חינוך בפרשה- בהעלותך- ישן חדש

מירון של היום

בחודש שעבר קראנו תיאורים על ‘מסע מירון’ בימי קדם. היציאה מירושלים בתום ה’מימונה’ בשיירות חמורים ופרידות… ריענון ביריחו, שבת בבית שאן, ההגעה באמצע אייר לפאתי טבריה, קבר רבי מאיר בעה”נ, העלייה הרגלית מירונה, רכישת מים ומזון מהדרוזים, ובסוף, סוף סוף, ‘חצר רשב”י’… והיום? ‘קפיצה’ במסוק הישר למנחת ‘ראש פינה’ ושאטל למירון, או במטוס לשדה תעופה מחניים, משם עם דרייבר להדלקת בויאן בחצר רשב”י. מיד טיסה לפולין להילולת רבינו הרמ”א בקראקא, וכבר באותו ערב לרימנוב, תפילה והדלקת נר על קבר רבינו מנחם מנדל ב”ר יוסף ביום פטירתו. ומינימום – אוטובוס ממוזג בכביש 6, ח”י רוטל קולה, כדאי הוא רבי שמעון!

מחודש או מקודש?

אמונים אנו, ‘שלומי אמוני ישראל’, על עקרון השמרנות, כפי שהגדיר זאת החת”ם סופר ‘חדש אסור מן התורה’. אך איה הגבול בין ישן מקודש להווה מחודש? מתי שומרים בקנאות על ‘עולמנו הישן’ ומתי נטען ‘הזמנים השתנו’? הצד-השווה בין מירון שנת תקע”ט לשנת תשע”ט הוא היעד. המטרה. תוויי הדרך אמנם שונו, האמצעים התפתחו, ה’כבישים’ רובדו ו’הכלים’ השתכללו, אך בתוך מערת רבי שמעון – התפילות, השתפכות הנפש, ‘יום-כיפור בפנים ושמחת תורה בחוץ’ נותרו כשהיו. תהלים ברגש, דמעות רותחות, שמחה מרוממת. וגילו ברעדה. העבר נותר בהווה.

כך בכל תהליכי חיינו. אנו מאמינים ש’זאת התורה לא תהא מוחלפת’. התורה נותרה כשהיתה, רק הדרכים להשגתה מתפתחות מדי דור. בחינוך ילדינו זו סוגיא ושאלה מרכזית. גדולי ישראל שהקב”ה שְׁתָלַם בכל דור דור, משמשים בס”ד בַּקָּרֵי איכות לוודא שאין משנים כחוט השערה ביעדים ובמטרות. ומאידך הריהם ‘עיני העדה’ המאירים דרכינו בנתיבים החדשים, בדרכים חלופיות, בשבילי ‘מהדרין’ מתעדכנים. להיות מזומן מול בעיות הזמן.

כמו פעם

מיוחד בין מחנכי דורו היה הרבי הק’ מפיאסצנא הי”ד. בדור תהפוכות הציע מענה, התמודד חזיתית מול הנשירה, ופעל למזעור המגפה הרוחנית. וכה כתב בהקדמת ספרו המונומנטלי ‘חובת התלמידים’ “עָלֵינוּ לְבָאֵר בָּרִאשׁוֹנָה מַה הַחִלּוּק בֵּין דּוֹר לְדוֹר, לָמָּה בְּדוֹרוֹת הַקְּדוּמִים לָנוּ כָּל חִנּוּךְ שֶׁהוּא הָיָה מוֹעִיל, תַּלְמִידֵי כָּל מְלַמֵּד וּבְנֵי כָּל אָב רֻבָּם כְּכֻלָּם הָיוּ עוֹבְדֵי ד’, וְלֹא כֵן עַתָּה… “. הוא דורש שהתלמיד יתקשר בקשר רגשי – עם המלמד ועם הנלמד. העולם סוחף, עלינו להיות סוחפים. ילד חי עם המון ריגושים, צבעים עזים, עולם תוסס. חייבים לתת לו חוויה רוחני מרגשת לא פחות! חובה לעדכן את דרכי החיבור! לא עוד שיעורים יבשים, לא לכללים נוקשים ולמוסכמות שאבד עליהן הקלח.

הג”ר שלמה וולבה היה מצטט את רבינו החזו”א “מלפנים היה תפקיד המשגיח ‘לצעוק’ על התלמידים. כיום, תפקידו לשמור שתלמידיו לא יפלו”. שמעתי בשם א’ הצדיקים זי”ע כי חזקיהו מלך יהודה גנז את ספר הרפואות שכתב שלמה המלך. וזאת למה? כי הספר כבר לא רלוונטי! המחלות אינן אותן מחלות, והתרופות ההן לא תרפאנה היום! חינוך דומה לעולם רפואה, מתעדכן ומתחדש… חובה על הרופא להתעדכן, ולא להטיל אשמה על הפציינט. יתעקש מלמד ‘אני מחנך ‘כמו פעם’!’. נשאלוֹ ‘היש בביתך מקרר, מיקרוגל ומזגן…?’ דור חדש וכלים חדשים! הרי מים נוזל החיים: בעבר שאבו מִבְּאֵר. היום פותחים ברז ‘מודרני’. המים נותרו מים… וכך התורה שנמשלה להם

מדור לדור

בשלהי פרשתנו הקב”ה מוכיח, כביכול, את מרים הנביאה. לאחר תפילת משה אומר הקב”ה ‘וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים’. העיר א’ מגדולי זמננו שליט”א – כי רואים כאן את ‘ירידת הדורות’ והחובה לעדכן את דרכי החינוך. בפסוק, האב יָרֹק יָרַק בפני בתו, כביכול. והנה, בתרגום אונקלוס, שנכתב כעבור למעלה מאלף שנים, הנוסח מרוכך “וְאִלּוּ אֲבוּהָא מִנְזָף נְזַף בַּהּ”. לא יריקה, אלא נזיפה. אחרי כאלף שנים נוספות ביאר רש”י הק’ את הפסוק, וכתב “ואם אביה הראה לה פנים זועפות“. לא יריקה, ואפילו לא נזיפה פעילה, אלא מבע פנים בלבד…

ברור כי ‘חדש אסור מן התורה’. התורה אינה מוחלפת, אך הדרך המובילה אליה חדשה. נכון ש’חדש’ מרתיע, אך גם מאתגר ומחייב. נאמין בצדקת ה’דרך החדשה’ ונגיע ל’יעד’ הישן!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ’

123ymm@gmail.com

חינוך בפרשה- בהר- תשומת לב

שים לב, נשמה לפניך

סיפר הרה”ק רבי משה ליב מסאסוב שבאחד ממסעותיו שהה בפונדק דרכים, והנה שני גוים מטיבים ליבם ביין. פונה שיכור לחברו ושאל ‘תגיד, אתה אוהב אותי?’. ענה חברו ‘בוודאי! מאוד מאוד!’. אמר השיכור ‘אם אכן אתה אוהב אותי מאוד – תגיד לי מה כואב לי ומה חסר לי!’. אמר הצדיק, האזנתי, הפנמתי ולמדתי אהבת אמת מהי…

רחוקים אנו מדרגה זו, ‘לדעת’ מה מכביד על כל תלמיד ומה עובר עליו. אך האם אנחנו בכלל מבחינים ומרגישים שיש משהו שכואב לו או חסר לו? בפרשתנו מצווים וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ, וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ. לא בתמיכה כלכלית בלבד מדובר, אלא גם (ואולי בעיקר) בחיזוק רגשי ונפשי, במילים טובות ומעודדות, לעורר ולנסוך בו תקווה.

קשר עין

הרבי מסלונים ה’נתיבות שלום’ אומן פדגוג היה. שמעתי כי הנחה מחנך כי בכניסתו לכיתה, לפני שפותח בשיעור, יעביר מבט ויצור קשר עין עם כל תלמיד ותלמיד. התורה עוברת מרב לתלמיד באמצעות אהבה. קשר העין מטפח אהבה זו. כל תלמיד זקוק ל’תשומת לב’. יש המתרגמים ‘תשומת לב’, לפינוק, רוך או ויתור. הבה נְתַרְגְּמוֹ כפשוטו! שים לב אלי! אני קיים! כולם זקוקים להכרה. לא נניח לתלמידינו לנבול ח”ו ברוחניות מתוך ‘חוסר עניין לציבור’.

הרבי מסלונים ה’נתיבות שלום’ אומן פדגוג היה. שמעתי כי הנחה מחנך כי בכניסתו לכיתה, לפני שפותח בשיעור, יעביר מבט ויצור קשר עין עם כל תלמיד ותלמיד. התורה עוברת מרב לתלמיד באמצעות אהבה. קשר העין מטפח אהבה זו. כל תלמיד זקוק ל’תשומת לב’. יש המתרגמים ‘תשומת לב’, לפינוק, רוך או ויתור. הבה נְתַרְגְּמוֹ כפשוטו! שים לב אלי! אני קיים! כולם זקוקים להכרה. לא נניח לתלמידינו לנבול ח”ו ברוחניות מתוך ‘חוסר עניין לציבור’.

עמד לו נער יהודי עני ליד תחנת רכבת בלונדון, בשעת ערב קרירה וערפילית. על ארגז שלפניו ערימת עיתונים שעליו למכור. הנער צועק לתוך ההמון ‘עיתון ערב בשילינג’. לפתע מבחין כי הג”ר מאיר שפירא מלובלין ניצב מולו ומניח יד על כתפו. “ילד יקר, וכי לא קר לך?”. והילד משיב “עד שהתייחסת אלי ושמת יד על כתפי אכן היה לי קר…”.

תשומת לב

שמעתי שילד מתוסכל ששב לביתו ובכה “לבשתי חולצה לבנה ואפודה חגיגית לכבוד יום הולדתי, והרבי בכלל לא שאל אותי מה יום מיומיים…”. נכון, יתכן והיה עליו לפנות בהצבעה ולומר לרבי כי היום יום חגו. ומאידך, מלמד שלא מבחין בעצמו, מה תועיל לו הודעת הילד? כנראה יפטיר ‘מזל טוב’ בשפה רפה, ודי… לא אשכח כי בשנותי כמנהל פנתה אלי אימא והעירה כי בנה נעדר, מחמת חולי, מספר ימים, והמלמד טרם התקשר ולא שלח חומרי למידה. פניתי למלמד, והוא קימט את מצחו וחשב “מה? הוא לא נמצא?”. חסרה כאן ‘תשומת לב’ כפשוטו!

על מלמד לחשוב על תלמידיו. ‘לראות’ אותם בגוף וברוח. סיפר הג”ר יוסף שלמה כהנמן מפוניבז’ כי לרבו הצדיק ר’ יוזל הסבא מנובהרדוק’ היה פנקס עם רשימת תלמידיו, ומדי ערב, לפני עלותו על משכבו, היה עובר על שמות כל התלמידים וחושב על כל אחד ואחד בפרוטרוט, לחשוב מה קורה איתם ומה עוד ניתן להטיב עמהם. רועה נאמן!

פרשתנו מלמדת חובת הסיוע ליהודי שכושל בפרנסתו, ליהודי שרח”ל הידרדר עד שנמכר לעבד, אם לאחיו מישראל ואם לנכרי. היאך נסייע מבלי שנדע שהוא במצוקה? מלמד נכבד! בחן את עצמך! ערוך רשימה מי מילדי כיתתך מתקשים בקריאה או בראייה. למי קושי חברתי. הרי כבר חודש אייר. אתה כבר איתם מאלול. חֲשֹׁב, מי מחסיר הרבה? הַהִתְעַנְיַנְתָּ בו (לא בשיפוטיות!)? מי מעט בירידה לימודית. הֶחָשַׁבְתָּ למה הוא בירידה? הֶחָשַׁבְתָּ עליו בכלל?…

חסידים מספרים על צדיק שישב ועסק בתורה. נכנסה בתו בבכי, וסיפרה שבמהלך משחק ‘מחבואים’ עם חברותיה, התחבאה וציפתה שימצאוה. חיכתה עד בוש. לאחר זמן רב יצאה לראות למה החברות לא ‘מוצאות’ אותה, וגילתה שהן עברו מזמן למשחק אחר. ‘אף אחת לא חיפשה אותי‘ הרימה קול נהי. האב הרגיעה ויצאה שוב לשחק. לאחר צאתה פרץ הצדיק בבכי והסביר לאשתו “חלפו כ”כ הרבה שנים מאז חורבן ביהמ”ק. הקב”ה מצפה שנחפש אותו. אנו מנסים קצת וממשיכים הלאה, ל’משחק אחר’. משקיעים בגלות, בורחים מהאמת… אוי! צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ!

הקב”ה מצוה עלינו ‘לחפש’ מתקשים ולחזקם. נחזק את המך ונעודד רוח הרך. אמנם אין לנו מענה לכל הקשיים, אך נזכור כי ‘יד על הכתף’ ופנייה ישירה עם יישור מבט – מחמם מאוד ומסייע. פנייה אמתית, מלב אל לב, עשוי לעתים להביא לפיקוח נפש רוחנית ולהעמדת דורות. ‘כח המשלח בשליח’, הקב”ה מסייע בעדנו במשימה הק’.

בהצלחה בעבודת הקודש!
יחיאל מיכל מונדרוביץ’
123ymm@gmail.com