“והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני”
הגמרא [פסחים סח] מספרת : “רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא, אמר, אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא”. רב יוסף ביקש לבני ביתו בחג העצרת, יום מתן תורה, שיערכו עבורו סעודה יקרה וחשובה, ופירש להם טעם שמחתו הגדולה, “אי לאו האי יומא – שלמדתי תורה ונתרוממתי – הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף, ומה ביני לבינם”[רש”י].
אולי ניתן לדרוש, הגמרא לא מספרת לנו על סעודתו של רב יוסף בחג העצרת, הגמרא מספרת איך רב יוסף פנה אל בני ביתו בפרוס חג קבלת התורה, וביקש מהם להכין סעודה דשינה, תוך שהוא מסביר להם, דעו נא: כל רוממותו של אביכם הוא מפני “האי יומא” דמתן תורה, ואלמלא שלמדתי תורה ונתרוממתי, אזי היה לכם אבא איזה “יוסף” מן השוק…
תפקידם של כל אב ואם, כל מחנך, להגביה ליבם בדרכי ה’, להלהיב את הצעירים בתחושות של רוממות, על שמחתנו הרבה על “שלמדנו תורה – ונתרוממנו”. שוב אין אנו כשאר יוסף שבשוק, מורמים מעם אנחנו. בני עבר גדול ובני עתיד מזהיר. וגם ההווה שלנו לא יסולא בפז.
“הכל מודים בעצרת דבעינן נמי ‘לכם’, מאי טעמא? – יום שניתנה בו תורה”. הגמרא מספרת על מר בריה דרבינא שהיה שרוי בתענית כל השנה, כולל שבת ומועד, לבד מחג השבועות, ערב יום הכיפורים ופורים.
ובכל זאת תמהים המפרשים, וכי לא היה מתאים יותר לחוג את קבלת התורה בבית המדרש, בתורה ובתפילה, להיותו “כולו לה'”, מדוע דווקא בחג מתן תורה יש חובה של שמחה במאכל ומשתה יתר מכל החגים?
רש”י מפרש: “דבעינן נמי לכם – שישמח בו במאכל ומשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו”.
אולי זוהי כוונת רש”י ללמדנו עומקה של הלכה, דווקא ביום שקיבלנו עול תורה ומצוות אנו מצווים לאכול ולשתות בהילולים “להראות שנוח ומקובל יום זה”, לשדר להראות ולגלות, לעצמינו, לצאצאינו, לסביבתנו, קבל עולם ומלואו, את התחושה הנעימה, את השמחה והאושר המציפים אותנו בקבלת התורה.
“בכל יום יהיו בעיניך כחדשים כאילו היום ניתנו” [שו”ע או”ח סא]. בכל יום ויום אנו יושבים מול התלמידים, ומעבירים ומוסרים להם את ה”קבלת התורה” שלנו מהר סיני. כל שיעור תורה הינו למעשה “יום מתן תורתינו” זוטא. אנו אמורים בכל יום ובכל שיעור, ” להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו”
עסק התורה והמצווה חייב להיות מלווה ומלופף בתחושת אושר , האווירה השולטת בכיתה צריכה להיות מחושמלת בהתלהבות של חדווה עילאית, פני התלמידים, כמו פני רבם, קורנים אורה ושמחה. להראות שנוח ומקובל!
אפשר שזהו פנימיות עומק הביטוי של חז”ל הקדושים על לימוד התורה בשיא רוממותה: “והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני” [מד”ר שה”ש א, ועוד רבים]
כי זוהי תוכנה וצורתה של “קבלת התורה” בסיני ,כך לומדים תורה, וזוהי גם צורתה הנכונה של מסירת התורה לדורות הבאים.
תפקידו של מחנך בישראל אינו מסתכם בהוראת חומר הלימודים, גם לא רק להניף את התלמידים לרמות גבוהות של תפקוד והישגים. תפקידו העיקרי של המחנך, למסוך בנפש הנער רצון אמיתי ושאיפה כנה לחיי תורה ומצוות ,לנטוע בלבבם חיבור אמיתי ופנימי לאידישקייט, להקנותם אהבת עמל התורה, להטעימם נעימות רגשית בהתמסרות לחיי תורה ומצוות, לארוג קשר אישי ועמוק עם “ידיד נפש אב הרחמן” והנאה ושמחה במצוותיו.
לכן ארגז הכלים המשמש אותנו להניע את התלמידים שיתאמצו יותר, הינו שונה מארגז כלי ההנעה שישנם בידי המורים בחינוך הכללי.
הכלים העיקריים המקובלים בעולם החינוך, שניים הם: גמול ותחרות.
כשהנערים בקטנותם עדיין מוקדם לשכנע אותם קוגניטיבית ולהלהיב אותם רגשית בערכים הנשגבים של תורה ומצוות , אבל הם יתאמצו עבור תופינים וממתקים, ויירתעו וייסוגו מפחד רצועה ועונשים אחרים.
כשגדלים הנערים, מקובל להניע אותם בגלגלי התחרות , תחרות של ציוני מבחנים והישגי תעודות, תחרות מעמדות של ‘חתנים’ וסגנים. לבם של הצעירים נמשך” למלחמת מצווה” שכזו.
כך בונה העולם הגדול את הצלחתם של ברוכי הכישרונות, כך קוצרים בתי הספר והאוניברסיטאות הישגים מעולים שנסחטו מן התלמידים במסחטות של גמולים ותחרויות ,ומשכך, השיגו את מטרתם .
לכן, אין לך תלמיד במדעי החולין, כמו גם חניכת בית- יעקב בלימודי החול, שישמרו לאורך ימים את ספרי הלימוד ומחברות שיעורי הבית. אחר שעבר הצורך השימושי בהם, משקיבלו את הציון והתעודה הנכספת כבר הגיעו אל המטרה. וכל השאר היסטוריה. הספרים והמחברות – לסל וחסל.
לא כן בבית המדרש!
אין” ישיבה בוחער” שאינו שומר שנים רבות את המחברות של “השיעורים” וחידושי- תורה של ימי חורפו. גם את הגמרא הישבתית, המשומשת והבלויה, ישאיר למשמרת ימים רבים,
ולא מפני צורך השימוש בה, אלא דווקא משום הקשר הנפשי העמוק שיש בו לאותה המסכתא התפורה והמודבקת… המעלה זיכרון מתוק של עמל עלומים ויגיעת נפש… קשר של אהבה.
המטרה שלנו שונה, אנו רוצים לא רק ידע של תורה ויהדות, אלא אישיות של תורה ויהדות, לא רק העשרה אינטלקטואלית אלא בנין הנפש, נפש רוחנית, רוח ונשמה יהודית, תחושות של אצילות וחוויות של קדושה, לב טהור ורוח נכון.
לכן אין אנו מסתפקים שהנער לומד, שיודע במבחן. אנו שואפים שירצה ללמוד, שייהנה מהלימוד, שירצה וייהנה להתפלל טוב, לגמול חסד, שישאף לסור מרע. שימשך לעשות רצון ה’, למלא ייעודו בעולם.
כי זהו יהודי!!!
רבים תמהים ושואלים, מה הם הכלים היוצרים תהליך התפתחות של חיבור נפשי אל התורה והמצוות.
איך, איך עושים את זה?
ראשונה, עלינו ליצור כמיהה, השתוקקות ומשמעות פנימית אדירה, להתמסרות לחיי תורה ומצוות .
פתגם עולמי חכם אומר: “אם ברצונכם לבנות ספינה, אל תגייסו את האנשים לבנות את העצים, אל תחלקו את העבודה ותתנו פקודות. תחת זאת, למדו אותם להשתוקק לים הרחב והאינסופי“.
אכן אכשר דרא, אנו משקיעים רבות בשדרוג שיטות ההוראה ופיתוח טכניקות לרתום את הנערים לשפר הישגים. אך לא פחות מכך עלינו לחשוב מחשבות ולטכס עצה, לדעת דרכים לשפר מיומנויות כיצד למסוך בהם תחושות חיוביות לתורה ומצוות.
כשאנו יושבים בערב ומכינים את השיעור של מחר, בד בבד עם הכנת תוכן חומר הלמידה, ליצוק אותו אל השכל של התלמידים, אנו זקוקים גם להכין את חווית הלמידה, ליצוק אותה אל הלב של התלמידים.
הגה”צ רבי אליהו דסלר זצ”ל, מתריע ב”מכתב מאליהו” [חלק ג 362] לכל מחנך בישראל:
“עיקר הלימוד בלימודי קודש איננו לימוד הידיעות, אלא לימוד ההשקפה, לימוד יראת שמים ועבודת השם… המלמד צריך למסור את הקדושה ואת החביבות שהם עושים את היראת השמים ואת האהבה, וזהו עיקר הלימוד שאין כמוהו בכל הלימודים האחרים שבעולם”
הצעירים שלנו מוצפים למעלה ראש בפיתויים עזי – צבע,
ה’יצר הרע’ של דורנו אינו פונה אל האינטליגנציה, אינו מעורר שאלות אמוניות ולא מוכר אידאלים, הוא פונה אל הרגש, אל החוויה, הוא מוכר מרכולת של חוויות וריגושים גסים בהמיים וטמאים, המאיימים לרוקן את הלב מכל לחלוחית של קדושה וטהרה.
הנשק העיקרי, נגד היצר בן-דורנו, חוויות עמוקות של רוחניות, ריגושים של קדושה, חשק בלימוד התורה וחביבות בקיום המצוות. ההתלהבות, ההנאה החשק וסיפוק הנפש, הם דוושות השאיפה והרצון, הם הערובה לאידישקייט של הדור הבא.
אנו חיים בדור של עולם מערבי רודף הנאות וחיי נוחות, דור של ריבוי תענוגים והפחתת מאמץ, דור של “בא לי” במקום “נכון וכדאי”, דור של פרסומות אגרסיביות הפורטות על נימי יצרי התאווה ורדיפת ההנאה, ולא אל ההיגיון השכלתני ושיקולי כדאיות. דור שאביזרי נוחות הפכו בו למוצרי קיום. דור שסיסמת חייו הוא “אדם ליהנות יולד…” – במקום “אדם לעמל יולד”, והפינה היחידה בה נדרשים ומוערכים מאמץ עמל ויגיעה – בבית המדרש!
בארה”ב נתפרסם לאחרונה ספר מחקר מקיף ביותר על תופעת הנשירה מחיי הדת רח”ל, “the off derech” [“יורדים מהדרך”]. לדברי המחבר, התגלית הגדולה ביותר של המחקר, שרוב מוחלט וגורף של הפורשים לא עושים זאת מסיבות אינטלקטואליות, כמעט תמיד הסיבה היא רגשית. החוויה של היחיד, בקהילה, בבית הספר ובתוך המשפחה, היא מהווה גורם עיקרי לעזיבת הדת והקהילה!
לכן, לצד המלחמה שלנו מבית על ה”קידמה” הקלוקלת וההרסנית הזו, אנו נדרשים להתמודד עם המצב הקיים בשיטת “ויגזול את החנית מיד המצרי”, ולמלא את אסם עולם הרגשות בתחושות חיוביות, שהמאמץ העמל והיגיעה בבית המדרש יהיו ערבים לנפש, הריחוק מחיי מותרות ובילויי עולם-הזה ריקי תוכן, יהיו מתוך תחושת עליונות מוצפת אושר מעינוגי אצילות ורוממות של חיי תורה וקירבת אלוקים.
אנו מורגלים לשוחח עם התלמידים אודות החובות היהודיות שלהם, אך יתר מכן עלינו לשוחח על הזכויות היהודיות שלהם!
החיסון העמיד והיעיל נגד הנגיף ההרסני והחיידק האלים הלזה הינו התשובה המכרעת שלנו בשדה חינוך הנערים, לתת דגש על הטמעת חוויות וריגושים, תחושות חיוביות בעולמה של תורה ועבודת השם.
לשוחח על זה, לספר על זה, ובעיקר, לדבר על כך בהתלהבות!
להדביק אותם רגשית בתחושות ה”אשרינו מה טוב חלקינו” בהיותנו עם הנבחר, בנים חביבים לבורא העולם, אושרנו וחדוותינו ב”שהבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו”, לרומם ולהוקיר את גדולינו ומנהיגינו, את התלמידי חכמים, את החסידים ואנשי מעשה שבמחננו, הבזים לחיי שעה ולתענוגי בשרים, להדגיש את האושר שלהם ושל הנלווים אליהם, להראות את היופי וההדר שבחיי עולם לעומת השפלות והנבזות שבחיים בהמיים. להטמיע את התחושה ש”שולחנך גדול משולחנם“.
בדורנו, עלינו המחנכים ללמד את הנערים ללוות ולכרוך את מעשי המצוות, את התפילה, את עמל לימוד התורה, את שבירת הרצון בסור מרע, את ההתכופפות והוויתור בבן-אדם לחברו, בתחושות נעימות ובמחשבות חיוביות.
[לא נתעלם כי בהעברת מסרי חינוך אלו, אנו מלמדים את התלמידים לקיים המצוות מתוך תוכן פנימי בכוונה ודביקות עילאית, ולא לעשותם בצורה שטחית ‘מצות אנשים מלומדה’. אנו גם מחנכים אותם במישרין לקיים את המצוות היקרות התלויות בלב].
שנית, עלינו לשים לב אל כל נער בבית ואל כל תלמיד, לדעת שטוב לו על הלב, לדעת שהוא מרוצה מעצמו, מהוריו, ממוריו, ומחבריו.
לשים לב שהוא חש משויך, שווה ומוערך.
הילד המסתובב בבית ומר לו, ילד המתהלך בתלמוד תורה בתחושה רעה ועגומה, בחור המסובב בחברה מנוכרת ומרוחקת, צעיר הרצוף חוויות מייאשות ותחושות השפלה וכאב, הוא עצוב ועגום, נסגר בתוך עצמו, חש מחוץ לעניין, לא שייך, לא שווה, לא טוב, כישלון!
ואז, המלמד לא בשבילו, הגמרא לא בשבילו. החברה, הקהילה, כל האידישקייט, חלילה, לא בשבילו.
“והנפש לא תמלא”, אם לא טוב לו בסביבתנו, הוא מחפש תחליפים, תחליפי עונג מזויפים המתגוללים באשפתות קריה, “או חברותא”, הוא מחפש חברים, חברים שלא ידחו אותו בשתי ידיים, שיאירו לו פנים, פרחחי רחוב בדומים לו.
ואם טוב לו על הלב, אזי אתה, ההורה, המלמד, וכל מה שאתה מייצג ומלמד, הערכים המקובלים בקהילה, כולם נקלטים ומאופסנים באותה פינה חמה אהובה ונעימה שבלב, תחת אותה השראה חיובית, באותה חוויה של הצלחה המעודדת משיכה ושאיפה לשוב ולשכפל אותה.
לכן, נכבד את תלמידינו, נתעניין בהם, נעזור להם! נעודד אותם, נעודדו את התקדמותם נציין את הצלחתם, נטפח את הדימוי העצמי שלהם! נשבח אותם בכל עת מצוא!
נדון אותם תמיד לכף זכות, ניזהר מלהביע אכזבה וייאוש מהם, זה שובר אותם! נבין אותם, את מוגבלותם, את משובת נערותם.
נשמור על אוירה חיובית הן בכיתה באופן כללי, הן עם כל תלמיד באופן פרטי. ניתן להם הזדמנויות להצליח, להוכיח את יכולתם וכשרונם, נאפשר להם לחוות הצלחות!
כי אז, כמים הפנים לפנים. הכיתה, הלימודים, האידישקייט, שמחים ומשמחים, מושכים וסוחפים שאיפה ורצון פנימי. יש להם שרשים, יהא להם קיום.
יש נערים שחסר להם הרצון להשקיע, הם נראים כמתעצלים, כעייפים ומנומנמים, אינם מגלים עניין בחומר הנלמד, אינם ממשמשים את הפוטנציאל שבהם.
וישנם נערים שאכן מתאמצים, משקיעים ועמלים, ואף מגעים להישגים מכובדים אך עין בוחנת תבחין כי ההשקעה שלהם נובעת מתוך לחץ וכפייה פנימית. או שהם להוטים אחר הפרס המובטח, או רצון מלחיץ לזכות בהערכה מיוחדת, או רתיעה מבושה ודחיה חברתית\הורית \מורית.
תלמידים אלו, רגשות שלילים מלווים את המאמץ שלהם, והלימוד והתפילה הופכים להיות ענין שלילי שלעת עתה יש כורח לעשותו. לא זו בלבד שלא נוצר כאן תהליך רגשי של חיבור נפשי עם התורה והמצוות, עוד עלולה להיווצר ריאקציה המתנקמת בעתיד הנער.
כשאנו פוגשים את הנער המנומנם והעייף, העצל והמתרשל, אך כישוריו אינם נמוכים כל כך. ‘המבינים’ מפטירים אחריו: “איי, חבל, אילו הוא היה מתאמץ… היה יוצא ממנו משהו…” בקיצור , נער עם פוטנציאל גלום וטמון, שאינו יוצא אל הפועל. בדרך כלל יש כיום נטייה חיובית בעולם החינוך התורני לבדוק את הקושי החבוי , אם באבחונים דידקטיים, קשב-ריכוז, מבדקי מיקוד ראיה, וכדומה, ולעמוד לימינו לעוזרו.
אך בנוסף לכך, עלינו לבדוק את סגנון הרגשות והחוויות המלוות את מערך הלימודים והסביבה של הנער. יתכן בהחלט, שהחסימה העיקרית שלו מלהשקיע בלימודים היא רגשית בעיקרה . גם הילדים שיש להם קושי למידה מסוים, או רמת קשב פחותה, רבים מהם, אלמלא הקושי הרגשי הנלווה, אפשר שהיו מתאמצים יותר, וצולחים את הקושי, ומצליחים!
כי אם יש הנאה וסיפוק, יש רצון, ואם יש רצון, אם השאיפה בוערת, אזי עובדים, ואם עובדים קשה, מצליחים!
[ישנם כללי הוראה כיצד להעביר חומר לימודי בצורה חווייתית, ישנם כללי התמודדות עם נערים עם קשיי למידה והתנהגות, תוך שמירה והקפדה על מצבם הרגשי. במסגרת זו לא פירטנום].
לבד מזאת, גם על התלמידים הכישרוניים, בעלי ההישגים הגבוהים, עלינו לפקוח עין על המצב הרגשי הנלווה אל מאמציהם, כל מחנך ותיק מבכה את תלמידו לשעבר, הכישרוני והמבריק, חתן המשנה והגמרא ,שניבאו לו בילדותו גדולות ונצורות, היה “עדיו לגדולות לתפארת בית ישראל”, ומשהתגבר – לא עמד בציפיות ואכזב את כל התחזיות.
לא הכישרונות המזהירים וההישגים הגבוהים הם הערובה ל”תלמיד חכם של הדור הבא”, אלא החיבור הרגשי עם הגמרא, כשהעמל והיגיעה הופכים לדבר מתוק, כשיש אהבת תורה, כשההנאה והסיפוק ממלאים את הנפש, אזי גם כי יזקין לא יסור ממנה.
