כאן מגדלים בני חורין

לקראת ימי הפסח התכנסו בבית: הורים ובניהם ובנותיהם, ל’ישיבת היערכות’. אמא פתחה: “כל הניקיונות, הקניות וההתארגנויות – הם רק הכנה לפסח עצמו. פסח היא חרות וגאולה. משה רבינו מֵכִין את בנ”י: ‘מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם’, דרשו חז”ל ‘מִשְׁכוּ ידיכם מעבודה זרה, וּקְחוּ לָכֶם צאן של מצוה’. משיכת ידיים זו כוללת זהירות מכעס, שאף הוא קרוי ע”ז. הבה נקבל על עצמנו כי ביתנו יישמר נקי מכל כעס, בשבוע לקראת החג – וק”ו בימי החג עצמם. לא משנה מה יקרה, והרי תמיד יקרה משהו, לא כועסים!” אבא סיים: ‘אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ – אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר’, בלי ע”ז וכעס נזכה כראוי לחג כשר ושמח!”.

אשרי ההורים שככה להם! שומרים על העיקר, נזהרים מהקרבת ילדיהם כ’מולך’ על מזבח הפסח. שבתות ומועדי ה’, ובפרט פסח ‘ראש כל מועדות’, נועדו לחבר בין הדורות, להעביר אמונתנו ומורשתנו, ע”י ‘חומר משמר’ לדורות הבאים. מצאנו בגמרא “…היה דורש מקרא זה כמין חומר“, פירש”י: ‘חומר’ – צרור מרגליות וצרור בושם התלוי בצואר לתכשיט’ (קידושין כ”ב:). כאשר ילדינו חשים שחומרות הפסח ‘יפים ותכשיטים’, כמו צרור בושם נעים ומענג, יהיו מנהגי וחומרות הפסח כ’חומר משמר’ לדורות. אך אם חלילה חשים לחץ ודחק, חומרות מעיקות ומגבילות, כעס ותסכול, אינו ‘חומר’ משמר ומחזיק, אלא ‘חומר’ מכלה ומרחיק, ל”ע!

נשנן לעצמנו שוב ושוב את המעשה נורא ההוד בבית הרבי הק’ מאפטא בעל ‘אוהב ישראל’: גבאי הצדקה הופיעו בביתו לאיסוף מִצְרְכֵי חג עבור עניי העיר, ודעת הרבנית מוסחת בהכנותיה. בטעות מסרה להם את חבילת ‘מצה השמורה’, מצות שנקצרו, נטחנו ונאפו בשיא ההידור. חבילה זו הטמין הצדיק למצוותו בליל הסדר. כשהבחינה בטעותה המרה נלחצה, ובמקום המצות ה’שמורות’ שמסרה, הניחה לפני הרבי  ‘פשוטות’.

בתום ימי הפסח באו זוג לרבי הק’, בקטטה ובכעס, כשהבעל מבקש להביא לפירוד רח”ל. שאל הצדיק ‘מה זה ועל מה זה’? שמע כי הבעל מאשים את אשתו שבימי הפסח בישלה מאכל בִּקְדֵרַת ‘שרויה’ והכשילה אותו, ה’ ירחם! קרא הרבי לרבניתו, ובנוכחות הזוג שְׁאָלָהּ “הגידה נא לי, אֵלּוּ מצות אכלתי בליל הסדר?”. הרבנית חששה ולא השיבה. הרבי חזר “אל תיראי, אֵלּוּ מצות הנחת לפני?”. הרבנית פתחה וסיפרה דברים כהווייתן “נתתי בטעות את ‘מצות השמורה’ של הרבי לגבאי הצדקה, ובבית נותרו רק ‘מצות פשוטות’…”.

אורו פני הצדיק “בליל הסדר אכלתי ‘כזיתי מצה’ וידעתי מיד שאין אלה ה’שמורות’ אלא ‘פשוטות’. התעלמתי לחלוטין, העמדתי פני כאילו איני מרגיש, העיקר – לא לבוא לידי קטטה והקפדה“. “ואתה” פונה הצדיק לבעל “מבקש להרוס בית יהודי בגלל חומרת ‘ כְּלֵי שרויה’?” התרצה הבעל, התפייסו ביניהם ושבו לביתם בשלום…

נבחין בין עיקר לטפל! עיקר הפסח היא ה’חרות’ בשמחה והשלום, וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ, להעביר יסודות אמונתנו לדורותינו, ע”י ‘חומר משמר’, שחומרות החג תֻּגַּשְׁנָה וְתֻרְגַּשְׁנָה כצרור בושם ריחני וכמרגלית יקרה!

פותחים חלונות לאוורר החדרים, מנערים ומפנים, מחטטים לניקוי חורים וסדקים, משחררים לכלוך דבוק… וכל זה רק משל לניקיון הנפש מכעסים גנוזים ועלבונות טמונים… ננער נפשנו, נאוורר רגשותינו, נמחק ‘חשבונות’ מגנזי הלב. הרי בדברי רבינו ה’שפת אמת’ (פסח תרמ”ז) “עיקר זמן חרותנו הוא בנפש, להיות לו מנוח ממסגר הגוף”. חרות מלאה באה בהתנערות מְמַסְגְּרֵי כעסים וביטול ‘ברוגזים’. משחררים ומשתחררים.

פסח הוא חג האמונה. כעס דומה לע”ז כהסבר רבינו ‘בעל התניא’ (אגה”ק פכ”ה) “בעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה, כי אילו היה מאמין שמאת ה’ היתה זאת לו, לא היה בכעס כלל”. נזכור כי ‘משהו חמץ’ כולל כעסים. בתהלים (ע”ג כ”א) נאמר ‘כִּי יִתְחַמֵּץ לְבָבִי’, ומהו חמץ הלב? ביאר רבינו הרד”ק (ס’ השרשים) שהכוונה לכעס הלב!

רבינו ה’פני מנחם’ התבטא כי שבת הגדול קרויה ‘גדול’, כי היא ‘מוותרת’. אוכלים במטבח ובמסדרון… בכלים פשוטים… השבת ‘מוותרת’ לימי הפסח הבאים לקראתה. המוותר הוא הגדול! נזכה להעמיד ‘בית גדול’ בית של ויתור ואיפוק, בית עם קְדִימוּת לטובת האחר, ‘כאן מגדלים בני חורין גדולים’!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות ©                                               יחיאל מיכל מונדרוביץ’

גילוי מדהים

רבינו הרבי ר’ אלימלך מליז’ענסק התבטא על אחד מתלמידיו שהלה ‘זכה לגילוי אליהו’. תמהו השומעים, הרי רבינו אברהם ן’ עזרא כתב (שלהי ספר מלאכי) על אליהו הנביא ‘בימי חכמינו הקדושים – נראה’, משמע שבימינו אינו מתראה! הסביר הרר”א, במעמד הר הכרמל השיב אליהו לב בנ”י לאבינו שבשמים, ואז נכללו בקרבו כלל נשמות ישראל. בברית מילה מתגלה ניצוץ אליהו שבנשמת הילד הנמול. מתפללים שילוד זה ילך בדרך הטוב והישר, ויגלה את ה’אליהו’ שבקרבו. תלמיד זה זכה ‘לגילוי האליהו שבו’. (‘שפת אמת’ ברעזאן פר’ מטות)

בפרשתנו נקרא וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. לפי הנ”ל אלה יובן איך אליהו הנביא מופיע בכל ברית מילה ‘בו זמנית’. הוא מתגלה בתינוק עצמו, הניצוץ הק’ שבכל יהודי. הלוואי ונזכה להמשיך להגדיל ולרומם ניצוץ זה וְלִזְכּוֹת ל’גילוי’. להלן סיפור נאדר-בקודש, בבחינת ‘ספיר ויהלום’ – המאיר נפשותינו ומכוון אורחותינו:

חסיד נכבד, התייצב לפני רבו, רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי”ע, ושח לבו: “ב”ה זכיתי ואני מעל גיל חמישים, הנני מקדיש עתותיי לתורה ועבודת ה’, את ממוני אני מפזר לעניים ותמוך בלומדי תורה, אני משתדל מאוד לכוון בתפילתי כראוי, ניזהר ממחשבות ומעשים רעים, רודף מצוות ושמח בעשייתן. ידוע לי שיש יהודים שזוכים ל’גילוי אליהו’. רבינו! אני מרגיש ראוי לכך! גם אני רוצה ‘גילוי אליהו’! אבקש מהרבי ‘עצה וברכה’!

הצדיק הרצין, הרהר בדעתו, ופנה לחסיד “אתה מוכן לשלם ‘מחיר’, דבר הכרוך במאמץ?”. “בוודאי! אעשה כל מה שיושת עלי!”. אמר לו הרבי “בכפר פלוני גר יהודי. אם תעשה אצלו את ‘ליל הסדר’ המתקרב – שם תזכה לגילוי אליהו!” החסיד יצא בהתרגשות! הוא מיהר לשלוח לאשתו מכתב המסביר סיבת העדרו מהבית בחג הקרב ובא, וצרף צרור כסף להכנות לחג. שם-פעמיו לעבר הכפר, ומגיע ‘לבית’… צריף עלוב, קירות מטים ליפול, חשוך וריק, גג דולף וילדים חיוורים עטויים סחבות… היהודי מקבלו בשמחה, ונענה לארחו לחג! הרי לא לריק מכריזים ‘כל דכפין’! החסיד מהרהר “בוודאי צדיק נסתר הוא, שהרי כאן מתגלה אליהו!”.

בעודו מתארגן לשהייתו בבית בכפר, מפשיל האורח שרווליו! הוא מזמין נגר לתיקון התקרה והרהיטים, מזמין בשוק וילונות, מפות ובגדי חג לילדים, בשר ודגים, ביצים ויינות, פירות וירקות… בגד חדש לבעה”ב עורך ‘הסדר’, ודורון לעקרת הבית… התרגשות שיא לקראת ליל התקדש חג, טבילת טהרה, ‘מצות מצוה’…

בליל הסדר יושב החסיד בדריכות ומצפה לגילוי אליהו! אולי יבוא בהזכרת ‘וביד חזקה ובמורא גדול’? שמא בפתיחת הדלת ב’שפוך חמתך’? אולי רק בסיום, באמירת ‘שיר השירים’? בסוף, חֲטַפְתּוֹ שינה, ללא כלום! בבוקר השכים, מאוכזב, וחשב שאולי התכוון רבו ל’סדר שני’ שיערך הערב, אך גם בליל ב’ לא זכה לכל גילוי.

בחול המועד התייצב החסיד אצל רבו הק’ שקיבלו בשמחה, אך החסיד קורא “רבי! שלחתני לשווא! לא זכיתי למאומה!”. ענה הרבי ואמר “וְלוּ רק שמעת את הילדה הקטנה לאחר צאתך מביתם: “אבא! האם גם בשנה הבאה יגיע ‘אליהו הנביא’ לביתנו ויקנה לי בגד חדש? גם בחג סוכות יסייע לנו בסוכה וד’ מינים?”. ה’קדושת לוי’ הפטיר באמירה מלאת תוכן “כן זכית לגילוי אליהו! אתה היית אליהו הנביא והתגלית בביתם!”.

לדברי הרבי ר’ אלימלך הנ”ל, במימוש הניצוץ הטוב הטמון בקרבנו – זוכים ל’גילוי’ אליהו! לזה התכוון רבינו ‘סניגורן של ישראל’! החסיד ליהט וחשף את ניצוץ ה’אליהו’ שבקרבו! כולנו יכולים לזכות ל’גילוי’ קדוש זה!

בימים עמוסים אלה, עמוסים בעשייה של מצוה, נזכה גם אנחנו ל’גילוי אליהו’ שבקרבנו. נאיר פנים, נדבר בנועם, ננסך עידוד, נעצים יכולת, ובעיקר – נקרב לב בנים לאביהם שבשמים בשובה ונחת, עלינו נקרא בהפטרת שבת הגדול, לקראת יו”ט: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא… הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא… מי זקוק לעזרתנו? לא רק בהורדת כלים מהבוידם, אלא גם בהורדת מעמסה מהלב.. לב בנים…

ילדים מצפים לראות את אליהו בפתיחת הדלת ל’שפוך חמתך’. נלמדם כי הגילוי בא דווקא בפתיחת הלב…

123ymm@gmail.com להארות והזמנות ©                                               יחיאל מיכל מונדרוביץ’

מה חדש?

יהודי הגיע הָעִירָה למספר ימים, ונגש לשכור לו חדר בפונדק המקומי. הוא נדרש להפקיד ‘זהוב’ עד לסיום שהותו וסגירת חשבון. בעל הפונדק מביט בזהוב ונזכר בחוב שיש לו לכובס, ושלח לו את הזהוב. הכובס שמח עם הזהוב וממהר לשלם חוב לחנווני. החנווני סגר בזהוב זה חשבון עם לחלבן, והחלבן פרע בו חוב לירקן. הירקן שילם זהוב זה לנער ה’משלוחן’. הנער שמח עם הזהוב ופנה לבילוי בפונדק עם חבריו. הוא שלשל את הזהוב בידי בעל הפונדק. בינתיים, היהודי סיים עסקיו בעיר, משלם על שהותו בפונדק וקיבל את ‘זהוב הפיקדון’ בחזרה לידו. הנה, כמה מעלות טובות לזהוב זה! זהוב אחד ‘סידר’ כל כך הרבה עניינים, ובעצם לא עשה כלום… הזהוב עשה ‘סיבוב’ וכולם מרוצים…

מערכת תלמוד תורה. ברוך השם המערכת עובדת, הכל מסתובב, הכל ‘זורם’. אלה שנמצאים ‘בתוך הגלגל’ מרגישים שבס”ד מְתַפְקְדִים ומועילים, בדיוק כפי שהרגישו הדמויות בסיפור, כולם שילמו, כולם פרעו, כולם עשו את שלהם. אך במבט ‘מבחוץ’ רואים שזה רק ‘סיבוב’, הזהוב התגלגל מכאן לשם, בעצם לא קיבלו משהו, אין כל חידוש… מצטייני הת”ת ממשיכים להצטיין, המאחרים ממשיכים לאחר, החלשים ממשיכים להשתרך מאחור, תוצאות הבחינות זהות, ‘דף קשר’ שבועי משוגר הלוך ושוב, מכונת הצילום ממשיכה לפלוט… את האינרציה משנים על ידי רגנרציה. (מה זה?…)

עוד בהיותנו במצרים, שבועיים לפני יציאת מצרים, לבושים בגדי עבדות, ידינו מְיֻבָּלוֹת וגבנו שחוח ממאות שנות עבודת פרך, זוכים לקבל למצוות קידוש החודש, לקדש מדי חודש את הלבנה בחידושה. אך מה כה מיוחד במצוה זו? מה היא מסמלת ומלמדת? מה יש במצוות קידוש החודש שהיא נבחרה להיות ‘מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל’?

עם ישראל דומה ללבנה, גם לנו ‘עליות וירידות’, ימי אור ומילוי ושעות חשוכות לחלוטין. הקב”ה ברא בעולמו ‘תהליך’ ואותו לא ניתן לשנות. גם לא לזרזו! יש להמתין בסבלנות לרגע החידוש, כי בוא יבוא, ואז לקדש הלבנה. את החידוש מציינים בשמחה, חוגגים ראש חודש, מברכים ‘קידוש לבנה’ בשיר ומחול, את מה חוגגים? את מושג ההתחדשות! רוקדים בשמחה שהרי גם אנו “עתידים להתחדש כמותה ולפאר יוצרים”, למרות שיודעים שבהמשך הירידה צפויה…

ונחזור לתלמוד תורה. לא ‘נפאר את יוצרנו’ מבלי להעז לחדש חידושים. אמנם, רבותינו הזהירו משינויים, כי ‘חדש אסור מן התורה’. מדובר רק על חידוש של הקיים, להתרענן ולהתעורר. גם בקידוש החודש יש הרי לוח מדויק, ‘סוד העיבור’ מְכֻוָּן להפליא, יודעים מראש כי ‘המולד’ הבא יהיה רק כעבור “אי”ב תשצ”ג”… ובכל זאת שמחים בכל חידוש הלבנה. זה המיוחד במצות קידוש החודש! זה הדימוי לעם ישראל – עם שמרני ומתוכנן – ואת זה בדיוק מחדשים!

מלמד פונה למנהל “יענק’לה מפריע… יוסי מאחר… למוטי אין מחברת…” חושב המנהל: כמה פעמים שמעתי מילים אלה ממלמד זה? האם בהעברת הזהוב ‘מן הון להון’ ‘מסובבים’ גלגל הכיתה? מה עשית, מלמד יקר, איך פעלת? יצרת שינוי? אל תחזור על רעיונות ופתרונות קודמים, שהרי אתה רואה שאינם מועילים! מלמד פלוני יסד ‘מקהלה’ בכיתתו, רעיון ששיפר את המוטיבציה הכללית. אחר מלווה את תלמידי הכיתה בעריכת גיליון שבועי מושקע ומעניין…

ושימו לב: חידוש אינו משהו חיצוני, קוסמטי. ראיתי מוסדות כושלים שחידשו ‘מיתוג’, שינו ‘לוגו’, והוסיפו את המילה “תלמוד תורה…. החדש“. לא נלך שולל אחר פרסומאים, מיתוג לא ‘מחדש’ כמו חידוש במהות. מנהל ‘שדומה ללבנה’ מתכנן כבר כעת, בשלהי אדר, את שנה הבאה. מחנך כתה ו’ ירד לכתה ב’, בכתה ה’ ילמדו פרק גמרא שונה, הבוחן יקיים שיחת סיכום עם המחנך, מחנכים יקיימו שיחה, בפגישה או בטלפון, עם כל אחד מההורים אחת לחודש…

‘קידוש החודש’ ניתן דווקא בעודנו במצרים, להראותנו כי הגלות נמצאת הראש, במחשבה, ‘הֶרְגֵּל’ הוא האזיק שכובל ואוסר. הבט השמימה וראה את הלבנה בחידושה! כאשר חשבו והאמינו בחידוש – זכו לשחרור הנפש ויכלו להיגאל ממצרים. יהודי כבודד, ומשפחה או צוות – כקבוצה, יחשבו על שבירת ההרגל, מציאת נקודת התחדשות, ולהשתחרר!

רבינו ה’שפת אמת’ מסביר (חנוכה תרל”ו) על מה ולמה נאבקו היוונים במצות קידוש החודש, מה יש בה שהיא בְּשׁוּרָה אחת עם ‘שבת ומילה’? הקב”ה העניק לנו את כח ההתחדשות, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, וכדברי המדרש (שמו”ר ט”ו) “מכאן ואילך הרי מסורה בידכם, ברשותכם”. בשבילכם! בכח החידוש להשתחרר משעבוד גופני ונפשי, בכל תחומי החיים!

אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה! זקנה אינה תלויה בשנים אלא במחשבה. השנים מקמטות את העור, קיבעון מחשבתי מקמטת את הנפש. תתחדש כמותה, כמו הלבנה, תרקוד בשמחה על כל חידוש. בחדשנות רעיונית – לא תזדקן אלא תשתבח!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות ©                                               יחיאל מיכל מונדרוביץ’

פָּרָה-דוֹקְס

השלט בחנות מכריז “אתמול ומחר יש לחם טרי, היום לא”. מה זה אומר ‘היום לא’? הרי היום הוא מחר של אתמול ואתמול של מחר…? ומה עם אדם שמכריז “מה שאני אומר עכשיו – שקר” – האם הוא דובר אמת או שהוא משקר?

לדיבורים או מעשים שסובלים מניגוד פנימי, ובלשון הגמרא ‘סתירה מיניה וביה’, קוראים פָּרָדוֹקְס, שמשמעו ביוונית עתיקה ‘ליד ההבנה’, אך ‘לא מובן’. לדוגמא “כדי לקיים ‘עשה לך רב’ נשאל ‘דעת תורה’ במי לבחור…”. בשבת שעברה נשאלתי: ‘איך נמחה זכר עמלק – כאשר התורה מצוה זָכוֹר – לֹא תִּשְׁכָּח…?’. ‘חוקי פרה אדומה‘ הם שיא הפרדוקס!

‘פרשת שקלים’ היתה ‘חגיגה’ לדייקנים בעלי דעה מֻבְנֵית. כך נאמר ב’יוצר’ (פיוט) לשבת-שקלים: אָז רָאִיתָ וְסִפַּרְתָּ. וְהֵכַנְתָּ וְחָקַרְתָּ וּמָדַדְתָּ וְכַלְתָּ וְשָׁקַלְתָּ… כָּל מִנְיָן וּמִפְקָד וְחֶשְׁבּוֹן וּמִסְפָּרָיו. כָּל מִשְׁקָל וָפֶלֶס וְכִיס וְגִזוּרָיו. כָּל כַּיִל לַח וְיָבֵשׁ וּמְשׂוּרָיו. כָּל קַו וָקֶצֶב וּמֶדֶד וְשִׁעוּרָיו – הֵיךְ לְדַקְדֵּק חֶשְׁבּוֹן לְכָל דָבָר…. לעומתה, ב’פרשת פרה’ מתמודדים עם סתירות פנימיות, ‘פרדוקסים’, המגבילות את הבנת באדם. ב’יוצר’ לשבת-פרה נאמר: אֵין לְשׂוֹחֵחַ עוֹצֶם נִפְלְאוֹתֶיךָ… אֵין לְפַעֲנֵחַ עוֹמֶק פְּלָאוֹתֶיךָ… אֵין לַחֲקוֹר סוֹד חִידוֹתֶיךָ… הַמְפוֹרָשׁוֹת סְתוּמוֹת. הַגְּלוּיוֹת עֲלוּמוֹת. הַמְּבֹאָרוֹת חֲתוּמוֹת. הַמְּשֻׁנָּנוֹת עֲצוּמוֹת. הַחֲקוּקוֹת רְשׁוּמוֹת. הַחֲסֵרוֹת מְיֻתָּרוֹת. הָאֲסוּרוֹת מֻתָּרוֹת. הַשְּׁחוֹרוֹת צְחוֹרוֹת. הַחֲשׂוּפוֹת אֲטוּרוֹת. הַפְּרוּטוֹת אֲצוּרוֹת. הַכְּלוּלוֹת עֲצוּרוֹת. הַקַּלּוֹת חֲמוּרוֹת… בְּכֵן – אֵין לְהָבִין סוֹד תּוֹרָתֶךָ. וְלֹא זִקּוּק אִמְרָתֶךָ. וְלֹא צֵרוּף גְּזֵרוֹתֶיךָ…

בהיותנו בעלי עיון ומחשבה, אציין ‘חקירה’ הלכתית שהעלה הג”ר יוסף באב”ד, ה’מנחת חינוך’, בהל’ קידוש החודש: שני עדים באו והעידו שראו את הלבנה בחידושה, ובי”ד קידשו ר”ח ניסן. באים שני נערי ‘בר מצוה’ שנולדו בר”ח ניסן לפני י”ג שנים, ומעידים שעדים הללו עבריינים ופסולים לעדות. אם נקבל עדות הראשונים – הרי היום ר”ח והנערים כשרים להעיד – ולבטל עדות החודש. והיות ולא נתחדש החודש, טרם נתגדלו הנערים ואינם יכולים לפסול הראשונים,  ממילא – כן נקבל את עדות החודש. וחוזר חלילה… רק ‘דעת תורה’ תדע איך יוצאים מ’גלגל החוזר’ זה.

החיים שלנו מלאים בסתירות פנימיות. להלן ‘פרדוקסים’ יומיומיים בשדה החינוך, להורים ולמחנכים:

  • חשוב לי לעודד את בני לחשיבה ולחקר, אך יש חשש שהחשיבה והסקרנות תִּגָּרֵרְנָה לדברים לא רצויים…
  • יש מלמד שמצטיין בכושר הוראה, אך מידותיו רעות. אמנם יש לו ‘משמעת’ אך זו באה מתוך ‘רודנות’…
  • חשוב לי לקרב תלמיד ‘בעייתי’ ע”י הַעֲצָמָתוֹ, אך בכך רואים יתר ילדי הכיתה כי למעשה ‘החוטא נשכר’…
  • זוג ‘בלתי מאוזן’ בא לרשום בנם לת”ת. האב אברך בן תורה יר”ש, ואילו האם התרחקה מדרכי הצניעות…
  • האם להעדיף ‘הספק’, לימוד מהיר ושטחי, או להשקיע ב’הבנה’ האיטית. האם לדלג על רש”י ‘של דקדוק’…?
  • אתן לתלמיד ציון ירוד. האם זה משקף את הצורך שלו להשקיע עוד, או שמא הצורך שלי להשקיע עוד?…

הרשימה מתארכת כהנה וכהנה. מחנך רציני ניצב מדי פעם בפני מצבים פרדוקסאליים. כמו: חשוב שתלמידים יגיעו בזמן לשיעור גמרא. משום כך נקבע בת”ת כי תלמיד המאחר ביותר מ10 דקות ממתין בחוץ עד סוף השיעור. מצד אחד – בהמשך ילמד להגיע בזמן, אך מאידך – כעת מפסיד שיעור גמרא שלם. בעצם, כך בכל ענישה, רווח מול תועלת…

פיענוח ‘סוד פרה’ היא הידיעה כי הקב”ה, מקור החכמה, מסר את מפתחות הדעת בידי בעלי תורה. אין אדם יכול לסמוך על עצמו לפתור תהיות וספיקות, כפי שהתבטאו חז”ל ‘אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים’. ולמה לא? כי הוא ‘נגוע’. נגיעות אישיות מטות אותנו הנה והנה, ואיננו רואים את האמת. אך בנטילת עצת חכם – רואים הצלחה.

חינוך ילדים דומה להליך בניית גשר. מכשירים ילד ל’הליכה’ ארוכת שנים, לַחֲצוֹת עליות ומורדות, לחלוף כראוי מעל עִתּוֹת משבר. על גשר להיות יציב – וגמיש, איתן – ובעל תנודה. גשר לא ‘יחזיק’ ללא אפשרות לנוע ברוח וְלָכֹף תחת כובד המשא. מהנדסים יודעים לתכנן איזון מדויק בין איתנות לבין גמישות. כך בדיוק בחינוך! יציבות היא יסוד מרכזי, אך לא מוחלט. חובה להתגמש, אך ריבוי הגמישות מסוכנת… המהנדסים האיזון הם ‘חכמי הדור’ ובהם ניוועץ!

פרדוקס פרה אדומה מסמלת את עבודת המחנך: ילדים שואלים – הרי הפרה מטהרת טמאים, ומטמאה את העוסקים בה. ובכן, תמיד יהיו טמאים, ומה התועלת בפרה? התשובה: היא מטהרת ‘טומאה חמורה’, טומאת מת, טומאת ‘שבעה’, אך העוסקים בה הטמאים רק ב’טומאה קלה’, טומאה ‘עד הערב’. זו מידת המחנך! כדי לרומם תלמיד הוא מוריד עצמו, יש והוא מתבזה כדי לכבד, מתבטל בשביל ללמד… ‘אשריכם ישראל’ – ‘ואסף איש טהור’!

נזכה לטהרה ולטוהר מידותינו

123ymm@gmail.com להארות והזמנות ©                                               יחיאל מיכל מונדרוביץ’