עבדו את ה’ – בשמחה!
מידת ה’שמחה’ נעלה מאוד, אך זיופים רבים לה. כמו יהלום יקר שקשה להשיגו, ויש להיזהר מחיקויים זולים, כך גם השמחה. הנהגות רבות ואף מוזרות ומסוכנות מוצגות כשמחה. וכמו יהלום אמתי שהוא מן החומרים החזקים בטבע, כך לשמחה חוזק ועוצמה. הזוכה לשמחה נעשה חסון ואיתן, זריז ואופטימי. לא כן החיקויים הזולים…
בפסוקי פרשתנו מתוארים ‘שבעת ימי המילואים’, בהם מתמנים את אהרן ובניו, ומקדשים את המשכן בהקמתו ובהקרבת קרבנות. בספה”ק אי’ רעיון נפלא: הקב”ה מְצַוֶּה את משה קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו… וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת… שְׁנֵי הָאֵילִים… סַל הַמַּצּוֹת. וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֹתוֹ. משה מתחיל, קורא לאהרן ולבניו, עוסק בסידור הבגדים, שמן המשחה ובעלי החיים. והנה, בני ישראל מרגישים ניצני עשייה, מזהים פעילות קדושה הממששת ובאה, מיד וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד – נקהלו מעצמם! משה טרם הספיק להעביר כרוז במחנה והם כבר הזדרזו להתאסף! על כך – וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה’. הזריזות לדבר ה’! ההשתוקקות! ההשתייכות! אלה הם סממני השמחה הפנימית והאמתית.
בעלי הדרוש האריכו לבאר מדוע פנתה אסתר והתחננה למלך תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי, רק במשתה השני. הרי כבר במשתה הראשון אומר לה המלך מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ, וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ… מדוע הזמינה למשתה נוסף מחר? אמר רבינו האמרי אמת, כי על המשתה הראשון נאמר וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב. ראתה אסתר שמחתו וידעה שאדם שמח הוא בלתי מנוצח! אך למחרת, אחרי שכבר נִדְחַף אֶל-בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ, ניתן להפילו!
אין שמחה אלא תורה
חשוב לנו כהורים ומחנכים לטפח בקרב ילדינו שמחה בעבודת הקודש. ב”ה לומדים המון, עומדים בכור המבחן, המוסדות מתרחבים ועולם התורה מתפתח. האם הם ‘מצליחים’ בלימודים? מהי בעצם הצלחה? לא כמות התשובות ואיכות הכתיבה, אלא השמחה שבאה עם התורה! שמחה בהתקרבות להשי”ת. שמחה זו משמשת תריס בפני הפורענות, מגן וצינה מול יצה”ר. לא לחץ והישגיות אלא שמחה ותחושת מרגוע. שמחה שממריצה ומעצימה!
הבדל מעניין בין מרדכי היהודי לבין המן הרשע הוא בדרך הביצוע. המן מוציא פקודות שאחרים יבצעו בעבורו. וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ… וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן… וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים… ומה עשה המן עצמו כשכולם טורחים סביבו? וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת… ואילו מרדכי הצדיק – הוא פועל! הוא עושה! וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ, וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים… הזריזות והחריצות לדבר מצוה הם הבעה לשמחה פנימית. גם בפרשתנו, כאשר וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אמרו חז”ל ‘זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה’. כשיש שמחה – יש זמן לכל ויש מקום לכולם! השמחה מרוממת, מעל מגבלות הטבע. מספיקים – בכמות ובאיכות.
נשוחח ונלמד את הילדים על מידת השמחה. למצוא נקודות אור, לחוש סיפוק ומשמעות, ולחשוב באופן חיובי. ילד שמח הוא בריא בנפשו ופתוח לדבר על רגשותיו. שמחה היא ‘אור חוזר’, ילד מושפע מהבוגרים הדומיננטיים בחייו. הוא רואה ולומד מאתנו אמונה ובטחון, אורך רוח, עין טובה, ויתור וענוה. כל אלה הם מרכיבי יסוד ב’שמחה’.
בשבת ‘מוצאי פורים’ ימלאו 23 שנים להסתלקות רבינו הפני מנחם. ‘הוא היה אומר’ – שאי’ (תיקו”ז כב) כי ‘בשמחה’ אותיות ‘מחשבה’. שמחה אמתית באה מהתבוננות ומחשבה, לעומת שמחה ריקה שנובעת מפיזור הנפש וריחוק ממחשבה. שמחה אינה תוצאה של הישגים והצלחות בלבד, אלא שמחים על עצם הזכות לבקש ולעמול, ללא קשר לתוצאה. דרש הרבי ר’ בונם מפשיסחא – יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ה’, הביקוש הרוחני משמח בעצמו, עוד בטרם המציאה.
אחרי פורים יש לסייע לילדים הרכים ‘להוריד את המסכות’ ולחשוף מהי שמחה פנימית. נסביר כי ‘מצוה גוררת מצוה’, והיות ו’מצוה גדולה להיות בשמחה’ – על כן השמחה האמתית ניכרת בגרורותיה, מה בא אחריה…
בהצלחה בעבודת הקודש!
יחיאל מיכל מונדרוביץ’
