חינוך בפרשה- בהר- תשומת לב

שים לב, נשמה לפניך

סיפר הרה”ק רבי משה ליב מסאסוב שבאחד ממסעותיו שהה בפונדק דרכים, והנה שני גוים מטיבים ליבם ביין. פונה שיכור לחברו ושאל ‘תגיד, אתה אוהב אותי?’. ענה חברו ‘בוודאי! מאוד מאוד!’. אמר השיכור ‘אם אכן אתה אוהב אותי מאוד – תגיד לי מה כואב לי ומה חסר לי!’. אמר הצדיק, האזנתי, הפנמתי ולמדתי אהבת אמת מהי…

רחוקים אנו מדרגה זו, ‘לדעת’ מה מכביד על כל תלמיד ומה עובר עליו. אך האם אנחנו בכלל מבחינים ומרגישים שיש משהו שכואב לו או חסר לו? בפרשתנו מצווים וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ, וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ. לא בתמיכה כלכלית בלבד מדובר, אלא גם (ואולי בעיקר) בחיזוק רגשי ונפשי, במילים טובות ומעודדות, לעורר ולנסוך בו תקווה.

קשר עין

הרבי מסלונים ה’נתיבות שלום’ אומן פדגוג היה. שמעתי כי הנחה מחנך כי בכניסתו לכיתה, לפני שפותח בשיעור, יעביר מבט ויצור קשר עין עם כל תלמיד ותלמיד. התורה עוברת מרב לתלמיד באמצעות אהבה. קשר העין מטפח אהבה זו. כל תלמיד זקוק ל’תשומת לב’. יש המתרגמים ‘תשומת לב’, לפינוק, רוך או ויתור. הבה נְתַרְגְּמוֹ כפשוטו! שים לב אלי! אני קיים! כולם זקוקים להכרה. לא נניח לתלמידינו לנבול ח”ו ברוחניות מתוך ‘חוסר עניין לציבור’.

הרבי מסלונים ה’נתיבות שלום’ אומן פדגוג היה. שמעתי כי הנחה מחנך כי בכניסתו לכיתה, לפני שפותח בשיעור, יעביר מבט ויצור קשר עין עם כל תלמיד ותלמיד. התורה עוברת מרב לתלמיד באמצעות אהבה. קשר העין מטפח אהבה זו. כל תלמיד זקוק ל’תשומת לב’. יש המתרגמים ‘תשומת לב’, לפינוק, רוך או ויתור. הבה נְתַרְגְּמוֹ כפשוטו! שים לב אלי! אני קיים! כולם זקוקים להכרה. לא נניח לתלמידינו לנבול ח”ו ברוחניות מתוך ‘חוסר עניין לציבור’.

עמד לו נער יהודי עני ליד תחנת רכבת בלונדון, בשעת ערב קרירה וערפילית. על ארגז שלפניו ערימת עיתונים שעליו למכור. הנער צועק לתוך ההמון ‘עיתון ערב בשילינג’. לפתע מבחין כי הג”ר מאיר שפירא מלובלין ניצב מולו ומניח יד על כתפו. “ילד יקר, וכי לא קר לך?”. והילד משיב “עד שהתייחסת אלי ושמת יד על כתפי אכן היה לי קר…”.

תשומת לב

שמעתי שילד מתוסכל ששב לביתו ובכה “לבשתי חולצה לבנה ואפודה חגיגית לכבוד יום הולדתי, והרבי בכלל לא שאל אותי מה יום מיומיים…”. נכון, יתכן והיה עליו לפנות בהצבעה ולומר לרבי כי היום יום חגו. ומאידך, מלמד שלא מבחין בעצמו, מה תועיל לו הודעת הילד? כנראה יפטיר ‘מזל טוב’ בשפה רפה, ודי… לא אשכח כי בשנותי כמנהל פנתה אלי אימא והעירה כי בנה נעדר, מחמת חולי, מספר ימים, והמלמד טרם התקשר ולא שלח חומרי למידה. פניתי למלמד, והוא קימט את מצחו וחשב “מה? הוא לא נמצא?”. חסרה כאן ‘תשומת לב’ כפשוטו!

על מלמד לחשוב על תלמידיו. ‘לראות’ אותם בגוף וברוח. סיפר הג”ר יוסף שלמה כהנמן מפוניבז’ כי לרבו הצדיק ר’ יוזל הסבא מנובהרדוק’ היה פנקס עם רשימת תלמידיו, ומדי ערב, לפני עלותו על משכבו, היה עובר על שמות כל התלמידים וחושב על כל אחד ואחד בפרוטרוט, לחשוב מה קורה איתם ומה עוד ניתן להטיב עמהם. רועה נאמן!

פרשתנו מלמדת חובת הסיוע ליהודי שכושל בפרנסתו, ליהודי שרח”ל הידרדר עד שנמכר לעבד, אם לאחיו מישראל ואם לנכרי. היאך נסייע מבלי שנדע שהוא במצוקה? מלמד נכבד! בחן את עצמך! ערוך רשימה מי מילדי כיתתך מתקשים בקריאה או בראייה. למי קושי חברתי. הרי כבר חודש אייר. אתה כבר איתם מאלול. חֲשֹׁב, מי מחסיר הרבה? הַהִתְעַנְיַנְתָּ בו (לא בשיפוטיות!)? מי מעט בירידה לימודית. הֶחָשַׁבְתָּ למה הוא בירידה? הֶחָשַׁבְתָּ עליו בכלל?…

חסידים מספרים על צדיק שישב ועסק בתורה. נכנסה בתו בבכי, וסיפרה שבמהלך משחק ‘מחבואים’ עם חברותיה, התחבאה וציפתה שימצאוה. חיכתה עד בוש. לאחר זמן רב יצאה לראות למה החברות לא ‘מוצאות’ אותה, וגילתה שהן עברו מזמן למשחק אחר. ‘אף אחת לא חיפשה אותי‘ הרימה קול נהי. האב הרגיעה ויצאה שוב לשחק. לאחר צאתה פרץ הצדיק בבכי והסביר לאשתו “חלפו כ”כ הרבה שנים מאז חורבן ביהמ”ק. הקב”ה מצפה שנחפש אותו. אנו מנסים קצת וממשיכים הלאה, ל’משחק אחר’. משקיעים בגלות, בורחים מהאמת… אוי! צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ!

הקב”ה מצוה עלינו ‘לחפש’ מתקשים ולחזקם. נחזק את המך ונעודד רוח הרך. אמנם אין לנו מענה לכל הקשיים, אך נזכור כי ‘יד על הכתף’ ופנייה ישירה עם יישור מבט – מחמם מאוד ומסייע. פנייה אמתית, מלב אל לב, עשוי לעתים להביא לפיקוח נפש רוחנית ולהעמדת דורות. ‘כח המשלח בשליח’, הקב”ה מסייע בעדנו במשימה הק’.

בהצלחה בעבודת הקודש!
יחיאל מיכל מונדרוביץ’
123ymm@gmail.com

 

 

חינוך בפרשה- פרשת משפטים

משנה מקום

מסופר על נער שנשלח מוורשא ללמוד בישיבת ראדין, בצל רבינו החפץ חיים. כעבור כשנתיים ביקרו אביו בישיבה, והתאכזב על שאין בנו רואה סימן ברכה בלימודיו. נכנס ל’כהן הגדול’ לשיח את דאגתו. השיבו החפץ חיים כי הצטער לשמוע על כך, והוא מציע להעבירו לישיבת סלבודקא, יתכן ושם יצליח כי כאן אין התאמה בין הישיבה לאישיותו. פנו לישיבת ‘הסבא’ הג”ר נתן צבי פינקל, בתקוה כי כאן יתפתח הבן בתורה ויר”ש. בס”ד, בדרכם החינוכית המיוחדת זכו רבני הישיבה להעמידו על רגליו, עד שזכה ונעשה לאחד מפארי ישיבות ליטא. כעבור מספר שנים, לאחר ויצא שמו בעולם הישיבות, הגיע ל’שמחת תורה’ לראדין. ישב החפץ חיים, בזקנה מופלגת, וצפה ב’הקפות’ כשבמרכז מפזז בחור בעל הקומה מוקף מעריצים. התבטא החפץ חיים בהערכה “אנו עושים חיבורים [אני מחבר ספרים], שם [בסלבודקא] עושים בני אדם…”.

קורה ותלמיד אינו מצליח במקום מסוים עקב חוסר התאמה. יתכן והוא רוצה להשתנות אך ההרגלים במקום זה מקשים עליו. יש וישיבה זו אינו מתאימה לאופיו, בהיותה קרובה מדי או רחוקה מדי, נוקשה מדי או רפויה מדי. הרי לכל אחד ואחד דרך משלו, ההצלחה תלויה בו ובאישיותו, יש לחנך נער על פי דרכו, ולא רק בדרכה וסגנונה של הישיבה.

עבד עברי

בפתח פרשתנו – דין עבד עברי, זה המסכן שנכשל בגניבה גדולה, ואף בזבז את מעות הגניבה עד שאין בידו להשיבם. התורה מלמדת במצוה זו כי השאיפה גדולה היא לסייע ביד החוטא והנכשל להשתקם ולייצב אורחותיו. יתכן וגנב זה גדל בקרב אוכלוסיה מוחלשת, בין אנשי תת-תרבות, שם פיתח לו ‘דרכי הישרדות’ כוחניים ופסולים. הוא ספג אוירת ‘כל דאלים גבר’ עד שהידרדר לגניבה בזויה. התורה מְצַוָּה למוכרו לעבד. המכירה נעשית בבית-הדין, בכבוד, ולא בשוק העבדים. מהרגע הראשון הוא חש סביבו הנהגות נכבדות, הוא רואה כי רבני ביה”ד מלמדים את קונהו שיש לכבדו במאכל ומשתה, בכר וכסת, באומרם ‘הנך קונה אדון לעצמך!’. הגנב לומד לכבד!

כי טוב לו עמך

העבד מַפְנִים, אולי לראשונה בחייו, שאין הגדול ‘משתלט’ על הקטן ממנו. הוא רואה שאדונו מוגבל, למרות היות ‘אדון’, ואינו מטיל על עבד עברי עבודות בזויות וחסרות תועלת. במשך 6 שנים חי העבד בכשרות ובישרות. האדון מוסר לו שפחה כנענית, השייכת – היא וילדיה – לאדון. זה חלק מתהליך שיקומי שהעבד לומד לכבד ולהטיב, וטרם נושא באחריות, כך לא יילחץ בעול פרנסה ויפול שוב לפיתויי ‘כסף קל’ וגניבה. התורה מתייחסת לעבד ‘כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ’. טוב לו אצלך, הוא נעשה טוב אצלך! לא לצינוק הושלך כעונש על מעשיו, לא לכלא שורץ חלאות אדם, שם ירד עוד, אלא לטרקלינו של בעה”ב. עד שיאמר וישנה אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי! הריטב”א מעיר (בדברי התוס’ קידושין כ”ב) שבמידה והעבד לא רוצה לצאת בתום שש השנים, אין זה מתוך שנהנה שרווחה כלכלית בבית האדון ותנאי המחיה, אלא חייב שתהיה אהבה וחיבה בינו לבין אדונו! האהבה היא המשקמת! החיבה היא הבונה כראוי את נפש האדם!

השבת יברכו את החודש. חודש אדר. אך טרם נערכים לקריאת המגילה ומצוות הפורים, כי בְּפִתְחֵנוּ ‘אדר ראשון‘. ולמה מעברים את השנה? מפני שטרם ניכרים ניצני האביב, והתבואה לא תבשיל עד לקצירת העומר (עי’ סנהדרין יא). ‘מעכבים’ חודש נוסף וכך ‘שומרים את חודש האביב’. על דרך זו, ישנם ילדים שטרם בְּשֵׁלִים לעבור מִגַּן ומכינה לכיתה א’, או מת”ת לחיי ישיבה, יש צורך ‘לעכבם’ שנה נוספת במסגרת מותאמת ובכך לסייע להבשלתם. חז”ל הוסיפו שיש לעבר שנה מפני דרכים משובשות וגשרים מקולקלים שיש לתקנם לקראת העלייה לרגל. גם אנו ‘נעבר ונעכב’, ניתן זמן ‘לתיקון הדרכים’ עד שיהיה העקוב למישור, וגשר-קשר אמיץ יִבָּנֶהבין הנער לבין מימוש יכולותיו.

הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ, בצאתו מעמך, תעניק לו את עצמו! הוא נעשה אדם במחיצתך! אכן, קנית אדון לעצמך – אדון העולם מרוצה ממך. עלינו להעריך מוסדות חינוך שעושים מאמץ לשקם ולייצב, לשפר ולעצב, ופותחים שעריהם גם לתלמידים מוחלשים. מפרשת עבד עברי נרכוש כלים בהם נצליח במשימה זו. חז”ל העריכו ביותר מחנכים אלה, באומרם (ב”מ פה.) ‘אפילו הקב”ה גוזר גזירה – מבטלה בשבילו שנא’ (ירמיהו טו יט) וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל – כְּפִי תִהְיֶה!’

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ’

123ymm@gmail.com