בין ייאוש לתקווה – מבט אמוני לפרשת שלח

בין יאוש לתקוה – מבט אמוני לפרשת שלח

נודע הסיפור המפורסם אודות נער צעיר ששב לביתו מבית הספר ובידו מעטפה חתומה מאת מנהל המוסד המיועדת לאמו. בראותו את פניה הנסערות של אמו למקרא המכתב, שאל הבן: "אמא, מה כתב המנהל במכתבו?".

האם, שחוננה בחכמת חיים יתרה ובתבונה עמוקה, כבשה את סערת רוחה, נשמה עמוקות והשיבה ברכות: "בני היקר, המנהל כותב כי ילד מחונן ומיוחד אתה, ורמתך הלימודית גבוהה בהרבה מכפי שיכולה כיתתך להכיל. על כן, הוא מבקש כי לא תוסיף לבוא בשערי בית הספר". לשאלת בנה המודאג: "ומה נעשה מעתה?", השיבה האם בביטחון: "ממחר נשב בבית ונלמד יחד".

חלפו השנים, והאם הלכה לעולמה. בנה, שהפך לימים למדען המפורסם תומאס אדיסון, מגדולי הממציאים בהיסטוריה האנושית אשר האיר את העולם כולו בהמצאת נורת החשמל, הגיע לפנות את חפציה מביתה הישן. בעודו מחטט בין המגירות, מצא את אותה מעטפה טמונה. אדיסון פתח את הרוטט וקרא את אשר נכתב בו בזמנו בכתב ידו של המנהל: "גברת אדיסון הנכבדה, בנך חסר סיכוי לחלוטין בלימודיו. הוא אינו מסוגל לקרוא ולכתוב, ואין כל תועלת בהמשך שהותו בבית ספרנו, ממליץ להפנותו לעבודות כפים. בכל מקרה, נא לא לשלוח אותו עוד לבית ספרנו. נאחל לו הצלחה בהמשך דרכו".

 

נקודת השבר

פרשת שלח מעמידה אותנו מול חטאם הנורא של מי שהיו מנהיגי בני ישראל במדבר. על מעלתם הגדולה קודם השליחות מעידה התורה במפורש: "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה". כיצד ניתן להסביר נפילה כה תהומית, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, של מי שהיו מנהיגיו של "דור דעה"?

עשרת המרגלים שבו משליחותם כשהם מוכי פחד וחרדה. הם נתפסו למחשבה המוטעית כי אין כל אפשרות להמשיך בדרך, ובודאי שלא לרשת את הארץ המובטחת. בדיבוריהם המיסו את לבב העם והחדירו בהם ארס של יאוש ורפיון ידים, כפי שמעידה התורה: "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

המרגלים תיארו את הארץ ואת יושביה בצבעים קודרים ומפחידים, עד שסילקו מלב השומעים כל שמץ של רצון לעלות אליה. בני ישראל קלטו מהם את השדר ההרסני. כאשר אדם משדר לעצמו ולסובביו שהוא קטן, חלש ונטול כוחות, כך בדיוק יתפסו אותו גם האחרים. היה זה חוסר אמון פנימי עמוק, שהוליד גלי מרד בקרב המוני העם.

נראה כי שורש השבר ונקודת התורפה המרכזית נעוצים בקביעתם הנואשת: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ". דברים אלו, כפי שביארו חז"ל, גובלים בפגיעה באמונה, כביכול חלילה אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא את כליו משם. קביעה זו נשענה על דימוי עצמי נמוך, כפי שהודו בפיהם: "וַנְּהִי בְעֵינֵיוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". כאשר האדם מרגיש כ"חגב" קטן, חסר אונים ונטול כוחות, מה הפלא שמסקנתו העגומה והמתבקשת תהיה "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא"?

נקודת המפנה הדרמטית

לעומתם, ניצבו יהושע בן נון וכלב בן יפונה כ"עמודי אש" של אמונה וביטחון. הם ראו את מעלותיה הטובות של הארץ והכריזו בפני העם: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד". הם ידעו והזכירו לעם כי ישועת ה' כהרף עין, וכאשר חפץ בנו ה' אין כל מניעה שיכולה לעמוד בדרכנו. עוצמתו האמיתית של עם ישראל אינה נמדדת בכלים חומריים או בכוח פיזי, אלא ביכולת לתרגם את האמונה התמימה לשפת המעשה בביטחון גמור. הם ניסו לעורר בקרב בני ישראל את ההכרה בכוחם הרוחני ובסגולתם המיוחדת, כדי להפיח בהם רוח חדשה של אופטימיות ותקוה.

בראותו את סערת הרוחות ואת חיל ורעדה שאחזו בעם, הזדרז כלב בן יפונה להשקיט את העם וקרא בקול: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ!". אולם, טבעו של עולם הוא שלעיתים קל ונוח יותר להיכנע לזרועות היאוש המשתק, מאשר לגייס תעצומות נפש, להתאמץ ולפלס נתיב של תקוה ועשיה חיובית.

בימים אלו, כאשר תהפוכות הזמן פוגעות בשגרת חיינו ומעוררות דאגה, המסר העולה מפרשתנו מהדהד בעוצמה רבה. קריאתם של יהושע וכלב להתחזק באמונה פשוטה ותמימה בהבטחות הבורא ובחסדיו היא מגדלור עבורנו. דוקא בעתות קושי ומבוכה, חובתנו כפולה ומכופלת לאמץ את מבט התקוה ולפעול מתוך אמונה יוקדת.

בחינוך ישנו משפט ידוע: "כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו". אכן, כישלונם של המרגלים לא נבע מחולשה פיזית או מחוסר אונים מול ענקי הארץ, אלא מהמבט המעוות שהפנו כלפי עצמם, מבט שסימא את עיניהם מלראות את כוחם האמיתי ואת השכינה השורה עליהם.

נחזק אפוא את האמונה הזו בקרבנו, נחדיר ביטחון ותקוה בלב בני משפחתנו וילדינו, ובע"ה נעמוד יחד באמונה ובביטחון כי: "עָלֹה נַעֲלֶה… כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ".

 

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובותoffice@shaalti.co.il

 

רוצים רעיונות יפים לפרשת שלח, שיעשירו את שולחן השבת?

מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/VIuDN

 

מעוניינים ברעיונות חינוכיים מפרשת השבוע?

רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?

מוזמנים להצטרף לקבוצה שקטה, פרשה עם ערך בקישור

https://did.li/nmAmC

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

 

חינוך בפרשה- שלח- עידוד

עידוד שקט

שני צפרדעים נפלו לתוך בור עמוק מאוד. הביטו חבריהם וראו שאין סיכוי שיקפצו או יטפסו החוצה. החלו לקרוא לעברם 'אין לכם סיכוי… חבל על הזמן….'. עם זאת ניסו השניים לקפוץ ולנסות להציל עצמם. אלה שעל שפת הבור המשיכו לנפנף בידיהם בתנועות ייאוש ולצעוק שאין טעם לנסות. לאחר מאמצים מרובים – צפרדע אחד טבע בטיט ומת לאחר שכשלו כוחותיו, אך האחר קפץ וקפץ עד שהצליח לצאת, תשוש ומרוצה! שאלו אותו איך הצליח, והשיב ב'שפת הסימנים' כי 'תנועות העידוד' שהניפו כולם לעברו חיזקו אותו, כשראה שצועקים ומעודדים אותו, התעוררו בו כוחות לנסות עוד… בהיותו חרש חשב שמעודדים… משל מעשי בשדה החינוך, נשכיל ממנו להלכה ולמעשה!

היגיון בריא

בפרשה נקרא על מעשה המרגלים. הפרשיות לא ניתנו לקריאה בלבד, אלא ללמידה נצחית בדרכי החיים. המרגלים שבו למדבר וגדעו את אומץ ליבם של בני ישראל. הסבירו כי 'פשוט לא שייך' לעלות לארץ. הרי ראו ערים גבוהות ובצורות, בני הענק ועוד דברים קשים. עקרו את האמונה שנטועה בלב העם, הרי למדו זה מכבר לא להביט בעיניים 'ריאליות' אלא להאמין ביכולת ה', כך שמעו על ים סוף 'יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן', ובמלחמת עמלק כאשר ידי משה נישאות, ובתפילה גוברים. המרגלים 'הסבירו' לבנ"י ושכנעו 'בהגיון' שאין לכם סיכוי…  לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. משה רבינו מתמצת את חטא המרגלים (בדבריו אל בני ראובן וגד) שהם 'הניאו את לב העם'.

האם 'בדרך הטבע' ילד יכול לעמוד במלוא רשימת מחויבויותיו כנדרש? ברור כי סייעתא דשמיא מלווה אותו בדרכו העולה בית ה'! חובה עלינו להעניק לו 'צידה לדרך' רגשי ונפשי, עידוד ומילות חיזוק, כי הם 'מנוע דַּחַף' להצלחתו. תלמיד חש האמון שרבו נותן בו. חיוך נוסך כוח. די במבט עין ישיר ומחבר בכדי להעביר מסר "אתה בסדר!". ומאידך, כאשר אין מורה והורה מאמינים בילד, גם ללא אומר וללא דברים, חוסר האמון מכרסם ופוגע ביכולותיו.

יש תקווה

סטודנט מוכשר למד שנים רבות בבית ספר לרפואה הצמוד לבית חולים מוביל. לאחר שנות לימוד, עיון ומחקר, לקראת סיום תקופת הסטאז' וההתמחות, נדרש לעבור, בליווי ראשי האוניברסיטה ורופאים וותיקים, בין מיטות המחלקה, ולמסור סקירה מקצועית ליד כל מיטת מאושפז. עברו יחדיו בין החדרים. המתמחה שטח בפני הבכירים את הרקע הבריאותי ותיאור הרפואי של כל מטופל. בכך מוכיח את הכשרתו והיקף ידיעותיו המעשיות. ליד אחד החולים עמד ותיאר חומרת מצבו. בתוך הדברים התבטא כי ימיו של חולה זה ספורים וקיצו קרב. כשיצאו מן המחלקה ביקש מנהל ביה"ס לרפואה כי הרופא הצעיר יסור עמו ללשכתו. שם הודיע לו המנהל נחרצות, כי הינו מסולק מבית הספר, ואפילו אינו זכאי לקבל תעודת גמר! "איך אתה עומד ליד חולה אנוש ומשמיע פרוגנוזה כה מייאשת? היכן הרגישות האנושית? אינך ראוי לתפקיד!". התלמיד החוויר, הרכין ראש ויצא מחדר המנהל, בהלם.

בצאתו התיישב על ספסל ליד המעליות, שבור ורצוץ, כשראשו שמוט על חזהו. חברו עבר ושאל מה ארע. סיפר הרופא המדוכדך כי כל שנות עמלו ירדו לטמיון. גם אם ישלים חוק לימודיו בבי"ס אחר, הרי כתם הסילוק ידבק בו לנצח. עודו מדבר והמנהל קורא לו שוב "לא התכוונתי לסלק אותך באמת. הרי מוכשר אתה ומצטיין בלימודים. רציתי רק שתרגיש את תחושת הייאוש, החידלון והאפסיות. לעולם אל 'תעניק' הרגשה זו לשום אדם ובכל מצב!".

ילדים רכים קולטים הכל והינם רגישים ביותר (ועד גיל 18 רכים הם…). האופן בו אתה מתייחס לתשובות שתלמיד משיב (אפי' המוטעות), הדרך בו הנך מקשיב לשאלותיו (אפי' הטיפשיות), מבעי עיניך ומחוות פניך… הללו חמצן/רעל לנפשו. מחנך יקר, זכור! מה שכתבת על לוח הכיתה – ניתן למחוק, אך מה שכתבת על לוח לב התלמיד – אינו נמחק לעולם.

מיד לאחר חטא המרגלים באה פרשת ה'נסכים'. רבינו 'דון' יצחק אברבנאל דורש את הסמיכות כי המטרה היתה לעודד בזה את בני ישראל! עוד יבואו לארץ! יקריבו קרבנות! ייסכו יין! יש תקווה טובה ואחרית שלום! לחיים!

בהצלחה בעבודת הקודש!

יחיאל מיכל מונדרוביץ'

123ymm@gmail.com

 

עוד על מילות של עידוד- סיפור באדיבות דרשו

מאמר נוסף על אמון בתלמיד- מאת הרב מונדרוביץ'