מתיקות התורה
בסיני קיבלנו את התורה. מאז ועד היום מצווים להנחילה לבנינו ולדורות הבאים. לא די בהוראה ובמסירת שיעור, כי עיקר הקניית התורה תלויה ברגשות הלב וצורת העברת השיעור. עה”פ (שיה”ש ד א) דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ דרשו חז”ל (מד”ר שם) ‘כל שאומר ד”ת ברבים ואינן עֲרֵבִים על שומעיהן כדבש, נוח לו שלא אמרן!’ מלמד ור”מ יקר! תלמידיך חשים ששיעורי הגמרא שלך מַשְׁמִימִים ויבשים, משעממים ומרדימים? פנה נא למו”צ לבקש היתר להמשיך ללמד.
כל אימת שאני חושב על מדרש זה, ניצב בדמיוני ר”מ אהוב בישיבתנו, שהשפיע עלי בבחרותי. כולו הדרת כבוד. שיעוריו ערוכים ובנויים לתלפיות, דיבורו רהוט. מכבד את תלמידיו ומעולם לא פגע בהערה עוקצת וכדו’. אהבנו את התיבולים שהוסיף להעשרת השיעורים. כל מובאה בגמרא זכתה להרחבה ברורה, דיני כלאים או ערכין, מידות ושיעורי תורה, גרסאות ומטבעות לשון, את הכל ‘המתיק’. עורר אותנו ע”י ‘פטפוטי אורייתא טבין’ ולמדנו ממנו רבות על גדולי ישראל וקורות עמנו. היה משלב פניני ידע ופתיתי דעת, ובכך גירה קשב וריכוז. ‘ארבעת השבויים’ ואירועי דפוס סלוויטא. חיי הרמב”ם והש”ך ואהבת התורה של ה’קצות’. קטעים מ’אחרית דבר’ שערכו ‘האחים ראם’ בשלהי הש”ס וגאונותו של ר’ יוסף ענגיל… דברי תורתו מתוקים היו כדבש וליקקנו שפתיים! למדתי ממנו ללמוד, ואף למדתי ממנו איך ללמד! הוא נטע בתוכנו ‘שמחה’ של לימוד התורה. אוי! מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם…
מה התנאי להמשכיות התורה?
רבינו אוה”ח הק’ בפרשתנו מדגיש כי ‘טעם בלימוד’ מהוה תנאי להמשכיות התורה. וז”ל עה”פ וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ – תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, ‘אם שמוע עתה, אני מבטיחכם [כביכול, כך אומר לנו הקב”ה] כי תשמעו מעצמכם כשתטעמו טעמה, כאומרו טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה” עכ”ל. כשמתוק – רוצים עוד. אי’ בתנא דבי אליהו (רבה פי”ח) “כל זמן שתלמידי חכמים בביהמ”ד ודברי תורה מתוק עליהם, הקב״ה מרחם עליהם ונותן בהם חכמה ובינה ודעה והשכל לעשות מעש”ט ותלמוד תורה”. הרי אנו מתפללים וְהַעֲרֵב נָא, ה”א, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ. רבש”ע! הֱיֵה עם פיפיות המלמדים והרמי”ם, שימתיקו את התורה לשומעיהם, בשיעורים בהירים ומאירים, להסביר כל מילה, בכך יאהבו וילמדו!
בפרט כיום, שבנינו התרגלו לחוות גירויים והינם אפופים בריגושים, חובה יתירה לעורר רוח חיים וריגוש לתורה. המחנך יתכנן ויתכונן, יעשה שימוש בעזרים נוספים ובאמצעים לעורר שמחה ללימוד וְלַאֲוִירָה שבבי מדרשא. דברים נפלאים דרש בזה החתם סופר (ז’ באדר תק”ס). הרי מחד נא’ פִּקּוּדֵי ה’ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב, היינו שהזוכה לחבור לתורה מתמלא שמחה. אך מאידך אמרו שבכדי לִזְכּוֹת לתורה צריך יישוב הדעת ושמחה (‘שמעתא בעי צלותא’ ועוד, עי’ עירובין סה.). ואיך נגיע לשמחה הראשונה? אלא, נלמד מאלישע הנביא שביקש וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן, וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה’. וזה לשונו ‘על כן [בשביל לעורר שמחה בלב לפני שזוכים לשמחת התורה] צריך המצאה מבחוץ, לשמח עצמו ע”י ניגון וכדו’…’. עד שתלמידינו יזכו להרגיש מתיקות התורה, נסייע להם ע”י המתקה מלאכותית! נְשַׂמֵּחַ בהפעלות כמו מבצעי חיזוק, שירה והרקדה, ימי תפילה וימי עיון, ביקורים אצל רבנים וכדו’. ובעיקר, בלימוד ברור ומעניין!
קבלוה באהבה
כשירגישו בנינו ותלמידינו סיפוק וטעם בלימוד, יחפצו וישתוקקו להיות יושבי אהלים! רבינו הט”ז פוסק (הל’ נדרים יו”ד רכ”א ס”ק מג) שהמודר הנאה מחברו, יכול לצאת ממנו ידי חובת מצוה, כי ‘מצוות לאו ליהנות ניתנו’. אך אסור ללמוד תורה ממנו – כי דברי תורה משמחים ומהנים! הרי לנו שכך מלמדים, באופן שנשמח ונעורר הנאה! על מלמד לשאול את עצמו בתום השיעור “האם התלמידים נהנים ברגע זה על שהשיעור היה מענג, או על שהוא הסתיים”.
לא את הלימוד בלבד זוכרים במשך החיים, כי אף את האקלים, האווירה ששררה בכיתה בשעת הלימוד, ה’געשמאק’ והחוויה הרוחנית! המשך חיבורם לתורה תלויה ‘במעטפת’ בה עטפו להם את הלימוד! זכור! בסיני קיבלנו את תורה מתוך יראה. הכרזנו נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. לעצמנו. ואילו בנס פורים, הדר קבלוה מתוך אהבה ושמחה, נאמר קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם… כי באמצעות אהבה ושמחה זוכים להנחיל לדורות הבאים….
בהצלחה בעבודת הקודש!
יחיאל מיכל מונדרוביץ’
