעלה ושמאלה לספר ‘עין משפט נר מצוה’, שם נמצאות ההפניות לכתובת ההלכה הזאת בספרי הפסק המרכזיים רמב”ם וסמ”ג, ומופיע גם הסימן והסעיף בטור ושולחן ערוך. לפי הסימן הזה אני יכול גם למצוא את פסק ה’משנה ברורה’ על הנושא שנמצא גם הוא באותה כתובת בדיוק.

הילד שלומד את הדף הזה רואה בו פסוק שנמסר לנו לפני 3300 שנה במדבר סיני, הוא לומד את דברי התנאים שהוציאו ממנו מסקנות הלכתיות לפני 1800 שנה ביבנה ושולבו במשנה בציפורי, את הכרעת ההלכה של האמוראים לפני 1600 שנה בבבל, את הפסיקה של הרמב”ם 850 שנה לאחור בקהיר שבמצרים, 150 שנה אחריו רבינו יעקב בן הרא”ש בספרד מצטט את ההלכה הזאת בטור אורח חיים, השולחן ערוך שמתחבר בעבודה משותפת בצפת ובקרקוב פסק את ההלכה לכלל ישראל לדורות לפני 450 שנה, אחריו עשרות פוסקים מכל רחבי העולם היהודי דנים בספריהם בדברים באותה כתובת, עד הפוסק האחרון בעל משנה ברורה שסיכם את הדברים והגיש לנו את ההלכה למעשה לפני מאה שנה בראדין. ילד בן תשע לומד את אותו עמוד גמרא ומחבר עוד חוליה לאותו רצף ענק עליו הכריז הנביא את הבטחתו ‘לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם’.

אצלנו כל זה פשוט ומובן מאליו, צריכים לפעמים לצאת החוצה, לראות את ההלם שמקבלים האנשים שתופסים את הרעיון לראשונה, ואז להבין מה זה נצח. בעולם הגדול אנשים לא יודעים מה קרה בשנה שעברה ואין להם מושג איך קראו לאמא של סבא שלהם, אבל ילד יהודי הוא נצחי והוא לומד תורה נצחית.

למה חשוב לי לכתוב את זה?

כי כשמלמד ר”מ ומורה מצליח להעביר את התחושה הזאת לתלמידיו, כשהוא משכיל להראות להם תוך כדי הלימוד את נקודות החיבור, כל שיעור משנה וגמרא הופך להיות שיעור באמונה, כל שיעור תורה מעמיד אותם על רגליים יציבות של ‘אהבתך אל תסיר ממנו לעולמים’.


כל מלמד בישראל שמחזיק את הילדים בכיתה לשיעור של שעה וחצי, מכיר את התופעה. אחרי עשרים דקות מתחילה הטיילת, רבי אני צמא, רבי אני רוצה לצאת והמלמדים מתמודדים איש איש בדרכו. בעת האחרונה שמעתי על כמה מלמדים שבמקום להילחם בתופעה החליטו לארגן אותה. אחרי שעבר נתח זמן ראוי מתחילת השיעור עוצרים לדקה חצי ואומרים: ‘כעת כל מי שרוצה יכול לצאת בזריזות’, בת”ת של הבן שלי קוראים לזה ‘ארוס אריין’, לא מדברים, לא חולמים, רק מתארגנים במהירות ונכנסים להמשך. עד כאן טוב ויפה ומקובל, השאלה שלי איפה עושים את העצירה, מה המקום הנכון למקם בו את ההפסקה. אפשר לפי השעון, או כשמגיעים ל’שלישי’, או כשעומדים להתחיל משנה קשה, או כשהמלמד צריך לעשות טלפון דחוף, אני רוצה להציע רעיון נוסף.

הראשון שלמד את פסוקי החומש האלו היה משה רבינו בהר סיני. הרבש”ע לימד אותו פרשה, ומידי פעם הייתה הפסקה בה משה רבינו חזר ושינן את החומר ‘למה היו הפסקות משמשות ? ליתן ריווח להתבונן בין פרשה לפרשה’. הגמרא אומרת: ‘עומד ולומד יושב ושונה’, היו סדרי לימוד וסדרי חזרה. איפה הייתה ההפסקה ? אנחנו יודעים בדיוק. בתורה זה מצוין בהפסק פרשה, פרשה פתוחה וסתומה.

ספר התורה שנכתב היום על ידי סופר סת”ם סביב הגלובוס לא רק שהוא העתק מדויק של אותה תורה הכתובה במרום אצל הקב”ה לפני בריאת העולם, אפילו חלוקת הקטעים יש לה משמעות, כאן בדיוק עצר הקב”ה את השיעור כשהוא לימד את משה רבינו את הפסוקים האלו. משה ירד מההר לימד את עם ישראל וציוה אותם להמשיך להעביר את הפירוש הזה הלאה מדור לדור באותה צורה שלו,

‘ואותי צוה ה’ בעת ההיא ללמד אתכם’ – וכמו שאני מלמד בחינם כך אתם תלמדו את זה לילדי ישראל בחינם. כל מלמד בכיתה הוא ממשיך דרכו של משה רבינו, ויש לכך השלכה הלכתית על הצורה בה הוא מקבל את המשכורת.

כעת יושב המלמד עם הילדים, מציץ בשעון ואומר: ‘תשמעו ילדים, בואו נמשיך עוד פסוק עד שנגיע לפ’, אתם ידעים מה זה הסימון של הפ’ ? כאן בתורה יש ריווח עד סוף השורה, כי כשמשה רבינו למד עם הקב”ה פה הם נעצרו להפסקה, והשאירו לנו סימון למקום העצירה, לכן גם אנחנו נעצור באותו מקום בדיוק’. לכזאת הפסקה יש משמעות אחרת, לכזה לימוד חומש יש פנים שונות.

כל כך הרבה שעות לומדים שיעורי נביא, לא שווה להקדיש כמה מילות הקדמה ?

בימי בית ראשון היו יהודים צדיקים שדיברו עם ריבונו של עולם. מתן תורה היה פעם אחת, אבל אחריו עוד הרבה מאד שנים המשיך הקב”ה להעביר מסרים לעם ישראל בידי עבדיו הנביאים. רבים מהם נבואותיהם היו לשעה ולא נכתבו. הנ”ך שיבדינו זה רק מדברים שהקב”ה רצה שישארו לדורות. אז בואו נשמע מה הקב”ה אמר לישעיהו להגיד לנו. שיעור כזה יוצא נכנס לעומק אחר בנפש.

חז”ל מפזרים ים של ידיעות היסטוריות בתוך המשנה והגמרא, אנחנו יודעים המון על האישיות של התנאים והאמוראים, על המקומות בהם הם פעלו, על הלימוד שלהם – שכשאנו עוסקים בסוגיא נראה שהתנהל על מי מנוחות, אבל ידוע לנו שזה היה בתקופת יוונים, רומאים, הורודוס, ינאי, צדוקים, אמגושים, איש איש וצרותיו גזירותיו ורדיפותיו,

וכל אותם גדולי ישראל קיימו בעצמם ‘לולי תורך שעשועי אז אבדתי בעניי’. את הסיפור הזה צריך להעביר הלאה.

אמרו חז”ל על היושב ושונה שצריך שיראה את בעל השמועה עומד כנגדו. כשאנו מצליחים להחיות לנגד עינינו ולתלמידנו את דמויות ההוד, את הרקע המרומם של בית המקדש, את ריתחא דאורייתא של ישיבות בבל, את גדלותם של בעלי התוספות ואת צדקותו של ה’חפץ חיים’, הבאנו להם כמיטב יכולתינו את בעל השמועה לעמוד כנגדם.

 

שמחים כנתינתן מסיני

“והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני”

הגמרא [פסחים סח] מספרת : “רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא, אמר, אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא”. רב יוסף ביקש לבני ביתו בחג העצרת, יום מתן תורה, שיערכו עבורו סעודה יקרה וחשובה, ופירש להם טעם שמחתו הגדולה, “אי לאו האי יומא – שלמדתי תורה ונתרוממתי – הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף, ומה ביני לבינם”[רש”י].
אולי ניתן לדרוש, הגמרא לא מספרת לנו על סעודתו של רב יוסף בחג העצרת, הגמרא מספרת איך רב יוסף פנה אל בני ביתו בפרוס חג קבלת התורה, וביקש מהם להכין סעודה דשינה, תוך שהוא מסביר להם, דעו נא: כל רוממותו של אביכם הוא מפני “האי יומא” דמתן תורה, ואלמלא שלמדתי תורה ונתרוממתי, אזי היה לכם אבא איזה “יוסף” מן השוק…

תפקידם של כל אב ואם, כל מחנך, להגביה ליבם בדרכי ה’, להלהיב את הצעירים בתחושות של רוממות, על שמחתנו הרבה על “שלמדנו תורה – ונתרוממנו”. שוב אין אנו כשאר יוסף שבשוק, מורמים מעם אנחנו. בני עבר גדול ובני עתיד מזהיר. וגם ההווה שלנו לא יסולא בפז.

“הכל מודים בעצרת דבעינן נמי ‘לכם’, מאי טעמא? – יום שניתנה בו תורה”. הגמרא מספרת על מר בריה דרבינא שהיה שרוי בתענית כל השנה, כולל שבת ומועד, לבד מחג השבועות, ערב יום הכיפורים ופורים.
ובכל זאת תמהים המפרשים, וכי לא היה מתאים יותר לחוג את קבלת התורה בבית המדרש, בתורה ובתפילה, להיותו “כולו לה'”, מדוע דווקא בחג מתן תורה יש חובה של שמחה במאכל ומשתה יתר מכל החגים?
רש”י מפרש: “דבעינן נמי לכם – שישמח בו במאכל ומשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו”.
אולי זוהי כוונת רש”י ללמדנו עומקה של הלכה, דווקא ביום שקיבלנו עול תורה ומצוות אנו מצווים לאכול ולשתות בהילולים “להראות שנוח ומקובל יום זה”, לשדר להראות ולגלות, לעצמינו, לצאצאינו, לסביבתנו, קבל עולם ומלואו,  את התחושה הנעימה, את השמחה והאושר המציפים אותנו בקבלת התורה.

“בכל יום יהיו בעיניך כחדשים כאילו היום ניתנו” [שו”ע או”ח סא]. בכל יום ויום אנו יושבים מול התלמידים, ומעבירים ומוסרים להם את ה”קבלת התורה” שלנו מהר סיני. כל שיעור תורה הינו למעשה “יום מתן תורתינו” זוטא. אנו אמורים בכל יום ובכל שיעור, ” להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו”

עסק התורה והמצווה חייב להיות מלווה ומלופף בתחושת אושר , האווירה השולטת בכיתה צריכה להיות מחושמלת בהתלהבות של חדווה עילאית, פני התלמידים, כמו פני רבם, קורנים אורה ושמחה. להראות שנוח ומקובל!
אפשר שזהו פנימיות עומק הביטוי של חז”ל הקדושים על לימוד התורה בשיא רוממותה: “והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני” [מד”ר שה”ש א, ועוד רבים]

כי זוהי תוכנה וצורתה של “קבלת התורה” בסיני ,כך לומדים תורה, וזוהי גם צורתה הנכונה של מסירת התורה לדורות הבאים.


תפקידו של מחנך בישראל אינו מסתכם בהוראת חומר הלימודים, גם לא רק להניף את התלמידים לרמות גבוהות של תפקוד והישגים.  תפקידו העיקרי של המחנך, למסוך בנפש הנער רצון אמיתי ושאיפה כנה לחיי תורה ומצוות ,לנטוע בלבבם חיבור אמיתי ופנימי לאידישקייט, להקנותם אהבת עמל התורה, להטעימם נעימות רגשית בהתמסרות לחיי תורה ומצוות, לארוג קשר אישי ועמוק עם  “ידיד נפש אב הרחמן” והנאה ושמחה במצוותיו.

לכן ארגז הכלים המשמש אותנו להניע את התלמידים שיתאמצו יותר, הינו שונה מארגז כלי ההנעה שישנם בידי המורים בחינוך הכללי.

הכלים העיקריים המקובלים בעולם החינוך,  שניים הם: גמול ותחרות.

כשהנערים בקטנותם עדיין מוקדם לשכנע אותם קוגניטיבית ולהלהיב אותם רגשית בערכים הנשגבים של תורה ומצוות , אבל הם יתאמצו עבור תופינים וממתקים, ויירתעו וייסוגו מפחד רצועה ועונשים אחרים.

כשגדלים הנערים,  מקובל להניע אותם בגלגלי התחרות , תחרות של ציוני מבחנים והישגי תעודות,  תחרות מעמדות של ‘חתנים’ וסגנים. לבם של הצעירים נמשך” למלחמת מצווה” שכזו.

כך בונה העולם הגדול את הצלחתם של ברוכי הכישרונות, כך קוצרים בתי הספר והאוניברסיטאות הישגים מעולים שנסחטו מן התלמידים במסחטות של  גמולים ותחרויות ,ומשכך, השיגו את מטרתם .

לכן, אין לך תלמיד במדעי החולין, כמו גם חניכת בית- יעקב בלימודי החול, שישמרו לאורך ימים את ספרי הלימוד ומחברות שיעורי הבית. אחר שעבר הצורך השימושי בהם, משקיבלו את הציון והתעודה הנכספת כבר הגיעו אל המטרה. וכל השאר היסטוריה. הספרים והמחברות – לסל וחסל.

לא כן בבית המדרש!

אין” ישיבה בוחער” שאינו שומר שנים רבות את המחברות של “השיעורים” וחידושי-  תורה של ימי חורפו. גם את הגמרא הישבתית, המשומשת והבלויה, ישאיר למשמרת ימים רבים,

ולא מפני צורך השימוש בה,  אלא דווקא משום הקשר הנפשי העמוק שיש בו לאותה המסכתא התפורה והמודבקת… המעלה זיכרון מתוק של  עמל עלומים ויגיעת נפש… קשר של אהבה.

המטרה שלנו שונה, אנו רוצים לא רק ידע של תורה ויהדות, אלא אישיות של תורה ויהדות, לא רק העשרה אינטלקטואלית אלא בנין הנפש, נפש רוחנית, רוח ונשמה יהודית, תחושות של אצילות וחוויות של קדושה, לב טהור ורוח נכון.

לכן אין אנו מסתפקים שהנער לומד, שיודע במבחן.  אנו שואפים שירצה ללמוד,  שייהנה מהלימוד, שירצה וייהנה להתפלל טוב, לגמול חסד, שישאף לסור מרע. שימשך לעשות רצון ה’, למלא ייעודו בעולם.

כי זהו יהודי!!!


רבים תמהים ושואלים,  מה הם הכלים היוצרים תהליך התפתחות של חיבור נפשי אל התורה והמצוות.

איך, איך עושים את זה?

ראשונה, עלינו ליצור כמיהה, השתוקקות ומשמעות פנימית אדירה, להתמסרות לחיי תורה ומצוות .

פתגם עולמי חכם אומר: “אם ברצונכם לבנות ספינה, אל תגייסו את האנשים לבנות את העצים, אל תחלקו את העבודה ותתנו פקודות. תחת זאת, למדו אותם להשתוקק לים הרחב והאינסופי“.

אכן אכשר דרא, אנו משקיעים רבות בשדרוג שיטות ההוראה ופיתוח טכניקות לרתום את הנערים לשפר הישגים.  אך לא פחות מכך עלינו לחשוב מחשבות ולטכס עצה, לדעת דרכים לשפר מיומנויות כיצד למסוך בהם תחושות חיוביות לתורה ומצוות.

כשאנו יושבים בערב ומכינים את השיעור של מחר, בד בבד עם הכנת תוכן חומר הלמידה, ליצוק אותו אל השכל של התלמידים, אנו זקוקים גם להכין את חווית הלמידה, ליצוק אותה אל הלב של התלמידים.

הגה”צ רבי אליהו דסלר זצ”ל, מתריע ב”מכתב מאליהו” [חלק ג 362] לכל מחנך בישראל:

“עיקר הלימוד בלימודי קודש איננו לימוד הידיעות, אלא לימוד ההשקפה, לימוד יראת שמים ועבודת השם… המלמד צריך למסור את הקדושה ואת החביבות שהם עושים את היראת השמים ואת האהבה, וזהו עיקר הלימוד שאין כמוהו בכל הלימודים האחרים שבעולם”

הצעירים שלנו מוצפים למעלה ראש בפיתויים עזי – צבע,

ה’יצר הרע’ של דורנו אינו פונה אל האינטליגנציה,  אינו מעורר שאלות אמוניות ולא מוכר אידאלים, הוא פונה אל הרגש, אל החוויה, הוא מוכר מרכולת של חוויות וריגושים גסים בהמיים וטמאים, המאיימים לרוקן את הלב מכל לחלוחית של קדושה וטהרה.

הנשק העיקרי, נגד היצר בן-דורנו, חוויות עמוקות של רוחניות, ריגושים של קדושה, חשק בלימוד התורה וחביבות בקיום המצוות. ההתלהבות, ההנאה החשק וסיפוק הנפש, הם דוושות השאיפה והרצון, הם הערובה לאידישקייט של הדור הבא.

אנו חיים בדור של עולם מערבי רודף הנאות וחיי נוחות, דור של ריבוי תענוגים והפחתת מאמץ, דור של “בא לי” במקום “נכון וכדאי”, דור של פרסומות אגרסיביות הפורטות על נימי יצרי התאווה ורדיפת ההנאה, ולא אל ההיגיון השכלתני ושיקולי כדאיות. דור שאביזרי נוחות  הפכו בו למוצרי קיום. דור שסיסמת חייו הוא “אדם ליהנות יולד…” – במקום “אדם לעמל יולד”, והפינה היחידה בה נדרשים ומוערכים מאמץ עמל ויגיעה – בבית המדרש!

בארה”ב נתפרסם לאחרונה ספר מחקר מקיף ביותר על תופעת הנשירה מחיי הדת רח”ל, “the off derech” [“יורדים מהדרך”]. לדברי המחבר, התגלית הגדולה ביותר של המחקר, שרוב מוחלט וגורף של הפורשים לא עושים זאת מסיבות אינטלקטואליות, כמעט תמיד הסיבה היא רגשית. החוויה של היחיד, בקהילה, בבית הספר ובתוך המשפחה, היא מהווה גורם עיקרי לעזיבת הדת והקהילה!

לכן, לצד המלחמה שלנו מבית על ה”קידמה” הקלוקלת וההרסנית הזו, אנו נדרשים להתמודד עם המצב הקיים בשיטת “ויגזול את החנית מיד המצרי”, ולמלא את אסם עולם הרגשות בתחושות חיוביות, שהמאמץ העמל והיגיעה בבית המדרש יהיו ערבים לנפש, הריחוק מחיי מותרות ובילויי עולם-הזה ריקי תוכן, יהיו מתוך תחושת עליונות מוצפת אושר מעינוגי אצילות ורוממות של חיי תורה וקירבת אלוקים.

אנו מורגלים לשוחח עם התלמידים אודות החובות היהודיות שלהם, אך יתר מכן עלינו לשוחח על הזכויות היהודיות שלהם!

החיסון העמיד והיעיל נגד הנגיף ההרסני והחיידק האלים הלזה הינו התשובה המכרעת שלנו בשדה חינוך הנערים, לתת דגש על הטמעת חוויות וריגושים, תחושות חיוביות בעולמה של תורה ועבודת השם.

לשוחח על זה, לספר על זה, ובעיקר, לדבר על כך בהתלהבות!

להדביק אותם רגשית בתחושות ה”אשרינו מה טוב חלקינו” בהיותנו עם הנבחר, בנים חביבים לבורא העולם, אושרנו וחדוותינו ב”שהבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו”, לרומם ולהוקיר את גדולינו ומנהיגינו, את התלמידי חכמים, את החסידים ואנשי מעשה שבמחננו, הבזים לחיי שעה ולתענוגי בשרים, להדגיש את האושר שלהם ושל הנלווים אליהם, להראות את היופי וההדר שבחיי עולם לעומת השפלות והנבזות שבחיים בהמיים. להטמיע את התחושה ש”שולחנך גדול משולחנם“.

בדורנו, עלינו המחנכים ללמד את הנערים ללוות ולכרוך את מעשי המצוות, את התפילה, את עמל לימוד התורה, את שבירת הרצון בסור מרע, את ההתכופפות והוויתור בבן-אדם לחברו, בתחושות נעימות ובמחשבות חיוביות.

[לא נתעלם כי בהעברת מסרי חינוך אלו, אנו מלמדים את התלמידים לקיים המצוות מתוך תוכן פנימי בכוונה ודביקות עילאית, ולא לעשותם בצורה שטחית ‘מצות אנשים מלומדה’. אנו גם מחנכים אותם במישרין לקיים את המצוות היקרות התלויות בלב].

שנית, עלינו לשים לב אל כל נער בבית ואל כל תלמיד, לדעת שטוב לו על הלב, לדעת שהוא מרוצה מעצמו, מהוריו, ממוריו, ומחבריו.

לשים לב שהוא חש משויך, שווה ומוערך.

הילד המסתובב בבית ומר לו, ילד המתהלך בתלמוד תורה בתחושה רעה ועגומה, בחור המסובב בחברה מנוכרת ומרוחקת, צעיר הרצוף חוויות מייאשות ותחושות השפלה וכאב, הוא עצוב ועגום, נסגר בתוך עצמו, חש מחוץ לעניין, לא שייך, לא שווה, לא טוב, כישלון!

ואז, המלמד לא בשבילו, הגמרא  לא בשבילו. החברה, הקהילה, כל האידישקייט, חלילה, לא בשבילו.

“והנפש לא תמלא”, אם לא טוב לו בסביבתנו, הוא מחפש תחליפים, תחליפי עונג מזויפים המתגוללים באשפתות קריה, “או חברותא”, הוא מחפש חברים, חברים שלא ידחו אותו בשתי ידיים, שיאירו לו פנים, פרחחי רחוב בדומים לו.

ואם טוב לו על הלב, אזי אתה, ההורה, המלמד, וכל מה שאתה מייצג ומלמד, הערכים המקובלים בקהילה, כולם נקלטים ומאופסנים באותה פינה חמה אהובה ונעימה שבלב, תחת אותה השראה חיובית, באותה חוויה של הצלחה המעודדת משיכה ושאיפה לשוב ולשכפל אותה.

לכן, נכבד את תלמידינו, נתעניין בהם, נעזור להם! נעודד אותם, נעודדו את התקדמותם נציין את הצלחתם, נטפח את הדימוי העצמי שלהם! נשבח אותם בכל עת מצוא!

נדון אותם תמיד לכף זכות, ניזהר מלהביע אכזבה וייאוש מהם, זה שובר אותם! נבין אותם, את מוגבלותם, את משובת נערותם.

נשמור על אוירה חיובית הן בכיתה באופן כללי, הן עם כל תלמיד באופן פרטי. ניתן להם הזדמנויות להצליח, להוכיח את יכולתם וכשרונם, נאפשר להם לחוות הצלחות!

כי אז, כמים הפנים לפנים. הכיתה, הלימודים, האידישקייט, שמחים ומשמחים, מושכים וסוחפים שאיפה ורצון פנימי. יש להם שרשים, יהא להם קיום.


יש נערים שחסר להם הרצון להשקיע, הם נראים כמתעצלים, כעייפים ומנומנמים,  אינם מגלים עניין בחומר הנלמד, אינם ממשמשים את הפוטנציאל שבהם.

וישנם נערים שאכן מתאמצים, משקיעים ועמלים, ואף מגעים להישגים מכובדים אך עין בוחנת תבחין כי ההשקעה שלהם נובעת מתוך לחץ וכפייה פנימית. או שהם להוטים אחר הפרס המובטח, או רצון מלחיץ לזכות בהערכה מיוחדת, או רתיעה מבושה ודחיה חברתית\הורית \מורית.

תלמידים אלו, רגשות שלילים מלווים את המאמץ שלהם,  והלימוד והתפילה הופכים להיות ענין שלילי שלעת עתה יש כורח לעשותו. לא זו בלבד שלא נוצר כאן תהליך רגשי של חיבור נפשי עם התורה והמצוות, עוד עלולה להיווצר ריאקציה המתנקמת בעתיד הנער.

כשאנו פוגשים את הנער המנומנם והעייף, העצל והמתרשל, אך כישוריו אינם נמוכים כל כך. ‘המבינים’ מפטירים אחריו:  “איי, חבל,  אילו הוא היה מתאמץ…  היה יוצא ממנו משהו…” בקיצור , נער עם פוטנציאל גלום וטמון, שאינו יוצא אל הפועל.  בדרך כלל יש כיום נטייה חיובית בעולם החינוך התורני לבדוק את הקושי החבוי , אם באבחונים דידקטיים,  קשב-ריכוז, מבדקי מיקוד ראיה,  וכדומה,  ולעמוד לימינו לעוזרו.

אך בנוסף לכך, עלינו לבדוק את סגנון הרגשות והחוויות המלוות את מערך הלימודים והסביבה  של הנער. יתכן בהחלט, שהחסימה העיקרית שלו מלהשקיע בלימודים היא רגשית  בעיקרה . גם הילדים שיש להם קושי למידה מסוים, או רמת קשב פחותה,  רבים מהם,  אלמלא הקושי הרגשי הנלווה,  אפשר שהיו מתאמצים יותר, וצולחים את הקושי, ומצליחים!

כי אם יש הנאה וסיפוק, יש רצון,  ואם יש רצון, אם השאיפה בוערת,  אזי עובדים, ואם עובדים קשה,  מצליחים!

[ישנם כללי הוראה כיצד להעביר חומר לימודי בצורה חווייתית, ישנם כללי התמודדות עם נערים עם קשיי למידה והתנהגות, תוך שמירה והקפדה על מצבם הרגשי. במסגרת זו לא פירטנום].

לבד מזאת,  גם על התלמידים הכישרוניים, בעלי ההישגים הגבוהים, עלינו לפקוח עין על המצב הרגשי הנלווה אל מאמציהם, כל מחנך ותיק מבכה את תלמידו לשעבר, הכישרוני והמבריק, חתן המשנה והגמרא ,שניבאו לו בילדותו  גדולות ונצורות, היה “עדיו לגדולות לתפארת בית ישראל”, ומשהתגבר – לא עמד בציפיות ואכזב את כל התחזיות.

לא הכישרונות המזהירים וההישגים הגבוהים הם הערובה ל”תלמיד חכם של הדור הבא”, אלא החיבור הרגשי עם הגמרא, כשהעמל והיגיעה הופכים לדבר מתוק, כשיש אהבת תורה, כשההנאה והסיפוק ממלאים את הנפש,  אזי גם כי יזקין לא יסור ממנה.