הדרכה למורים

רבינו הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק התבטא על אחד מתלמידיו שהלה 'זכה לגילוי אליהו'. תמהו השומעים, הרי רבינו אברהם ן' עזרא כתב (שלהי ספר מלאכי) על אליהו הנביא 'בימי חכמינו הקדושים – נראה', משמע שבימינו אינו מתראה! הסביר הרר"א, במעמד הר הכרמל השיב אליהו לב בנ"י לאבינו שבשמים, ואז נכללו בקרבו כלל נשמות ישראל. בברית מילה מתגלה ניצוץ אליהו שבנשמת הילד הנמול. מתפללים שילוד זה ילך בדרך הטוב והישר, ויגלה את ה'אליהו' שבקרבו. תלמיד זה זכה 'לגילוי האליהו שבו'. ('שפת אמת' ברעזאן פר' מטות)

בפרשתנו נקרא וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. לפי הנ"ל אלה יובן איך אליהו הנביא מופיע בכל ברית מילה 'בו זמנית'. הוא מתגלה בתינוק עצמו, הניצוץ הק' שבכל יהודי. הלוואי ונזכה להמשיך להגדיל ולרומם ניצוץ זה וְלִזְכּוֹת ל'גילוי'. להלן סיפור נאדר-בקודש, בבחינת 'ספיר ויהלום' – המאיר נפשותינו ומכוון אורחותינו:

חסיד נכבד, התייצב לפני רבו, רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע, ושח לבו: "ב"ה זכיתי ואני מעל גיל חמישים, הנני מקדיש עתותיי לתורה ועבודת ה', את ממוני אני מפזר לעניים ותמוך בלומדי תורה, אני משתדל מאוד לכוון בתפילתי כראוי, ניזהר ממחשבות ומעשים רעים, רודף מצוות ושמח בעשייתן. ידוע לי שיש יהודים שזוכים ל'גילוי אליהו'. רבינו! אני מרגיש ראוי לכך! גם אני רוצה 'גילוי אליהו'! אבקש מהרבי 'עצה וברכה'!

הצדיק הרצין, הרהר בדעתו, ופנה לחסיד "אתה מוכן לשלם 'מחיר', דבר הכרוך במאמץ?". "בוודאי! אעשה כל מה שיושת עלי!". אמר לו הרבי "בכפר פלוני גר יהודי. אם תעשה אצלו את 'ליל הסדר' המתקרב – שם תזכה לגילוי אליהו!" החסיד יצא בהתרגשות! הוא מיהר לשלוח לאשתו מכתב המסביר סיבת העדרו מהבית בחג הקרב ובא, וצרף צרור כסף להכנות לחג. שם-פעמיו לעבר הכפר, ומגיע 'לבית'… צריף עלוב, קירות מטים ליפול, חשוך וריק, גג דולף וילדים חיוורים עטויים סחבות… היהודי מקבלו בשמחה, ונענה לארחו לחג! הרי לא לריק מכריזים 'כל דכפין'! החסיד מהרהר "בוודאי צדיק נסתר הוא, שהרי כאן מתגלה אליהו!".

בעודו מתארגן לשהייתו בבית בכפר, מפשיל האורח שרווליו! הוא מזמין נגר לתיקון התקרה והרהיטים, מזמין בשוק וילונות, מפות ובגדי חג לילדים, בשר ודגים, ביצים ויינות, פירות וירקות… בגד חדש לבעה"ב עורך 'הסדר', ודורון לעקרת הבית… התרגשות שיא לקראת ליל התקדש חג, טבילת טהרה, 'מצות מצוה'…

בליל הסדר יושב החסיד בדריכות ומצפה לגילוי אליהו! אולי יבוא בהזכרת 'וביד חזקה ובמורא גדול'? שמא בפתיחת הדלת ב'שפוך חמתך'? אולי רק בסיום, באמירת 'שיר השירים'? בסוף, חֲטַפְתּוֹ שינה, ללא כלום! בבוקר השכים, מאוכזב, וחשב שאולי התכוון רבו ל'סדר שני' שיערך הערב, אך גם בליל ב' לא זכה לכל גילוי.

בחול המועד התייצב החסיד אצל רבו הק' שקיבלו בשמחה, אך החסיד קורא "רבי! שלחתני לשווא! לא זכיתי למאומה!". ענה הרבי ואמר "וְלוּ רק שמעת את הילדה הקטנה לאחר צאתך מביתם: "אבא! האם גם בשנה הבאה יגיע 'אליהו הנביא' לביתנו ויקנה לי בגד חדש? גם בחג סוכות יסייע לנו בסוכה וד' מינים?". ה'קדושת לוי' הפטיר באמירה מלאת תוכן "כן זכית לגילוי אליהו! אתה היית אליהו הנביא והתגלית בביתם!".

לדברי הרבי ר' אלימלך הנ"ל, במימוש הניצוץ הטוב הטמון בקרבנו – זוכים ל'גילוי' אליהו! לזה התכוון רבינו 'סניגורן של ישראל'! החסיד ליהט וחשף את ניצוץ ה'אליהו' שבקרבו! כולנו יכולים לזכות ל'גילוי' קדוש זה!

בימים עמוסים אלה, עמוסים בעשייה של מצוה, נזכה גם אנחנו ל'גילוי אליהו' שבקרבנו. נאיר פנים, נדבר בנועם, ננסך עידוד, נעצים יכולת, ובעיקר – נקרב לב בנים לאביהם שבשמים בשובה ונחת, עלינו נקרא בהפטרת שבת הגדול, לקראת יו"ט: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא… הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא… מי זקוק לעזרתנו? לא רק בהורדת כלים מהבוידם, אלא גם בהורדת מעמסה מהלב.. לב בנים…

ילדים מצפים לראות את אליהו בפתיחת הדלת ל'שפוך חמתך'. נלמדם כי הגילוי בא דווקא בפתיחת הלב…

123ymm@gmail.com להארות והזמנות ©                                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

יהודי הגיע הָעִירָה למספר ימים, ונגש לשכור לו חדר בפונדק המקומי. הוא נדרש להפקיד 'זהוב' עד לסיום שהותו וסגירת חשבון. בעל הפונדק מביט בזהוב ונזכר בחוב שיש לו לכובס, ושלח לו את הזהוב. הכובס שמח עם הזהוב וממהר לשלם חוב לחנווני. החנווני סגר בזהוב זה חשבון עם לחלבן, והחלבן פרע בו חוב לירקן. הירקן שילם זהוב זה לנער ה'משלוחן'. הנער שמח עם הזהוב ופנה לבילוי בפונדק עם חבריו. הוא שלשל את הזהוב בידי בעל הפונדק. בינתיים, היהודי סיים עסקיו בעיר, משלם על שהותו בפונדק וקיבל את 'זהוב הפיקדון' בחזרה לידו. הנה, כמה מעלות טובות לזהוב זה! זהוב אחד 'סידר' כל כך הרבה עניינים, ובעצם לא עשה כלום… הזהוב עשה 'סיבוב' וכולם מרוצים…

מערכת תלמוד תורה. ברוך השם המערכת עובדת, הכל מסתובב, הכל 'זורם'. אלה שנמצאים 'בתוך הגלגל' מרגישים שבס"ד מְתַפְקְדִים ומועילים, בדיוק כפי שהרגישו הדמויות בסיפור, כולם שילמו, כולם פרעו, כולם עשו את שלהם. אך במבט 'מבחוץ' רואים שזה רק 'סיבוב', הזהוב התגלגל מכאן לשם, בעצם לא קיבלו משהו, אין כל חידוש… מצטייני הת"ת ממשיכים להצטיין, המאחרים ממשיכים לאחר, החלשים ממשיכים להשתרך מאחור, תוצאות הבחינות זהות, 'דף קשר' שבועי משוגר הלוך ושוב, מכונת הצילום ממשיכה לפלוט… את האינרציה משנים על ידי רגנרציה. (מה זה?…)

עוד בהיותנו במצרים, שבועיים לפני יציאת מצרים, לבושים בגדי עבדות, ידינו מְיֻבָּלוֹת וגבנו שחוח ממאות שנות עבודת פרך, זוכים לקבל למצוות קידוש החודש, לקדש מדי חודש את הלבנה בחידושה. אך מה כה מיוחד במצוה זו? מה היא מסמלת ומלמדת? מה יש במצוות קידוש החודש שהיא נבחרה להיות 'מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל'?

עם ישראל דומה ללבנה, גם לנו 'עליות וירידות', ימי אור ומילוי ושעות חשוכות לחלוטין. הקב"ה ברא בעולמו 'תהליך' ואותו לא ניתן לשנות. גם לא לזרזו! יש להמתין בסבלנות לרגע החידוש, כי בוא יבוא, ואז לקדש הלבנה. את החידוש מציינים בשמחה, חוגגים ראש חודש, מברכים 'קידוש לבנה' בשיר ומחול, את מה חוגגים? את מושג ההתחדשות! רוקדים בשמחה שהרי גם אנו "עתידים להתחדש כמותה ולפאר יוצרים", למרות שיודעים שבהמשך הירידה צפויה…

ונחזור לתלמוד תורה. לא 'נפאר את יוצרנו' מבלי להעז לחדש חידושים. אמנם, רבותינו הזהירו משינויים, כי 'חדש אסור מן התורה'. מדובר רק על חידוש של הקיים, להתרענן ולהתעורר. גם בקידוש החודש יש הרי לוח מדויק, 'סוד העיבור' מְכֻוָּן להפליא, יודעים מראש כי 'המולד' הבא יהיה רק כעבור "אי"ב תשצ"ג"… ובכל זאת שמחים בכל חידוש הלבנה. זה המיוחד במצות קידוש החודש! זה הדימוי לעם ישראל – עם שמרני ומתוכנן – ואת זה בדיוק מחדשים!

מלמד פונה למנהל "יענק'לה מפריע… יוסי מאחר… למוטי אין מחברת…" חושב המנהל: כמה פעמים שמעתי מילים אלה ממלמד זה? האם בהעברת הזהוב 'מן הון להון' 'מסובבים' גלגל הכיתה? מה עשית, מלמד יקר, איך פעלת? יצרת שינוי? אל תחזור על רעיונות ופתרונות קודמים, שהרי אתה רואה שאינם מועילים! מלמד פלוני יסד 'מקהלה' בכיתתו, רעיון ששיפר את המוטיבציה הכללית. אחר מלווה את תלמידי הכיתה בעריכת גיליון שבועי מושקע ומעניין…

ושימו לב: חידוש אינו משהו חיצוני, קוסמטי. ראיתי מוסדות כושלים שחידשו 'מיתוג', שינו 'לוגו', והוסיפו את המילה "תלמוד תורה…. החדש". לא נלך שולל אחר פרסומאים, מיתוג לא 'מחדש' כמו חידוש במהות. מנהל 'שדומה ללבנה' מתכנן כבר כעת, בשלהי אדר, את שנה הבאה. מחנך כתה ו' ירד לכתה ב', בכתה ה' ילמדו פרק גמרא שונה, הבוחן יקיים שיחת סיכום עם המחנך, מחנכים יקיימו שיחה, בפגישה או בטלפון, עם כל אחד מההורים אחת לחודש…

'קידוש החודש' ניתן דווקא בעודנו במצרים, להראותנו כי הגלות נמצאת הראש, במחשבה, 'הֶרְגֵּל' הוא האזיק שכובל ואוסר. הבט השמימה וראה את הלבנה בחידושה! כאשר חשבו והאמינו בחידוש – זכו לשחרור הנפש ויכלו להיגאל ממצרים. יהודי כבודד, ומשפחה או צוות – כקבוצה, יחשבו על שבירת ההרגל, מציאת נקודת התחדשות, ולהשתחרר!

רבינו ה'שפת אמת' מסביר (חנוכה תרל"ו) על מה ולמה נאבקו היוונים במצות קידוש החודש, מה יש בה שהיא בְּשׁוּרָה אחת עם 'שבת ומילה'? הקב"ה העניק לנו את כח ההתחדשות, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, וכדברי המדרש (שמו"ר ט"ו) "מכאן ואילך הרי מסורה בידכם, ברשותכם". בשבילכם! בכח החידוש להשתחרר משעבוד גופני ונפשי, בכל תחומי החיים!

אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה! זקנה אינה תלויה בשנים אלא במחשבה. השנים מקמטות את העור, קיבעון מחשבתי מקמטת את הנפש. תתחדש כמותה, כמו הלבנה, תרקוד בשמחה על כל חידוש. בחדשנות רעיונית – לא תזדקן אלא תשתבח!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות ©                                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

השלט בחנות מכריז "אתמול ומחר יש לחם טרי, היום לא". מה זה אומר 'היום לא'? הרי היום הוא מחר של אתמול ואתמול של מחר…? ומה עם אדם שמכריז "מה שאני אומר עכשיו – שקר" – האם הוא דובר אמת או שהוא משקר?

לדיבורים או מעשים שסובלים מניגוד פנימי, ובלשון הגמרא 'סתירה מיניה וביה', קוראים פָּרָדוֹקְס, שמשמעו ביוונית עתיקה 'ליד ההבנה', אך 'לא מובן'. לדוגמא "כדי לקיים 'עשה לך רב' נשאל 'דעת תורה' במי לבחור…". בשבת שעברה נשאלתי: 'איך נמחה זכר עמלק – כאשר התורה מצוה זָכוֹר – לֹא תִּשְׁכָּח…?'. 'חוקי פרה אדומה' הם שיא הפרדוקס!

'פרשת שקלים' היתה 'חגיגה' לדייקנים בעלי דעה מֻבְנֵית. כך נאמר ב'יוצר' (פיוט) לשבת-שקלים: אָז רָאִיתָ וְסִפַּרְתָּ. וְהֵכַנְתָּ וְחָקַרְתָּ וּמָדַדְתָּ וְכַלְתָּ וְשָׁקַלְתָּ… כָּל מִנְיָן וּמִפְקָד וְחֶשְׁבּוֹן וּמִסְפָּרָיו. כָּל מִשְׁקָל וָפֶלֶס וְכִיס וְגִזוּרָיו. כָּל כַּיִל לַח וְיָבֵשׁ וּמְשׂוּרָיו. כָּל קַו וָקֶצֶב וּמֶדֶד וְשִׁעוּרָיו – הֵיךְ לְדַקְדֵּק חֶשְׁבּוֹן לְכָל דָבָר…. לעומתה, ב'פרשת פרה' מתמודדים עם סתירות פנימיות, 'פרדוקסים', המגבילות את הבנת באדם. ב'יוצר' לשבת-פרה נאמר: אֵין לְשׂוֹחֵחַ עוֹצֶם נִפְלְאוֹתֶיךָ… אֵין לְפַעֲנֵחַ עוֹמֶק פְּלָאוֹתֶיךָ… אֵין לַחֲקוֹר סוֹד חִידוֹתֶיךָ… הַמְפוֹרָשׁוֹת סְתוּמוֹת. הַגְּלוּיוֹת עֲלוּמוֹת. הַמְּבֹאָרוֹת חֲתוּמוֹת. הַמְּשֻׁנָּנוֹת עֲצוּמוֹת. הַחֲקוּקוֹת רְשׁוּמוֹת. הַחֲסֵרוֹת מְיֻתָּרוֹת. הָאֲסוּרוֹת מֻתָּרוֹת. הַשְּׁחוֹרוֹת צְחוֹרוֹת. הַחֲשׂוּפוֹת אֲטוּרוֹת. הַפְּרוּטוֹת אֲצוּרוֹת. הַכְּלוּלוֹת עֲצוּרוֹת. הַקַּלּוֹת חֲמוּרוֹת… בְּכֵן – אֵין לְהָבִין סוֹד תּוֹרָתֶךָ. וְלֹא זִקּוּק אִמְרָתֶךָ. וְלֹא צֵרוּף גְּזֵרוֹתֶיךָ…

בהיותנו בעלי עיון ומחשבה, אציין 'חקירה' הלכתית שהעלה הג"ר יוסף באב"ד, ה'מנחת חינוך', בהל' קידוש החודש: שני עדים באו והעידו שראו את הלבנה בחידושה, ובי"ד קידשו ר"ח ניסן. באים שני נערי 'בר מצוה' שנולדו בר"ח ניסן לפני י"ג שנים, ומעידים שעדים הללו עבריינים ופסולים לעדות. אם נקבל עדות הראשונים – הרי היום ר"ח והנערים כשרים להעיד – ולבטל עדות החודש. והיות ולא נתחדש החודש, טרם נתגדלו הנערים ואינם יכולים לפסול הראשונים,  ממילא – כן נקבל את עדות החודש. וחוזר חלילה… רק 'דעת תורה' תדע איך יוצאים מ'גלגל החוזר' זה.

החיים שלנו מלאים בסתירות פנימיות. להלן 'פרדוקסים' יומיומיים בשדה החינוך, להורים ולמחנכים:

• חשוב לי לעודד את בני לחשיבה ולחקר, אך יש חשש שהחשיבה והסקרנות תִּגָּרֵרְנָה לדברים לא רצויים…
• יש מלמד שמצטיין בכושר הוראה, אך מידותיו רעות. אמנם יש לו 'משמעת' אך זו באה מתוך 'רודנות'…
• חשוב לי לקרב תלמיד 'בעייתי' ע"י הַעֲצָמָתוֹ, אך בכך רואים יתר ילדי הכיתה כי למעשה 'החוטא נשכר'…
• זוג 'בלתי מאוזן' בא לרשום בנם לת"ת. האב אברך בן תורה יר"ש, ואילו האם התרחקה מדרכי הצניעות…
• האם להעדיף 'הספק', לימוד מהיר ושטחי, או להשקיע ב'הבנה' האיטית. האם לדלג על רש"י 'של דקדוק'…?
• אתן לתלמיד ציון ירוד. האם זה משקף את הצורך שלו להשקיע עוד, או שמא הצורך שלי להשקיע עוד?…

הרשימה מתארכת כהנה וכהנה. מחנך רציני ניצב מדי פעם בפני מצבים פרדוקסאליים. כמו: חשוב שתלמידים יגיעו בזמן לשיעור גמרא. משום כך נקבע בת"ת כי תלמיד המאחר ביותר מ10 דקות ממתין בחוץ עד סוף השיעור. מצד אחד – בהמשך ילמד להגיע בזמן, אך מאידך – כעת מפסיד שיעור גמרא שלם. בעצם, כך בכל ענישה, רווח מול תועלת…

פיענוח 'סוד פרה' היא הידיעה כי הקב"ה, מקור החכמה, מסר את מפתחות הדעת בידי בעלי תורה. אין אדם יכול לסמוך על עצמו לפתור תהיות וספיקות, כפי שהתבטאו חז"ל 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים'. ולמה לא? כי הוא 'נגוע'. נגיעות אישיות מטות אותנו הנה והנה, ואיננו רואים את האמת. אך בנטילת עצת חכם – רואים הצלחה.

חינוך ילדים דומה להליך בניית גשר. מכשירים ילד ל'הליכה' ארוכת שנים, לַחֲצוֹת עליות ומורדות, לחלוף כראוי מעל עִתּוֹת משבר. על גשר להיות יציב – וגמיש, איתן – ובעל תנודה. גשר לא 'יחזיק' ללא אפשרות לנוע ברוח וְלָכֹף תחת כובד המשא. מהנדסים יודעים לתכנן איזון מדויק בין איתנות לבין גמישות. כך בדיוק בחינוך! יציבות היא יסוד מרכזי, אך לא מוחלט. חובה להתגמש, אך ריבוי הגמישות מסוכנת… המהנדסים האיזון הם 'חכמי הדור' ובהם ניוועץ!

פרדוקס פרה אדומה מסמלת את עבודת המחנך: ילדים שואלים – הרי הפרה מטהרת טמאים, ומטמאה את העוסקים בה. ובכן, תמיד יהיו טמאים, ומה התועלת בפרה? התשובה: היא מטהרת 'טומאה חמורה', טומאת מת, טומאת 'שבעה', אך העוסקים בה הטמאים רק ב'טומאה קלה', טומאה 'עד הערב'. זו מידת המחנך! כדי לרומם תלמיד הוא מוריד עצמו, יש והוא מתבזה כדי לכבד, מתבטל בשביל ללמד… 'אשריכם ישראל' – 'ואסף איש טהור'!

נזכה לטהרה ולטוהר מידותינו

123ymm@gmail.com להארות והזמנות ©                                               יחיאל מיכל מונדרוביץ'

כלבו הנאמן של הַצַּיָּד הזדקן. לקראת שחרורו תפר הַצַּיָּד 'כסות' מפרוות של חיות. חיות היער רואות 'בעל חיים מעניין' ומביטים בו בסקרנות. שאלוהו בהידור: 'מיהו כבודו?'. 'סבי היה מוה"ר אריה לייב!'. 'מרשים! אך מי אתה?'. 'מצאצאי ר' דּויֹב בער!'. 'ואתה?', 'אבי – הלוא הוא הרב זאב וולף'. 'נוּ, דַּי עם הייחוס, מי אתה?'. 'אני…. אני כלב….'.

דורנו מתאפיין בחיצוניות בוהקת, פרסום ורעש, תארי ייחוס מרוקנים ומעמדות חלולות. חובה עלינו לשוחח עם ילדינו ותלמידינו על פנימיות, על ערכים וכוונת הלב. מסופר כי רבינו ה'חידושי הרי"ם' שח באזני נכדו: "השטן מביט בבית-המדרש, ורואה שיש ב"ה רבי וחסידים, גבאים ושמשים, שולחנות וספסלים, ספרי קודש ותשמישי קדושה, הַכֹּל בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל. מתגנב לו השטן בחשאי, חוטף משם את 'הנקודה הפנימית' ומניח את כל השאר. והנה, 'הגלגל ממשיך להתגלגל', ביהמ"ד ורבי ממשיכים, אך ללא נקודה פנימית!". רבינו המשיך בקול רם: "יושיענו השם, יש למנוע זאת!".

זוכים שוב להתחיל ספר 'תורת כהנים' העוסק בקרבנות ועבודת המקדש. הבה נפנים את המסופר במדרש (ויק"ר ג ה): אגריפס המלך ביקש להקריב ביום אחד אלף עולות. שלח ואמר לכהן גדול: 'אל יקריב אדם היום חוץ ממני'. בא עני אחד ובידו שתי תורים, אמר לכהן 'הקרב את אלו'. אמר לו 'המלך צִוַּנִי ואמר לי אל יקריב אדם חוץ ממני היום'. אמר לו 'אדוני כהן גדול, ארבעה אני צד בכל יום, אני מקריב שנים ומתפרנס משנים; אם אין אתה מקריבן אתה חותך פרנסתי! נטלן והקריבן. נראה לו לאגריפס בחלום: קרבן של עני קדמך. שלח ואמר לכהן גדול: 'לא כך צויתיך, אל יקריב אדם חוץ ממני היום?'. אמר לו 'אדוני המלך, בא עני אחד ובידו שתי תורים, אמר לי 'הקרב לי את אלו', אמרתי לו 'המלך צִוַּנִי ואמר לי אל יקריב אדם חוץ ממני היום', אמר 'ארבעה אני צד בכל יום ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים. אם אין אתה מקריב, אתה חותך את פרנסתי', לא היה לי להקריבן'?! אמר לו 'יפה עשית, כל מה שעשית'.

לא הכמות ולא המוחצנות מקרבים אותנו להקב"ה, לא הזרקורים והגרנדיוזה – כי אם כוונת הלב וההכנעה לה', כפי שדרשו חז"ל בפרשתנו כי דווקא אצל מנחת עני נא' ונפש כי תקריב, מעט הסולת שמביא העני. נוצות קרבנו הם שעולים לריח ניחות, 'אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים' (מנחות ק"י). שני תורים קדמו לאלף עולות!

בהפטרת 'שבת זכור' קורא שמואל הנביא באזני שאול המלך: 'הַחֵפֶץ לה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים – כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'! הִנֵּה שְׁמֹעַ – מִזֶּבַח טוֹב! לְהַקְשִׁיב – מֵחֵלֶב אֵילִים'! קרבן הינו רק הסמן החומרי אִתּוֹ באים לבית לה', אך ההתקרבות היא בנפש!

זוכרים את סבתא? הזקנה ה'פשוטה', ללא כחל ושרק, ביתה דל ולבושה 'מיושן', אך מי ידמה ומי ישווה לתפילותיה, לתהלים שאמרה מילה במילה, בסידור ישן ללא כריכת עור אומנותית עבודת-יד… בביתה חשו 'ריח של שבת וחג', ללא ח"י תבשילים, לא מנות שף מעוצבים בכלי שרת. שבת אותנטית, נשמה, יידישקייט בטוהרו… נשאל ל'צעירים' למה כה מרעישים בפורים ובחתונות. ישיבו: 'שמחה'! וכי רעש משמח? אדרבה! איה השמחה שֶׁחָוִינוּ בעבר, בלי מגברי-קול ומכונות עשן. שמחת מצוה ורוממות רוח. לא רעש מֶטַאלִי ולא 'משקה אנרגיה' מביאים שמחה! וכי לגויי הארצות נדמינו שמחפשים שמחה באלה? הרי הם אינם מוצאים שמחה! נַרְגִּילָה? אַל-תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל-גִּיל כָּעַמִּים!

בימי הפורים ננסה להשיג לאורה ושמחה אמיתיות! רבינו ה'שפת אמת' מדייק בלשון חז"ל 'משנכנס אדר מרבים בשמחה', לא 'מִשֶּׁבָּא' או 'מִשֶּׁמַּגִּיעַ', כי ריבוי השמחה בא כשנכנס ללב, לפנימיות אדם. מתבוננים בניסי אדר וגדולת ה', וכך מתמלאים שמחה. אדרבא, מזהיר ה'שפת אמת', עיסוק גשמי ושקיעה בחומריות מגרשים את השמחה מהלב!

בדור מבולבל זה, נשתדל לשמר את ה'נקודה פנימית' שהשטן זומם לגנוב. ב"ה בתי כנסיות וישיבות בנויים לתפארה, תשמישי קדושה וספרים מהודרים ומאובזרים, תארי ומלבושי כבוד… גם פורים נחוג ברוב הדר, יינות ומעושנים כיד המלך, אל לנו לאבד את 'הנקודה הפנימית' של הפורים, קרבת אלוקים, איש לרעהו, תפילה וקבלת התורה מאהבה…

השטן פועל בדמות עיתונאים שמעצימים את הטפל והחיצוני: איזה קולפיק חבש הרב, מה גובה הבמה בחתונה, כמה גובה נזרק השטריימל, כמה אלפים עמדו על ה'פארענצ'עס'. למה אינם מצטטים 'דבר תורה' ששמעו, משהו רוחני…? "שיא עולמי: קוגל במשקל 120 ק"ג…" וכי זו דרך הבעש"ט? השטן הופך 'קברי צדיקים' ל'קברות התאוה', את פורים ליום הוללות, ואת צדיקי האמת שנותרו – למיושנים, משעממים וחיוורים… שטן שטן! אל תגנוב הנקודה הפנימית!

נזכה לשמחת פורים אמיתית, ובלבד שנכוון לבנו לשמים. 'תשועת היית לנצח ותקוותם בכל דור דור'!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                 יחיאל מיכל מונדרוביץ'

קבצן עיוור ישב בצידי במדרכה ברחוב הומה בעיר. העמיד לפניו שלט שהכריז "אני עִוֵּר, נא לתרום". פרוטות מעטות בלבד נאספו לפניו, שהרי אנשים אצים רצים… איש טוב עצר, שלשל מספר מטבעות. לקח את השלט, הפכו וכתב משהו אחר, והחזירו לפני הָעִוֵּר. התרומות התרבו! עוד ועוד עצרו ותרמו! בערב, כְּשֶׁהָעִוֵּר קם ללכת, ביקש מעובר-אורח "הקרא לי מה כתוב בשלט שלי?" האיש הקריא "היום יום יפהפה, בהיר וזורח, אך אני עִוֵּר, איננו זוכה לראותו".

ב"ה מעטים הם העיוורים מבחי' פיזית, שאינם רואים בפועל. אך יש עִוָּרוֹן נוסף, עִוָּרוֹן נפשי. לא רואים את האחר, לא רואים מעשיהם הטובים של הזולת, ומתוך עיוורונם אינם מעריכים ואינם מוקירים אחרים. אינם אומרים תודה.

פר' פקודי מסכמת וחותמת רצף של חמש פרשות שעוסקות במלאכת המשכן. לאחר התרומות וההתנדבות, וסיכום הנתינה העצומה, מתארת התורה 'שטף' של עשייה חרוצה. בפרשתנו נאמר 16 פעמים – כמעט בזה אחר זה – 'וַיַּעֲשׂוּ'. כל אלה בנוסף ל-'עָשׂוּ' (7 פעמים), וַיַּעַשׂ (5 פעמים), ועוד מילות פועל רבות: וַיִּתְּנוּ, וַיִּרְכְּסוּ, וַיָּבִיאוּ, וַיְמַלְאוּ, וַיְרַקְּעוּ… משה רבינו רואה את עמלם, הוא מעריך את עבודתם, את מסירותם: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ… ותיכף ומיד: וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה. הוא מודה להם על עשייתם, ומברכם: יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּמַעֲשֵֹה יְדֵיכֶם, 'וִיהִי נֹעַם ה"א עָלֵינוּ… (רש"י). והנה, למרות היותו הוא 'הממונה', המנכ"ל, נוהג בהם בעין טובה, ואומר "… בְּמַעֲשֵֹה יְדֵיכֶם".

שבת זו קרויה 'שבת הפסקה', בהיותה מפסיקה את רצף 'ד' הפרשיות'. צדיקים דרשו (על משקל דברי חז"ל) "מה הפסקות משמשות? ליתן ריווח להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין…". החיים שלנו רצופים ורדופים 'עניינים' רבים. חובה לעצור מדי פעם, ליתן ריווח לנפשנו להתבונן: למי נודה? מי מסייע לנו במסע החיים? מי תומך בנו ומעודדנו? מי מתאמץ למעננו? שלמה המלך מלמד (משלי כב) טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ, דרשו חז"ל 'אל תיקרי יְבֹרָךְ, אלא יְבָרֵךְ!' (סוטה לח:)

חשפתי בימים אלה מטמון בלשון רש"י הק' (סנהדרין מא:) חכמי ישראל מתבטאים לא' מחבריהם "מחמת שאתה טוב ועניו ומודה לנו…". הרי שמידת ההודיה באה מתוך 'טוּב וענוה'. התנא אומר (אבות ד ד) 'מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ', ומצאנו במשנה בסוף ברכות (ט ה) 'הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד'. ככל שאדם ענוותן – מכיר בטובת האחר, ומרבה להודות.

ישבתי בשבוע שעבר בדיון עם אנשי חינוך בכירים. שאל מנהל: "מלמד פונה אלי: 'המנהל! קשה לי! יש תלמיד שמוציא אותי מדעתי…', מה לעשות עם מלמד זה? וכי רוצה שאני אפתור לו כל קשייו?". השיבו מחנך בר-דעת: "מה הוא רוצה? הוא רוצה ממך הערכה, הוא פונה מתוך רצון שהמנהל יבחין בעשייתו הָרַבָּה, ויעריכו!". למלמדים ברור שתלמידים והורים צריכים להודות להם (מחכים כבר למשלוחי מנות…), הורים מצפים שילדיהם (הצעירים והבוגרים) יוקירו ויודו להם. הודיה היא הדדית! גלגל החוזר! גם הבוגר יודה לצעיר, המחנך יודה לתלמידים, והורים לילדיהם! "אם אינך רואה סיבה להודות – הבעיה היא בך". 'טוּב וענוה' מעוררים הודיה. מרוב 'גובה' לא מבחינים באחרים, הנמוכים…

זיהוי הטוב שבכל דבר ובכל אדם, והבעת תודה עליו, מעצים את 'הטוב' הזה. אמר החכם: "אנחנו יכולים להתלונן על שיש בשיח וְרָדִים – קוצים, או שאנחנו יכולים לשמוח שלשיחים קוצניים יש פרחים…". תּוֹדֶה על הפרח! על הטוב!

עובד במפעל היה ממונה ב'קו הייצור' על פריט מסוים. שנים רבות עשה מלאכתו בנאמנות ובמיומנות. לאחר שנים הבחין שאחרים קיבלו 'קידום' (הכולל העלאת שכר), ומילות הערכה (שלעתים חשובות כהעלאת שכר). החליט הפועל להיעדר יום אחד, דבר שמעולם לא קרה. הריהו מתאמץ ומגיע 'עם חום', וישר מ'חדר לידה'… 'קו הייצור' הושבת! אי אפשר יום אחד בלעדיו! בעל הבית התקשר "איפה אתה?". השיב הפועל "איפה אני? רציתי רק שתדע מי אני. נעים להכיר"!

ומי אינו זקוק להערכה? שמעתי כי הרה"ק ה'ישועות משה' מויז'ניץ הספיד זקן מחסידיו "בכל ליל שב"ק היה פונה אלי אחרי 'הטיש' ומשבח את דברי התורה שאמרתי"! קדוש עליון, צדיק נשגב, 'נהנה' ממחמאות שהשמיע חסיד…

בדוק ומנוסה – כאשר נודה לתלמיד על עזרתו בסידור הכיתה (וזהו התלמיד השובב והפעלתן שמפריע בשיעור) יעריך את הערכתנו וישתדל לרצותנו גם בשיעורים… כאשר נודה לחבר צוות (זה שמתנשא בחדר-מורים) יבחין בנו וינהג בכבוד… ובעיקר, כנאמר בספרים הק': כאשר נודה להקב"ה מאד מאד על הכל, יפתח לנו אוצרותיו וישפיע מטובו מאד מאד!

'בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה' – פותחים שערים ע"י תודה. שערי שמים ולבבות בני האדם. תודה היום לה' לעשרה בני אדם!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                 יחיאל מיכל מונדרוביץ'

'הגולם מפראג' התבקש לשאוב מי באר ולשפוך לחבית שבירכתי הבית. בגבורתו האגדתית שואב הגולם ושואב, החבית התמלאה, והגולם ממשיך… המים גולשים למורד הרחוב בשכונת היהודים. צִוָּהוּ לשאוב, אך לא אמרו 'עד מתי'… 'אגדה' זו, כיתר 'סיפורי הגולם, סיפור נאה הוא, גולם הוא גולם. לא חושב ולא מבין. הבה נדבר על ברי-דעת…

'גביר' קיבל מאבותיו, כי רכישת 'עלייה' ביום כיפור מסוגלת למחילה ומקרבת להשם. מדי שנה, הגבאי מוכר 'מצוות היום', הגביר משקיע ורוכש עלייה בדמים מרובים. הוא אפוף שמחה של מצוה וחש התעלות רוחנית. ויהי היום, מישהו מתחרה עמו על העלייה האחרונה שעומדת למכירה. "צוויי הונדערט" (200) מכריז הגביר, והלה משיב "און פופציג" (50+)… מטפסים ועולים, המתפללים עוקבים בדריכות, סכומים שאינם 'עוברים לסוחר' אצל מרביתם, נוסקים ל"צוויי טויזענט (2000) רובל זהב"… מחיר חתונה סטנדרטית… הגביר, סמוק פנים, מתנשף ומזיע, ממשיך להתחרות, מציע 'רבבות', העיקר לנצח! כבר מזמן אין כל קשר בינו לבין מנהג אבותיו, זה כבר לא 'לכבוד יוה"כ'. הוא כבר פועל למענו, מתוך אגו מנופח, אינו מסוגל לעצור, לא יתכן שמישהו יְנַצְּחוֹ. כבר לא חושב לא על הקב"ה ולא על אבותיו.

בתחילת הפרשה נלמד כי מקהיל משה רבינו את קהל עדת ישראל, ומבשר שהקב"ה מתרצה ולמחול על חטא העגל, ובבניית המשכן ישוב להשרות שכינתו ביניהם. הם נדרשים לנדיבות לב, לתרום מהונם זהב כסף ונחושת, ועוד חומרי בנייה ואריגה, ל'מלאכת המשכן'. בנ"י יוצאים בהתרגשות! 120 יום לאחר אותו 'יום שחור', בו נפלו לתהום החטא ועשו עגל מסכה, יש הזדמנות לכפר! ביומיים הקרובים אצים רצים, מביאים את כל מה שמשה ביקש. מודיעים למשה רבינו 'מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה'. תיכף ומיד 'וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה… אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ', ואכן 'וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא'. התורה מסיימת 'וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר'.

שואלים, אמנם הביאו דַּי, למה שלא ימשיכו לתרום וישמרו את התרומות לעתיד? עוד  שואל רבינו 'אור החיים' הק': די או הותר? כותב רבינו ה'שפת אמת' (ויקהל שקלים תרל"ה) רעיון חשוב, מעשי לשעה ולדורות:

מרבים העם להביא כו' ויצו משה כו' ויכלא העם מהביא. יש להבין מה זה האריכות בתורה בענין זה. ונראה כי ראו הצדיקים והחכמים כי נתפשט ההתנדבות יותר מהראוי. וחששו שלא יהי' עוד ברצון אמת לשם שמים. כי הכל הולך אחר הרצון לש"ש. ואיתא כי יש בכל דבר בחי' 'רצוא ושוב' פי' עפ"י מ"ש בשם הבעש"ט לראות שמכל עבודה יקבל יראה ובושה, כי כשגומר כל מעשיו בא לידי גבהות. אבל כשחוזר באמצע לאחוריו בחשבו לפני מי הוא עומד, זה עצמו תיקון המעשה כראוי. ומרע"ה והחכמים שמרו מעשי בנ"י שלא להתערב בו פניות…

העצירה – חובה! עוצרים וחושבים, עורכים חשבון נפש, בודקים 'כיוון' ועושים הערכת מצב פנימי. בדרך זו ממשיך ה'שפת אמת' ליישב קושיית אוה"ח הק' הנ"ל, התרומות היו דים למלאכת המשכן, והעצירה כָּלְאָה את הבחי' של 'והותר', שלא תתפשט לריק. בהמשך מביא ה'שפת אמת' 'ממורו זקינו' רבינו 'חידושי הרי"ם' שדרש: מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב (שיה"ש ז' ב'), שהיופי בנדיבות הוא המנעול, המעצור המתבקש. גם בדברים טובים יש חובת 'נעילה'.

בתום מערכת בחירות הומה ויצרית, "וכמובן שהכל רק לשם שמים", יש ללמד את תלמידינו: 'עוצרים!' די, נגמר! אף אנו הבוגרים, אל לנו להיות 'גולם' המרבה לעשות ללא חשיבה. נערוך חשבון נפש – כהמשך דברי ה'שפת אמת':

וזהו פי' המשנה 'באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים' שלא יתערבו רצונות אחרים לרצון הנדבה. וגם פי' כלאים – כמו ויכלא העם כו' שהוא בחי' המניעה שיש ג"כ במצות הנדבה כנ"ל, וז"ש העשיר לא ירבה כו':

'בעל תפילה' פנה לאחר 'מוסף של ראש השנה' הארוכה לרבי שלו ושאלו "איך היתה תפילתי?". השיבוו רבו "הקטע בו התאמצת ביותר – היה פחות מוצלח…". שהרי, השתדלות יתירה משביחה את האדם העושה, ולא את המעשה.

עוצרים לבדוק את הגבולות, האם 'כבוד רבו' ו'כבוד שמים' מתערבבים לכלאים פסולה והופכים ל'ניצוח' יצרי מאוס? האם המטרה, גדול ככל שהיא, מתירה אמצעים אסורים? נזכור כי המחיצה בין גן עדן לבין גיהינום – כחוט השערה…

ואף במלאכת החינוך: מלמד החליט להרחיק תלמיד, או מנהל גמר אומר לפטר עובד. עצם הדבר מותר, אך אסור לבכר שיקולים זרים ותחושת התנצחות. לעצור, לחשוב, האם אני עדיין ממוקד מטרה, או שמא נתפסתי לדווקנות…?

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                 יחיאל מיכל מונדרוביץ'

פרשתנו ארוכה וכואבת. במרכזה לומדים על חטא העגל. 'לומדים' ולא 'קוראים'. בקריאה בעלמא מתקבל ציור איום ונורא, וב'למידה' זוכים להנחיות מעשיות לנו ולבנינו. אמרו חז"ל (ע"ז ד:) "אמר ריב"ל לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה. וא"ר יוחנן משום רשב"י לא היו ישראל ראוין לאותו מעשה…" רק "להורות דרך תשובה לרבים". ללמד! עלינו ללמוד! מה לנו לעסוק בחטאים 'של פעם'? התורה אקטואלית ומלמדנו אודות היום!

פעוט שלומד ללכת – קם ונופל, צועד ומועד, נחבל ונחבט. זה התהליך. בלי נפילות לא ילמד להתייצב. המעידות – מעידות על התקדמותו! כשילמד לרכוב על אופניים, יחווה נפילות כואבות – והן חלק מהלמידה. בדיוק כך ילד ונער שלומדים 'ללכת' בדרכי החיים. עד שילמד ליישר צעדיו בדרכי ה', להיצמד רק לאורחות התורה, יפול ויקום, יסטה לצידי הדרך ויושב, יפזול לשדות שבצדדים, יתגרה לעזוב הדרך הסלולה כדי 'להכיר' מה נמצא בָּשׁוֹל… זה התהליך! ככה זה! דווקא הקמים ונופלים, הצועדים ומועדים, הם המה שבסופו של תהליך יהיו הכי איתנים, יציבים וממוקדים. ניסיון החיים, ניסיונות החיים, ניסויי החיים, הם שמעצימים נפשית. עלינו להקפיד לא לקטול אותם בדרך להצלחה!

לאחר שישראל חטאו רומז הקב"ה למשה להתפלל בעדם וִיסַנְגֵּר עליהם (ברכות ל"ב. עה"פ ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם). הקב"ה חפץ למען צדקם. משה רבינו 'מוסר נפשו בשליחותו', גם בשליחות קשה זו. שעת משבר של החניך – היא שעת מבחן של המחנך. משה רבינו 'מתעקש' עד שאומר "וְעַתָּה, אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ!". כלומר, לא יעלה על דעתו של משה, המנהיג האמיתי, לומר 'או אני – או הם', אלא 'או הם – או כלום!'. אני איתם!

ברור שיש מושג 'הענשה', וגם בעוון חטא העגל נענשו. ברם, נדרשת חשיבה ויישוב הדעת לקבוע מתי ואיך להעניש. (נאתגר את הקוראים לדעת ולהשיב בבירור: מי מהחוטאים בעגל נהרג בחרב בני לוי, מי מת משתיית 'מי המרים המאררים' שמשה השקה, ומי מת במגפה. רק ת"ח שיודע להשיב על כך, ראוי לדון, לעיין ולשקול הענשת תלמידים…).

שמעתי השבוע סיפור נפלא אחר מיטתו של הג"ר ברוך ויסבקר ר"מ 'בית מתתיהו'. דיווחו לרב על תלמיד שיצרו תקפו ונכשל בעישון בשבת. הרב 'נקלע במקרה' לשיחה עם הבחור והעיר בנועם כי חש ריח סיגריות. הבחור הסביר שאכן הוא מעשן והוא 'מכור'. אמר ראש הישיבה "מעולם לא עישנתי, אך אני מבין שההתמכרות חזקה. אציע לך עסקה! תעצור שבוע, אל תעשן, ותקבל ממני 600 שקל!". הבחור הסכים! הסוף השבוע בא ליטול שכרו, והרב הציע לו "שבוע נוסף!". כך היה גם שבוע שלישי! אחרי שבוע רביעי אמר הבחור לרב "כבר לא נעים לי לקחת כסף, האמת, כבר נגמלתי, ואני אפילו נגעל מסיגריות…". זהו מחנך! זו מנהיגות! הרב לא גער ולא הוכיח, לא הזכיר כלל את מעשה העבירה. הוא הבין את הקושי, את התקלה, ובעצם עקר את העבירה מן השורש! בזה שהרב הציע 600 ש' – הבין הבחור 'מאה ליום' ללא 'שכר שבת', וחש עצמו נקי בעיני רבו. על מחנכים לקיים סדנא, ללמוד סיפור זה ולדון בו.

אילו היה הרב 'תופס' את התלמיד על חם, מה היה קורה? לאן זה היה מוביל? לאיבוד נפש מישראל! דבר גדול התבטא על עצמו הגון הצדיק רבי אליהו לופיאן "שבעים שנה אני משגיח, ומעולם לא תפסתי תלמיד 'על חם'. ענק!

יש מחנכים 'קטנים' שרוצים להיחשב 'גדולים'. בעצם, הם מתנהגים כחתולים, עוקבים ותופסים עכברים. מאושרים כשמצליחים. 'יודעים הכל ותמיד מגיבים'. רואים עצמם 'מחנכים גדולים'. התפקיד אינו להיות גדול, אלא להגדיל נפש התלמיד! אדרבא, כדי להגדיל – עליך 'להתקטן'. 'כאילו' תמים, לא יודע הכל, לא שומע הכל… וכי משה רבינו לא יודע מהי חומרת חטא העגל? 'לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ'. הוא שואל 'למה'?! אלא ממשיך ואומר 'אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם'. כביכול, משה רבינו טוען להקב"ה – 'וכי מה חשבת?' הם יצאו רק ממצרים, מקור הטומאה, ועדיין רגילים למ"ט שעריה… משה שמע מהקב"ה 'וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל', אך משה לא חושב על עצמו כלל!

נדבק ברדכי ה' ובמשה עבדו: רש"י מביא מדרש, "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". הוא עשה כך מתוך מחשבה "מנודה לרב – מנודה לתלמיד", כלומר, 'יתרחק' גם הוא מבנ"י החוטאים. אמר לו הקב"ה "אני בכעס ואתה בכעס? אם-כן מי יְקָרְבֵם? שׁוּב אל המחנה!". לאחר 'נפילה' – נמצא אדם במצב מסוכן. ברגעי 'עצבות' פועל יצה"ר להפילו עוד ועוד. דווקא אז עלינו להיות עמהם, לסייע בהקמתם, להעמיד נפש מישראל. 'העמדת פני קנאי וקפדן' הכועס על בעלי עבירה, אינה מחנכת! אדרבא, 'אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'!

בהצלחה במלאכת שמים!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                 יחיאל מיכל מונדרוביץ'

בשנה מעוברת יש לנו ההזדמנות להעמיק עם תלמידינו בענייני הפורים ללא 'רעשי רקע' מפריעים. בימי 'פורים קטן' יש רוגע, לעומת אדר רגיל בו עסוקים במצוות היום. כעת הילדים עדיין מרוכזים (יחסית…), לשמוע להבין ולהשכיל…

פרשה תצוה נקראת תמיד בחודש אדר, ועיקרה עוסקת בבגדי הכהונה של אהרן ובניו. בראש הילד עולה שאלה "האם היו אלה תחפושת מושקעת…?". יש ילדים שבשעה שלומדים רש"י ומתבוננים בתמונות ההמחשה שהרבי מציג, חושבים "כמה עלובה התחפושת 'כהן גדול' שאחי לבש בשנה שעברה, האפוד ממש לא היה ככה, וגם חוטי הציץ…".

ההבדל בין בגדי כהונה לבין תחפושת היא מן הקצה אל הקצה. תחפושת נועדה לעטות כיסוי היוצר אשליה ודמיון, להסתרת האמת ולהציג כלפי חוץ מצג שווא בגדי כהונה נועדו להקרין פנימה כבוד ותפארת, להזכיר לכהן המשרת, בכל צעד ושעל, כי הינו בתפקיד, 'בשרות הקב"ה', ועליו לייחד מחשבתו וכוונתו לקדושה וטהרה. ב'ספר החינוך' מבואר, כי האדם 'נפעל כפי פעולותיו', והחיצוניות מקרינה פנימה, לכבוד ולתפארת. ילדה אוהבת להתחפש לאסתר המלכה כי שואפת לחן ומלכותיות. ילד רוצה תחפושת שוטר וחייל כי משתוקק למעמד ולעוצמה [לא, זה לא מראה שבפנימיותו הוא רוצה לנשור, להתגייס, להכות במפגינים. הוא פשוט מזהה באלה כח וגבורה.] בימים אלה מלמדים ילדים שתלבושת אמורה להשתקף פנימה, לסייע להנהגה מכובדת, ולא חלילה להסתיר ולרמות. רבינו המלבי"ם מביא (בפר' ויקרא) פירושו של רבינו אברהם אבן עזרא, שלבוש האדם קרוי בגד כי יש בו מעין בגידה, בבגדו יתכסה עד שלא יראו אמיתו, והוא בוגד במציאות. גם 'מעיל' משורש 'מעילה', שבו מתעטף ומתכסה, כלומר – בגדים חיצוניים בוגדים באדם ובסביבתו.

לעומת זאת, בגדי כהונה נַעְלִים הם. בגדי הזהב אינם 'נזם זהב באף חזיר' ח"ו, אלא ההיפך. לא באים 'להסתיר' אלא 'להשפיע', בעיקר על הכהן עצמו, ואף על הרואים אותו בתפארתו, להתפעל מהדר ה' ולהיכנע לפניו יתב"ש. ידוע המעשה (שבת לא.) על גוי שעבר מאחורי ביהמ"ד ושמע על חושן ואפוד, מעיל וציץ, זהב טהור… וביקש להתגייר ולהיות כהן גדול! הלל הזקן העמידו על טעותו "כְּלוּם מַעֲמִידִין מֶלֶךְ אֶלָּא מִי שֶׁיּוֹדֵעַ טַכְסִיסֵי מַלְכוּת?". קודם 'תשתנה מבפנים'!

חסיד ראה ברכה בעסקיו, והיה נוסע למרכזי המסחר העולם. לא חש בנוח בנכר בלבושו החסידי, והיה עוטה 'בגדי חולין'… בהיותו פעם בברלין שמע כי רבו נמצא בעיר. חשקה נפשו לקבל פניו, אך אין אתו בגדיו החסידיים. נמנע מללכת לרב'ה. כאשר תקפוהו געגועי קדושה התייצב לפניו. "רבי! אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת! כאן אני רק 'מחופש' לסוחר. הבגדים ה'אמיתיים' שלי, בגדי חסיד, אינם איתי…". הביט בו הצדיק ושאל "ומי אומר כי אלה רק 'תחפושת', ובגדי החסידות אמיתיים…". שאלה נוקבת זו נשאל את עצמנו! האם בִּבְגָדַי אני בוגד, או שהם בגדי האמיתיים…?

בעבודת החינוך יש להעמיק תובנה זו עם הילדים. יש ילד בעל רצונות ושאיפות, והוא רק מחופש לילד מציק ומפריע, כי רוצה מעמד כיתתי. נחפש האמת שבו! כאשר 'ילד רע' מתחפש פעם ל'ילד טוב' – מתפלל יפה או מקשיב, עוזר בכיתה או מעתיק מהלוח, ננצל את 'הרגע' ולהסביר לו (ולנו!) שזה 'לבושו' האותנטי, כעת 'הסיר' מעליו תחפושתו…

ישאל מלמד: כיצד נדע מהו לבושו האמיתי של הילד ומהו התחפושת? מלמד ששואל כך מטיל ספק על כשירותו למלאכת שמים! ברור שלבושו האמיתי של כל ילד הוא לבוש אורה, נשמת אלו-ה ממעל, ואילו המלמד 'גֵּאוּת לָבֵשׁ…

חז"ל מספרים על רבי יהודה הנשיא שביקש לקרב את 'יוסי' נכדו הסורר ל"ע של רבי שמעון בר יוחאי (בבא מציעא פה.). כדי להעמידו בתהליך 'חזרה בתשובה' מְסָרוֹ לדודו שֶׁיְּלַמְּדוֹ תורה, והלבישו בבגדי כבוד, מוזהבים, כדרך הרבנים. פעולה זו השפיעה על יוסי! הלל הזקן דרש מהגוי שקודם ילמד תורה ואח"כ נדבר על בגדי כבוד. אך עם נשמה יהודית נהג נכדו של הלל, רבינו הקדוש, הפוך! הלבישו! כיבדו! אמנם בתחילה זה היה 'תחפושת' – אך סייע בתהליך התשובה!

'עמידה שחוחה' היא חלק מתחפושת זקן. 'כחל ושרק' באים עם תחפושת 'אסתר המלכה'. מחנך יקר: פנים כעוסות, פה קפוץ, איפוק מֵחִיּוּךְ, גו זקוף, אינם קשורים ל'כסות מלמד'! מלמד מחייך! מחמיא! מלמד עוטה עליו פנים מאירות! אדרבא, אדם שבטבעו מגיב בעוקצנות וחסר סבלנות, וכאשר הוא ב'לבוש מלמד' הוא מאופן, נוצר לשונו, בולם פיו!

העולם דומה לתחרות תחפושות. מחנך מומחה זוכה לחשוף את הילד, הנשמה, הטוהר, שמאחורי המסכה. לא ניתן לבגד הבוגד לרמות אותנו. מאחורי לתחפושת שודד, פיראט או חצוף, יש ילד רך, ילד צמא למילה טובה, לזיהוי…

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

ידועה האלגוריה על ילד שראה פיל בוגר ברחבת גן-החיות, ורגלו אזוקה ותפוסה בשרשרת דקה בלבד. הסבירו לילד כי בכוחו של ההפיל לקרוע את השרשרת בקלות, אך אינו מנסה. הוא קשור שנים רבות. בצעירותו ניסה וניסה לקרוע, ולתלוש את השרשרת – ללא הצלחה. מאז ועד היום הוא 'יודע' שאינו יכול. הריהו פיל, ולא אדם, ולא מנסה שוב…

בחינוך יללדים, יש לעצור מדי-פעם 'זרימת החיים' ולהראות לילדים שהם מתקדמים ומתבגרים, ובעיקר – נעשים 'מסוגלים'. ילד לא שם-לב מעצמו להתפתחותו. ילד מקבל הערות 'הרי אתה כבר גדול' – כשקם בסעודת שבת, מפחד לישון בחושך, משחק במכוניות, ומשחק בחוץ בתפילות שבת. לא ברור לו מהו 'גדול', ומתי נעשה 'גדול'. נַרְאֶה לו!

הכרתי מלמד ע"ה מוכשר חי ורב פעלים, שלימד 'התחלת גמרא'. ביצירתיות נפלאה חיבב את לימוד הגמרא על תלמידיו. בתחילת השנה ביאר מהי תורה שבע"פ, מיהם התנאים והאמוראים, איך התפתחו הישיבות ואיך נוצרו 'מחלוקות' תורניות  בישראל. הסביר שגמרא אינה 'ספר פסיקת הלכה' אלא 'בית המדרש פעיל': מי אמר, מה שאלו, מה חשבו, מה החליטו… תלמידיו התעשרו בהכרת יסודות הלשון הארמי… למדו 'סוגיות': ויחד מנו! סוגיא ראשונה – מחרוזת של דגים. סוגיא שניה – חתיכות של בשר. שלישית – אי מנין הוי סימן… היו מתפארים "כבר למדנו חמש סוגיות!" "השבוע: סוגיא שמינית!". אורח שביקר בכיתה (כמוני) שמע "ילדי הכיתה כבר גדולים, סיימנו תשע סוגיות!". הילדים 'ראו' גדלותם כשהמלמד 'עוצר' שיגרת הלימוד ו'מוכיח' להם שכבר שולטים ביותר מ-40 מילים בארמית!…

בפרשתנו נאמר 'הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים'. אמר רשב"י: בכל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן שנא' עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים" (סוכה מה:). דורש מו"ר ראש הישיבה הג"ר שאול אלתר שליט"א (דורש מאתנו…) רשב"י מלמד 'עבודת השם'. המצוות נועדו להיות 'דרך גדילתן', לגדל ולרומם אותנו מחיי חומר לחיי רוח. לא כ'דומם' שאינו משתנה, אלא כ'צומח' המטפס ועולה. בקיום 'כל המצוות כולן' נחוש התעלות, התקרבות לעילא, שינוי לטובה, התרחקות מה'ארציות' . 'כל המצוות כולן', כל פרט בונה את האדם ויהיה משכן לשכינה. הן מגדלות וּמְשַׁנּוֹת אותנו!

ילד אינו מזהה גדילתו הגופנית מעצמו, עד שסבתא מבקרת וקוראה בהתפעלות "כמה גָּבַהְתָּ!". הוא מזדקף, 'מודד עצמו', ואז מבחין כי אכן קצות מכנסיו מתרחקות מנעליו… סבתא מסייעת לו להרגיש גדילתו הגופנית, ועלינו לכוונו לזהות 'דרך גדילתו' הרוחנית, התפתחותו החינוכית. הילד יקבל מאתנו משובים וחיזוקים אמיתיים על עלייתו הברוכה, ו'דרך גדילתו'. יש לְשַׁקֵּף להם התפתחות יכולותיהם, הבנתם והרגשתם – ולא לשבח הצלחות והישגים בלבד.

תלמידי כיתה ו' סיימו 'משנה' בגמרא (הגיעו למשנה הבאה). לפני שהמשיך למשנה הבאה, הקדיש המלמד כחצי שעה, חזר המלמד ולימד את המשנה 'שסיימו', כלשונה. המשנה 'כולה' מכילה רק ארבע שורות קצרות. הרב ותלמידיו סיכמו  חמשת עמודי הגמרא שדנו בדברי משנה 'קצרה' זו. הילדים 'ראו' כי בכל שורה במשנה מקופלות דיונים וספיקות, הכרעות וחילוקים. בסיכום ארבע שורות המשנה שיננו את הברייתות הנלוות, הדינים שיצאו משורות המשנה וממה שביניהם… המלמד 'הוכיח', שיקף, שהמוח שלהם התפתח, ההבנה הסתעפה והעמיקה. הם חשו שגדלו!

בכתה ב' ערך המלמד 'מסיבת שמונה עשרה' לכבוד שכבר מתפללים מדי בוקר את כל תפילת העמידה. במסיבה, תיאר להם, שיקף בְּחַיּוּת, התפתחותם מתחילת השנה ועד עתה! "מקריאה איטית – אתם כבר קוראים שוטף, משירה מדקלמת של קטעי תפילה אתם כבר מתפללים מתוך סידור, קוראים טוב, יודעים מתי לכרוע…". מרגישים גדולים!

יש טכנולוגיה חדישה הקרויה בלועזית TIME LAPSE, ובעברית 'מציאות מואצת'. מציגים תהליך ממושך בצילום מהיר ומרוכז, לדוגמא: מציבים מצלמה ומסריטים אתר בנייה. בסוף רואים במהירות עצומה את כל תהליך הבנייה – זה שארך שנתיים – בשתי דקות צפייה! רואים ונדהמים! קולטים את ההתפתחות, את הבנייה, כי רואים אותן במוחש.

כך נעשה לילדינו המתפתחים, לא במצלמה כי בהבנת הלב והנפש. אגב, ניתן להיעזר גם במצלמה! לצלם אירועי הכיתה ו'סתם ימים' מתחילת שנה"ל, וב'מחצית' יראו 'גדילתם'! כאשר המבוגר אומר לילד 'אתה כבר גדול' – זו אמירת תוכחה מעצבנת. על הילד להבין ולומר מעצמו 'אני כבר גדול'!  ב'דרך גדילתן' נעשים הם משכן לשכינה. כך 'יעמדו' גם לפי דברי חז"ל: 'עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים' – שֶׁעוֹמְדִין לְעוֹלָם וּלְעוֹלָמִים! (יומא ע"ב.) כך מחנכים!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

דברי רש"י בפתח פרשתנו יסודיים בהנחלת תורה ומצוות לתלמידים. רש"י מביא את דברי רבי עקיבא המדייק 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם', ולא נאמר 'אשר תלמדם': "אמר לו הקב"ה למשה, 'לא תעלה על דעתך לומר – אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו', לכך נא' אשר תשים לפניהם 'כשלחן הערוך' ומוכן לאכול לפני האדם". הבה נעמיק בהבנת דברי רבי עקיבא…

'אפתחה במשל פי': מברכים חודש אדר, אמנם שנה מעוברת אך קול הנפץ כבר נשמע בארצנו. המרדף השנתי הקבוע החל בין מחנכים/ילדים/משטרה/סוחרים… מוכרים, אוסרים, מחרימים, חוגגים… והנה, לפני כעשור חל שינוי לחיוב. במקום 'לאסור', הציג מתנדב ותיק מארגון 'הצלה' סרט צפייה בת"תים, המסביר את סכנות הַנַּפָּצִים למיניהם. הסרט אינו 'בפנים-נעימות' אלא בפנים חרוכות ופצועות רח"ל. ילדים רואים את הסכנה. מבינים את האיסור. המסר נקלט!

אי אפשר להנחיל תורה ומצוות ללא טעמי הדבר. מלמד אינו טכנאי המעביר 'פקודות' ללא העמקה. במרבית הת"תים מתחילים משניות ב'כיצד מברכין על הפירות', ברכות פרק שישי. 'טכנאי' מדקלם ברכותיהם של פירות הארץ ופירות האילן, ואף דברי רבי יהודה על 'בורא מיני דשאים'. 'מלמד' פותח הלבבות ומסביר לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ, מקדים 'למה מברכים' ל'כיצד מברכין'. 'טכנאי' מסכם עם תלמידיו בתחילת לימוד הגמרא, 'אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז'. תלמידיו יֵדְעוּ להסביר מעות מפוזרות ועיגולי דבלה, יבחינו בין כְּרִיכוֹת ל-כִּכָּרוֹת, הילדים ידעו לומר כי 'יאוש' הוא 'הפקר'. 'מלמד' יסביר גם מהות 'תיקון העולם' וכללי הנהגה, מה 'שלי' ומה 'לא שלי', למה בכלל מחזירים אבידה…

בשבת שירה קראנו 'פרשת המן', שקריאתה מסוגלת לפרנסה. הבה נחשוף פנינה שמסוגלת ל'חינוך הבנים'… משה רבינו מְצַוֶּה בדבר המן 'שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ'. אך בכל זאת 'וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט'! הקב"ה גוער במשה רבינו 'עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתַי וְתוֹרֹתָי…'. מֵאַנְתֶּם? וכי גם משה רבינו בין הממאנים? כתב רבינו עובדיה ספורנו: עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמר. הִנֵּה הַחֵטְא בַּשְּׁמִירָה נַעֲשָׂה בֵּין כֻּלְּכֶם, כִּי אַתָּה (משה) אַף עַל פִּי שֶׁלּא יָצָאתָ עִמָּהֶם לִלְקט, גָּרַמְתָּ שֶׁיֵּצְאוּ, שֶׁלּא לִמַּדְתָּ אותָם הִלְכות שַׁבָּת וְעִנְיָנָן… 'מצותי וְתורתָי': עִנְיַן הַשַּׁבָּת וְטַעְמו וּמַתַּן שְׂכָרו וְעָנְשׁו, אֲשֶׁר כָּל יודְעֵיהֶם יִזָּהֲרוּ לִשְׁבּת בְּשַׁבָּת בְּלִי סָפֵק…, 'רְאוּ' – הִתְבּונְנוּ, 'כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת'. וְאֵין זו מִצְוָה בִּלְבַד, אֲבָל הִיא מַתָּנָה שֶׁלּא נִתְּנָה לְזוּלַתְכֶם, כְּאָמְרָם ז"ל "מַתָּנָה טובָה יֶשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי וְשַׁבָּת שְׁמָהּ, וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִתְּנָהּ לְיִשְׂרָאֵל" (שבת י:). וְכֵן סִדְּרוּ בַּתְּפִלָּה: וְלא נְתַתּו לְגויֵי הָאֲרָצות.. וְגַם בִּמְנוּחָתו לא יִשְׁכְּנוּ עֲרֵלִים, כְּאָמְרו "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂות אֶת הַשַּׁבָּת לְדרתָם" (להלן לא טז), וְהוּא שֶׁיַּשִּׂיגוּ "יום שֶׁכֻּלּו שַׁבָּת"… כך מלמדים!

מלמדים שהשבת אינה לא 'גזירה' אלא מתנה, 'מתן שכרו ועונשו', ולדעת היטב מה מותר ומה אסור… כך בכל תחומי הדת. יש שאוסר דברים ויש שמסביר 'למה'. לדוגמא: לימוד המשנה 'אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל, אֶלָּא מִתּוֹךְ כֹּבֶד רֹאשׁ' עם תשב"ר אורך שעה שלימה. לא 'שיטות' ולא 'ביאורי מילים' בלבד יש כאן, אלא שיעור חינוך! מהי תפילה, למה מתפללים, דע לפני מי אתה עומד ומתפלל! אח"כ ישמעו פרטיה הטכניים של התפילה. להכניס 'נשמה' לחיי התורה!

'הוראות' אינן נשמרות לאורך ימים, 'לימוד' כן! שמעתי מאחד מגדולי ישראל שליט"א "חוזרים בתשובה' זוכים ל'סמינרים' המסבירים למה כשרות, למה צניעות, למה 'לבוש חרדי'. אילו יזכו ילדינו ל'סמינרים' כאלה – יהדרו אף הם בכשרות, יחמירו בצניעות, ויתפארו בלבושם! 'הוראות' נשמרות רק בבית ובחיידר, 'הַרֶבֶּ'ה יראה', 'אבא ישמע'…

הנביא יהוידע כהן הגדול חינך את 'המלך יהואש' מינקות. בעוד כחודש נפטיר אודותם ב'שבת שקלים': 'וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כָּל יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן'. כתב המלבי"ם דבר נורא! "כָּל יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ – כל זמן שהורה יהוידע, כי אחרי מותו – חטא. ויש הבדל בין הוראה ובין לימוד, ורצה לומר  שלא לָמַד היטב רק שֶׁהוֹרָה והראה לו, ובמות המורה נטה מן הדרך, מה שלא היה כן אם היה לומד להשכיל להטיב בדרך לימוד". זה מה שבין מורה למלמד!

פתחנו בדברי ר"ע, והנה המשך דבריו (עירובין נ"ד.): כפי שהרב מבאר ומגיש לימודו כ'שולחן הערוך' המוכן לאכול, ולא בריבוי שינון בלבד, כך על הרב לעשות זאת בפנים מאירות! "ומנין שחייב להראות לו פנים? שנא' 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם'". תלמיד שחש מאור פנים מצד רבו, פותח ליבו להפנמת הלימוד. לסיכום: על האוכל להיות טעים, מְצֻלְּחָת יפה ומגרה, והחיוך של המלצר המגיש את האוכל – מגביר תֵּאָבוֹן!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

"שבת קבלת התורה", פרשה מרגשת ביותר. בפרשה זו 'נהיינו לעם'. מְצֻוִּים 'הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ… וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ, יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב…'. מצוה לזכור מעמד הר-סיני ואף להנחיל לבנים. לא קלה היא ההנחלה לבנים, בהיותם עסוקים בענייניהם, שקועים בחייהם 'העכשוויים'…

פגשתי תלמיד מהעבר, נער חמד, והתעניינתי על עיסוקו. היא אמר שהוא 'מְצַלְחֵת'. לא הבנתי מה הוא אומר. הסביר שהוא בצוות מטבח באולם יוקרה, אחראי על ה'צִלְחוּת'. עדיין לא הבנתי. אולי זה תואר מכובד חדש לשוטף צלחות… בראותו תמיהתי, הרחיב: הוא קובע איך ייראו המנות המוגשות. על צלחת רחבה יניחו 'כזיתיים' דג סלמון, לידו פרח ברוקולי ושני פלחי אפרסק, מזלפים למעלה רוטב-לא-מזוהה, ובכך המנה מְצֻלְּחֶתֶת ומוכנה להגשה. המראה המעוצב והמוקפד, כך גם המנה העיקרית: פרוסת בשר, חצי שניצל, עם קלח אספרגוס וחסה לצד כדור אורז, וכמובן – זילוף…

המנות קָטְּנוּ בהרבה. בעבר שבעו, 'שניצל או עוף או רולדה' (או גם וגם) קערות אורז, תפו"א, ירק… אך המנות של היום מגרות, מושכות, ומעוררות תאבון. דבר יפה מביא תאבון. וַיַּצְמַח ה'… כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה – וְטוֹב לְמַאֲכָל… מבוגרים פוגשים מאכל חדש. טועמים ומחליטים 'טעים או לא'. ילדים מחליטים לפי המראה. אימהות מתחננת 'רק תטעם'…

כך גם בלימוד. כדי שילדים יִמָּשְׁכוּ ללימוד, ירצו לטעום, חייבים 'לְצַלְּחֵת' את הנלמד, להגישו בצורה מושכת, לגרות ולעורר סקרנות… 'הכנת שיעור' אינה הכנת החומר גרידא, לדעת פסוק ומפרשיו, המשנה וביאורה, הגמרא ומהלכיו, אלא להכין את ההגשה! במה לפתוח, איך לאתגר, איזה משל והמחשה. במסגרת עבודתי אני צופה בשיעורים מוסברים ומאורגים, מראה הלוח ערוך, 'ביאורי המילים', ו'פרפראות' על החכמים ומשנתם, תרשימי זרימה המסייעים לריכוז…

אך לפעמים אני יושב בשיעורי גמרא כשמחצית התלמידים ויותר לא מרוכזים. שנים משחקים ב'איקס עיגול' בעיפרון על השולחן, זה קורא ספר קומיקס מונח בהסתר על ברכיו, אחד מגרד 'מנהרות' בקיר, אחר בוהה מהחלון, ושניים נרדמו. ויש כאלה שמקשיבים למרות המלמד… בקרבי אני חושב "אילו למדתי אני אצל מלמד זה, הייתי מקשיב?".

חז"ל משבחים את רבי מאיר (עירובין י"ג:) 'לא רבי מאיר שמו אלא רבי נהוראי שמו, ולמה נקרא שמו רבי מאיר? שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה'. הבה נתבונן באופן הוראתו של רבי נהוראי שהיה ל'מאיר' עיני חכמים בהלכה: רבי יוחנן מוסר (סנהדרין ל"ח:) ששיעורו של רבי מאיר היה מורכב שליש הלכה, שליש אגדה, ושליש מְשָׁלִים. לדוג', 'שיעור של שעה' הכיל 20 דקות הלכה בלבד. וכי זהו 'מאיר עיני חכמים בהלכה', הרי לכאורה 'בזבז' 2/3 מהזמן? אך היא הנותנת! המעטפת הנעימה מושכת הקשבה, מעוררת ריכוז, והיא מאירה עיני השומעים בהלכה! רוצים להקשיב ולדעת עוד…

'צִלְחוּת' שיעור כוללת הכנה משמעותית מצד המלמד. ככל שהוא יודע יותר טוב את החומר, כך יֵדְעוּ תלמידיו. כאשר המלמד ברור ושולט היטב בחומר – שאלות התלמידים אינן מסיחות את דעתו, הוא מאפשר שיח לימודי בין המאזינים, הוא רגוע יותר – וממילא יש גם יותר 'משמעת'. הכנה טובה מבססת מעמד המחנך שהוא 'מוביל הכיתה'.

רבינו ה'פני מנחם' היה משבח את רבו מנעוריו הג"ר חיים חייקל מילצקי ר"י 'חיי עולם'. בין היתר תיאר כיצד בתום לימוד סוגיא היה מעודד תלמידיו "הבה נשוב כעת ללמוד את המשנה – לפי דיוני ומסקנת הגמרא", או "כעת נקרא את הגמרא לפי דברי רש"י לחוד, ולפי התוס' לחוד". סיכומים אלה העצימו בנערים תחושת הבנה, וחיבור לתורה.

על מרנא ה'חתם סופר' מסופר כי בילדותו לִמְּדוֹ המלמד "וייצר ה"א את האדם עפר מן האדמה". שאל הילד "מה החידוש? עפר הוא מהאדמה!" המלמד גער בו! רבינו הג"ר נתן אדלר הורה לאביו ר' שמואל, להעבירו ממלמד זה! שהרי רש"י הרגיש בקושי זה, ויישב [מבלי לשאול במפורש] בב' דרכים. המלמד לימד, אך לא לימד ללמוד. הוא לא 'מלמד'!

ילד לא צריך להספיק 'מסכת גמרא' או 'פרקי משניות'. עליו ללמוד איך ללמוד! כשהגמרא מקשה עליו להבין מה קשה! לאחר התירוץ יבין 'למה-כבר-לא-קשה'. עליו ללמוד להכיר 'צורתא דשמעתא', מבנה סוגיא, מילות מפתח, ו'כללי שימוש' ('כלי עבודה') ללימוד גמרא. בדורנו זה נחוץ מאי-פעם, שהרי 'תענוג של תורה' לבדו מקדש ומחסן מפני תענוגות אחרות… רק ריגוש של 'יגיעת התורה' גובר על ריגושי חולין… והנה סוד מקצועי: מלמד שחש בעצמו תענוג עילאי זה יצליח להנחיל זאת, וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ, יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ…

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

"הנה 100 ש"ח, אחרי ה'חיידר' לֵךְ ישר ל'רקמת היימיש' לאסוף 'שקית התפילין' שהזמנו. שַׁלֵּם שם יתרת חוב 80 ש"ח. בדרך הביתה קנה 'שתי חלב ותביא עודף'!" אמרה אם לבנה, לקראת צאתו ללימודי אחה"צ. הוא מרוגש. בקרוב בר מצוה. יש תפילין מהדרים, חליפה ומגבעת, ושקית התפילין מוכן. לא ריגוש בלבד חש הנער, אלא אף 'בגרות'. בקרוב ישכים בבוקר לתפילה בציבור, ינסה להיות 'חזן' במעריב, ופתאום שומע את אמא "בעצם, אני חוששת שתשכח/תאבד העודף/'השקית' תתלכלך/תקנה חלב פג-תוקף, לא רוצָה להכביד עליך. אבא ילך ל'רקמה' ואחותך למכולת. בוא הביתה ישר מה'חיידר'. אל תשכח את המטריה, תעבור רק בירוק, אל תדבר עם זרים, ושים לב שהרב-קו לא יפול לך מהכיס…".

מסכן. בעוד שבועיים בר מצוה, ואמו שואבת ממנו את כל ביטחון העצמי. אינה 'מגדילה' אותו, אינה מעצימה. ילד זקוק להעצמה למען יתפתח כראוי. ביטחון עצמי, הכרת יכולותיו וחוזקותיו, תחושת מסוגלות, הם כלים חיוניים לצמיחה נפשית. ילדים בעלי ביטחון-עצמי מוכיחים ומבטאים כישוריהם ויצירתיותם. לא שלאחרים אין כישורים ויצירתיות. הרי הקב"ה חנן את כולם ב"ה, אך יש 'מפותחים' ויש 'מסוגרים'. צריך להאמין בילד כדי שיאמין בעצמו.

אמא זו טועה, ואף חוטאת, בחינוך בנה. ולא הורים בלבד, מלמדים לא מעטים חונקים תלמידיהם ומונעים צמיחתם. שהרי, מחנך בר-דעת, מיומן בפדגוגיה ודידקטיקה, מעודד תלמידיו ליצירה, לעשייה, להתנסות ולחקר. מחנך טוב יודע כי קטע גמרא שתלמיד למד בעצמו, שווה לדף שלמד מפי רבו. שווה? איך קטע, שליש עמוד, שווה לדף? חז"ל לימדונו ש'תּוֹרָתוֹ' עֶרְכָּהּ מרובה מ'תּוֹרַת ה" (עי' ע"ז י"ט.). כשהתורה 'שלו', הוא יגע בה, הוא אוהבה ומשמרה, והיא מתקיימת.

בפרשתנו, רודפים המצריים אחר בני ישראל. העם ירא מאד וצועק אל משה. מקשה רבינו אברהם אִבְּן עזרא קושיא עצומה: "יש לתמוה, איך יָרֵא מחנה גדול של 'שש מאות אלף איש' מהרודפים אחריהם?! ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם?". ומבאר כאן יסוד עצום ב'תורת הנפש' [הקרויה 'פסיכולוגיה']: "התשובה, כי המצרִים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד (הורגל) מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה. ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו?!".

בעל 'נפש שפלה': אדם נדכה ונכאה, אינו מצליח לבטא עצמו ולהוכיח כוחו וגבורתו. בכדי 'לפעול', להזדקף ולצמוח, חייבים אמונת מסוגלות – הקרוי היום כ'ביטחון עצמי'. בלעדיו נובלים ושוקעים. המצריים הכניעו נפשנו שנים רבות!

רבינו ה'אִבְּן עזרא' משלים בזה 'מהלך' בו התחיל בפר' שמות. בדבריו (עה"פ ולא יכלה עוד הצפינו) מבאר, הקב"ה סבב שמשה לא יגדל בבית הוריו המשועבדים, אלא, "שיגדל משה בבית המלכות, להיות נפשו על העליונה בדרך הלמוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ,הרגילה להיות בבית עבדים…". כך 'העז' להכות מצרי בן-המות, 'העז' להושיע בנות יתרו מרועי מדין המציקים, וכך התאזר אומץ בנפשו לעמוד מול פרעה ולהכריז ללא חשש, בביטחון עצמי, שַׁלַּח אֶת עַמִּי'!

'ביטחון עצמי' הוא תכונה נרכשת בקרב ילדים. נשתדל לטפח בילדינו ותלמידינו השראה 'לנסות' דברים, שינסו לפתור בעיותיהם בעצמם, ולהשקיע בתחומי עניין שהם אוהבים. עידודם ל'עזרה לזולת' יביא לטיפוח ביטחונם העצמי. חשוב לנו לְבַכֵּר במחמאות ולא לְבַקֵּר בהערות. על המחמאות להיות כנות וממוקדות. ילד שבונה מגדל מבלוקים או לֶגוֹ, ושומע מהוריו "זה המגדל הכי יפה בעולם", קולט שהמחמאות מזויפות, ואינו 'נבנה' עוד על ידן…

'מלמד להועיל' מאתגר תלמידיו בשאלות חשיבה וחקירה. מלמדם לנסות ולהתנסות, לטעון ולהתווכח. הוא מאזין לדבריהם, כי בכך הם נבנים. אל יחשוש מלמד שתלמידיו מדברים יותר ממנו… מלמד טוב מציע לתלמידיו שיבדקו בעצמם במקורות, יעיינו ויביאו 'ציטוטים'. יש להצדיק את האמרה "ילד טרם לומד, הוא לומד איך ללמוד". לצערנו, מרבית המלמדים אינם מקיימים זאת. צורת הוראה  זו דורשת משמעת טובה, ממעטת 'הספק', אך מעמידה תלמידים!

תטען הָאֵם "מה לעשות, הרי בני הוא 'לא יוצלח'". לא נכון! הוא לא נולד כך, אלא מרוב שלא סמכה עליו, מנעה ממנו 'בחירה', פתרה עבורו כל בעיותיו, הִכְתִּיבָה לו את כל מהלכי חייו, הצלחתו נָבְלָה. היא הצליחה לעשותו 'לא יוצלח'!

"לשנות אדם – זה לשנות את האופן בו הוא רואה עצמו". רְאֵה אותו חיובי, וְהַבֵא אותו לראות עצמו כך, מסוגל ויכול! דרש הרה"ק מלֶכוויטש (י"ג בשבט) 'לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרֹתָיו' – נפקח עיניהם שֶׁיֵּדְעוּ כוח גבורתם!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

במסגרת 'קורס מחנכים' שהדרכתי, קיימנו 'שבת אחים גם יחד', השמיע מחנך צעיר מעשה זה, ומשמעותו עמוקה:

נער הייתי בישיבה קטנה. בהיותי בעל אופי עֵרָנִי ואף מַרְדָנִי. אהבתי 'ללכת על הקצה'. באחת הפעמים 'הלכתי רחוק מדי' והמשגיח הודיע לי שאני מורחק מהישיבה ליומיים. נתקפתי חרדה. איך אודיע זאת להורי? איך יגיבו? אני מאוד קשור להורים שלי, וחששתי מאוד מלצער אותם. כשהתמהמהתי ולא יצאתי הביתה, התקשר המשגיח והודיע להורי…

בבית, אחרי ארוחת-ערב, ביקשו הורי לשמוע 'מה קרה'. בלב כבד סיפרתי, על בחורים ש'בוחנים' את הגבולות, הצורך ב'התרעננות', סיפורי 'זמן שינה'. סיפרתי שחברַי דחקו בי 'תעשה', ובפזיזות הייתי 'אמיץ' מבלי לשקול את התוצאה…

הורי ישבו בדממה. ככל ששתקו כך גברו חששותַי. תיארתי לעצמי כי תיכף אקבל מהם 'התוכחה של החיים'… ובצדק. והנה קרה דבר שלא דמיינתי! אמא הדחיקה לחייך, ופתחה וסיפרה שהיא נזכרת בעצמה בצעירותה! היא היתה תלמידה חרוצה ומשקיעה, עם הקפדה מלאה ב'קדושת המבחנים'. אך לעתים היתה 'מעגלת פינות' בכללי המשמעת, ומדי פעם גם נענשה, מבטיחה להתיישר, חוזרת למסלול, עד לפעם הבאה… לא האמנתי! אִמִּי, המחנכת הדגולה, היתה 'מסתבכת' עם כללי המשמעת? הרי היא ישרה כסרגל, סמל ודוגמא לחריצות, היא היתה תלמידה מאתגרת?

השיחה הרצינות השתחררה ודיברנו בְּכֵנוּת. אף אבא גילה טפח, בישיבה נתפס כשהוא מעשן וקורא עיתון מאחורי הישיבה. הוא נקרא לראש הישיבה ונענש בקנס כספי. לא האמנתי! אבא שלי 'איש חוק', ת"ח יר"ש, תורתו קבע, איש מסחר הגון וחרוץ. הוא הפר כללים ונענש בישיבה? אמא סיכמה 'שיחת המוסר' באמירה "לכולנו יש התמודדויות בגיל צעיר. זה חלק מההתפתחות שלנו. חשוב רק לזכור ש'גיל נעורים' חולף ובהמשך יש חיי נצח. אתה ילד נורמלי!".

סיפור זה מהדהד בקרבי. כהורים ומחנכים אנו מציגים עצמנו בעיני ילדינו כ'מושלמים'… הילדים אינם כאלה, והאמת שגם אנחנו לא. הצעירים רואים את הקשיים של עצמם ונופלים לייאוש! ילד רואה עצמו בעייתי, פגום, נכשל, ואינו מבין שלכל אחד הקושי שלו. ילד ששומע על התמודדויות הוריו ומוריו נטען בתקוה, אף כשיפול צדיק – קוֹם יָקוּם!

בפרשתנו, פר' יציאת מצרים, חוזר הקב"ה שוב ושוב על המוטיב 'סַפְּרוּ לִבְנֵיכֶם'! מה לספר? כמובן, גבורות ה' וגדלותו. אך מספרים גם על מצבנו העגום. 'בתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו…', 'מ"ט שערי טומאה'… אבותינו התקשו לקבל נבואת הגאולה 'מקוצר רוח ומעבודה קשה', וכדברי יונתן בן עוזיאל – כי שקועים היו בעבודה זרה קשה… בפרשתנו מוזכרים רק שלשה מתוך 'ארבעת הבנים'. הרשע מופיע ראשון! את החכם נמצא רק בספר דברים, אחרי 40 שנה!…

לא נדרוש מילדינו 'תצטיינו' באופן יבש וריק. נלמדם שמצוינות באה מתוך מאמץ והתגברות, אין להירתע מחושך, שהרי אחריו יבא אור. 'למען תספר' שכל בעלי ההישגים המיוחדים צמחו מתוך כישלון! 'עונשי החיים' הם פרסים!

ילד ששומע כי אף הוריו בעצמם התקשו, נענשו והושעו, נקנסו והוכחו, [ובדרך כלל זה כך, שהרי טבעו ואופיו באו לו בתורשתיות…] לומד להתמודד! ידע שהוא לא 'בעייתי' חסר סיכוי. הוא יראה אותם, ויפנים שכך מסלול החיים. 'מצטיינים' נאבקו ב'מסלולי מכשול' מורכבים. מתוך 'עומק תהום מצרים' נגאלנו והעפלנו להר סיני, לקבלת התורה.

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם… מִצְוָתֵנוּ הראשונה. 'כזה ראה וקדש'. רְאֵה ולמד, 'קדש וחדש עצמך' כמו הלבנה שהולכת ומתמעטת, עד שנעלמת לגמרי. ואז בוקעת כשחר אורה! ישראל 'עתידים להתחדש כמותה'. כל אדם חוֹוֶה ימי חשכה, ואסור לחשוב 'זהו, אָבַדְתִּי, עולמי חשך בעדי'. זה לא לָנֶצַח! כולם 'עוברים'! מתאזרים בסבלנות ועקביות, ולא עוצרים בדרך!

לקראת ט"ו בשבט לימד מחנך בכיתה: 'כעומק שורשי האילן – כך גובה צַמַּרְתּוֹ'. העצים מטפסים כלפי מעלה, ובמקביל מעמיקים שורשיהם. המחנך המשיך לנמשל: 'כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה', יורדים, מתחפרים באדמה, 'נקברים', אך אלה הם 'כלי הטיפוס', על ידם גּוֹבְהִים! 'חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר' תודה לך ה' על הירידות והקשיים, כי בהם החיית והגבהת אותי!

ולמחנכים נאמר: 'תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ', זכור שגם אתה 'היית שם' והתמודדת עם הקושי…

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

פגשתי מחנך יוצא מכיתתו בפנים מאירות. הוא פותח באמירת "ב"ה, זכיתי להצלחה אדירה!". שמחתי התעניינתי במה מדובר. הוא הרחיב "שמעתי 'שיש בעיות' בלימודי אחה"צ. לא משקיעים בלימודי משנה ונביא, מזלזלים ב'שיעורי חול', ומקלים ראש במלמד. החלטתי לעשות לזה סוף! הקדשתי 40 דקות לנאום 'חוצב להבות אש' על קדושת המשנה והנביא, על חשיבות החשבון והכתיבה, שִׁלַּבְתִּי מקורות ומעשי חכמים, ובעיקר דרשתי דרך ארץ למלמד אחה"צ, למרות גילו הצעיר, זוהי פרנסתו ובביתו שני פעוטות… נגעתי בליבם. המסרים הופנמו. זהו! בס"ד הבעיה מאחורינו!".

חיזקתי את ידי המחנך. שיבחתיו על הנשיאה-בעול וגילוי האחריות גם על הנעשה בשיעורי אחה"צ בכיתתו. אך בליבי חשתי צביטה. כאב לי שהוא מדומיין כי בשיחה 'חד פעמים' פתר בעיות שורשיות. כאב לי שבקרוב מאוד יתאכזב…

אין בחינוך 'פתרונות קסם מהירים' שבאמת מצליחים. חינוך הוא תהליך ממושך, מתקדמים בעקביות עד שמתחולל שינוי פנימי ומהותי. וטוב שכך. שינוי 'אינסטנט' 'בִּן לַיְלָה הָיָה – וּבִן לַיְלָה אָבָד'. מכל מיני הדגן, האיכותי והמזין ביותר היא החיטה. ולמה? בשונה ממיני שעורה שגדלים 'מהר', מיני החיטה גדלים לאט לאט. כך מתמלאים הם בחומרי טבע בריאים ומזינים. להבשלה ממושכת תפקיד חשוב! הניתן להשוות מאכל שחומם במיקרוגל לזה שחומם בסיר ובתנור? כך בחינוך, אין 'זבנג וגמרנו'. לא יחשוב מלמד 'אעניש אותו ואלמד אותו לקח!' ניתן ללמד 'לקח' בהענשה כואבת, אך מטרתנו היא 'ללמד מוסר', וזה לא נִלְמַד בבת-אחת. 'בדרכי החינוך' עליות וירידות, הצלחות ואכזבות…

בתחילת פרשתנו מעמיק ומרחיב הקב"ה בפני משה רבינו את מהות הגאולה, שהרי תחילת שליחותו לפרעה, בפרשת שמות, טרם הראתה סימני הצלחה. "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה'! 'וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים, וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם… וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ…". רבותינו הקדמונים ביארו (עי' רמב"ן, אוה"ח הק', כלי יקר ועוד) כי ארבעת הלשונות מלמדים על תהליך הדרגתי מובנה.

כמו ב'גאולת הכלל' – משעבוד גוף ונפש – לגאולה, כך גם ב'גאולת היחיד'. למחנך דרוש כישרון לזיהוי תהליכי עומק, לצד סבלנות ואורך רוח עד שרואה תוצאות. מחנך לא יירתע מקשיים בדרך. 'רָצוֹא וָשׁוֹב' הם חלק מהתהליך. מלמדים מתלוננים 'אני הוא שהשקעתי, גרסתי חצץ, ורק הבאים אחרי בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ'. שלוחי ה' אנו, עושי רצונו, ולא 'למעני'.

כיתת 'מלמדים מתחילים' התכנסו להתחיל 'לימודי הסמכה להוראה'. מחנך ותיק מסר 'שיחת פתיחה' לפרחי ההוראה. בדבריו סיפר על הליך צמיחת 'קני הבמבוק' הענקיים בארץ סין. בשנה ראשונה משקים. לא רואים דבר. מַשְׁקִים שנה נוספת, ועוד שנה, ועוד שנה. כבר ארבע שנים שמשקים ומדשנים, השמש מאירה ומחממת, אך מאומה לא קורה. והנה, בשנה החמישית מתחיל הבמבוק לצמוח, צומח וצומח, ותוך ששה שבועות מטפס ועולה לגובה 40 מטר, גובה של בנין! שאל הרב: הגידו נא לי, תוך כמה זמן גדל הבמבוק? כמה זמן ארכה ההתפתחות והצמיחה? השיבו "ששה שבועות!". הרב חייך והסביר "הם מתפתחים במשך כל ארבע השנים הראשונות. טרם רואים תוצאות, אך מבפנים מתחולל שינוי!". הוא הסביר שעל מחנכים ללמוד וללמוד, בסוף יתמקצעו. ובעיקר, ידעו שכך גם ילדים בהתפתחותם!

לפני קריעת ים-סוף אמר הקב"ה 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ…'. למה לשוב לכיוון מצרים? מבאר רבינו ה'שפת אמת' (בשלח תרל"ד) "לאשר יצאו בנ"י בחפזון ממצרים והי' שלא בהדרגה, ואין זה דבר של קיימא, הוצרכו לשוב"! ממשיך ומבאר ש'יציאה מבעיה' אינה בבריחה ממנה, אלא בתיקון שורשה. ומסיים כי לעתיד לבוא נזכה 'לתיקון' בשלימות, ועל כן נאמר בו (ישעיה נ"ב) פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת ירושלים כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ… כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן…

צעירי הצאן, ילדים מתמודדים, זקוקים לך! החקלאי חורש ומשקה, מְסַקֵּל אבנים ומדביר. הוא מתלכלך ושב הביתה מכוסה עפר ובוץ. האם מתלונן? לא! הרי בעיני רוחו צופה בתוצאה! הוא שמח בכל שלב ושלב. אעתיק שוב דברי הרבי הק' מפיאסצנא בפתח 'חובת התלמידים': "את הנערים אשר לפניהם יראו [המלמדים] לנשמות גדולות אשר עודן בְּאִבָּן, ועליהם להצמיחן ולהפריחן. גנן הוא בגן ה' לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ, ואף אם יראה נערים אשר לפי הכרתו מרי נפש הם ומדות רעות להם, יֵדַע שזה טבע של גרעיני הנשמות וּבֹסֶר המלאכים, מרים הם בחניטתם ומלאים עסיס בגדלותם!" נכנסים לחודש שבט, נזכור 'כי האדם עץ השדה', ומצפים מתוך סבלנות להבשלה מתוקה של פירותינו!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

שלמה המלך אומר 'אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹקִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר, וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים' (קהלת ז'). אירועי החיים מעקמים את 'הישר' שהקב"ה העניק, מתוך שצוברים 'נגיעות', התחשבנויות וכשלונות, שמטשטשות את החשיבה ואת הראייה.

ילדים טרם נסחפו במערבולות החיים, ומשום כך שִׂכְלָם ישר. ילד קרוי 'תמים', וזו למעליותא! ילדים רואים דברים ביושרה, באמת ובטוהר. דרשו בדברי נעים זמירות ישראל: 'אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח' (תהלים פ"ה) ככל שהאדם מתבגר וְגוֹבֵהַ, הוא מתרחק מהארץ, ממידת האמת הקרובה לארץ. ברם, ילדים, המנוכים והקרובים לארץ, קוטפים 'אמת' נקייה!

מנהל תלמוד תורה, איש חינוך ותיק ומצליח, מבקש מדי תקופה מתלמידיו, בכלל הכיתות, להציע לו 'רעיונות' לשיפור הת"ת'. הוא מלמדים לעשות זאת בנכבדות, ע"י מסירת מכתב אישי למנהל או לבקש מועד ל'שיחה אישית'. המנהל מסביר לתלמידים כי אף הוא, ברום גילו וניסיונו, אוהב לשמוע רעיונות ועצות. הרב המנהל סיפר לי כי מתקבלים דברים נהדרים. הרי לכל ענין יש כמה זָוִיּוֹת ראייה. מבוגרים מביטים מכיוון שלהם. מנהל ב'ראייה אדמיניסטרטיבית', מלמד מסתכל 'מהצד שלו של השולחן'. ילדים רואים מזווית שלהם, 'בשכלם הישר', ובדבריהם מצויה אמת תמימה.

שמא תאמר: הרי 'בנין נערים סתירה', ולמה למנהל לקבל עצת קטנים? אולי תטען: המנהל מעודד מלשינות ומרגיל תלמידיו לביקורתיות? ובכלל, מה ל'דמוקרטיה' מסוכנת, ל'הערות הציבור', ב'חצר קדשנו'? בהחלט, צורת השמיעה וההתייחסות, משמעותיות. כאשר ילד 'מציע רעיון' שיש אתו הלשנה / פגיעה במלמד וכדו', על המנהל לנהוג באיפוק, להאזין מבלי להביע (במבע פנים ובמלל) שהוא 'מקבל' את הנאמר. עם זאת, איננו מחנכים לְהַצְדָּקָה עיוורת ולגיבוי מוחלט של המערכת החינוכית. מנהל לא יכול לנהל מוסד מבלי לדעת מה קורה בדברים הסמויים מעיניו. מוסדותינו אינם 'דמוקרטיים', אך גם לא 'דיקטטוריים'! זו חכמת הניהול, להתהלך על החבל הדק שמפריד ביניהם… ובשורה תחתונה, מרבית עצות התלמידים אינן קשורות לצוות, אלא לסדר היום, להווי, למסלולי הסעה, לתוכניות ומבצעים…

בפרשתנו עומד עמרם, גדול הדור, ולאור גזירת 'כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד' פורש מיוכבד אשתו. חז"ל לימדו כי בתו הפעוטה, מרים, מעירה לו "אבא! קשה גזירתך יותר משל פרעה! שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות. פרעה לא גזר אלא בעוה"ז ואתה בעוה"ז ולעוה"ב. פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו, ספק אינה מתקיימת" (סוטה י"ב.). עמרם מקבל את דברי מרים בתו ומחזיר את יוכבד! קבלת עצת 'ילדה קטנה' מביאה ללידת משה רבינו!

וכי יטען הטוען הנ"ל: "ממתי בת אומרת דעות לאבא"? בפרט בנושא משפחתי רגיש, פרידה וגירושין… אך חז"ל מוסרים את המעשה מבלי לראות 'פגם' בהקשבה לעצת ילדה… בפרט כאשר 'האזנה' אינה הבטחה ל'קבלה' והסכמה.

מכירים את אגדת העם 'בגדי המלך החדשים'? יועצי המלך שריו ועבדיו, אנשי העיר כולם, הלכו שולל אחרי זוג רמאים חומדי ממון. 'החייטים המומחים' תפרו למלך בגד חגיגי והדור שרק חכמים רואים. כולם חששו להשמיע הערה ושתקו, שהרי המלך עצמו שותק, גם המלך חשש שייחשף שאינו רואה ואינו חכם… והתוצאה: המלך נחשף לעין כל 'בבגדיו הבסיסיים'. רק ילד קטן, שעודו קרוב ל'אמת' ושכלו ישר, זעק והכריז "רואים למלך…!". אוי לבושה…

כמנהל נהגתי לקיים 'מסע פרידה' עם מסיימי כיתות ח' בסוף שנה"ל. עשינו 'לילה ארוך' ומשמעותי – עבורם ועבורי. סביב למדורה, בחשכת ליל, הייתי מבקש מהם לספר 'זיכרונות' משנות הת"ת. עלו שם דברים נפלאים, אירועים מתוקים לצד זיכרונות מרירים, היו המון 'צחוקים', לצד 'רגעי דומיה ודמעה'. החכמתי המון מהאזנה באותם הלילות.

מחנכים רבים מבקשים עצות ו'טיפים' למשמעת. הנה רעיון מעשי: שורש המילה משמעת: ש.מ.ע, שמיעה! תלמיד ממושמע היא תלמיד ששומע ומקבל דברי רבו. אך יש הדדיות. כאשר תקשיבו באמת לדברי התלמיד, האזינו, אינך יוצר מצב שדברי ילד הם 'חוצפה', תגלה שהילדים גם שומעים אותך, ממושמעים. ברור ש'בנין נערים סתירה'. אך אתה הבנאי! התוכניות וכלי-הבניין בידיך! אתה נעזר בנערים, הם יגישו בלוקים וכלים, בהדרכתך ובהנחייתך. אל תחשוש 'אאבד עליונותי בכיתה', שהרי לא בכך אתה נחשב לגורם סמכותי, אלא בהליכותיך החיוביים ובאישיותך…

התועלת בשיחות אישיות עם התלמידים והאזנה לליבם – עצומה, עבורם ואף עבורך!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

מלחמה מביאה בכנפיה מושגים חדשים. ילד שאל "כתוב בעיתון שהמלחמה היא בגלל 'קונספציה'. הכתב הצבאי טוען 'היינו שבויים בקונספציה'. היכן קונספציה מסוכנת זו? היא סוג 'מנהרת חמאס', או טיל חדש? מי היה השבוי?"

קונספציה היא השקפה 'קבועה', מבט מחשבתי צר, 'תפיסה'. כשאדם או אנשים מְקֻבָּעִים בחשיבה כלשהי, הם כלואים בדעותיהם, שבויים בהשקפתם. הם ב'תפיסה'. ביידיש מְכֻנֶּה בית-מאסר 'תפיסה'. כֶּלֶא אינו 'תפיסה' פיזית בלבד, אלא גם כליאה תודעתית. אדם הכלוא פיזית יכול לקיים ולחשוב דעה משוחררת ולהיות 'בן חורין' במוחו. 'התפיסה', ה'קונספציה', חמורה מאוד. מתהלכים אנשים כאילו והם בני חורין, אך בתודעתם כלואים וקפואים, שבויי קונספציה.

בפרשתנו לומדים שיעקב אבינו נישא לקבורה במערת המכפלה. הגמרא (סוטה י"ג) משלימה בתיאור האירוע. 'דּוֹד עשיו' מופיע וטוען לבעלות על החלקה האחרונה במערה. מתחילים להידבר, 'הרי מָכַרְתָּ, אבא סיפר לנו שקנה ממך!', 'הַרְאוּ שטר!' נפתלי רץ מצרימה, קל כאילה שלוחה… בתוך הַדְּרָמָה, שואל חושים בן דן – "מאי האי", שתי מילים, מי זה -מה זה? חושים הַמִּסְכֵּן חרש, מנותק מסביבתו. הוא חש במהומה 'משהו לא בסדר'. אינו מבין, 'חרש דומיה דשוטה'… מישהו טוב-לב הסביר לו בקיצור: האיש מעכב קבורת סבא. 'שָׁקַל קוּלְפָא מַחְיֵיהּ אַרֵישֵׁיהּ'. נטל אַלָּה, מקל, והכהו בראשו. נשמת יעקב אבינו שבעה רצון מכך, כדברי הגמ' בהמשך. חושים פעל נכון! והרי השאלה זועקת, חושים חכם משבטי י-ה? יוסף שניהל את פרעה ומצרים, משתתק מול עשיו? היכן יהודה הגיבור? ומה עם 'שמעון ולוי אחים'?

הסביר הג"ר חיים שמואלביץ ראש ישיבת מיר, בני יעקב היו שבויים בקונספציה! בתודעתם: 'עשיו גיבור מסוכן'. הם ראו אותו פעם אחת בחיים בשובם מחרן בילדותם. זכרו את הפחד והתפילות של יעקב אביהם, נחצו לשתי מחנות, דורון תפילה ומלחמה, ההשתחוויות הרבות, הנשיקות, סוף סוף נפרדו 'בשלום'… אירועי 'הימים ההם' נקבעו בקרבם כ'טראומה'. כעת קפאו מול עשיו. קפאה חשיבתם, כלואים בקונספציה. 'אין מה לעשות'. חושים הֵחָרֵשׁ לא הכיר את ההיסטוריה המשפחתית. נכדי יעקב אבינו קיבלו מהוריהם 'מעשה אבות', שמעו על דּוֹד רחוק, אך חושים חי בעולמו הדומם. כעת הוא היחיד שמצליח לחשוב ישר! "מאי האי?", הוא פוגע בכבוד סבא? הרי דמו בראשו! חושים צדק!

'קונספציה' אינה רק בצבא. כולנו כלואים בקונספציות. מלמד מיואש 'אין מה לעשות עם ילד זה'. מנהל מהרהר איך להביא לשינוי במוסד? הם אינם מזהים פתרונות ועצות מתוך ששבוים הם ב'קונספציות'! התרגלו לַדִּמְיוֹן 'זה לא ניתן לשינוי', או 'אני לא יכול להביא את השינוי. הקונספציה משכנעת כי 'זה המצב – וככה זה': הילד, הוריו, המלמד…

נוח להיות בכליאה תודעתית. רגילים לתפיסה זו, היא 'אזור נוחות' מֻכָּר ומרגיע. צריך אומץ לחולל חשיבה מחודשת. כדי להשתחרר מקונספציות נעזרים בייעוץ חיצוני. יועץ מעניק ביטחון ל'חשוב מחדש'. יטענו: אדם 'זר' ישיא לי עצה הגונה? הרי אינו מונח בכל פִּרְטֵי הענין! או, 'המפקח' מבקר בת"ת, וכעבור שעתיים מציע… חושב לו המנהל 'אתייחס אליו בנימוס, אהנהן בראשי, אך מה הוא מבין? הרי אני כאן 24/7 בגוף וברוח, ואילו המפקח 'אורח לרגע'! הוא יְלַמֵּד אותי?'… אדרבא! היא הנותנת! 'אורח באירוע', כיועץ ומפקח, רואה את האור כי אינו מורגל בחשיבה קבועה, כמוך! אתה חושב בכיוון מסוים מתוך דעה כלואה! 'אורח לזמן קצר – חושף את האוצר'! המפקח רואה מפני שאינו 'תפוס' בשגרה שלך, אינו כבול למוסכמות. ה'אורח לרגע' זוכה לראייה נקיה ומשוחררת. הוא עומד 'מחוץ לבור' ומושיט יד!

יש 'דלתות' בחיינו שנפתחות רק מבחוץ. צריך עזרה מאדם 'חיצוני'. התייעצות אינה 'תעודת עניות' המעידה שאינך יודע ומבין בעצמך. ראיתי פירוש מעניין על 'בן חמישים לעצה' (אבות פ"ה): רק בגיל מתקדם זה מֵבִין אדם שהוא זקוק לעצה מאחרים! שמעתם על המלמד החדש ש'הצליח' והפך תלמיד קשה ובעייתי – למצטיין? מה הסוד שלו? בהיותו 'חדש' טרם נשבה בקונספציית 'הוא ילד בעייתי'. אינו מֻטֶּה בדעתו ש'זו משפחה מורכבת', ולא 'התרגל' לייאוש שֶׁכָּלָא את יתר המחנכים. 'החדש' פעל, והצליח! קבלת 'דעה אחרת' מסלקת הֶרְגֵּל שוחק ומייאש, ומביאה להצלחות חדשות!

צא מהקופסא! אל תיכנע למחשבת ייאוש אודות תלמיד, למרות שכבר ניסו… 'שמעתי עליו שאין סיכוי'… חלילה! יעקב אבינו מבטיח 'פקד יפקוד', ואחרי שנים רבות בחשכת מצרים, חשכה רוחנית וגופנית, מ"ט שערי ט', – זה קרה! 'חזק חזק ונתחזק' ביאר הרה"ק רבי בן ציון מבאבוב הי"ד: אני פונה אליך חֲזַק! אתה משיב לי חֲזַק! יחד נתחזק!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

'מעשה נורא' שמעתי מפי 'בעל המעשה' ז"ל, ויהיו הדברים לע"נ. "בְּבִקּוּרֵנוּ בארץ-ישראל שמענו כי ליד אַכְסַנְיָתֵנוּ גר 'קורא בכף היד'. אשתי הציעה שנעלה אליו… . תחילה סֵרַבְתִּי מתוך סְקֶפְּטִיּוּת… אך היא התעקשה "מקסימום, זו עוד אטרקציה ירושלמית…". ה'קורא' דיבר על דא ועל הא, ואז שואל אותי "האם יש אדם שפגע בך, וטרם סלחת לו?".

בטבעי אני 'פעלתן', בילדותי הייתי ראש ראשון ב'עסקנות' של הכיתה (ולא בלימודים…). ויהי היום, המלמד הודיע שמחר יש 'סיום'. התחלתי לארגן ולהפעיל, לחלק משימות ותפקידים. בערב התקשרתי לכל הכיתה, להזכיר 'חולצה לבנה!'. חברי הביאו חטיפים, ואני סחבתי את השתייה הכבדה… בבוקר הקדמתי לבוא לקשט וסדר שולחנות, יום חגיגי!

ב'שחרית' היתה איזו הפרעה בכיתה. המלמד הביט בי והכריז 'אַרויס! אַהיים' (החוצה! הביתה!). מה?! היום!? 'הכל מוכן לסעודה' ואני 'אַהיים'? יצאתי בבושת פנים,  מניח אחרי כיתה מאורגנת – שאני ארגנתי, שתיה טעימה – שאני רכשתי וסחבתי. נפשי פגועה ופצועה. בכיתי ובכיתי. שנים רבות המשיכו דמעות לצוף כל-אימת שנזכרתי בבוקר הכואב, המביש וְהַמְּתַסְכֵּל. במשך חיי חָוִיתִי משברים, אך שום כאב לא נחרט כמו 'היום ההוא'. ועכשיו 'קורא בכף היד שואל'…

סיפרתי לאיש על 'המלמד', ופרצתי בבכי. חזרתי להיות ילד בן עשר, עומד נבוך בכיתה, נפשי טובעת בים דמעות… הצהרתי "איני סולח לו לעולם! ויתרתי לרבים בחיי, סלחתי להמונים, עברתי הרבה, אך לא למלמד הזה…". 'הקורא' הסביר לי שהוא 'רואה' כי נשמת המלמד טרודה בעולם האמת, היא 'רודפת' אחרי ומשתוקקת לקבל את סליחתי…

בשובנו לארה"ב דחקה בי אשתי שנעלה לקברו. הגענו אחרי חצות הלילה. קראתי על המצבה "חינך תשב"ר שנים רבות בדרך ישראל סבא…". פרצתי בצעקות! "רשע! לא מלמד תשב"ר, אלא שוחט נשמות!". כעסתי ונזפתי בו בבכי. והנה, הרגשתי כי המועקה משתחררת. בחשכת ליל, מול שתי נרות קטנות, זכיתי לטהר נפשי מכאב הַנָּצוּר עשרות שנים, יצאתי רענן ונקי. פקעת הסבוכה בנפשי וְהִכְאִיבַתְנִי עשרות שנים, השתחררה. נשמת המלמד לכאורה 'תוקנה'.

אני קורא לעמיתי מחנכי ישראל: אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ! הִזָּהֲרוּ לא לפגוע ח"ו בנפש תלמיד! 'יהי כבוד תלמידיך חביב עליך כשלך' נאמר על כל התלמידים ובכל המצבים. אני משתדל כיום, בתפקידַי הנוכחיים, לכפר ולתקן מעשַׂי כמלמד 'מתחיל' לפני יותר מ-30 שנה. אין מטילים משמעת ע"י השפלת תלמיד! 'הקטנת' התלמיד אינה 'מגדילה' את המחנך.

יוסף הצדיק יכול היה 'להעמיד את אחיו במקום', 'לסגור חשבון', אך הוא 'צדיק' ועל כן נזהר בכבודם! 'וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי', שלא יתביישו בנוכחות זרים! רבינו הרמב"ן כותב שיוסף מעולם לא פגש את יעקב במצרים 'בארבע עיניים' שלא יזדקק להשיב לאביו "מה היה בכל השנים האלה, סַפֵּר מההתחלה…". 'מלך' שמשפיל הוא 'מלך אביון'.

אילו היו האחים יודעים מתחילה כי יוסף עתיד למלוך, היו בוודאי נזהרים בכבודו. נכבד רגשות תלמיד צעיר, שהרי הוא עתיד לגדול, יהיה אב וסב, אולי ת"ח חשוב, עסקן בכיר, גביר מבוסס, אסור לפגוע בו! אתה, מלמד, נדמה לך שאתה גדול והילד קטן! בקרוב ממש הוא יהיה גדול, ואתה? פנסיונר משועמם, מלמד דהוי ועייף, זקן נצרך לבריות…

ילד אוהב לארגן סיום? אל תפגע בחיי נפשו! שמעתי על בחור 'בעל קורא' בישיבה. כל השבוע משקיע בהכנת הפרשה. הקריאה בשבת בישיבה היא משוש חייו. ארע, והמשגיח הודיע לו ב'ליל שישי' כי אַל לו להיות בישיבה בשבת. למה? "כי ביום שני לא שמעת בקולי"… למה המתין עד ליל שישי? כדי להתיישב בדעתו? לשקול מעשיו? לא! הוא ביקש לפגוע בו 'בבטנו הרכה', לשלול את ה'זכות' הנחשקת אליה כבר התכונן. הַזֶּה חינוך? זו שתלטנות וכוחנות עלובה. "ביד מלך – שרביט מלכותי. אם מכה אדם בשרביטו, כבר אינו שרביט מלכות, אלא מקל פשוט". נצל סמכותיך כראוי!

אמרו חז"ל (תנחומא תזריע) שכבר ב'עשרה בטבת' היו ישראל ראויים לגלות! הקב"ה חס עלינו, "אמר, אם יוצאין עכשיו בצינה, הם מתים". הקב"ה המתין והגלה אותנו בקיץ. ללא בוץ וקור… גם כשמגיע עונש – נזהרים ב'כבוד הבריות'!

תלמידים שכן זכו להתנער ולעלות, 'להתחיל מחדש', הצליחו רק אחרי שהפיחו בהם רוח חדשה, רוח אמון ואהבה. בדוק ומנוסה. הָבָה נהיה אלה שיזכרו אותנו לטובה, "הוא העמיד אותי! הוא האמין בי! הוא היה מחנך אמיתי"!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'

ויהי בימים שלאחר שואת אירופה. עם ישראל פצוע בגשם ורוח, אחד מעיר ושנים ממשפחה עולים אט אט לארה"ק. קולטים את גודל המשבר. רבנים וצדיקים נעקדו עקה"ש, ישיבות הק' חוסלו, משפחות שלימות נמחקו ללא שריד, 'העולם' שהיה – איננו. גם כאן המצב קשה, הבריטים אוחזים בנו בכוחנות, הישמעאלים מְרִיעִים בקול מלחמה מאיים.

גדולי ישראל נאספו לדון במצב אחב"י. חלקם 'פליטים' בעצמם. בחדר שרר מצב-רוח עגום. 'עיני העדה' ישבו בעיניים דומעות ובראש מורכן. אנחות צער וכאב נשמעו. והנה, רבינו ה'בית ישראל' נותן דפיקה על השולחן ומכריז "די! באנחות לא נקים את סוכת דוד הנופלת! בדמעות לא נְשַׁקֵּם את כלל ישראל!" אור ותקוה מחודשים זהרו בחדר. עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ 'יִשְׂרָאֵל'. הרבי הק' עצמו שיכל אשת נעוריו וכל צאצאיו. אך התנערי מעפר, קומי! מתחילים!

מריצים את יוסף מן 'הבור'. פרעה מספר בלב פועם 'חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ… תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ'. יוסף מקדים ומצהיר 'בִּלְעָדָי'! פירש"י, אֵין הַחָכְמָה מִשֶּׁלִּי, אֶלָּא 'אֱלֹקִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה'! יוסף פותר את החלומות לשביעות רצון פרעה. יוסף ממשיך ומציע 'יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם…'. המפרשים מקשים, מדוע הוא מציע רעיונות, 'הליועץ למלך נתנוהו?' (לשון הרמב"ן, עי' עוד באוה"ח הק', ועוד ביאורים מרבינו האריז"ל וחכמי הדורות)

רבינו ה'שפת אמת' מבאר עפ"י המדרש, 'ויהי מקץ שנתים ימים – 'קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ' (איוב כ"ח ג)  שיצר הרע משליט חשכה בעולם, חשכה נפשית וצלמות, עלטה שמסתירה את התגלות הטוב. טבע הצדיקים להפוך מידת הדין לרחמים, להגביר האור על החושך. יוסף הצדיק, בטוהר נפשו, מעצמו יעץ ועזר לפרעה, לחשוף אורות מאופל. כמ"ש וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי.

יוסף הצדיק מאיר חשכת פרעה, פותר חלומו – ומבלי שהתבקש מוציאו מתעלומה חשוכה לקרן אורה ועתיד בהיר. זו דרכם של צדיקים, להאיר פינות חשוכות, ולהציע פתרון לקשיים. יוסף שומר על אופטימיות ומשפיע זאת לסביבתו. עולמנו שופע באנשים המעוררים על בעיות וקשיים וחושפים ליקויים. 'צדיק' שמאיר את העולם הוא אדם שטורח 'לשים קץ לחושך', לפתור אותן הבעיות, להקל על הקשיים, לפעול לתיקון לִקּוּיִים. זו 'גישה' של צדיקים. בקרב רְדוּדִים ופשוטי-העם יש אהדה לנביאי זעם ולמשמיעי ביקורת שלילית (על אחרים…). הבה נגאל נפשם ונאיר בחיוביות!

מעל הכניסה ללשכת ראש-עיר ראיתי כרזה "לכאן תביאו פתרונות, ולא בעיות". בחינוך ילדים יש התמודדויות. אנשי חינוך 'צדיקים' מציעים פתרונות ולא 'מנציחים' בעיות. לדוגמא, הורים יצאו מאספת-הורים ובידם עצה ותקוה, שמעו אמנם כי לבנם סימני 'קשיי קשב וריכוז', אך המחנך יעץ והפנה למומחה פלוני, והוסיף עידוד רב על סיכויי ההצלחה. לעומתם, הורים בכיתה הסמוכה יצאו נבוכים ותוהים. המלמד קבע "הילד זקוק לפסיכודיאגנוסטיקה-קוגניטיבי-ורבלי-קליני". לחזור על המילים הם אינם יכולים ואיך יעזרו לבנם? המבוכה הופך לתסכול, ואף לכעס על המלמד. 'מחנך' זה טרם זכה להיקרא 'צדיק', הוא 'מומחה' בתיאור קשיי התלמיד, בעיותיו וכשליו. 'צדיק' מאיר ולא מחשיך!

ב'רחוב העשירים' בפראג התייצב כַּנָּר וניגן. שני שכנים עשירים התווכחו "לכבוד מי ניגן הכנר?" זה אומר לכבודי וזה ואמר לכבודי. התווכחו עד שעלו לבית דינו של ה'נודע ביהודה'. ביקש הרב 'דמי פסק דין' – עשרה זהובים כל אחד. פתח ואמר "פרעה ראה חלומות, והיה ויכוח למען מי החלום, למען פרעה או למען העם המצרי. יוסף הכריע – לא לך ולא להם, אלא למעני, שאצא משעבוד לגאולה. אף הנגן, לא לכבודך ולא לכבודך, אלא למעני, שאשתכר 20 זהובים…".

את קשיי הילדים לא נפתור 'לטובתנו ולהנאתנו' להקל או להטיב עמנו: 'צא מהכתה', 'לך הביתה', או 'תבואו אלי לשיעורי עזר (במחיר…) כי אין כמוני מומחה….". נטהר נפשותינו מנגיעות אישיות, 'נצא מעצמנו', לעזרת הזולת. מוח האדם דומה לשדה, הזורע חשיבה יצירתית – מצמיח ישועה. אך ללא השקעה יעלו רק קוצים, רעיונות שליליים ועצות תְּפֵלוֹת. המרגיש קושי הזולת, משקיע חשיבה עד שזוכה לעצות ופתרונות בס"ד. האם אנחנו 'צדיקים'? בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ!

יוסף יעץ לפרעה כי צדיק אוהב לעזור! 'ההיפך ממנו' שָׂשׂ לראות 'חצי הכוס הריקה' עד שלא יבחין כלל ב'חצי המלא'. לפעמים, עבודת החינוך קשה לנו. לא נפיל את הקשיים שלנו על האחרים. נשקיע ונעשיר את עצמנו, נחכים ונתחזק. צדיק לא מרחיב חור, לא מעמיק בור, אלא מכיר במצב הדור, שהרי בחוץ שורר קור, ולכן הוא מגביר חום ואור!

123ymm@gmail.com להארות והזמנות                                                       יחיאל מיכל מונדרוביץ'