טהור עיניים
רכב צבאי נעצר לאחר שדהר במהירות מופרזת. שוטר התנועה זיהה מיד את הנהג כי רטייה מפורסמת מכסה את עינו הפגועה. שאלו השוטר ‘אדוני שר הצבא, למה הנך מְסַכֵּן וּמִסְתַּכֵּן?’. השיבו הנהג ‘ומהיכן הנך מכיר אותי ואת שמי?’. החווה השוטר לעבר הרטייה! הצטדק הנהג ‘הרי לכלום יש שתי עיניים, באחת מסתכלים על הכביש, ובאחת על מד המהירות. לי יש רק עין אחת. וכי רוצה אתה שאסתכל בה על מד המהירות, ולא אסתכל על הכביש?…
מסופר כי בהיות הרה”ק רבי ישראל מהוסיאטין ילד צעיר שאל את המלמד “למה כותב רש”י ‘קֹרַח שפיקח היה מה ראה לשטות זו? אלא, עינו הטעתו…’ מדוע נאמר עינו ולא עיניו?” המלמד הכיר במעלת תלמידו והציע שישיב בעצמו. ביאר ה’יניק וחכים’ “צדיקים לימדו שלאדם שתי עיניים – באחת יראה מעלת חברו ובאחרת יראה בשפלות עצמו. העין האמורה להכניע את האדם ולהביאו לענווה – היא שהטעתה את קרח. הוא לא ראה בשפלות עצמו…
אין כאן חלילה השוואה בין קֹרַח, שהיה מנושאי הארון, לבין אותו ברנש שתום-העין. למדים אנו כי חובה לראות מגוון היבטים בו זמנית. המחנך, מנהיג כיתה, אמון על ליטוש נשמות והעמדתן באור יקרות, יראה באחת מעיניו ‘את עצמו’, היינו יראה את המטרות החינוכיות והלימודיות שלפניו, עמידה בתכנית הלימודים, תוך הקפדה על שמירת אופי הת”ת. בנוסף יראה ‘שפלות עצמו’ ולכן יתאמץ בהכנת שיעוריו, ישמור זמנים, וינהג ברוגע אישי ושלווה נפשית. במקביל, עליו ‘לצאת מעצמו’ ויראה בצרכי הזולת. יעיין בכל תלמיד בראייה עמוקה ורחבה, ולא רק “איך הוא בגמרא…”. יביט לעבר ביתו וסביבתו, יכולותיו, סגולותיו ומעלותיו, מצבו הרוחני, הרגשי והחברתי.
על מחנך לערוך ‘חשבון נפש’ איך הוא ‘רואה’ את תלמידיו. יוודא שאין ‘סתירה’ בין העין שֶׁבָּהּ רואה את עצמו, לעין שנועדה לראות במעלת האחר. קורה, ובכיתה תלמיד מאתגר. חובה למחנך לראותו בראייה מפוקחת, נטולת נגיעה אישית. לדאוג לטובת תלמידיו ולא לרווחת עצמו. שומעים רבות “הוא מפריע לי, הוא מלחיץ אותי“. כאשר ‘עינו הטעתו’ והמלמד רואה את עצמו יותר מאשר את תלמידו, גם מחנך פיקח עשוי להיכשל וליפול. לעתים צריך ‘זוג עיניים’ חיצוניות לגשר בין שתי עיני המחנך, לתקן פזילתו. המנהל או מלמד עמית עשוי להיות לעזר. על משה רבינו נאמר ‘לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ’. דרש הג”ר מאיר שפירא מלובלין, על משקל האמרה הנ”ל, הגם שבנ”י המרו את פיו ופגעו בו פעמים רבות, עינו פעלה כראוי! המשיך לראות בטובתם בלבד. טוב עין יבורך, זו העין הרואה בטובת הזולת!
עיניים בריאות
הדבר מתחייב ברגעים קשים, לשמור על איזון פנימי ואיפוק מתבקש. ויש רגעים קשים! תלמידים מאבדים קשב, המשמעת מתרופפת, הסמכות נמוגה… בדיוק ברגעים הללו חובה ‘להחזיק ראש’ ולא להתעוור! לראות בשתי עיניים! תזכיר לעצמך “רק על ידי רוגע בקרבי אשיג רגיעה בקרבם… שליטה עצמית תשיב שליטה בכיתה… לא אֲכַבֶּה דליקה בדלי נפט…”. כשקורח מקהיל את העם ומזלזל בכל קודש נאמר וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד. פירש”י ‘נצטער עד למאוד’. ומדוע שינה מהפשט, הרי ‘ויחר’ משמעותו כעס, ולא צער? שמעתי מידיד איש-חינוך, רש”י הסיק זאת מהמשך הפסוק, ‘וַיֹּאמֶר אֶל ה’ אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם…’. לא יתכן ומשה רבינו יגיב ויעניש מתוך חרון אף וכעס! הריהו מבקש מהקב”ה להענישם, לא לפנות לקרבנם, לדחות כפרתם. הרי לנו שלא כעס, אלה נצטער! ‘לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ’!
חז”ל מציינים כי קרח והמן, שני גדולים ועשירים, איבדו את עולמם כי שמעו לקול נשותיהם. יבואר, כי ‘אשה’ רומזת על הצד הרגשי שבאדם. הרגש שמעורר התנשאות ו’אגו’, רצון לכבוד ומעמד. הם שהניעו את קרח ואת המן. על האדם להשתמש ב’עושרו’ – רכושו הרוחני והונו האנושי – לפיתוח הזולת, לטובת הכלל, ולא לטיפוח עצמו. מי שאינו רואה טובות בזולת, הריהו עיוור צבעים, שהרי כל אדם מורכב מגוונים רבים ויפים! העולם לא ‘שחור לבן’!
“רבים אינם רואים את הדברים כמות שהם – אלא כמות שהם“, לא כמות שהם: הדברים, אלא כמות שהם: הרואים. שילוב של ‘שתי עיניים בריאות’ מביא נהיגה נכונה בכביש, והנהגה בטוחה בכבישי החיים! סע, לשלום!
בהצלחה בעבודת הקודש!
יחיאל מיכל מונדרוביץ’
