שְׁנַיִם המביטים בחפץ או במעשה, יתכן כי ‘יראו’ דברים שונים. אדם ‘רואה’ על פי תפיסתו, המשתנה לפי אישיותו, אופיו ומצב רוחו. פרשנות הראייה היא תוצאה של דעות ומוסכמות. רואים מה שרוצים לראות.
בשלהי פרשתנו נלמד על ‘יציאת’ המגדף: וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית… וַיִּקֹּב אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל. שאלו חז”ל ‘מהיכן יצא? רבי ברכיה אומר, מִפָּרָשָׁה שלמעלה יצא (מהנושא שעתה נלמד, מצות עריכת לחם הפנים). לגלג ואמר “בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה’? דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום – או שמא פת צוננת של תשעה ימים?”‘.
מקשים, היאך לגלג על צינת לחם הפנים, הרי הלחם נשאר חם, בדרך נס, גם בתום שבוע על השולחן, הוא שנא’ בבוא דוד אל המשכן בנוב לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ. הגמרא (חגיגה כו) דורשת ‘כסידורו כך הילקחו’. הסביר רבינו ה’אמרי אמת’ שהכינוי ‘לחם הפנים‘ מלמד על תכונתו, מלשון כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים (משלי כז). כפי שאדם מביט בלחם – כך יראה בו. יהודי ‘חם’ המסתכל על קדשי ה’ בחמימות, זוכה ורואה את הבל לחם הפנים עולה בחום גם ביום התשיעי לאפייתם. אך המגדף שהיה ‘קר’, מזלזל ולועג, לא זכה לראות את חום הלחם. את שאדם מחפש – הוא מוצא! לחם ‘הפנים’ משקפים לעיני הרואה, את מצבו שלו עצמו.
בעבודתנו עם ציבור, תלמידים והוריהם, מושפעת הצלחת ואיכות העבודה מהמבט בו אנו מסתכלים עליהם. כשמביטים ב’עין טובה’ על תלמיד, בגין מראהו, היכרות עם משפחתו, מעשה מסוים שעשה וכדו’, נמצא כי אנו נותנים פרשנות חיובית להיקף רחב של מעשיו והליכותיו. חיוביות זו מניעה שוב ושוב את ‘גלגל ההצלחה’ של התלמיד, עד שבאמת יהיו מעשיו חיוביים. אך כאשר יש מבט שלילי על תלמיד, אם מתוך מידע שלילי מוקדם, או בגין דברים קטנטנים אחרים, אזי נבחין דווקא בנקודות התורפה וחולשותיו. הוא יחוש את הרגשותינו כלפיו, ובאופן מצער, הללו ישפיעו עליו לרע ועל יכולתו להטיב דרכיו ולהצליח.
שיפוט הזולת וראיית חסרונותיו משקפת את עצמנו, כקביעת רבינו ה’בעל שם טוב’ שהרואה מולו בַּמַּרְאָה פנים לא-נקיות, הרי אלו פניו המלוכלכות שלו! כמליצה ‘כל הנגעים אדם רואה – חוץ – מנגעי עצמו’. הג”ר שלמה וולבה מוסיף, שהקב”ה מסייע לנו שנוכל לזהות את עצמנו, ע”י ראיית חסרונותינו בזולת (עלי שור ח”א קס”א). הוא קורא לתכונה זו ‘פנס קסם’, כי היא נועדה להאיר נתיבותינו ולגלות את הדרוש תיקון לנו.
עצה ל’עין טובה’: תעריך את הזולת ביחס לעצמו ולא ביחס לעצמך. ב’חיידר’ לומדים שני אחים מאתגרים, המקשים על עבודת המלמדים. בבית קשיים תפקודיים המשליכים על הילדים. מחנך אחד מטיב לתקשר עם תלמידו והוריו ורואה התקדמות ב”ה. המלמד האחר עסוק בקונפליקטים. הראשון מבין למצבם הרגשי, הכלכלי, הרקע האישי וסגנון השיח שהם מכירים. הוא חש בקשייהם, מבין את מצבם, יורד לסוף דעתם…, ובכך שמח ומעודד כל התקדמות, אף זעירה. אך המחנך האחר כעוס ונעלב. “למה אין האב יושב עם בנו מדי ערב?” הוא מרבה לקטרג. אילו היה בעל עין טובה היה יודע שהאב משגיח כשרות, וכלל לא נמצא בבית בערב. “למה הילד עייף?” אילו היה רגיש היה יודע שתלמידו חולק חדרון צר עם ארבעה, ביניהם ילד אסתמטי המשתעל חצי לילה… ‘החלף עדשות מִשְׁקָפֶיךָ מִכֵּהוֹת – לִוְרֻדּוֹת, וגלה סביבך עולם בהיר ויפה’.
המגדף יצא, יציאה שלילית. נצא אנחנו ביציאה חיובית. נצא מתוך עצמנו, נצא מבועת האנוכיות. אמר החכם “על האדם לְגַשֵּׁר בין ההערכה המוגזמת שהוא מעריך את עצמו – לבין ההערכה המועטה שהוא מעריך את הזולת”… טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ, ואף תלמידיו יתברכו בו.
בהצלחה בעבודת הקודש!
123ymm@gmail.com להארות והזמנות יחיאל מיכל מונדרוביץ’
