אחת ה’עבודות הקשות שבחינוך’ היא מצוות התוכחה. התורה כורכת מצוה זו באיסור הלבנת פנים החמור, כדרשת חז”ל בפסוק הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא, שלא תיכשל בהלבנת פניו. קשה להוכיח כנדרש, ומאידך, אסור לנו להעלים עין, כביאור הרמב”ן “וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא – שיהיה עליך אשם, כאשר יחטא ולא הוכחת אותו”. הרי שחובת התוכחה היא מתוך אהבת ישראל וערבות הדדית. בנקל ניתן להבין את דברי רבי אלעזר בן עזריה (ערכין טז ע”ב) ‘תְּמָהֵנִי אם יש בדור הזה שיודע להוכיח’. שלמה המלך אומר (משלי כה יב) מוֹכִיחַ חָכָם עַל אֹזֶן שֹׁמָעַת. תוכחת חכם נשמעת. החכם יודע שתוכחה דומה להליך כירורגי מוכרח. פועלים נכון ויש תועלת. אחרת – המצב רק יחמיר.
הבה נלמד ממשה רבינו כמה כללי יסוד בדרך התוכחה. בפרשתנו מצווה משה את אהרן ובניו כיצד לנהוג בהקרבת הקרבנות וסדר אכילתם, ביום שהם ‘אוננים’ על מיתת נדב ואביהוא. על הכהנים להמשיך בסדר העבודה בלי שינוי, ובני ישראל יתאבלו ויעסקו בקבורה. כך מלמדם משה את דבר ה’: ‘רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ… וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה’… וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ…’. בהמשך מבחין משה, כי לכאורה לא פעלו על פי הנחיותיו, כדת וכדין! וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה – וְהִנֵּה שֹׂרָף, הוא הרי צִוָּה מפורשות לאכול את קרבנות היום, כרגיל, מבלי סממני אבלות, והנה שרפו את בשר השעיר! עליו להוכיחם על כך!
משה רבינו, רבן של ישראל, הֶעָנָו מכל אדם, אכן מוכיח את תלמידיו. עלינו לעיין וללקט תובנות מפרשה חמורה זו. וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר. שואל רש”י מהו ‘לאמר’? מה יאמרו? למי יאמרו? פירש”י ‘אמר להם, השיבוני על דְּבָרַי’. משה מבקש מתלמידיו מענה, “תענו לי, תסבירו את מעשיכם”. כמה נחוצה אמירה זו! לעתים אנו מעירים לתלמיד, והוא בכלל אינו מבין מה עשה ועל מה אנחנו נרעשים. הוא מפוחד, מבויש ונאלם דום, ואינו מבחין מה בדיוק אנחנו מוכיחים! הוא אמנם מבין כי משהו “לא בסדר”, אך התועלת לא תושג כל עוד שאינו מבין בברור מה לא טוב במעשיו. ברם, כאשר אנו ממתינים ומצפים למענה פיו, עליו להפעיל מחשבה (ולא קל לחשוב בעת לחץ) ויתבונן, יגיע לנקודת השבר, וכך יתקן וישפר. אין מטרת התוכחה להכאיב, חלילה, אלא לתקן!
בפ’ (בפר’ חיי שרה) ‘הִוא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ ה’ לְבֶן אֲדֹנִי’, פירש רש”י ‘הֹכִיחַ – בֵּרַר וְהוֹדִיעַ, וְכֵן כָּל ‘הוֹכָחָה’ שֶׁבַּמִּקְרָא בֵּרוּר דָּבָר’. כמו שהוכחה היא בֵּרוּר, כך גם מהות התוכחה היא ברור העובדות, רק כך נזכה להביאו ל’וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב’.
זאת ועוד, כאשר מאפשרים ומבקשים מהתלמיד להשיב לנו, ונשמרת לו זכות התגובה, יתכן והוא יצדיק את מעשיו, ויתברר לנו כי טעינו! כן! גם אנחנו, המבוגרים, טועים, ולא רואים את הכל בדייקנות. זה בדיוק מה שארע כאן! אהרן משיב למשה (במקום בניו – כפי שרש”י מציין, ומכאן שיש להורים לעזור לבניהם בשיח מול המחנך, ואולי יוציאו כאור משפטם…). משה מבין שהוא הטועה, אלעזר ואיתמר נהגו כדין! אילו היה דורש מהם “לשמוע מוסר בדממה” היתה האמת נעדרת. ענוותנותו הביאתו לדרגת וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו כפירש”י הודה, ולא בוש לומר “לא שמעתי”. תועלת חינוכית עצומה באה לתלמיד כאשר לוקח מרבו דוגמא אישית של הודאה על האמת ללא כחל וללא שרק.
יכולים אנו לבדוק את ‘איכות’ תוכחתנו על פי חז”ל שקבעו “התוכחה מביאה לידי אהבה” (ב”ר נ”ד). אם אין אהבה הרי שהתוכחה לא היתה כראוי. הרה”ק ריי”צ מליובאוויטש זצ”ל ביקר אצל רופא. הלה נערך להזריק לרבי זריקה. הרבי עקב אחר שלבי ההכנה, הרופא רוחץ ידיו ב’אלקוג’ל’, מוציא מחט מאריזה סטרילית ומחטא את המקום באלכוהול למנוע חדירת חיידקים לגופו. שח הרבי, “נלמד דרך חיים, לפני ש”דוקרים” מישהו, לפני שמוכיחים אותו על מעשה לא טוב, נקפיד שהתוכחה תהיה סטרילית וללא נגיעות אישיות, שלא נזיק בתוכחה יותר מאשר נועיל…”.
ולסיום, ‘יהלום’ מאוצרותיהם של צדיקים: נאמר על משה – וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר, קִצְפּוֹ של משה בא מתוך לב אוהב וטהור, הוכיחם מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ… רמוז בראשי-תיבות מל”א אהב”ה!
בהצלחה בעבודת הקודש!
להזמנות והארות 123ymm@gmail.com יחיאל מיכל מונדרוביץ’
