זכות השתיקה
הגה”צ רבי משה סולובייצ’יק זצ”ל האיר את פניה של יהדות שווייץ, ומצודתו פרוסה על פני אירופה כולה. מספר בנו: בשעת לילה מאוחרת מתקשר אברך לאבא בקול בוכים. “אשתי בחדר לידה, הרופאים החליטו לנתח כי התינוק בסכנה. יתפלל נא הרב! כבר עשר שנים מאז לידת בכורנו שאנו מייחלים ומצפים…!”. הרב נטל לידו ספר תהלים, אך טרם הספיק להשלים אפילו פרק אחד, ושוב צלצול הטלפון, “איבדנו אותו” לוחש האברך בקול חנוק, ומנתק. דממה שוררת בחדר הרב. לאחר רגע קט מתנער “קח את מפתחות הרכב, יוצאים לבית החולים!” שאלתי “מה תועיל הנסיעה הארוכה באמצע הלילה?” והרב השיב “הרי הוא לבד. עטוף שכול ויגון. הוא זקוק ל’כתף’…”.
ממשיך בנו ומתאר “הגענו לאחר חצות לילה. דממה שוררת במסדרונות. על ספסל פינתי במחלקה ישב האברך. ראשו בין ברכיו. לבד. אבוד. בראותו את אבא קם לקראתו. את ראשו שמט על כתפו של אבא ופרץ בבכי. הרב לא אמר מאומה. טלפון הציבורי במסדרון צלצל שוב ושוב. האברך פלט “אלה בוודאי הורי אשתי. הם יודעים שיצאנו לביה”ח ‘בשעה טובה’… מתקשרים כל כמה דקות… ממתינים למזל טוב… עד שהגעתם לא הייתי מסוגל לענות… אשתי עוד ב’חדר התאוששות’… כעת אאסוף את עצמי ואשתדל לדבר ולעודד… תודה שבאתם… הכתף של הרב…”.
דממה שנשמעת
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. ראש חודש ניסן. יום הקמת המשכן. ‘אותו היום נטלה עשר עטרות’ (שבת פז:), ‘אותו היום היתה שמחה לקב”ה כיום שנבראו בו שמים וארץ’ (מגילה י:). אהרן זוכה ונכנס לשמש בכהונה גדולה. ובו ביום משכל הוא את שני בניו, נדב ואביהוא. בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. ישנם רגעים בחיים שהם למעלה מכוחן של מילים. הם בדרגת ‘דממה’. מילים ושפה מבטאות הבנה והסבר. מנגינה נותנת ביטוי נפשי מעבר למה שיכולות מילים לתאר. אך השתיקה והדממה מביעות משהו גבוה יותר. דממה דקה – ישמע…
לא באנו ביריעה מוגבלת זו ל’דבר’ על דרגת ‘שתיקתו’ של אהרן. לא באהרן הכהן עוסקים אלא בנו, למדרש ולא למעשה. כמחנכים אנו חולקים עם תלמידינו זמני שמחה, ואף ניצבים לימינם ברגעי אבדן ומשבר רח”ל. ברגעים הקשים הם זקוקים לכתף שלנו, ולאו דווקא למילים. נחלוק עמהם את השתיקה המביעה. את הדממה הזועקת. חבריו של איוב שתקו אתו שבעה ימים עד שבאה עת הדיבור. הנפש מייחלת לשקט חיצוני כדי להקשיב לעצמה.
יש תגובה טבעית להתרחק ולהשפיל עיניים מול אדם האפוף ביגון ואבל. מצוי ואדם שב למקום תפילתו ולעבודתו בתום ימי ה’שבעה’, והוא חש שמתרחקים ממנו. אין זה מתוך שלא איכפת לנו, חלילה, אלא שפשוט לא יודעים מה לומר. נבוכים מולו וחושבים ‘מה אני צריך לומר לו?’. הבה נלמד להילחם בנטייה הטבעית שלנו – הצורך לְדַבֵּר. נלמד להזדהות על ידי שתיקה. האברך השווייצרי התחזק בראותו כי ‘הכתף של הרב’ זמינה עבורו. הִנֵּנִי. אני אתך. אמנם ישנם ‘יודעי נוחם’ המלומדים באומנות הדיבור בפני אבלים, מה ואיך לומר. לאחרים זה ‘עת לחשות’. ‘אין שתיקה אלא תנחומין’ (אבות דר”נ פי”ד). חשוב להגיע, להניע ולניד ראש, ואף לומר ‘אינני יודע מה להגיד…’. וַיִּדֹּם.
לדעת להקשיב
שח לי גברא רבא של”ע התנסה בניסיון המר של שכול הבנים. בנים, בלשון רבים. “רבים וטובים באו לנחמני. שוב ושוב שמעתי ‘גם רבי יוחנן איבד עשרה בנים… החידושי הרי”ם… הרבי ה’שפע חיים’ שיכל בשואה את הרבנית וכל אחד עשר ילדיו…’. מילים אלה נאמרו מתוך כוונה טובה וכנה, ניסו לחזק במילות נוחם, אך עבורי הן כמדקרות חרב… וכי אני בדרגתם? וכי לי רוח הקודש וכח התורה שהיה להם? הם היו מסוגלים להתמודד! אך מה אני…?”.
אמנם, רבי יוחנן היה מנחם ומראה ‘דין גרמא דעשיראה ביר’ (ברכות ה:), משום שהוא עצמו חווה אבדן ושכול. אחרים יקיימו הדרכת חז”ל ‘אגרא דבי טמיא – שתיקותא’ (ברכות ו:). על הפסוק דּוֹם לה’ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ (תהלים לז) פירש”י ‘המתן לישועתו’. נצפה ונייחל לישועת ה’, להשתתפות בשמחות, ואזי ‘אגרא דבי הילולא – מילי‘!
בהצלחה בעבודת הקודש!
יחיאל מיכל מונדרוביץ’
